בס"ד
יום ד', ט"ו אב תשנ"ז


רותי, שלום


שלום לך,


אתמול קיבלתי מאמא שלי מודעה קטנה שנגזרה מהעיתון:
"ילדה ישראלית, בת שתים-עשרה, חולה ומאושפזת בארה"ב, מבקשת שתכתבי אליה. את המכתבים יש לשלוח ל: משפחת כהן, השדרה השלוש-עשרה, בורו-פארק, ניו¬ יורק. לציין - עבור רותי."
"אביגיל, זה בשבילך," אמרה אמא.
"למה את מתכוונת?"
"את יודעת ואוהבת לכתוב, אז תכתבי לרותי."
אני מודה שבהתחלה הרעיון לא נשמע לי. לכתוב לילדה זרה שמעולם לא פגשתי?
והיא, כנראה, גם לא תשיב על מכתבי, היא חולה. ומה בכלל אכתוב לה? על מה אספר, על עצמי? על האנשים סביבי?
ואם היא תלגלג, או תפהק, או גרוע יותר, תראה לאחרים?!
אבל לאחר הספקות באו גם מחשבות חדשות:
בעצם, היא לא ממש זרה. הרי שתינו יהודיות דתיות ובנות שתים-עשרה, וזה מכיל המון ענינים משותפים. למעשה, את כבר מכירה את חיי, את המסלול הקבוע, שבתות וחגים... עכשיו תכירי אותי בתוך זה. את אביגיל לוי.
את, רותי, תהיי לי אוזן קשבת, רחוקה, שתאזין לסיפורי הקטנים, למחשבותי, לי.
אנסה לכתוב לך מכתבים מענינים, אבל זה תלוי כמובן במה שיתרחש איתי וסביבי.
להתראות ורפואה שלמה,


ממני, אביגיל לוי, ירושלים


נ. ב.
החלטתי לתת לכל מכתב כותרת, אז הפעם היא - רותי, שלום.


בס"ד
יום ה', ט"ז אב


רותי


רותי, שלום.


יש עוד סיבה לכך שאני כותבת לך. אבל לפני שאגלה, תעני לי את קודם, בלבך, האם קרה ופגשת פעם מישהי, ומאוד רצית להכיר אותה? כזו שחשבת שתוכלנה להיות חברות נהדרות?
פעם פגשתי אחת כזו. לא ממש 'פגישה', אבל בכל זאת.
נסעתי בשליחות של אמא שלי, למסור מכתב למכרה שלה. הגעתי לשכונה שאני לא מכירה ונעצרתי לפני אחד הבתים, לחפש את המספר.
רוח חזקה נשבה, עלים יבשים הסתחררו סביבי ולרגע התקשיתי למצוא את הפתק. באיזה כיס שמתי אותו? אולי עף?
"אפשר לעזור לך?"
הסתובבתי וראיתי אותה. היא עמדה ליד ה'צפרדע' של הזבל. בידה החזיקה שקית גדולה של אשפה. זו היתה ילדה יפה מאוד. היתה לה שמלה ארוכה שהתבדרה ברוח והיה בעיניה משהו, שבגללו הרגשתי שאני יכולה לדבר איתה במשך שעות, והיא תקשיב ותבין.
"איזה מספר את מחפשת?"
"אני לא מוצאת את הפתק. אבל זו משפחת כהן, נחמה כהן."
אשה אחת הוציאה את ראשה מהחלון.
"רותי!!!" צעקה, "זרקת כבר?!"
היא סובבה ראשה: "רגע..."
"הייתי מראה לך אבל אני צריכה לעלות," התנצלה, "הם בכניסה הבאה, קומה שניה."
"תודה," אמרתי.
היא זרקה את האשפה ורצה לביתה. בפתח הבנין נעצרה פתאום והסתובבה שוב.
"יש להם שלט מקרמיקה!" צעקה.
זה היה קצת מבדח אז חייכתי. היא פרצה בצחוק וכך עמדנו רגע, מחייכות זו לזו.
אז נופפה בידה לשלום ונעלמה בפתח הבנין. זהו.
אני מתארת לעצמי שאינך אותה רותי, אבל אני נהנית לדמיין שאת - זו היא.


להתראות,
אביגיל לוי


בס"ד
מוצ"ש, י"ח באב


משפחתי


רותי שלום,


'בין-הזמנים!' ינקי ואבריימי סוף סוף בבית!
אולי אערוך לך הכרות עם משפחתי?
אבא, שמו יחזקאל (חזקי), הוא לומד ב'כולל'. אמא שמה דבורה (דבור'לה), היא ילידת ארה"ב ומורה בסמינר.
אבריימי הבכור. הוא בן תשע-עשרה ולומד בישיבה בבני-ברק. כולם מאוד מתפעלים מכישוריו ומצפים ממנו לגדולות.
לעולם לא תשמעי על כך מילה מאבריימי.
אחריו באה נעמי, אחותי הגדולה. היא בת שבע-עשרה, עדינה וביישנית. היא ואבריימי דומים מבחינה חיצונית לצד של אמא. כל המשפחה של אמא מצטיינת ביופי, ונעמי יפה במיוחד.
אמא אומרת, שיש אנשים שהיופי 'נכפה' עליהם. היא מתכוונת לנעמי.
המראה החיצוני שלה מטריד ומביך אותה.
"כל פעם שמעירים לי על השיער, העיניים," התלוננה פעם באוזני, "אני מרגישה כאילו הייתי איזה קישוט: אגרטל יקר, תמונה יפה... חפץ! לא נערה חושבת, מרגישה, עם נשמה! ואז אני חשה צורך להוכיח לכולם, אולי לי עצמי, שהתוכן שבי לא נופל מהחיצוניות. וב'מרוץ' הזה אני תמיד בפיגור. לא בגלל שאני באמת יפה מבחוץ יותר מאשר מבפנים, אלא משום שהאנשים רואים בעיקר את החוץ! ובי, נעמי, הם אינם מבחינים!"
אגב, היא גם מנגנת נפלא על הפסנתר.
אחרי נעמי בא ינקי (יעקב), בן חמש-עשרה.
הוא הכי דומה לי בין האחים. אולי בגלל ששנינו ממוקמים ממש באמצע, הכי 'סנדוויצ'ים', או שפשוט קרובים באופי. שנינו סקרנים. רוצים לראות דברים, לעשות. לטעום מכל דבר.
אבא קצת חושש מהנטיה הזו אצל ינקי ואצלי. ביחוד הוא חושש מינקי.
איזה ויכוחים היו בבית כשינקי אמר שהוא רוצה ללמוד בישיבה שמגישה ל'בגרות'. אבא היה מזועזע מהרעיון! אבל ינקי לא ויתר. הוא כאילו נלחם על חייו, על עתידו.
אנחנו, הילדים, פסענו על קצות האצבעות ועודדנו בסתר את ינקי. ידענו שזה בנפשו.
אמא ניסתה לגשר: "חזקי תבין, זה ילד שאוהב לעשות דברים. אולי בעתיד ירצה לעבוד. צריך להשאיר לו אופציות."
"מה את מדברת, דבורה! עם התפיסה שלו הוא יכול להיות ראש ישיבה! למה לבזבז שכל כזה על לימודי-חול?!"
בסוף אבא ואמא עשו 'שאלת רב'. הלכו לרב גדול. הוא הכריע עבורו לטובת שילוב לימודי חול עם לימודי הקודש.
אחרי ינקי אני באה. ואחרי דסי (הדסה), שהיא בת שמונה. היא עושה כל מה שצריך לעשות, ואומרת את מה שכולם אומרים...
אחריה שלומי בן ארבע. עם אלף שאלות על קצה לשונו.
יש גם המון דודים ודודות אבל אין שום סבא וסבתא. שניים מהם נפטרו ממחלות ושניים נהרגו בתאונת דרכים. כמעט ולא הכרתי אותם.
אני חושבת שזה סוג של יתמות, להיות נכדה חסרת-סבים.
בכל אופן, זהו, זו המשפחה שלי.
ועכשיו כולם בבית! ובשבוע הבא אנחנו נוסעים לצפון! לכינרת, לירדן.
היית שם פעם? אנחנו היינו שם המון פעמים!
בעצם כל חופשה בקיץ, אנחנו שוכרים שם דירה ומבשלים בעצמנו.
טוב, אני חייבת לסיים וללכת לארוז. לקחת איתי גם דפים למכתבים?
את רוצה לבוא איתי? טוב, בואי!


להתראות!
אביגיל לוי