פרק 1


החיים דומים מאוד למשחק בלק־ג'ק. בכל משחק יש כללים, שחקנים, מפסידים ומנצחים. יש את החדשים שיודעים שהמטרה היא לפגוע במספר הקסום עשרים ואחת בלי לפשוט רגל. אין להם באמת כישורים, רק יכולת לספור. יש את החובבנים שמתבוננים בבית ומקווים שהדילר יגיע לנקודת הקצה וייתן להם הזדמנות ללכת על כל הקופה. הם חכמים יותר. הם שוקלים את מחיר ההפסד עבור הפגיעה הבאה.


ויש את המקצוענים. השחקנים שסופרים את הקלפים ועוקבים אחר כל מה שקורה. הם הכרישים. כל השאר דגיגונים ופיתיונות. הבעיה בבלק־ג'ק היא שאף אחד לא יודע מי הכריש עד שמאוחר מדי.


החיים מאוד דומים לכך. לפעמים הכול תלוי במזל ובקלפים שחולקו לשולחן. יד טובה יותר מעניקה לאדם שקיבל אותה סיכוי טוב יותר. ג'ובאני מרסלו ללא ספק קיבל יד טובה בחיים האלה.


"השולחן מלא או שאפשר להצטרף?"


קול מתוק כדבש של אישה עורר את ג'יו מעולם המחשבות והשיבו למשחק. הדילר הנהן וסימן שיש מקום לשחקן נוסף. רגליים ארוכות וחטובות ושיער בלונדיני גלי עד למותניים היו הדברים הראשונים שבהם הבחין ג'יו לגבי האישה הצעירה שהתיישבה על כיסא העור לצידו.


הדבר הבא שבו הבחין היו עיניה. צבען היה כחול עז ועומקן רב. הריסים שהקיפו אותן היו ארוכים ופרושים כמניפה. היא העיפה מבט נוקב בעמיתה למשחק. ג'יו לפתע הרגיש כאילו מישהו תחב צמר גפן מתחת ללשונו.


"לא מפריע לך שאשב ואשחק, נכון?" האישה שאלה בעודה מוסיפה את ההימור שלה לערמה.


ג'יו הניד בראשו. היא נראתה צעירה. חוקית בוודאי, אבל צעירה. הוא לא הצליח להתאפק ושאל, "מותר לך בכלל לשחק בגילך?"


"לפני חודש חגגתי עשרים ואחת. אתה רוצה לראות את תעודת הזהות שלי?"


"לא, אני מאמין לך."


לא לעיתים קרובות ג'יו שוחח עם נשים צעירות יותר, או בכלל מצא בהן עניין. הוא העדיף נשים פחות או יותר בגילו, בנות עשרים וחמש. הייתה בגרות מסוימת בגיל הזה שהקלה עליו. הנשים האלה הבינו שהוא לא מתכוון לרדוף אחריהן, והוא לא רצה שהן ירדפו אחריו.


הדילר הפך את הקלפים עבור השחקנים וחילק קלף גם לעצמו. קלף שמונה עלה היה התחלה מחורבנת לג'יו, אבל הבלונדינית היפה לצידו התחילה אף גרוע יותר, עם קלף שלוש לב. היא לא התייחסה ליד הגרועה שקיבלה.


"הייתה חתונה יפה, לא?"


"בטח. אני לא מת על חתונות באופן אישי," ג'יו הודה.


תשומת ליבו הוסחה על ידי שמלתה הכחולה. היא הסתיימה כמה סנטימטרים מעל ברכיה ועיניו נמשכו למטה, לנעלי העקב העשויות זמש, שהיו פתוחות בקצותיהן ונקשו על רגל הכיסא.


ג'יו סרק את מוחו בניסיון להבין מי הבחורה. היא נראתה מוכרת, באופן מעורפל למדי. הוא בחן אותה במבט מקיף אך מהיר. הוא לא ראה טבעת על האצבע אשר תעיד על כך שהיא תפוסה.


"מהצד של החתן או הכלה?" ג'יו החליט לשאול.


"החתן, אני מניחה. באופן די עקיף. רוב האנשים פה כמוני, לא?"


זה היה נכון. פה היא צדקה. לא היה זה סוד שלאשתו החדשה של לוסיאן לא היו אנשים רבים להזמין לחגיגות. רשימת האורחים מנתה שמונה מאות איש, על כן זו לא הייתה בעיה כלל. האורחים מילאו את הכנסייה שלהם עד אפס מקום. ג'יו הרים גבה. "את לא מתכוונת לשאול אותי?"


"אתה היית אחד משני השושבינים שעמדו לצד החתן, לא?"


היא צדקה. ברור היה שהושיבו אותה קרוב לקדמת הכנסייה. לרוב, עשר השורות הראשונות היו שמורות למשפחה, לחברים ולאורחים מיוחדים של החתן ושל הכלה, או לסינדיקטים של קוזה נוסטרה.


ג'יו הבין שהמשקאות שהוריד כששיחק בלק־ג'ק כנראה לא התערבבו יפה עם הג'וינט שהגניב לאחר הטקס. לעזאזל, הוא ידע מה היום הזה יביא איתו ומשמעות הדבר שעליו לשבת יפה, לחייך ולהעמיד פנים כמו שצריך. חבל מאוד שהפעולות האלה הובילו אותו לטריטוריה מסוכנת של שעמום מוחלט. כשג'יו השתעמם, העניינים בדרך כלל קיבלו תפנית מעניינת. תתנהג יפה, ג'יו הזכיר לעצמו.


שיט, ללוסיאן היה מזל שג'יו אהב אותו.


חתונות. ג'יו נרעד מהמילה בלבד. המשמעות שלה הייתה הרבה יותר גדולה ממה שנשמע. המילה שיחקה עם מילים חשובות אחרות כמו אהבה, תינוקות ונצח. חתונות שמו דגש על העובדה שהוא היה רווק ותכנן להישאר כזה במשך זמן מה. אלוהים אדירים, אם מישהו נוסף ישאל אותו מי הדייט שלו לערב, ג'יו פשוט...


"קצת לא רגיל לראות שני שושבינים," הבלונדינית היפה העירה.


"לוסיאן לא רצה לבחור בינינו, האחים."


"מר מרסלו?"


הדילר חיכה שג'יו יכריז. בלי לחשוב על כך, ג'יו נקש באצבע על השולחן כדי לסמן שייקח אחד. קלף שבע יהלום. יד של חמש־עשרה עדיין הייתה גרועה. היא הייתה קרובה מדי לפשיטת רגל, וההסתברויות של הקלפים האחרים לא העמידו את ההימור שלו במקום טוב. לא שזה שינה משהו עכשיו. הוא היה ממוקד יותר באישה שלצידו.


"אתה חושב שתבחר באותו האופן כשיגיע תורך?" שאלה.


"לא."


"למה? יש לך אח מועדף בין השניים?"


ג'יו עייף ממשחק השאלות ומניסיונותיו להבין מי היא ושאל, "מה שמך?"


"חבריי קוראים לי קים."


ג'יו טעם את השם על לשונו. בדממה ניסה להבין אם חשב שהשם באמת מתאים לה או שהיא משקרת כדי לשכך אותו. לא בהכרח הייתה לה סיבה לשקר לגבי השם שלה.


"פשוט קים?" ג'יו חייך. "קים ללא שם משפחה?"


"הלילה. מחר אחזור להיות מי שעליי להיות."


משהו בקלילות טון הדיבור שלה עצר לרגע את ליבו. הוא הבין את מילותיה טוב מכפי שיכלה לדעת. ג'יו היה האח הבעייתי, הכבשה השחורה. הוא לא ציית לחוקים ורוב הזמן אהב את זה. בדרך כלל הוא לא חשב על הדברים עד הסוף, אבל היה ערמומי ולרוב ידע לצאת מהמצבים המחורבנים שאליהם נקלע. הוא היה גם פזיז אך לעולם לא נטול דאגות. דיכוטומיה אמיתית בעולם שבו אנשים אמורים היו להיות ההיפך המוחלט. עולם שבו צריך היה להסביר ולהבין הכול.


ג'יו לא היה כזה.


"אני מתחבר לזה," ג'יו אמר.


"אתה אמור להיות באולם, לחגוג עם אחיך ועם אשתו החדשה," קים אמרה, מעיפה בו מבט שהצית טינה באיבריו הפנימיים.


"נכון."


"זה פשוט לא אתה?"


ג'יו משך בכתפיו. "משהו כזה."


"מר – "


ג'יו נקש שוב באצבעו על השולחן, קוטע את הדילר בלי לשקול בכלל אפשרות של התקפלות. מלך תלתן התווסף ושלח את היד שלו לאבדון. ג'יו היה צריך לצפות את זה, אבל דעתו הייתה מוסחת לגמרי.


ככל שג'יו המשיך לבהות בקים כן הרגיש שיכור יותר. שיכור על מה, לא היה לו ברור. הוא צרך כל מיני חומרים לא חוקיים במהלך חייו ושתה מספיק אלכוהול כדי לזהות תחושה של 'היי'. הבחורה הזאת הייתה בסך הכול במרחק ישיבה מג'יו ועוררה אותו כמו סם או משקה שנכנס למחזור הדם שלו באמצעות אינפוזיה. זה היה משוגע לגמרי והוא רצה לדעת למה.


"גברתי?" הדילר פנה לקים.


רק אז ג'יו הבחינה ביד שלה. היה לה קלף של שלוש וקלף של שמונה. אחת־עשרה. כמה מזל היה לה? הדילר נשאר בשבע־עשרה, הגבול של הבית. כל שאר היושבים סביב השולחן התקפלו, נשארו או פשטו רגל. לא קים. היא רק הייתה צריכה לנצח את הבית, ולמען האמת היה לה סיכוי לא רע.


קים חייכה לעברו של ג'יו, מחזה כמעט תמים מכדי להיות אמיתי. "ארבעים אחוזי סיכוי שאפגע במספר נמוך מחמש. חמישה אחוזים שהמספר יהיה שש. חמישים וחמישה אחוזים שהקלף יהיה גבוה מכדי לנצח את הבית. זה סיכון. קצת קרוב מדי לחמישים-חמישים עבור אנשים מסוימים. מה היית בוחר, ג'ובאני?"


איך ידעה את שמו?


אתה אף פעם לא יודע מי הכריש. "אני הייתי לוקח קלף," השיב.


"גם אני." קים הנהנה לעבר הדילר ולא מצמצה כשהפך אותו ונגלה נסיך. "שמור את ההימור שלי לבית," אמרה לדילר במשיכת כתפיים, "ספרתי. זה לא משחק הוגן."


היא קמה ממושבה באותה הקלות שבה התיישבה. ג'יו תפס במפרק כף ידה בלי לחשוב על כך. בדומה לאופן שבו הגיבה לזכייתה במשחק, היא לא נראתה מופתעת.


מי הבחורה הזאת?


"לא ענית על שאלתי," קים אמרה, חמימות עורה נספגת בכף ידו של ג'יו כמו סם.


"איזו?"


"למה שלא תעשה את מה שעשה אחיך ותבחר בשניהם?"


"לא אעשה את כל זה באופן כללי," ג'יו הצהיר והעיף מבט חד בכניסה המפרידה בין אולם הריקודים לקזינו.


"את עניין החתונה או את עניין הנישואים?"


"זה משנה?"


קים משכה בכתפיה. "זה לא."


ג'יו הטיל בכך ספק. "אולי זה פשוט לא הקטע שלי, אוצר."


הוא לא פספס את ניצוץ הזיהוי בעיניה בשמעה את כינוי החיבה האיטלקי לאהובה. האם הבינה את משמעות המילה? אוצר. ג'יו לא הצליח להיזכר ברגע בחייו שבו הכינוי נמלט בקלות רבה כל־כך מבין שפתיו, אף ששמע את אביו מכנה כך את אימו כל יום ויום בחייו.


"או שפשוט אני לא מהסוג שמתחתן," ג'יו הוסיף.


"אולי פשוט עוד לא פגשת את זו שתביית אותך."


גיחוך קל ניכר על שפתיו. "ההנאה לא טמונה בביות. היא בניסיון לביית."


"סי," הסכימה.


קים משכה את מפרק כף ידה מאחיזתו בלי לומר מילה נוספת. הוא לא היה משוכנע שכך הוא רוצה שיסתיים המפגש המשונה שלהם, לאור המשיכה ההולכת וגוברת שחש. בכל זאת הוא נשען לאחור והתבונן בנעלי העקב הכחולות מתרחקות מהשולחן. קים אפילו לא הביטה לאחור.


כשנעלמה לתוך זרם האנשים הנע מהאולם לעבר הקזינו, ג'יו סובב שוב את מבטו לשולחן.


"מר מרסלו?" הדילר שאל.


"אני חושב שסיימתי לערב."


"אה, לא, אדוני. על השולחן, מר מרסלו. זה היה מתחת לקלפים שלה כשהרמתי אותם."


האיש הושיט לו כרטיס מפתח. שם המלון הופיע עליו באותיות מפותלות בצבע זהב. היה זה המלון שמעבר לרחוב. בצד האחורי של הכרטיס הופיעו מספר הקומה והחדר, מעל הברקוד.


ג'יו אהב לקחת סיכונים, אחרי הכול. למה לא לקחת סיכון נוסף, בעצם? "תודה." ג'יו הכניס את המפתח לכיס הפנימי של ז'קט חליפתו ועזב את השולחן. תוך זמן קצר מצא את שני האנשים היחידים בבניין שמהם היה צריך להיפרד לפני שילך. הוא נבלע בקהל האנשים על רחבת הריקודים בעודו מתבונן באחיו הגדול ובגיסתו החדשה. הם רקדו, מחויכים, שמחים כל־כך.


חתונות לא היו הקטע שלו והיום הזה סחט ממנו את כל הסבלנות, אבל הרגע הקטן הזה היה שווה הכול. ללוסיאן הגיע האושר הזה, השמחה הזאת, הכלה היפה שלו והחיוכים הפרטיים שלהם כשרקדו לחי אל לחי. ג'ורדן הייתה האישה המושלמת בשביל אחיו. כל אדם הגיוני היה מסוגל לראות זאת.


"היי, בן אדם." ג'יו לא הבחין בדנטה נעמד לידו עד שהאח האמצעי החל לדבר. "לאן נעלמת?"


"לשולחן הבלק־ג'ק."


דנטה צחק. "זכית?"


"במשך זמן מה. ואז משהו מעניין יותר לכד את תשומת ליבי."


"אתה עוזב," דנטה אמר, אכזבה מחלחלת לקולו.


ג'יו משך בכתפיו. "זו לא מסיבה מהסוג שלי. התכוונתי להיפרד, אבל אני לא רוצה להפריע."


"תדאג שאימא לא תראה אותך יוצא מוקדם, ג'יו. היא תשתגע."


ג'יו סרק את הקהל כדי לראות אם ימצא אחד מהוריו. הוא לא ראה אותם. אנטוני בוודאי עמד וקיבל את ברכותיהם של עשרות המפיוזו מכל רחבי המדינה. נישואיו של נסיך מאפיה כמו לוסיאן לא היו דבר של מה בכך, ועל אחת כמה וכמה נישואיו לאישה שאינה משויכת לקוזה נוסטרה. ססיליה כנראה השגיחה על הצד המשפחתי והחברתי בחתונה. הוריו איזנו יפה את התפקידים ביניהם. "איפה אנטוני?" ג'יו שאל.


"משחק למי יש זין גדול יותר עם נונז אבלה מווגאס. אני לא יודע למה הוא טורח. נונז אידיוט ובעל משמעות קטנה במשפחה ובעסק."


"אתה תדע למה כשתנהל את המשפחה," ג'יו השיב, "זה קשור לכבוד. קוזה נוסטרה של נונז קטנה בסקטור הגדול. זה מטמטם לנונז את השכל שאנטוני מתעלם ממנו, כפי שהוא תופס את זה. זו הסיבה לכך שבכל פעם שהם נפגשים, חוסר הכבוד מקבל ביטוי. הוא נוזל מתוך נונז כמו שלשול של פרה. אני לא מופתע שהעיניים של השמוק הזה חומות. זה מרוב החרא שהוא מלא בו."


"אבא לא היה צריך להזמין אותו," דנטה מלמל.


"הוא לא יכול היה שלא להזמין אותו. זה היה נראה רע אם הוא היה מזמין את כל המשפחות סביב נונז ורק אותו לא. לעזאזל, אפילו המנהיג של שיקגו ואשתו הוזמנו אחרי הריב ההוא, שאירע לפני שנתיים. זה מעולם לא באמת נפתר. מה היו חושבים על אנטוני אם היה מזמין את האנשים שהוא עדיין תופס כאויבים, אבל לא מישהו שנחשב חבר, גם אם החבר הזה הוא בן־זונה קטן?"


דנטה הנהן. "נכון. לעזאזל, חבל שאבא לא כאן כרגע. הוא היה מופתע לשמוע אותך מדבר כאילו אתה באמת מקשיב לדברים שהוא אומר."


"אני מקשיב," ג'יו נהם בטון נמוך ופגוע, "אני עושה את העבודה שלי. אני הקפטן, אני דואג שהדברים ייעשו כמו שצריך."


"תירגע, צחקתי. בסך הכול ניסיתי להגיד שהיה נחמד אם אבא לא היה צריך לדאוג לגבי זה שאתה גמור כל הזמן."


ג'יו גלגל את עיניו. נמאס לו מהדאגה של משפחתו לגבי ג'יו המסכן וההרגלים הנוראיים שלו. הוא גיחך לעברו של אחיו. ההתרברבות האופיינית לו שבה אליו, עם שאריות הריגוש שחווה במפגש עם קים, אבל הן החלו לדעוך. הוא רצה להרגיש שוב את ה'היי' הזה. "לא אמרתי שאני לא דפוק. אמרתי שאני דואג לכך שהדברים נעשים."


נראה שדנטה לא ידע איך להשיב על כך. ג'יו תמיד ידע לגרום לאנשים לסתום את הפה. אפילו לאחיו.


"אתה יכול להפריע להם," דנטה אמר, מהנהן לעבר הזוג הרוקד, "כולם עושים את זה כל הלילה. כסף, נשיקות וברכות. אתה מכיר את הנוהל."


בפעם הראשונה במהלך היום הזה, ג'יו זיהה שמץ של גועל בטון הדיבור של אחיו. דנטה היה רגוע לגבי כל עניין החתונה. כנראה מפני שתשומת הלב ירדה ממנו במשך זמן מה. "עוד כמה זמן זה יהיה אתה?"


דנטה לא רצה למצוא אישה ולהשתקע. זו הייתה סיטואציה מחורבנת בשביל אחיו, מאחר שהוא היה הבא בתור, המיועד לרשת את תפקיד ראש משפחת המאפיה שלהם. כדי שיוכל לעשות זאת, לפי חוקי הקומיסיון, דנטה היה מוכרח לשאת אישה.


דנטה הזעיף פנים. "זו גם שאלתי. אני מנסה לא לדאוג. נתראה מחר, כן?"


"כן. מחר."


דנטה התקדם לאחור בתוך הקהל, שולח נפנוף לשלום בשתי אצבעות, בעוד ג'יו ניגש לעבר אחיו הגדול. לוסיאן הבחין בו והאט את ריקודו עם ג'ורדן, עד שהפסיקו לנוע. נראה שגם הוא מזהה את הבעת פניו של ג'יו.


"אתה בורח?" לוסיאן שאל.


מתברר כי לא היה מסובך לפצח אותו. "לפני שהעסק מתחיל להיות רועש מדי, כן."


"הרעש היחיד שיישמע כאן הוא הגלגלים החורקים שלי על המדרכה כשאעזוב," לוסיאן השיב, צוחק קצת. "פחות או יותר מיציתי."


ג'ורדן סטרה בשובבות לזרועו. "תפסיק. היה כיף הערב, לוסיאן."


"כן, אבל היום הזה היה ארוך, בלה."


"אתה לא כועס עליי שאני בורח מוקדם?" ג'יו שאל.


"לא. לאן אתה הולך?"


ג'יו הרים גבה מלאת רמיזה וחייך. "למקום מלא יופי עם רגליים ארוכות, עיניים כחולות ושיער בלונדיני."


"יופי." ג'ורדן גיחכה. "הוא אפילו מצליח לקחת הביתה אורחת מהחתונה שלנו. נפלא."


לוסיאן השמיע צליל אזהרה שקט. "בן אדם, תהיה זהיר לגבי מי שאיתה אתה בוחר להמשיך את הלילה. יש כאן הרבה פרצופים שאנחנו לא מזהים, אבל אבא כן. אל תעשה בלגן במקום שבו יש עסקים. זה לא טוב לך או למשפחה."


ג'יו נפנף מעליו את האזהרה. הוא לא היה מודאג לגבי בעיות שיעלו ממפגש שלו ושל קים לאחר שיעזוב את האולם. "אתה תדאג רק להוציא את אשתך מכאן, ואל תדאג לגבי מי אני מזיין הלילה."


"ובזאת," ג'ורדן אמרה באיטיות, מנענעת בראשה, "נאחל לך לילה טוב, ג'יו."


ג'יו חיבק את אחיו, אוחז בו כמה רגעים יותר מבדרך כלל. "מזל טוב, בן אדם. מזל טוב."


לוסיאן חייך. "מזל טוב."


מזווית עינו, ג'יו היה משוכנע שראה הבזק של בלונד וכחול ליד הכניסה לאולם. זה היה הסימן שלו ללכת, לפני שמישהו ינסה לעצור אותו לשיחה.


כעבור עשרים דקות ג'יו עמד מול דלת החדר שמספרו הופיע על כרטיס המפתח. לרגע תהה אם עליו לדפוק או להשתמש בכרטיס. המחשבה חלפה במהרה. קים השאירה את הכרטיס על השולחן, ולמיטב הבנתו לפעולה זו הייתה משמעות ברורה. היא רצתה שישתמש בו, אז זה מה שעשה.


ג'יו סגר במהרה את הדלת מאחוריו. ניחוח יסמין ריחף בחדר המואר בעמימות. קים ישבה בצד השני של החדר, על ספסל מתחת לחלון שווילונותיו מוגפים. שפתיה האדומות הציצו מבעד לשערה כשרכנה למטה וחלצה את נעלי העקב.


"הייתי בטוחה שלא תבוא." היא הזדקפה.


"למה?"


"מסוכן מדי, אולי."


ג'יו הניח את ז'קט חליפתו על כיסא בפינת החדר כשקים פתחה את הרוכסן בצד שמלת המשי שלה. היא סובבה את פלג גופה העליון כדי לוודא שהרוכסן פתוח לגמרי, וג'יו ראה את עורה הקרמי, את מותניה וחלק מהשד שלה. "תעמדי," הוא דרש.


קים נעמדה, ידיה נצמדות לאגנה. הוא חצה את החדר. ככל שג'יו התקרב כן הבין שתגובתו לבחורה אמיתית ונכונה. היא עוררה בו תחושה משונה, במובן הטוב של המילה. שיכור מכלום. מסטול מאוויר. הוא רדף אחר התחושות האלה מאז היה בן ארבע־עשרה.


זה לא היה אותו הדבר. זה היה מיידי, אבל איטי. התחושה חלחלה לעורקיו, לריאותיו ולמוחו בעת ובעונה אחת. ג'יו לא היה אידיוט, הוא ידע לזהות משיכה. הוא ידע לפעול כשהתשוקה והתאווה היו משותפות, אבל זה... מה, לכל הרוחות והשדים, זה היה?


"ידעת את שמי," ג'יו אמר, נעצר מולה. "איך?"


"אני מכירה את משפחתך," קים השיבה, "זה הכול."


אמירתו של לוסיאן לגבי הצורך להיות זהיר דקרה קלות את ג'יו. "לא שזה משנה עכשיו, אבל אהיה בצרות מחר בעקבות זה?"


קים היססה לשבריר שנייה. "אתה לא אמור להיות. זה רק בשביל הכיף."


הוא מוכן לקבל את זה, לעת עתה. "מי לימד אותך לספור קלפים?" שאל. הוא משך בשמלתה מעבר לכתפיה. קים לא עצרה בעדו והוא הבין שהיא רוצה שימשיך. שפתיו נצמדו לעור המשי החלק שלה והוא נגס בבשרה המתקתק והרך. קים נאנחה ושמלתה החליקה מטה, נאספת סביב רגליה. השדיים שלה היו מושלמים, הם התאימו בדיוק לכפות ידיו ופטמותיה הזדקרו למגעו. "גופך נענה לי," מלמל על עצם הבריח שלה. "מי לימד אותך לספור קלפים? ספרי לי."


"אף אחד. אני לומדת ספרות אנגלית וההתמחות שלי היא במתמטיקה, למען האמת. לספור קלפים זה טריק די בסיסי ובמקרה זה לא ממש ספרתי, הימרתי על יחס הסיכויים."


הוא שחרר את שדיה והחליק את ידיו במורד בטנה השטוחה. הוא מישש באגודלו את העגיל הנעוץ בטבורה וירד בקו ישר אל מתחת לתחתוני התחרה השחורים ועד לנקודה המתוקה שבין ירכיה.


"תצטרך להיעלם עד הבוקר," קים אמרה ברכות.


ג'יו קפא, מישיר את מבטו אליה. כנות הייתה הדרך הטובה ביותר והוא הניח שהמפגש הזה לא יהיה שונה ממפגשים שהיו לו בעבר. הוא ידע שזה בסופו של דבר זה לא משנה אם הוא רוצה להכיר את הבחורה, מאחר שלא היה במקום הנכון בחייו בשביל זה. "זה מה שבדרך כלל קורה, קים."


קים הזעיפה פנים, נושכת את השפה התחתונה. "זה לא אתה. פשוט בבוקר לא אוכל להמשיך להיות רק קים אז תצטרך לא להיות פה."


ג'יו הבין את זה, אף שזה נשמע מטורף. "את יכולה להיות מי שתרצי הלילה, אוצר, אבל יש לי שאלה."


"כן?" שאלה, רעד קל מתחיל בירכיה בעוד אגודלו מקיף את הדגדגן שלה במעגלים איטיים ועצלים.


"למה אני?"


חיוך ערמומי הופיע על תווי פניה היפים. "נראית משועמם כשעמדת בכנסייה. גם בארוחת הערב. פשוט לא נראה כאילו זו מסיבה מהסוג שלך. רציתי לראות אם אצליח לגרום לך לחייך."


ג'יו צחק, נהנה מהקולות שהשמיעה כשאצבעותיו החליקו לתוכה. "בהחלט הצלחת."