פרולוג
יום החתונה
הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵֹא; הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל.
אני בוהה בשורה האחרונה מתוך הפסוקים מהברית החדשה, בעוד בת דודתי אבּילין ואימה ממשיכות להתעסק בשולי ההינומה שלי. הפרק השלם מתוך ה'איגרת אל הקורינתים' חרוט על גבי לוח שיש המשובץ במבואת הכנסייה. כל כלה שעומדת כאן בוודאי רואה במילים אלה נחמה ועידוד, אך אני כנראה הכלה היחידה שעומדת לפני דלתות המקדש הענקיות האלה ותוהה אם אלוהים מנסה להזהיר אותי.
אבל כשאני חושבת על מה שמחכה לי בקצה המעבר, על מי שמחכה לי, אני זוקפת את כתפיי ומסיטה את מבטי מהפסוקים. מהרגע שבו פגשתי את אש, ידעתי שנועדתי לאהוב אותו. ידעתי שנועדתי להיות שלו. אין מקום שאליו הוא ילך, שלא אלך בעקבותיו. אין דבר שהוא ידרוש ממני להקריב, שלא אקריב למענו. אין שום חלק ממני שלא אציע לו מרצוני החופשי באופן מוחלט.
אני אשא, אאמין, אקווה ואקבל את אהבתו של אש עד יום מותי, גם אם המשמעות היא שזה יגזול ממני את נשמתי.
והיא אכן תגזול ממני את נשמתי.
הנחמה היחידה שלי, היא שלא אסבול לבדי.
תוך נשימה עמוקה, אני פוסעת לפני הדלתות בדיוק כשהן נפתחות. צלילי קנון D של פכלבל נישאים באולם האבן. סבא שלי לוקח את זרועי כדי להוביל אותי במעבר. האורחים עומדים, הנרות מהבהבים, ההינומה שלי מושלמת.
ואז אני רואה את אש.
הדופק שלי תופס תאוצה, מועד על עצמו תוך זינוק אל שפתיי, אל פניי ואל ליבי. אש לבוש בחליפת הטוקסידו שלו כאילו הוא נולד בתוכה, כתפיו הרחבות וירכיו הצרות ממלאות את קווי המתאר המחויטים המותאמים להן באופן מושלם. גם אם לא היה עומד בראש המדרגות המובילות אל המזבח, הוא עדיין היה נראה גבוה יותר מכל האחרים סביבו, כי הוא פשוט אש. הוא לא מוכרח להרעיף כוח ועוצמה, הוא פשוט מהווה הצהרה של כוח ושל עוצמה. וכעת כל הכוח והעוצמה האלה מכוונים אליי כשהמבטים שלנו ננעלים. ואפילו מעבר לכל אולם הכנסייה המפריד בינינו, אנחנו מתחילים לנשום כאחד.
נראה שתדהמה מבעבעת מתוכו כשהוא רואה את כולי — את השמלה, את ההינומה, את החיוך הרועד — והתדהמה הזו מציתה בי הנאה, שבוערת בתוך החזה שלי. הוא רצה לחכות שנראה זה את זה רק בטקס, הוא רצה את הרגע הזה. ואני חייבת להודות שכשאני צופה בפניו היפות שנאבקות כדי לא להסגיר את רגשותיו, ומרגישה איך הדם שלי מתחמם למראהו בטוקסידו שלו — זה היה שווה את זה. לא משנה עד כמה מיושנת המסורת הזו, לא משנה כמה אי־נוחות נגרמה לאורחים שלנו, לא משנה עד כמה ארוכות היו שעות הבוקר בלעדיו, זה היה שווה את זה.
ואז, כשסבי ואני מתקרבים, אני רואה אותו.
צמוד אל אש — שערו כהה, גופו רזה, עיניו כחולות כקרח ופיו נועד לחטאים ולהתנצלויות, לפעמים אפילו בסדר הזה. אמברי מור — החבר הכי טוב של אש, השושבין שלו, עמיתו למרוץ...
כי כמובן, אני לא צועדת לאורך המעבר רק אל האיש שאני מאוהבת בו מאז הייתי בת שש־עשרה, אני צועדת כדי להינשא לנשיא ארצות הברית.
מאות האורחים מתפוגגים, הכנים הענקיים של הפרחים ושל הנרות נעלמים, ולרגע, מדובר כאן רק בנו, הכלה, החתן והשושבין. אלה רק אש, אמברי ואני. אין נשיאות, סגנות נשיא, או משרתה של הגברת הראשונה שתמתין לי אחרי ירח הדבש. אין המוני מצלמות בתוך הקתדרלה ומחוצה לה, והספסלים אינם מלאים בשגרירים, בסנטורים ובסלבריטאים.
אלה רק שלושתנו. אש קשוח ועוצמתי; אמברי רדוף וחיוור; ואני — עם סימני נשיכה על החלק הפנימי של ירכיי ופעימות לב עזות.
כשאני כמעט מגיעה לחזית, אני רואה שלשושבין יש סימן נשיכה משלו, מציץ מעל לצווארון הטוקסידו שלו, גדול ואדום וטרי.
רק כשאני ממש מול אש, אני רואה שהריבוע הקטן והלבן בכיס הטוקסידו שלו אינו מטפחת משי. אין ספק, אלה תחתוני התחרה שלי. מי שלא ראה את התחתונים שלי לפני כן, לא ידע, אבל הוא מציג אותם באופן בוטה כל כך, כמו גביע. בפעם האחרונה שראיתי אותם, אגרופו החזק של אמברי לפת אותם...
סבא שלי מרים את ההינומה שלי, מנשק את לחיי ושב ומכסה את פניי בהינומה. אש מושיט קדימה את ידו ואני משלבת את אצבעותיי באצבעותיו. אנחנו עולים יחד אל הכומר ואחרי שאנחנו מתמקמים בעמדות שלנו ועומדים בלי לזוז, אחת השושבינות שלי מיישרת את שמלתי.
אני לא קולטת שאני בוכה עד שאש עוזב את ידי, מושיט את ידו מתחת להינומה ומחליק את אגודלו על לחיי. הוא מקרב את אגודלו אל שפתיו ומלקק את טעם דמעותיי מעל עורו. הבטחה מבריקה בעיניו הירוקות והכהות, ומאחוריו, ידו של אמברי מתעוררת מבלי משים כדי לגעת בסימן הנשיכה, שאני בטוחה למדי שאש השאיר על צווארו.
אני רועדת.
הכומר מתחיל, האורחים יושבים, ואני תוהה בפעם האחרונה אם אלוהים רוצה שאעצור את זה. האם אלוהים מסוגל לסבול את המראה של שלושתנו? האם אלוהים לא ניסה להזהיר אותי קודם לכן, כי מה באמת חשבתי לעצמי? האם חשבתי ששני האנשים החזקים ביותר בעולם יהיו מוכנים לקבל אותי?
אבל אז אני רואה את עיניו של אש, עדיין מתלקחות בחום שאין לטעות בו, ואת אצבעותיו הארוכות של אמברי עדיין בוחנות את הסימן על צווארו, ואני מחליטה עכשיו שלא ייתכן שום סוף אחר לאגדה הזו.
כלומר, אלוהים יכול להזהיר אותי כמה שהוא רוצה, אבל זה לא אומר שאני צריכה להקשיב.
פרק 1
לפני שמונה־עשרה שנים
כשהייתי בת שבע, קוללתי על ידי מכשף.
זה קרה בנשף התרמה, נדמה לי. חוץ מהמכשף, האירוע לא היה שונה מכל אירוע אחר שסבא לקח אותי אליו. שמלות נשף וחליפות טוקסידו, נברשות נוצצות באולמות נשפים בבתי מלון מפוארים ושמיניות מיתרים מנגנות בפינות חשאיות. לכאורה, האירועים האלה נועדו לגיוס כספים עבור קרנות צדקה ועבור המטרות השונות שהעשירים והמשועממים תמכו בהן, אך למעשה, הם היו פגישות עסקים. הושמעו הכרזות על נאמנויות פוליטיות למועמד זה או אחר; תורמים פוטנציאליים זוהו ושודלו. עסקאות החלו כאן, ונישואין בשכבה העליונה של החברה החלו כאן גם כן — כי הרי מהם נישואין בין עשירים, אם לא עסקה לכל החיים?
חלק מזה הבנתי, אפילו כילדה צעירה, אבל זה מעולם לא הטריד אותי. אלה היו החיים — או לפחות החיים של סבא ליאו — ולא עלה בדעתי להטיל בכך ספק.
חוץ מזה, נהניתי להתלבש בשמלות המתנפנפות והיקרות שסבא ליאו קנה לי. נהניתי מהמבוגרים השואלים לדעתי, נהניתי לראות את כל הנשים היפות ואת הגברים הנאים. ויותר מכול, נהניתי לרקוד עם סבא ליאו, שתמיד הניח לי לעמוד על הנעליים שלו ומעולם לא שכח לסובב אותי סחור סחור, כדי שאוכל להעמיד פנים שאני נסיכה בסיפור אגדה.
ומאוחר בלילה, כשהמכונית השחורה הגדולה הגיעה לאסוף אותנו בחזרה אל הפנטהאוז במנהטן, הוא אפשר לי לפטפט בשמחה על כל מה שראיתי ושמעתי, שאל אותי שאלות על מי אמר מה, על איך הדברים נאמרו, האם הם נראו מאושרים, עצובים או כועסים כשהם אמרו את זה. הוא נהג לשאול אותי מי נראה עייף, מי נראה מוטרד, מי רטן בשקט במהלך הנאומים המרכזיים. רק כעבור כמה שנים הבנתי שסבא הסתמך עליי כעל סוג של מרגלת, מעין צופה מהצד, משום שאנשים מתנהגים שונה ליד ילדים, לעומת האופן שבו הם נוהגים בסביבת מבוגרים. הם מורידים את ההגנות שלהם, הם ממלמלים לחבריהם, בטוחים שילד לא ישים לב או יבין.
אבל אני שמתי לב. הייתי משקיפה מטבעי, סקרנית מטבעי ומוכנה מטבעי לקרוא לעומק הערות או מחוות קטנות. ולצידו של סבא ליאו, ביליתי שנים בהשחזת הנשק הזה ובהפיכתו למשהו חד ומועיל, משהו שהוא השתמש בו לצורכי המפלגה, אבל אני השתמשתי בו מפני שרציתי לעזור לו, רציתי שהוא יהיה גאה בי, וגם מפני שהיה בזה משהו ממכר. היה משהו ממכר בצפייה באנשים, בלפצח אותם, כמו לקרוא ספר ולפענח את הטוויסט הגדול לפני הסוף.
אבל בלילה שבו פגשתי את המכשף, כל זה עדיין היה בעתיד. באותו רגע, הייתי מסוחררת ושבעה מהסיבובים במעגלים ומפילוח צלחות קינוח נוספות מהמלצריות הקורצות. עדיין הסתחררתי כשסבא סימן לי להצטרף אליו, ליד דלתות אולם הנשפים. עשיתי את דרכי בדילוגים, תוך ציפייה לעוד אחד מחבריו הרגילים — העסקנים של בלטוואי או אנשי העסקים העוקצניים, המשועממים.
היה זה מישהו שונה. משהו שונה. גבר גבוה, רק באמצע שנות העשרים לחייו, אבל בעל עיני עורב כהות ושפתיים דקות שהזכירו לי את איורי המכשפים המרושעים בספרי האגדות שלי. שלא כמו המכשפים המרושעים, הוא לא היה כפוף, לא שעוּן על מקל הליכה ולא לבש גלימה ארוכה שנשרכה אחריו. הוא היה לבוש בחליפת טוקסידו מחויטת, פניו מגולחות למשעי, שערו הכהה קצר ומסורק היטב.
פניו של סבי קרנו אליי כשהוא הכיר בינינו. "מר מרלין רייס, תכיר בבקשה את הנכדה שלי, גְריר. גריר, הבחור הצעיר הזה עבר לכאן מאנגליה, והוא מצטרף למפלגה כיועץ."
המפלגה. אפילו בגיל שבע הייתה למפלגה נוכחות חזקה בחיים שלי, כמעט כמו לכל דבר אחר. אני מניחה שזה סיכון אשר נלווה לסבא שהוא סגן נשיא לשעבר. בייחוד כשסגן הנשיא הזה שירת בבית הלבן עם פנלי לותר המנוח, האליל הנערץ של המפלגה. היה זה הנשיא לותר שהוזכר בכל הנאומים ובמאמרי הדעה, היה זה שמו של לותר שעלה באוב בעיתות משבר. מה לותר היה עושה? מה לותר היה עושה?!
מר מרלין רייס השפיל אליי את מבטו. לא ניתן היה לקרוא את עיניו השחורות בזוהר הזהוב של אולם הנשפים. "האירוע הזה נראה קצת משעמם בשביל ילדה בגילך," אמר ברכות, אבל גם לא ברכות. הייתה נימה מאתגרת בדבריו, שהייתה תקועה אי שם בין אותם עיצורים מקופלים בקפידה ותנועות אווריריות, אבל לא יכולתי למקם אותה, וגם לא יכולתי לסנן אותה החוצה מתוך דבריו. עיניי נותרו נעוצות בפניו כשסבי דיבר.
"היא הדייט שלי," אמר סבא ליאו בעודו פורע בחיבה את שערי. "בני וכלתי נמצאים בחו"ל לצורך פעילות הומניטרית, אז היא גרה אצלי לכמה חודשים. היא מתנהגת יפה כל כך. נכון, גריר?"
"כן, סבא," צייצתי בצייתנות, אבל כאשר קלטתי את הזעף על פניו של מרלין, משהו קפא בתוכי. כאילו ערפל קר נכרך סביבי ורק סביבי, ושטף ממני באיטיות את החמימות.
השפלתי את עיניי אל הנעליים שלי, רועדת ומנסה לא להראות את זה. העור המבריק שלהן שיקף את הנצנוצים ואת ההבהובים של התקרה המוזהבת. התבוננתי בניצוצות הזוהרים בעוד מרלין וסבי החלו לדון באסטרטגיית הבחירות של אמצע הקדנציה, מנסה ליישב בין מה שאני מרגישה לבין מה שידעתי.
חשתי פחד, מעין עקצוצי ביעותים כמו שהרגשתי בלילות שבהם התעוררתי וראיתי את דלת הארון שלי פתוחה. אבל ידעתי שאני מוגנת, שסבא ליאו ישמור עליי, שהזר הזה לא יוכל לפגוע בי בחדר מלא אנשים. אלא שלא פחדתי דווקא שהוא יפגע בי, או ייקח אותי ללא רצוני. לא, זה היה האופן שבו עיניו ננעצו בעיניי. האופן שבו הוא הסתייג ממני, אשר אפף אותי באופן שלם כל כך, הוא שהפחיד אותי. הרגשתי שהוא מכיר אותי, מבין אותי, יכול לראות בתוך־תוכי את כל הפעמים שבהן שיקרתי, רימיתי או נקלעתי לתגרות במגרש המשחקים. שהוא יכול לראות את כל הלילות שבהם לא הייתי מסוגלת לישון, כשדלת הארון שלי פתוחה ואני מפוחדת מכדי לקום לסגור אותה. את כל הבקרים שבהם אבא שלי ואני הלכנו לחורשה מאחורי הבית שלנו, את כל הערבים שבהם אימא שלי לימדה אותי בסבלנות טאי צ'י. את כל ספרי האגדות שהערצתי כל כך, את כל האוצרות שאספתי בתוך תיבת האוצר הקטנה שמאוחסנת מתחת למיטה שלי, את כל החלומות הילדותיים הסודיים שלי — הכול. האיש הזה היה יכול לראות הכול.
ולהיראות — להיראות באמת — זה היה הדבר המבעית ביותר שהרגשתי אי פעם.
"ליאו!" קרא מישהו לא רחוק מאיתנו. גם הוא היה מתומכי המפלגה, וסבא פרע בפעם האחרונה את שערי, כשהוא מסמן לגבר לגשת אליו. "רגע אחד, מר רייס."
מרלין הרכין את ראשו ברצינות כשסבי פנה לשוחח עם האדם השני. הכרחתי את עצמי לפגוש שוב בעיניו, ואז מייד הצטערתי שלא נמנעתי מזה. עיניו, הבנתי עכשיו, היו עצומות כשדיבר עם סבא, ועכשיו הן לא היו עצומות, אלא בוערות במשהו שדומה מאוד לשנאה.
"גריר גאלוויי," הוא אמר באותו קול רך־לא־רך. משהו כמו ניגון ולשי עלה ממילותיו, כאילו הוא איבד שליטה על קולו וגם על עיניו.
בלעתי את הגוש שהצטבר בגרוני. לא ידעתי מה לומר. הייתי ילדה, וההתנהגות הילדותית שלי הספיקה תמיד כדי להקסים את החברים של סבא ליאו — אבל הרגשתי שכאן, זה לא יעזור לי. לא יכולתי להקסים את מרלין רייס, לעורר אצלו חיבה כלפיי, לא בעזרת חיוכים, גומות חן, סיבובים ראוותניים או שאלות ילדותיות.
ואז הוא כרע ברך לפניי. זה היה מעשה נדיר בקרב המבוגרים בעולמו של ליאו — אפילו נשים שהיו להן ילדים משלהן, העדיפו להתנשא מעליי וללטף את תלתליי הבלונדיניים כאילו הייתי חיית מחמד. אבל מרלין כרע על ברכיו כדי שאוכל להביט בעיניו מבלי לשרבב את צווארי, וידעתי, למרות הפחד, שזה היה סימן של כבוד. מרלין התייחס אליי כאילו הייתי ראויה לזמנו ולתשומת ליבו, ואף על פי שזה היה נגוע במורת רוח, הייתי אסירת תודה על כך בדרכי הצעירה.
הוא הושיט את ידו ונגע בסנטרי באצבעותיו הארוכות, הדקות, אוחז בפניי בדממה כדי לבחון אותן בעיון. "לא שאפתנית," אמר, בעוד עיניו הכהות סורקות את פניי. "אבל לעיתים קרובות חסרת זהירות. לא קרה, אבל לפעמים מרוחקת. מלאת תשוקה, אינטליגנטית, חולמנית... ונפגעת בקלות רבה מדי." הוא נד בראשו. "כמו שחשבתי."
ידעתי מערמות הספרים שליד המיטה שלי, שמילים של מכשף הן דבר מסוכן. ידעתי שאסור לי לדבר, אסור לי להבטיח לו שום דבר, אסור לי להסכים לשום דבר, לוותר על שום דבר, לשקר או להתחמק. אבל לא יכולתי להתאפק.
"מה זאת אומרת 'כמו שחשבת'?"
מרלין שמט את ידו, והבעה של חרטה אמיתית קימטה את פניו. "זאת לא יכולה להיות את. אני מצטער, אבל זה פשוט לא יכול להיות."
הבלבול חלחל אל תוך הפחד וגבר עליו. "מה אני לא יכולה להיות?"
מרלין קם, החליק את ז'קט הטוקסידו שלו. הוא כבר החליט, על מה שזה לא יהיה. "תשמרי את הנשיקות שלך לעצמך בבוא העת," אמר.
לא הבנתי.
"אני לא מנשקת אף אחד פרט לסבא ליאו, לאבא ולאימא שלי."
"זה העולם שלך עכשיו. אבל כשתתבגרי, את תירשי את העולם הזה," מרלין אמר, מחווה סביב על החדר, "העולם שסבא שלך עזר ליצור. והעולם הזה תלוי על חוט דק, מאוזן בין אמון לבין כוח. אנשים חזקים צריכים להחליט מתי לסמוך זה על זה ומתי להילחם זה בזה, והחלטות אלה לא תמיד נעשות מהמוח. הן נעשות מהלב. את מבינה את זה?"
"אני חושבת שכן..." עניתי לאט.
"גריר, נשיקה אחת ממך יכולה להפוך את העולם הזה ממצב של ידידות למצב של כעס. להפוך שלום למלחמה. זה יהרוס את כל מה שסבא שלך עבד קשה כל כך כדי לבנות, ואנשים רבים־רבים ייפגעו. את לא רוצה לפגוע באנשים, נכון? לפגוע בסבא שלך? לבטל את כל העבודה שהוא עשה?"
נדתי בראשי בתקיפות.
"לא חשבתי כך. כי זה מה שיקרה אם השפתיים שלך ייגעו בשפתיים של אחר. הקשיבי למה שאני אומר."
הנהנתי מפני שזה היה ההיגיון שדיבר אליי. נשיקות הן קסם, כולם יודעים את זה. הן הופכות צפרדעים לנסיכים, הן מעירות נסיכות משינה קטלנית, והן קובעות את גורלן של ממלכות ושל אימפריות. אף פעם לא חלף בראשי שמרלין עלול לטעות, שנשיקה עשויה להיות בלתי מזיקה.
או שנשיקה עשויה להיות שווה כל נזק שהיא גרמה.
החרטה שבעיניו הפכה לעצב. "ואני מצטער על ההורים שלך," אמר ברוך. "למרות הכול, את ילדה מתוקה. את ראויה לאושר, ואולי יום אחד תלמדי שזה מה שאני מנסה להעניק לך. היאחזי היטב בדברים שעושים אותך מאושרת, ולעולם אל תטילי ספק בכך שאת נאהבת." הוא החווה בראשו לעבר סבא ליאו, שהתקדם עתה לעברנו.
"אל תצטער על ההורים שלי," אמרתי בתמיהה. "הם בסדר גמור."
מרלין לא אמר דבר, אבל הוא הושיט את ידו ונגע בכתפי. לא משך אותי אליו לחיבוק, לא טפח על השכם או ליטף, רק נגע. משקולת לרגע, ואחר כך לא חשתי דבר מלבד תחושת האוויר על עורי והדאגה המתמקמת בעצמותיי הקטנות.
סבא ליאו חפן אותי בזרועותיו כשהוא הגיע אלינו, שותל נשיקה משופמת גדולה על לחיי כמו שהוא עושה תמיד. "הנכדה שלי מיוחדת. נכון, מרלין?" שאל וחייך אליי. "על מה דיברתם?"
פתחתי את פי כדי לענות, אבל מרלין התערב בחלקלקות. "היא סיפרה לי כמה היא נהנית לגור אצלך."
סבא נראה מרוצה. "כן. אני אוהב את אורגון כמו כולם, אבל אין כמו ניו יורק. נכון, גריר?"
ככל הנראה עניתי. השיחה ודאי נמשכה גם אחרי זה, עוד מילים על פוליטיקה ועל כסף ועל דמוגרפיה, אבל כל מה ששמעתי היו המילים שמרלין אמר קודם.
אני מצטער על ההורים שלך.
בדמיון היותר מדי פעיל שלי לא היה לי קשה לחשוב על הגרוע מכול. זה מה שקרה תמיד בסיפורים — טרגדיה, אותות לבאות, כאב לב. מה אם ההורים שלי נהרגו? מה אם המטוס שלהם התרסק, המלון שלהם עלה באש, הם נשדדו וגופותיהם הוכו עד מוות?
אני מצטער על ההורים שלך.
זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו, כל מה שיכולתי לשמוע, וכשסבא ליאו הכניס אותי למיטה מאוחר יותר באותו לילה, פרצתי בבכי.
"מה קרה, מתוקה?" שאל, וגבותיו העבות התקרבו בדאגה זו לזו.
הייתי חכמה מספיק כדי לדעת שהוא לא יאמין לי אם אגיד לו שמרלין הוא מכשף, אולי מכשף רע, שהוא יכול איכשהו לחוש במותם של הוריי לפני שזה קרה באמת. הייתי חכמה מספיק כדי לשקר ולומר בפשטות, "אני מתגעגעת לאימא ולאבא."
"אוי, מתוקה שלי," אמר סבא ליאו. "אנחנו נתקשר אליהם מייד, בסדר?"
הוא שלף את הטלפון וחייג, ובתוך שניות אחדות, שמעתי מבעד לשפופרת את קולה הקליל של אימא ואת קולו העמוק של אבא. הם היו בבוקרשט והתכוננו לעלות על רכבת לכיוון ורשה. הם היו מאושרים ובטוחים ומלאי הבטחות לגבי מה שיקרה לכשיחזרו הביתה. במשך זמן־מה האמנתי להם. האמנתי שהם אכן יחזרו. שיהיו עוד טיולים ארוכים עם אבי, עוד תרגולי טאי צ'י בערבים עם אימי, עוד לילות שבהם אני נרדמת לצליל קולותיהם שמקריאים שירה זה לזה כשבולי העץ מתפצחים באח הסמוכה. שהשמש החמה והימים ירוקי־העד של ילדותי עדיין פרושים לפניי, בטוחים בקן החמים המלא בספרים ובטבע שבנו הוריי.
אבל בלילה ההוא, כשניסיתי להירדם, דבריו של מרלין התגנבו חזרה לתוך מוחי לצד החשש.
אני מצטער על ההורים שלך.
בקושי ישנתי בלילה ההוא, מטולטלת מכל צפירה וסירנה ברחובות מנהטן מתחת לפנטהאוז של סבא, רועדת עם כל חריקה ממהלומת הרוח בחלונות. חלומות השתחלו אל שנתי — חלומות על הרים מכוסי עצים במקום שמעולם לא ראיתי, גברים רחבי כתפיים זוחלים בבוץ ובין מחטי אורן יבשים, הוריי רוקדים בסלון אחרי שחשבו שנרדמתי. רכבת קיטור חוצה גשר, והגשר מתמוטט.
הוריי רקדו, הרוח נשבה בין העצים, גברים זחלו בבוץ. הרכבת צנחה אל קרקעית העמק.
ריקוד, עצים, בוץ, מוות.
שוב ושוב.
ריקוד, עצים, בוץ, מוות.
וכשהתיישבתי באור השמש החלש של הבוקר וראיתי את סבא שלי עומד בפתח, עיניו היו חלולות מזעזוע ומאימה והטלפון בידו, כבר ידעתי מה הוא עומד לבשר לי.
כמו המלך חזקיהו, פניתי אל הקיר והתפללתי.
התפללתי לאלוהים שיהרוג גם אותי.
