*תחת גורת גג אחת 1 - להתחיל מחדש*


1
ג'ק


הנרי מנופף בכמה כרטיסים מתחת לאפי. "אליפות שתים־עשרה הנבחרות של החוף המערבי. שורה רביעית מהמגרש."
אנחנו בהפסקה מעבודת הנגרות שלנו, יושבים על קיר תומך שזה עתה נבנה וסופגים את השמש האביבית הקלה של צפון מערב האוקיינוס השקט. "וואו, מה אתה אומר?" אני פולט, "מתי?"
"הלילה."
ההתלהבות שלי קורסת. "לא יכול."
"גייב אצלך?"
"כן."
"הוא לא היה אצלך גם בסוף השבוע הקודם?"
אני מושך בכתפיי. "מאדי הייתה חייבת לצאת לכמה סידורים."
"אתה לא יכול לומר שמשהו צץ? משהו חשוב?"
הנרי ואני חברים קרובים מאז חטיבת הביניים. הוא אחד הבחורים האלה שאנשים אומרים עליהם שיש להם 'אישיות נהדרת' — אתם יודעים, מילת הקוד לאנשים שאולי סובלים ממשקל עודף או לבושים ברישול, אבל מצחיקים מאוד. והוא גם בחור מהסוג שתמיד יהיה מוכן לגבות אותך.
הוא עדיין מחזיק בכרטיסים מתחת לאף שלי, קרוב מספיק עבורי להריח את ריח הנייר והדיו החריף ושככה יהיה לי טוב, אני ממש רוצה את הכרטיסים האלה. אני יכול להרגיש את ההתרגשות באצטדיון, להריח את הבירה ואת הנקניקיות ולשמוע את רחש הצופים.
הנרי רואה שאני מתחיל להישבר. "מעודדות."
המוח שלי כבר משלים את יתרת החיזיון: חזיות ספורט, מכנסוני ספורט, שיזוף, עור מתוח, שדיים קופצניים, שיער ארוך ומבריק. הגוף שלי מזכיר לי שחלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שעשיתי סקס.
"היי, ג'ק, אתה בעניין? בנות קולג'. שתויות, דלוקות על ריח של זיעה ומקוות לריגוש קל בליל שישי." קלארק צונח לידי, כריך ענקי בידו. הנרי ואני, שעובדים כבר שנים יחד, פגשנו אותו בעבודה הזאת, ובזמן האחרון הוא יוצא איתנו.
"גייב אצלו הלילה."
"שוב?" שואל קלארק בפה מלא, "גם בשבוע שעבר הוא היה אצלך. איכשהו כל סוף שבוע הוא סוף השבוע שלך. האם היא לוקחת אותו מתישהו?"
"יש לה משהו בעבודה."
"היא מחזיקה את הביצים שלך במלחציים, זה הסיפור," אומר קלארק ומטלטל את ראשו בגועל. "התירוץ הטוב היחיד לוויתור על יום שישי מושלם לטובת טיפול בילד, זה אם בסוף גם תשיג איזה זיון."
"זה אומר שתתחיל לקחת עבודות שמרטפות בקרוב?" אני עוקץ. לאחרונה הוא סובל מבצורת ואנחנו לא מהססים להתעלל בו בגלל זה. "חלקנו לא צריכים לטפל בילד כדי להשיג זיון."
אני לא. חלק מזה כנראה רק מפני שהתמזל מזלי בגדול מבחינת המראה שלי, וחלק בזכות עבודה קשה, במשחקי כדורסל וכדורגל עם חברים, ולפעמים בהרמת משקולות בבית, כשאני משועמם. אני מוסיף לכל זה ביטחון עצמי כאשר אני יוצא לדייט, וזה תמיד מביא אותי לתוצאה הרצויה, וזה אומר לסגור את העסקה, כלומר לשכנע את הבחורה לפתוח רגליים.
אך ההיגיון הזה לא עובד על מאדי, אימו של גייב, וזו בהחלט לא הסיבה שבגללה הסכמתי לשמור עליו הלילה. הסכמתי כי אף שלא קורצתי מהחומר שממנו אבות עשויים, אני גם לא שמוק בכל מה שקשור לדמי מזונות ולמשמורת על הילד שלי. כשהסכמתי, חשבתי שאימא שלי תהיה בעיר ושאחותי תהיה פנויה. לא תיארתי לעצמי שאיאלץ לבלות ערב שלם עם גייב לבדי.
עכשיו התחרטתי על כך שלא סירבתי לבקשתה של מאדי. זה היה שבוע נוראי, עם הרבה בלגן בעבודה כמו בניית מדפים על פי מידה. הלקוח טען שהרוחב שלהם מוטעה ולי לא הייתה ניירת שתגבה את דבריי. אני רק רוצה לשטוף את הטעם המר עם כמה בירות, שלא לדבר על אפשרות לקחת הביתה אחת מאותן מעריצות מוכנות ונכונות, שקלארק תיאר בצבעים עזים. במקום זאת, אגשש את דרכי הלילה עם גייב, וארגיש שכל אבא אחר במקומי היה כבר מבין מזמן את כל הקטע הזה של ההורות לפרטי פרטיו. וברור שלא יהיה שום סיכוי למצוא איזה זיון.
דקה לאחר מכן אני מצטער שבכלל חשבתי על זה מפני שזה מזכיר לי איך פעם, לתקופה קצרצרה, חשבתי שמאדי בהחלט שווה זיון, ולאיזה בלגן זה הכניס אותי.
הנרי זועף. "מה כבר מאדי יכולה לעשות שהוא חשוב יותר מהטורניר של השתים־עשרה?"
היא לא אמרה לי מה העניין, רק שזה קשור לעבודה. ואף שמה שאני צריך לעשות זה לחשוב על בנות קולג' נרגשות וחרמניות במכנסונים צמודים ובחולצות טריקו, אני מגלה שאני תוהה מה עושה מאדי הלילה. מה היא כבר יכולה לעשות ביום שישי בערב? האם החבר הדפוק שלה מלווה אותה? האם הוא יהיה איתם הלילה, כאשר הם יביאו אליי את גייב?
באותו רגע הטלפון שלי רוטט.
כמו שקבענו?
משהו נע במרכז החזה שלי כשאני מבין שההודעה ממאדי.
ואז אני מבין. קלארק צודק. יש הרבה דרכים להחזיק גבר בביצים. מאדי אולי לא תמרר לי את החיים אם אבריז לה הלילה, אבל זה לא אומר שאוכל אי פעם לסרב לה, והעובדה שהחיים שלנו קשורים לעד בגלל גייב לא עוזרת בכלל.
"תמיד תשתמשו בקונדום, בחורים," אני אומר, "תלמדו ממני את הלקח."
לא שהייתי מוכן היום לוותר על גייב. לעולם לא. אבל אם הייתי יכול לצפות רגעים כאלה לפני חמש שנים, אולי הייתי מאט קצת ומשתמש בראש הגדול במקום בראש הקטן רגע לפני שאני שובר את כל מחסומי ההיגיון הפשוט וחודר אל מאדי ללא אמצעי הגנה.
"טוב, אז זה אומר שאתה בחוץ?" קלארק מקמט את מצחו.
"אני בחוץ," אני מאשר בעצב.
השניים מטלטלים את ראשיהם. "צר לי על הביצים שלך, אחי," אומר קלארק.
הנרי דוחף את הכרטיסים לכיסו ואומר שהם ימצאו מישהו אחר. אני חייב לסתום את הפה, פשוטו כמשמעו, כדי שלא אשנה את דעתי ואחטוף את הכרטיס.
כמו שקבענו, אני משיב למאדי.
כן. אולי אני לא האבא שכל אישה הייתה בוחרת לילדיה, אבל אני גם לא דומה לאבא שלי.
כעבור כמה שעות, כאשר אני כבר בדרך הביתה בטנדר שלי, אני עדיין חושב לבקש מהנרי את הכרטיס הנוסף שבידו. אתר הבנייה שבו אנו עובדים מרוחק מביתי כחמישה קילומטרים, אבל העיר השתנתה רבות בשנים האחרונות. הפריחה המטורפת בעסקי הנדל"ן בסיאטל זימנה לעיר מפתחים שהחלו לרכוש קרקעות בכל מקום, כולל במקומות שאיש לא חשב שלאחר כמה שנים הם יהיו פרברי העיר, כמו השכונה שבה מאדי ואני גדלנו, 'ריבר לייק'. לפני חמש שנים 'ריבר לייק' עדיין נראתה כפי שנראתה כאשר אנחנו היינו ילדים: רחוב ראשי אחד קטן עם שוק, מסעדה מקומית, כמה בתי קפה וחנויות לאספקת ציוד לדיג לרווחת התיירים שבאו לדוג באגם. כעת כבר היו בכל מקום בתים שנראו כמו קופסאות קרטון זהות באותו סגנון וחנויות ענק שהן חלק מרשתות לאומיות, ומועצת העיר, בחוכמתה הרבה, החליטה שיהיה זה רעיון מעולה להרחיב את הרחוב הראשי ולהוסיף רמזורים. התוצאה הסופית? פעם הנסיעה הביתה מהעבודה ארכה חמש דקות, היום היא אורכת עשרים דקות. מה שאומר שאני שוב מאחר לפגישה עם מאדי.
אני יורד מהכביש המהיר ונוסע בכבישים צדדיים. כשאני מתקרב לשביל הגישה לביתי אני מבחין ב'טויוטה פריוס' האדומה של מאדי. גייב והיא יושבים על המדרגות בחזיתה.
אני יורד בקפיצה מהטנדר וקורא, "היי."
החלטתי שאין עבור מה לטרוח ולהתנצל על כך שאיזה פוליטיקאי אידיוט החליט להתקין יותר מדי רמזורים ברחוב מסכן באורך של שלושה קילומטרים. אם היא רוצה לסובב את המלחציים זו בעיה שלה, אבל אני לא מתכוון להציע לה את הביצים שלי כדי לדחוף אותם לשם. אני מאחר רק בעשר דקות, וזה טוב מספיק. רק למען ההוגנות, אני חייב לומר שהיא לא אומרת לי כלום, היא רק מביטה בשעון ומנידה את ראשה.
גייב רץ לעברי. אני פורש את ידיי לצדדים והוא מזנק אל חיבוקי. "מה שלומך, חבר?"
"טוב! אנחנו הולכים לשחק כדורגל?" הוא מתפתל בזרועותיי ואני מוריד אותו. ניחוח של שמפו נקי עולה משערו וחודר לאפי. איך ייתכן שילדים קטנים מריחים טוב כל־כך?
"בטח!" אני עונה, נותרו בערך רק עשר דקות של אור יום, אבל נסתדר כבר. אם יש משהו שאני מתעקש עליו, זה ללמד את גייב לזרוק ולתפוס כדורים מכל הסוגים ובכל ענפי הספורט, עוד לפני שהוא יהיה בגיל המתאים ללכת לגן הילדים. למעשה, אני חייב לדבר עם מאדי על כך שאני רוצה שהיא תרשום אותו לחוג ספורטיבי כלשהו — כדורגל, בייסבול לילדים, פוטבול לקטנטנים. היא משגעת אותי. אני לא מבין איך היא לא מבינה שזה כרטיס הכניסה של גייב לעולם הגברים. אתה יכול להיות חרא בכל דבר בחיים, אבל אם יש לך ידע סביר בספורט, תוכל לעבור בשלום את שנות הילדות שלך, ומי כמוני יודע; ספורט היה בערך הדבר היחיד שהייתי טוב בו. אני מקווה שגייב קיבל בתורשה את השכל של מאדי, אבל אם לא, אז לפחות אתן לו את הכלים שיעזרו לו לא להיאכל בעודו חי.
"הכדורגל נמצא במוסך, רוצה להביא אותו?" אני שואל. הוא רץ קדימה, עוזב אותי לבד עם מאדי, ואני יכול להביט בה כמו שצריך כעת. היא נראית טוב. מאדי תמיד מתלבשת יפה, אבל הפעם היא התעלתה על עצמה. היא לובשת מכנסיים צמודים, חולצה אדומה בעלת מחשוף עמוק שחושפת את חלקם העליון של שדיה, ומגפיים אדומים ומבריקים בעלי עקבים מחודדים. אני מייד מדמיין איך היא עשויה להיראות כשהיא נועלת את המגפיים ושום דבר מלבדם. לרוע המזל, אף פעם לא הצלחתי לשכוח כמה טוב היא נראית כאשר היא עירומה, והתמונה הזאת עדיין חיה במוחי, ומפורטת לפרטי פרטים, עד לאופן שבו לחייה מאדימות כאשר היא מגורה מינית.
אבל הספינה הזאת כבר הפליגה לדרכה מזמן, לכן אני עושה כמיטב יכולתי כדי להדחיק את המחשבות האלה.
"אז," היא קוטעת את השתיקה המביכה, "הכול בסדר איתך?"
"כן, הכול בסדר, עד כמה שאפשר. ואצלך?"
בשום פנים ואופן אני לא מתכוון לעשות עניין גדול מכך שאני מעדיף להיות במשחק כדורסל מאשר להיות שמרטף. בייחוד כאשר אני יודע כמה זה מעצבן את מאדי כשאני מגדיר את הזמן שבו אני שומר על גייב כ'שמרטפות'. כנראה זו אינה שמרטפות כשמדובר בילד שלך. ולאחר שכל זה נאמר, אני חושב שכאשר אין לך שום מושג איך להיות אבא, אז בהחלט אפשר לראות בכך שמרטפות.
"יכול היה להיות גרוע יותר." היא מושכת בכתפיה.
שנינו עומדים באי נוחות זה מול זה. אפשר היה לחשוב ששני אנשים שיש להם ילד משותף ימצאו, בסופו של דבר, איזו דרך נוחה להתמודד עם המפגשים הקצרים בעת איסוף הילד ומסירתו, אבל נראה שלא מספיק מים עברו מתחת לגשר שלנו והם די עכורים. זה די מטורף, בהתחשב בהיסטוריה שלנו ובכל השיחות שניהלנו פעם, לפני הרבה מאוד שנים, אבל היינו ילדים אז, והקשר שהיה לנו לא עמד יפה במבחן המציאות.
"טוב, אז... התיק שלו." היא מצביעה על המקום שבו מונח התיק, על המדרגות. "קשה להכניס אותו למיטה לאחרונה. אני צריכה להקריא לו הרבה סיפורים."
התפרצות של חרדה מתחילה לרטוט בחזי. בדרך כלל, כשאני עם גייב, אימא שלי ואחותי נמצאות בסביבה. הן תמיד מוכנות לעשות הכול כדי לבלות בחברתו, וזה אומר שהחלק הקשה, כמו שעת השינה, הוא בדרך כלל החלק שלהן. אני רק מטפל בחלק הכיפי, וממלא את תפקידיו של הדוד, בעצם. זורק כדורים, מלמד את גייב איך לרכוב על אופניים (זה עדיין בתהליך), וקונה את חיבתו בעזרת גלידה.
אבל מה שלא יהיה, אתמודד עם זה. מדובר בלילה אחד, נכון? מה כבר יכול לקרות?
"הוא ממש אוהב עכשיו את הנסיכה והצפרדע..." היא נראית מלאת חשש.
אולי הייתה חוששת עוד יותר אם היה לה מושג קלוש עד כמה אני מסתמך על הנשים של משפחתי בטיפול בגייב כאשר אני שומר עליו. "נהיה בסדר," אני מבטיח ומנסה להסתיר את זה ממנה.
היא נושכת את שפתה התחתונה. השפה התחתונה שלה היא פאקינג יצירה מושלמת, וכשהיא נועצת בה את שיניה, כפי שהיא עושה כעת, אני שוכח את את כל מה שקרה בינינו ורק רוצה להעביר את אגודלי עליה, או את לשוני.
כדאי שארגיע גם את המחשבות האלה.
"אל תיתן לו לאכול יותר מדי סוכר." היא חוזרת ואומרת כל הזמן. "ואל תיתן לו להישאר ער עד שעה מאוחרת."
גם את זה היא אומרת יותר מדי. אני שולח אליה מבט והיא מרימה את סנטרה בהתרסה. "אני אימא שלו ואני חייבת לומר את זה."
אני אבא שלו, ואני לא אומר דברים כאלה כל הזמן. אף שאני אביו — מעולם לא פקפקתי לשנייה במילה של מאדי, ואם כן פקפקתי, די במבט אחד בגייב כדי להבהיר את עניין האבהות שלי חד וחלק — לעיתים רחוקות אני מרגיש ראוי לתואר הזה. לכן אני תמיד מוכן לזרום עם ה'דוד הכיפי'. אם כי גייב קורא לי 'אבא'. אמרתי למאדי לא פעם שאני חושב שזה רעיון גרוע. מה יקרה אם יום אחד היא תרצה שגייב יקרא לגבר אחר 'אבא'? למשל, להאריס?
אין לי שום רצון לבזבז על המחשבה הזו ולו דקה אחת מיותרת, לכן אני משנה נושא. "לאן את הולכת?" אני שואל. קימוריה הבולטים שגם החולצה אינה יכולה להסתיר מסיחים את דעתי. עיניים למעלה.
"הבוס שלי פורש ואנחנו עורכים לכבודו מסיבה."
"השמוק הגדול הולך איתך?"
"אל תקרא לו ככה."
מעולם לא אמרתי לה למה אני קורא להאריס ככה, אבל זה מפני שאני לא מצליח לחשוב על אף סיבה אחרת לכך שמאדי תרצה לבלות זמן בחברתו. אני לא רואה פה אף תכונה אחרת שעשויה להיראות מושכת.
טוב, אולי זה מפני שיש לו כסף. הוא מנהל שיווק מוצר בחברת ביו־טק, והוא מבוגר משנינו — בן שלושים ושלוש, אני חושב. הם גרים יחד בדירה שגודלה בערך פי שלושה מהבית שלי. אבל האריס הוא מהטיפוסים שברגע שאתה רואה אותו הוא מייד מעורר בך רוגז. הוא תמיד יודע הכול וצריך להסביר כל דבר, והוא קוטע אותה. אני שונא את זה.
"האריס עובד."
"הוא ראה אותך בחולצה הזאת?"
המילים נפלטות מפי עוד לפני שאני מצליח לחשוב עליהן פעמיים. באופן כללי, אני לא מצליח לחשוב פעמיים כשאני ליד מאדי, וזו הסיבה שאני בדרך כלל דואג לכך שהפגישות שלנו יהיו קצרות עד כמה שאפשר.
"מה הקשר?" היא שואלת. כלומר, הוא ראה.
זו עוד סיבה לכך שאני מכנה את האריס 'שמוק גדול'. איזה בחור מסוגל להביט במאדי, במיוחד כאשר היא לובשת את החולצה הזאת, שנצמדת לקימוריה כמו עור נוסף, ולהחליט שהוא מעדיף לעבוד?
אבל אני יודע מניסיון שאם אומר את זה למאדי היא תתרגז עליי. היא תמיד אומרת שהאריס, השמוק הגדול, הוא בחור נחמד, ואם רק אלמד להכיר אותו, אבין את זה בעצמי.
כן, כאילו אתן לזה לקרות. אולי כשה'קוגרים' מוושינגטון ינצחו בטורניר השתים־עשרה...
גייב חוזר עם הכדור הקטן כי הוא עדיין לא יכול להחזיק כדור בגודל סטנדרטי.
"לכאן," אני אומר.
הוא זורק אותו אליי. בתור ילדון שטרם מלאו לו ארבע, אין ספק שיש לו פוטנציאל גדול. אנחנו צריכים לעבוד עדיין על הזריקה הסיבובית. היא חלשה, במקרה הטוב.
"טוב, אני צריכה ללכת," אומרת מאדי.
"אוקיי."
אנחנו לא מתחבקים. בכל זאת, לא ממש נפרדנו יפה. עם זאת, אני מרגיש שאני רוצה לומר משהו, לעשות משהו, כדי שהמצב יהיה מביך פחות.
"תגיד שלום לאימא," אני אומר לגייב, "תגיד לה שהיא נראית טוב."
היא בדיוק מתחילה לכרוע ברך כדי לחבק אותו לפרידה, ומרימה אליי עיניים בבהלה.
יש לה עיניים ירוקות וגבות גבוהות שגורמות לה להיראות כאילו היא תמיד שואלת שאלה. פיה מקושת ורחב ושפתה התחתונה... כן, זו אותה שפה שאני לא מפסיק לחלום עליה.
אני מושך בכתפיי. "רק מלמד אותו איך לדבר יפה לנשים."
היא נועצת בי מבט זועם. אני מחייך. היא נאנחת ואני יכול לראות שהיא מתאמצת לא לחייך. הנה. המתח נשבר.
"תהיה ילד טוב," היא אומרת לגייב, מחבקת אותו בעודה כורעת מולו ומאפשרת לי הצצה מהירה לתוך חולצתה שגורמת לי לרייר.
"ביי, אימא," הוא אומר, "את נ'אית טוב!"
המבט שהיא נועצת בי כשהיא מרימה את פניה לא ברור לי, אבל זה לא חדש. מאדי כבר מזמן כמו ספר חתום בעיניי, וכבר כמעט שכחתי מתי לא חשבתי שהיא כזאת. היא מזדקפת לעמידה, מנופפת לעברי קצרות בידה וחוצה את הדשא.
שערה הכהה מתנופף עם צעדיה, ירכיה מתנדנדות ומכנסי הג'ינס שלה חובקים את רגליה החטובות. היא נראית טוב מאחור, בדיוק כפי שהיא נראית טוב מלפנים.


*תחת גורת גג אחת 2 - עד מעל הראש*


1
צ'ייס


"מה משותף לדַּיִג ולסקס?"
ברוקס מאט את מהירות סירת הדיג שלו עד שאנחנו שטים באיטיות על פני האגם. ג'ק ואני נשענים לאחור, מתכוננים לקראת הדיג הממושך וחושבים על הבדיחה של ברוקס.
"כשאתה מפסיק לשחק עם הציוד, מגיע הזמן לקחת את החכה שלך ביד," אומר ג'ק.
ברוקס צוחק. "טוב! אבל לא."
אני פוזל לעברו. "הציוד המשוכלל זה לא מה שחשוב, אלא תנועת הסירה."
ברוקס מגחך בהערכה, אך מטלטל את ראשו. "התשובה היא, 'ככל שאתה תופס פחות כך אתה משקר יותר, ואם אתה לא תופס בכלל, אתה פשוט משחק עם החכה שלך'. וצ'ייס, היית צריך לקלוט את זה מההתחלה, מפני שבזמן האחרון זה מה שקורה איתך, משתי הבחינות."
אני דוחף את ברוקס בחוזקה. הוא נופל ממושבו והסירה כמעט מתהפכת. הוא נוחת על ישבנו וצוחק.
"אם אתם, שני לוזרים שכמוכם, תגרמו לסירה להתהפך, אני לא מתכוון להציל אתכם," אומר ג'ק בזעף, אך הוא לא באמת כועס.
"צ'ייס התעצבן עליי רק כי הוא יודע שזה נכון."
כמו על פי אות, החכה שלי מתחילה לזוז ונעה בכף ידי. לעזאזל, אני נזכר באנלוגיה של ברוקס קודם וחושב על בחירת המילים האומללה.
זה דג סלמון אדום קטן, אבל גדול מספיק לארוחה.
"תלמד מהגדולים," אני אומר לברוקס כשאני משחרר את הדג מהקרס ומניח אותו בצידנית על הקרח. "איך הציוד המשוכלל שלך עובד?"
ברוקס לא מפסיק לדבר על הפיתיונות היקרים שהוא רוצה להכניס לחנות שלו. אני לא אוהב למכור לאנשים ציוד שהם לא זקוקים לו, לכן התערבתי איתו על חמישים דולר שאתפוס שלושה דגי סלמון אדומים בעזרת פיתיון שהכנתי מפיסות חבל עוד לפני שהוא יצליח לתפוס אחד בעזרת הצעצוע היקר שלו. קבענו שאם הוא ינצח בהתערבות, נמכור בחנות את הפיתיונות שהוא רוצה, ואם אני אנצח, הפיתיונות יישארו מחוץ למלאי שלנו.
"מנוול אחד," ממלמל ברוקס פחות משעה לאחר מכן, כשאני מניח בצידנית את הסלמון השלישי. הוא שולף מארנקו שני שטרות של עשרים ושטר של עשרה דולר, מושיט לי אותם ואחר כך בוחן את הפיתיון שלו בהבעה עגומה. "חתיכת זבל חסר תועלת. יש לך עוד כמה חתיכות חבל?"
אני מושיט לו כמה חתיכות. הוא מנתק את הפיתיון היוקרתי ומתחיל להכין מהחבל פיתיון חדש.
"תסביר לי איך זה," שואל ג'ק בשעשוע, "שבכל פעם שאני קם בשעה חמש לעבודה אני מעוצבן, אבל כשאני בא לכאן אני מרגיש כאילו זכיתי בלוטו?" הוא שולח יד לכוס הקפה שלו.
זו שאלה מצוינת. אנחנו יושבים כאן, שלושה בחורים, ערים מעלות השחר ומזריקים לעצמנו קפה כדי להישאר בהכרה, אך בכל זאת מאושרים כמו חזירים המתפלשים בבוץ. אני לא בחור רגשני, אבל אפילו אני יכול להעריך את יופיו של האגם הבוקר, המוקף בפסגותיהם המחודדות של הרי הקסקייד, ובהר בייקר, הזקן מכולם.
מובן שיש לי כמה סיבות טובות להיות אסיר תודה על כך שאני יכול להיות כאן, אך אף אחת מהן לא מצליחה להסיח את דעתי מהבעיות שעליי לפתור בבית.
ברוקס משליך את החכה שוב.
"ברוקס, 'אמריקן אנגלר1' טילפנו. הם רוצים צילום שלך לתמונת השער."
ג'ק נוחר בבוז. ברוקס מתייחס אליי בביטול, אבל זה נכון — עם הזקן שלו ואפודת הספורט שהוא לובש, הוא מתאים לככב על השער.
"היי, אני מכיר עוד בדיחה על דיג וסקס," מציע ג'ק, "איך דיג טוב יותר מסקס?"
"אתה יכול להירדם תוך כדי המעשה," אומר ברוקס.
"אתה יכול לתפוס ולשחרר ללא מחויבות."
ברוקס מריע. "טוב! אבל תראו מי שמדבר, מר איש משפחה."
את ג'ק הכרתי רק אתמול, אבל תוך כמה דקות כבר יכולתי לראות שגייב, בנו בן הארבע, הוא מרכז עולמו. או, לפחות, אחד משני המרכזים בחייו. יש גם את אימו של גייב, מאדי. עצם הזכרת שמה גורמת לעיניו של ג'ק להאיר. אני זוכר תקופה בחיי שבה גם אני הרגשתי ככה בגלל אישה. אבל מאז חלף הרבה זמן.
"לקחת פעם את הבן שלך לדוג?" אני שואל את ג'ק.
"עדיין לא, אבל זה ברשימה שלי. דיג, טיולי תרמילאות וגלישה ב'סנואו־בורד' — יש לי תוכניות גדולות בשבילו. ברוקס סיפר לי שיש לך בת."
"כן. קייטי, היא בת חמש. יש לך עוד ילד בדרך?"
"כן," אומר ג'ק ומבט מרוחק מופיע בעיניו. "בארבע שנות חייו הראשונות של גייב לא הייתי בסביבה כמו שרציתי, אבל אני מתכוון לפצות אותו על הזמן האבוד, וגם להתנהל אחרת לגמרי עם התינוקת, אחרי שהיא תיוולד."
"אתה רואה את הבחור הזה?" שואל ברוקס, שמכיר את ג'ק כבר זמן מה מאז נהגו לעבוד יחד בבנייה, "בחיי, אם היית שואל אותי אז אם תהיה לו חברה, שלא לדבר על ארוסה, ילד ועוד תינוקת בדרך, הייתי צוחק לך בפנים. ותראה אותו היום — מבוית לגמרי."
מפיו של ברוקס זה לא נשמע כמו מחמאה. אני לא מזלזל כמו ברוקס באושר שיכולה להעניק לך משפחה, אבל כשאני מביט בג'ק, אני מרגיש הקלה על כך שאני לא בנעליו, מפני שאם אתה לא מאוהב, אתה לא צריך להשקיע את כל ליבך במטחנת הבשר הזאת. יש לי את קייטי וזה כל מה שאני צריך.
ג'ק נותר רגוע. "אתה פשוט מקנא. חיי משפחה הם גלולת המרץ הטובה ביותר." הוא מגחך.
אוקיי, זה נכון, אולי אני גם קצת מקנא. ברוקס לא התלוצץ לגבי הבצורת שאני חווה לאחרונה במחלקת הסקס. ברגע שקייטי עברה לגור איתי, נקטעו זמנית כל ענייני הסקס. עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה ואני מוכן להודות שכבר נמאס לי לספק את עצמי.
"אימא של קייטי נפטרה לפני חודשיים," אומר ברוקס.
אני נועץ בו מבט זועם. לא מטילים פצצה כזו באמצע מסע דיג.
״אני מצטער, באמת מצטער," אומר ג'ק.
"תודה," אני אומר, "אבל זה... אימא של קייטי ואני לא היינו זוג, כך שזה אומר, כאילו — שבעצם רק קייטי היא זו שמתאבלת, אתה מבין?"
אני לא מספר לו כמה אני מתאבל על מותה כי... נו, טוב, אני מניח שג'ק מבין לבד. לאחר שקייטי נולדה הצטרפתי למועדון חדש של גברים: אבות. לכל אחד מאיתנו יש לפחות אדם קטן אחד שסומך עליו שלא נהרוס אותו. אין למועדון הזה לחיצת יד סודית, אם כי אולי כדאי שתהיה, ואני בטוח שג'ק יכול לדמיין את עצמו בנעליי, בין שהוא רוצה בכך ובין שלא.
"קייטי עברה לגור איתי אחרי שאימא שלה נפטרה, והיא בסדר. זאת אומרת, ברור שהיא עצובה. יש לה סיוטים בלילה, דברים כאלה, אבל בסך הכול, בהתחשב במצב, היא באמת בסדר."
בינינו, אני זה שמנסה להבין איך להתמודד עם העניין ולתקן את מערכת היחסים שלי עם קייטי.
ג'ק מהנהן. "ילדים הם חסינים למדי."
ברוקס צועק ולרגע אחד דעתנו מוסחת. אנחנו צריכים לעזור לו להעלות את מה שתפס ולעשות את כל העבודה המלוכלכת שכרוכה בתפיסת הדג. לאחר מכן, אנחנו ממירים את הקפה בבירות קרות וממשיכים לדוג בדממה, כשרק מנוע הסירה משמיע את טרטורו. כל־כך שלֵו כאן. אם רק הייתי יכול, הייתי מבלה את כל זמני בפעילות בשטח — בדיג, במחנאות, בחתירה בקיאק, דברים כאלה. אני נשבע שבאחד הימים הקרובים אוציא את קייטי ליערות, אלמד אותה איך להתאהב בטבע, כפי שאני למדתי, כשהייתי אפילו צעיר יותר מקייטי.
כמובן, לפני שאתחיל לתכנן את הטיולים שלנו, כדאי שאלמד איך להתמודד עם היום־יום.
כעת כבר שעת בוקר מאוחרת, ואף על פי שיצאנו לדוג במים עמוקים, עדיין לא הצלחנו לתפוס עוד דגים. אנחנו מניחים לחכות שלנו להיתלות בעת שאנחנו מתחילים להוציא את ארוחת הצהריים, ועדיין כלום. אנחנו מחליטים לוותר. ברוקס מחליף מכלי דלק ואנחנו חוזרים.
על גדות האגם, לאחר שאנחנו מעלים את הסירה בחזרה על הנגרר, אנחנו פוצחים בשיחה עם שני בחורים שבדיוק חזרו מדיג בחברת הבנים שלהם. שני הילדים שייכים לתנועת הצופים וניסו להשיג את תג הדיג שלהם. הגברים נבוכים, הבנים חסרי מנוחה ומתפעלים מהשלל שלנו בקנאה מסוימת.
"תפסנו אחד," אומר אחד הבנים בעגמומיות, "אבל החוט נקרע."
אביו נרתע, כנראה מאוכזב מכך שהם לא הצליחו לשמש גיבורי־על לבנים שלהם.
"תנו לי לבדוק את הציוד שלכם," אני אומר לאבא המאוכזב. זה ציוד ישן, וגליל חוט הדיג היה מהודק חזק מדי. אני מנסה לשחרר את הבורג שעל הגלגלת, אבל לא מצליח לשחרר יותר מדי. הילדים מתבוננים בי, ולכן אני מסביר. "החוט נקרע מפני שהבורג היה מהודק מדי; כשהדג בורח, החוט צריך להשתחרר, אבל אצלכם הוא לא השתחרר מהר מספיק. מה שאני עושה כרגע נקרא 'כיוונון גרירה'. העניין הוא, שהחכה הזאת כבר עשתה את שלה ואני יכול לכוון לפה או לשם את הבורג מעט." אני פונה אל בעל החכה. "לא היית יכול לעשות יותר מזה. כדי לדוג בעזרת החכה הזאת אתה צריך קפיץ ודסקיות גלגלת חדשים."
הוא שולח לעברי מבט מלא הקלה והכרת תודה. "תודה," הוא אומר, ואני יודע שהוא לא מתכוון רק לעצות בנושא הדיג. הוא מתכוון לכך שהצלתי את כבודו, ולו במעט.
אני מבין אותך, אחי. ניסית פעם לקלוע צמות בשערה הארוך של הילדה שלך, או בכלל לסרק אותו?
כמה וכמה פעמים מאז מותה של תיאה קייטי פרצה בדמעות וצעקה, "אימא ידעה איך לעשות את זה!"
אנחנו נפרדים מהאבות ומבניהם ומעמיסים את הציוד על הטנדר.
"אז איפה הבת שלך בסוף השבוע הזה?" שואל ג'ק כשאנחנו מכניסים את התרמילים ואת ארגזי הציוד לתא המטען.
"עם סבתא שלה."
"היא שומרת על קייטי כשאתה בחנות?"
החנות המדוברת היא 'חנות המחנאות של מייק'. ברוקס ובחור נוסף בשם רודרו הם עוזרי המנהל שלי. זו עבודה טובה, בלי הרבה שטויות, והשעות סבירות. יש לי מזל. אני צריך לארגן את סדר היום בטיפול בילדה כדי שאוכל להמשיך בעבודה הזאת.
"אתה בסדר, גבר?" ג'ק שולח אליי מבט בוחן.
"כן, בסדר."
ברוקס מניח את ידו על כתפי. "אולי ג'ק מכיר מישהי שתוכל לשמור על קייטי."
לא התכוונתי להיכנס לזה, אבל ברוקס צודק. אולי ג'ק באמת מכיר מישהי מתאימה. "הייתי צריך לפטר את האומנת שלי ביום שישי. היא הרגישה מספיק חופשייה כדי להשתמש בתוכן ארון המשקאות שלי. הייתי צריך לדעת שזה מה שיהיה. קייטי אמרה כמה פעמים שהיא מסריחה ולפעמים, כשחזרתי הביתה, מצאתי אותה ישנה על הכיסא בזמן שקייטי צפתה בסרט בטלוויזיה."
"זה נורא, גבר," אומר ג'ק באהדה, "ומה לגבי סבתא של קייטי? זו אימא שלך?"
אני מניד בראשי. "זו אימא שלה."
ג'ק מהנהן בהבנה. "אז אולי אתה לא רוצה שהיא תתערב לך בעניינים."
אני נשען על הטנדר, עייף מלחשוב על כך. "האמת, אני נואש מדי מכדי שיהיה לי אכפת. אבל יש לה בעיות בריאותיות, היא סובלת ממחלת ריאות ומתעייפת בקלות." אני פולט נשיפה. "ניסית פעם למצוא אומנת? מי ידע שזה יהיה קשה כל־כך?"
ג'ק מהנהן. "מאדי ניסתה, אבל לי יש מזל בנושא הזה. אימא שלי ואחותי רק מחכות לשמור על גייב."
"כן, טוב — ההורים שלי גרים בטקסס ואחי רופא בחדר מיון, בבית חולים בקליבלנד. אין לי הרבה עזרה מהמשפחה שלי."
"אפשר אולי לעצור עכשיו את ענייני מועדון האבות?" שואל ברוקס במבט אפל, "אולי ניקח את הדגים האלה בחזרה למחנה ונצלה אותם על מדורה? אולי נפתח גם כמה בירות?"
שיהיה. לפני שקייטי נולדה, הייתי כמו ברוקס. הראש שלי היה ממוקד בהווה ובמה שכיף. גם אני לא הייתי רוצה להקשיב לשני אבות שמדברים על אומנוֹת ועל טיטולים או כל החרא הזה, סליחה על משחק המילים. בכל מקרה, אני מודה לברוקס על שהחליף נושא. הבעיה עם האומנת יכולה לחכות.
"לעזאזל, בטח," ג'ק ואני אומרים בו זמנית.
תאמינו לי, לו הייתי מקים מועדון לאבות זה בהחלט היה כולל ישיבה רגועה עם בקבוקי בירה.
אנחנו נכנסים לרכב של ברוקס ופונים חזרה למחנה


*תחת גורת גג אחת 3 - השכנה ממול*


1
סויר


"זה חתיכת חור."
ברוקס עומד בזרועות משולבות, על המדרכה מחוץ לבית החדש שלי.
"תודה," אני אומר לאחי.
"טוב, זה מה שזה."
אני נאנח. "זה בדיוק העניין. אני אמור לשפץ אותו."
"נו, אז קיבלת את מה שביקשת."
אופייני לברוקס. לא מייפה את המילים, לא מתנצל. רוב הזמן אלה תכונות מעולות לאח, בייחוד עבור בחור כמוני, שלא סובל שטויות. אבל הייתי רוצה שלפעמים הוא לא יהיה ישיר כל־כך, שלפעמים יאמר איזה שקר לבן, בייחוד כשזה נוגע לבית שבו אתגורר בחודשים הקרובים עם בני בן השמונה, ג'ונה.
אך ברוקס צודק במידה מסוימת. הרעפים מתקלפים, יש שם כל־כך הרבה טחב, שאני חושב שעוד מעט עץ יתחיל לצמוח על הגג והבית זקוק נואשות לשכבת צבע נוספת. הצמחייה בחצר משתוללת, ממש ג'ונגל פרברי קטן.
החדשות הטובות הן שככל שאטפח יותר את הבית ואת סביבותיו החיצוניות, כך אשלם פחות שכר דירה. החדשות הרעות הן, שלפחות בחודשים הראשונים, ג'ונה ואני נגור בחורבה. כבר ראיתי איך הבית נראה מבפנים. לא הרבה יותר טוב.
מכונית נעצרת ליד המדרכה, נעמדת מאחורי משאית ההובלות ששכרתי לצורך מעבר הדירה ואני מבחין בצ'ייס, חברו של ברוקס. מבעד לחלון אני רואה את ג'ונה, הבן שלי, יושב במושב האחורי. שערו ארוך מדי, נופל סביב פניו כשהוא רוכן מעל הטלפון הנייד שלי ומשחק במשחק. צ'ייס שולח כמה מילים מעבר לכתפו וג'ונה משיב. אני מכיר את הבן שלי, הוא בטח אומר 'תכף אבוא, רק אסיים את המשחק הזה'. אלה המילים השכיחות ביותר בבית שלי, חוץ מ'בחייך, אבא, ברצינות?'.
צ'ייס יוצא מהרכב וצועד לעברנו. "יש לו... פוטנציאל." הוא בוחן את הבית, כאילו מחפש בקפידה אחר משהו שיצדיק את דבריו.
אני מרים גבה כשאני מביט בברוקס, כאילו כדי לומר: 'אתה רואה, ככה עושים את זה'.
ברוקס מושך בכתפיו. "אני שם את הדברים על השולחן כמו שהם, אני לא מייפה אותם עבורך, אידיוט."
"אתה כזה מניאק."
"אנחנו חולקים לפחות חמישים אחוז של חומר גנטי."
"ללא ספק אימצו אותך."
"אתם מוכנים להפסיק ולעזור לי לפרוק את המשאית? אמרתי לליב שאחזור לארוחת ערב." אומר צ'ייס בזרועות שלובות.
ברוקס מגלגל את עיניו. "לא הייתי רוצה לעשות שום דבר שימנע מצ'ייס לקבל סקס משעמם של נשואים."
צ'ייס צוחק. "ואת זה אומר בחור שאין לו מושג איך זה לקבל את הסקס הכי טוב בחיים שלך, ערב אחרי ערב."
פעם גם אני הייתי כזה. נשוי, עם אספקה בשפע של סקס זמין, והרבה פעמים אפילו מעולה. נהדר, עכשיו אני חרמן ועצוב. מוזר לי מאוד בימים אלה לגלות מה עדיין גורם לי לשקוע בעצב, כמעט שנתיים לאחר מותה של לוסי. יש ימים שאני בסדר, ויש ימים... כמו אלה.
ברוקס ואני בילינו את כל יום האתמול באריזת הבית שבו לוסי ואני גרנו יחד, וזה בטח לא תרם לעניין. חשבתי שהוריה כבר מזמן לקחו את החפצים שלה — חוץ מאלה שהחבאתי אצלי — אבל כשמילאתי את הארגזים מצאתי כל הזמן דברים שלה. גרב שנדבק למגבות האורחים. קלסר שלוסי תייקה בו דפים שקרעה מכתבי עת ומקטלוגים — מתכונים, תמונות של חדרים שמצאו חן בעיניה. כל־כך הרבה דברים שהיא מעולם לא הספיקה לעשות.
אם היה משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות זה איך להתקדם עקב בצד אגודל. זה מה שעשיתי אתמול וזה מה שאני עושה עכשיו. "צ'ייס צודק. בואו נגמור עם זה כבר."
מובן שבדיוק באותו רגע בוחר ג'ונה לצאת מהמכונית של צ'ייס, ורץ אלינו. "אבא," הוא גוער בי.
"מצטער. בוא נגמור עם זה."
אין לזה את אותה ההשפעה.
ג'ונה נעצר ואני מביט בו ומתכווץ כשהוא בוחן את הבית, בלי ספק משווה אותו לביתנו הקודם, שאולי היה קטן יותר, אך במצב מעולה. "אבא," הוא מייבב.
"אל תתחיל, ג'ו."
"זו חורבה."
ברוקס כורך את זרועו סביב ג'ונה. "יש לבית הרבה פוטנציאל."
צ'ייס פולט נחרה שקטה.
"אנחנו נשפץ אותו, חבר. אתה ואני. בקרוב לא תכיר אותו בכלל." אני מרכין את מבטי אל פניו החיוורות והקודרות, שמפלי שיער שחורים וחלקים עוטפים אותן. הוא ירש את עיניה הכחולות־בהירות של לוסי, ואת מכאובי החזה שלי.
"למה אנחנו צריכים לעבור?"
"אתה יודע למה, חבר. זוכר שהסברתי לך? סבתא וסבא היו צריכים לחזור לפה, לפלורידה." אחרי מותה של לוסי הוריי שהו איתנו זמן ממושך, כדי לעזור לנו. "והקטלוג ההוא, 'הבית המשופץ', מעוניין ברהיטים שלי, לכן היינו צריכים לעבור לגור פה, בסמיכות אליהם, כדי שיוכלו להשגיח עליך בזמן שאבנה את הרהיטים האלה. בסוף השנה יהיה לנו מספיק כסף כדי לקנות בית יפה יותר מהבית הקודם, ונהיה קרובים לסבא ולסבתא תמיד. אני אתן לך לבחור את הבית הבא."
"אני יודע, אבל..." ג'ונה מפוקק את מפרקי אצבעותיו, הרגל שרכש לעצמו אחרי מותה של לוסי ושמכאיב לי כל פעם מחדש כשאני רואה את זה. אני מניח את אצבעותיי על אצבעותיו והוא מפסיק. אם לוסי הייתה כאן, היא הייתה יודעת איך לגרום לו להפסיק עם ההרגל הזה.
כמובן, אם לוסי הייתה כאן הוא לא היה עושה את זה.
"קדימה, אלוף," אומר ברוקס לג'ונה, "בוא נמצא את הארגזים שאמורים להגיע לחדר שלך ונארגן את החדר."
זה אופייני מאוד לברוקס. אף אחד לא עמל קשה יותר ממנו כדי לנסות להקל על ג'ונה בשבועות שקדמו למותה של לוסי וגם לאחריו.
בשעות הבאות לא נשמעים דיבורים רבים כשברוקס, צ'ייס ואני פורקים את המשאית, מערימים ארגזים ועושים כמיטב יכולתנו כדי לסדר את הרהיטים. ברוקס, נאמן לדבריו, מבלה את מרבית הזמן כשהוא עוזר לג'ונה לפרוק ולסדר את חדרו. כעבור זמן מה, ג'ונה מאבד עניין ויוצא לבדוק את החצר האחורית, ואחר כך משוטט לאורך המדרכה ובודק את השכונה, שבתיה נאים בהרבה מהבית בו אנו גרים. אני די בטוח שהאנשים שגרו בבית הזה בשלוש השנים האחרונות לא נקפו אצבע כדי לתחזק אותו.
"אל תתרחק מדי, תהיה בטווח שתוכל לשמוע אותי כשאקרא לך," אני מזהיר אותו.
ברוקס מושיט לי את הטלפון שלי, שאותו השארתי על השיש במטבח. "יש הודעה מאימא."
אני נוטל אותו בחשש.
אימא: האם סידרת קודם כול את המיטות?
לאימא שלי יש דעות מוצקות מאוד בכל הנוגע למעברי דירה.
אני: עדיין לא, אימא
אימא: לך ותעשה את זה לפני שאתה וג'ונה תתמוטטו מעייפות. סמוך עליי
אני מגלגל את עיניי כשאני מביט בברוקס. גם הוא מגלגל את עיניו ועולה לקומה העליונה כדי לפעול על פי עצתה של אימי, שהיא ככל הנראה נבונה מאוד. מאז מותה של לוסי היא הייתה אימהית כלפיי יותר מתמיד, אחרי שתפסה את המרחק שלה בשנות שלטונה של לוסי כמלכת הבית. רוב הזמן הערכתי את עצותיה מפני שרוב הזמן היא צדקה, אבל לפעמים הן היו יכולות לעלות על העצבים.
ארגז המצעים מכיל גם את תוכנן של המגירות בשידת הלילה שלי. כשארזתי, גרפתי לתוך הארגז גם את כל הדברים שהיו על גבי השידה. ברגע ששתי המיטות מוצעות, אני דוחף למגירות כמה שיותר מהבלגן שבארגז, ואת היתר עורם על גבי משטח השידה. אני לא עושה עבודה טובה במיוחד כי כל הערמה גולשת לרצפה במהירות — ספרים של קלייב קאסלר, ג'ון לה קארה, לי צ'יילד וכמה ספרי הדרכה עצמית שנועדו לענות אותי על ידי אנשים בעלי כוונות טובות, ומחברת ספירלה שמשמשת אותי כיומן, ובה אני כותב את 'מכתבי לוסי' שלי. 'מכתב לוסי' בעיקרו הוא מכתב שאני כותב לאשתי מדי יום, מאז נפטרה. הרעיון היה פרי מוחה של היועצת בקבוצת התמיכה שבה השתתפתי. 'זה לא יחזיר את היקירים שלכם', היא הזהירה אותי ואת האבלים האחרים, 'אבל יעזור לכם להתמודד עם הכאב'.
זעפתי כששמעתי את הרעיון. ייתכן מאוד שגם הבעתי את חוסר שביעות רצוני מהרעיון בצורת אנחה מלאת זלזול. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא בחור שכותב יומנים או מכתבים ובאופן כללי לא בחור רגשני במיוחד, ממש לא מהבחורים שנוהגים לשפוך את ליבם. אבל, הרעיון נתקע לי בראש משום מה, ובלילה גרוע במיוחד ניסיתי אותו. טוב, זה די עבד. זה לא היה כאילו היא הייתה שם בחדר איתי, אבל 'לדבר' איתה מעל דפי היומן היה טוב בהרבה מלא לדבר איתה בכלל.
אני מביט ביומן ברגשי אשם. בחודשיים האחרונים התחלתי לכתוב הרבה קטעים ולא סיימתי. הלילה, אני מבטיח לעצמי. אני עורם מחדש את הספרים באותה מידה של חוסר זהירות ומניח על הערמה את היומן, כתזכורת.
"היי!" קורא ברוקס מלמטה, "אתה מוכן לרדת ולעזור לי עם הבהמה הזאת?"
הוא בוודאי מתכוון לשולחן המטבח, שאותו אני בניתי. הוא כבד מאוד, עשוי מקורות עץ של אסמים ישנים, שמחזרתי וחיברתי אלה לאלה כדי ליצור דוגמת פסיפס. אני גאה בעבודה הזאת מאוד.
ברוקס ואני סוחבים את השולחן לתוך הבית. לפתע קול קורא אליי מהחצר הסמוכה. "היי, אתה! בחור צעיר!" אני מרים את ראשי ורואה את השכנה החדשה שלי עומדת מימין לבית שלי. יש לה שיער לבן ופנים מקומטות, והיא עומדת במרפסת שלה כשצנצנת בידה. "מי מכם הוא השוכר החדש?"
אנחנו מניחים את השולחן ואני מרים את ידי, מרגיש כמו ילד שעומד להסתבך בצרות בבית הספר. "זה אני, גבירתי. אני סויר. סויר פולסון."
"ובכן, סויר פולסון, אם תהיה לך הזדמנות, תוכל אולי לעשות משהו יעיל ולפתוח עבורי את צנצנת רוטב הספגטי הזאת?"
"בשמחה, גבירתי." אני חוצה את החצר ופותח את הצנצנת עבורה.
"אני דוריס וילינג," היא אומרת כשאני מגיש לה את הצנצנת הפתוחה ואת המכסה. "אנסה לא להטריד אותך, אבל לא הצלחתי לפתוח אותה, גם לא בעזרת פותחן הקופסאות הפלצני שקנה עבורי החתן שלי."
"אשמח לעזור לך מתי שתרצי, גבירתי." אני מחטט בכיסי ומוצא את כרטיס הביקור שמציג אותי כנגר. הוא די מרופט, אך שמיש. "אם תצטרכי לפתוח עוד צנצנות תטלפני או תשלחי הודעה."
היא מצביעה אל מאחורי גבי. "אני חושבת שהבן שלך מצא חבר."
אני מסתובב לאחור ורואה את ג'ונה כורע ברך בין השיחים ולידו נער בן גילו. הם בוחנים משהו שממרחק נראה כמו צפרדע קטנה או חרק גדול.
"זה הבן של אֶל, מָאדן. הם השכנים שלך בצד השני. הם גרים שם רק שניהם. אולי תציע גם לה עזרה לפתוח את הצנצנות שלה."
יכול להיות שדוריס וילינג הציעה לי עכשיו הצעה כזאת מלוכלכת?
"אני... אני יכול לעשות את זה."
"בכל אופן, תודה, סויר," אומרת דוריס.
"על לא דבר."
היא פונה לחזור לביתה. אני צועד בחזרה אל ברוקס, שמתעסק בטלפון שלו. הוא סופר עד שלוש ואנחנו מרימים את השולחן ומכניסים אותו פנימה.
"לא יכולת לבנות את החרא הזה קל יותר?" רוטן ברוקס.
אני לא טורח לענות, רק משנה את אחיזתי כדי להעביר אליו יותר משקל.
"אתה מסריח."
אני משחרר עוד קמצוץ משקל מידיי והוא מחייך אליי בזחיחות. "תזכור שאנחנו חולקים חמישים אחוזים של חומר גנטי."