הקדמה | המזוודה
כשהייתי ילד רחש בי מה שסיפרה לי אימי ומה שלא סיפר לי אבי. מהצד האחד אשד קולח של קולות ומילים, ומהצד השני – נהר של דממה. הפער נבע מהבדלי אישיות ואופי: בני משפחתה של אימי, מוחצנים ורגשנים, הרבו לדבר, ואילו אבי ואֶחָיו, מופנמים ועצורים, הרבו לשתוק. נסיבות חייהם השונות של הוריי בצעירותם עוד העצימו את הפער. הן אימי והן אבי הגיעו לארץ ישראל כמתבגרים, ושניהם באו מוורשה. אבל בצד של אימי השלשלת המשפחתית לא נותקה עם ההגירה; במהלך העשור השלישי של המאה העשרים הצליח אביה להביא לארץ את משפחתו על ששת ילדיה, וכמה שנים אחר כך גם את אביו ואימו ועוד שניים מאחיו על משפחותיהם. אפילו את המפעל המשפחתי שהותיר מאחוריו בפולין – נגרייה שכּונתה בלשון הפלגה בית חרושת – הקים מחדש בתל אביב. אבי, בן הזקונים במשפחה בת ארבעה ילדים, התייתם מאביו כשהיה בן שמונה בלבד. הוא הגיע לארץ בגפו, בעקבות אח מבוגר ממנו, נמלט מן העניות המנוּולת בבית ומהקנאות הדתית של האם. אח נוסף הגיע לארץ אחריו, אך אימו והאחות הבכורה ומשפחתה נותרו בפולין ונעלמו עם פרוץ המלחמה. אבי ואחיו היו משוכנעים שכולם נספו בשואה.
מה שלא סיפר לי אבי נותר רוטט, מבקש מילים להתמצק בהן. משהו מאותו רטט דבק בי כזיכרון ילדות מטושטש מקיץ 1948. חבורת אנשים מכונסת בחצר בית ערבי בשכונת ג'באלייה ביפו, שזה עתה התרוקנה מתושביה הערבים בדרכה להיהפך לגבעת עלייה. אני זוכר התרגשות עצורה באוויר, חיבוקים מהוססים, שברי שיחה ביידיש, וגם עמוד עשן מסתלסל ממדורה קטנה שלתוכה הושלכו חפצים שהוצאו מהבית. בגדים ישנים? שרידי אוכל? כך פגשו אבי ואֶחָיו את משפחת אחותם האובדת, ששוכנה בבית הנטוש אחרי שהגיעה לארץ ממחנה מעפילים בקפריסין. אז גם נודע להם שאימם קיפחה את חייה במהלך הנדודים בברית המועצות, לשם נמלטה המשפחה כשפלשו הנאצים לפולין. בתה וחתנה היו משוכנעים כי הקפדתה בענייני כשרות החישה את מותה. אבל את כל זה, ועוד דברים אחרים, למדתי רק שנים אחר כך, ולא מאבי. הוא מעולם לא דיבר על ילדותו בפולין. העבר נותר חתום בלבבו; אפילו השמות של אביו ושל אימו, סבי וסבתי, לא נודעו לי אלא באחרית ימיו. היה זה כאילו בהגיעו לארץ גמר אומר למחוק כליל את חייו הישנים. הסיפורים שאבי לא סיפר מתאבכים בי וסביבי ועדיין מחפשים להם קול.
בצד של אימי הסיפורים קלחו, והדמויות שאכלסו אותם – סבי, סבתי, אחֶיה הבוגרים של אימי ואחִיה הצעיר – גדשו את הסביבה הקרובה והקנו לכל מה ששמעתי ממשות וחיוּת. חלק מהן נמצאו במרחק נגיעה ממש. בילדותי התגוררנו בבית משותף בצפון תל אביב, ובו במחצית הקומה שמתחתינו גרה משפחתה של דודתי רחל, אחות אימי, ובמחצית הקומה שמעלינו גר אחיהן אברהם עם משפחתו. השכנות הקרובה העצימה את הגודש המשפחתי והפכה חלק מבני הדודים שלי לחברים קרובים. אבל הקרבה הפכה מעיקה משנִבעו קרעים בַּיחד המשפחתי. סכסוך סביב בית החרושת של סבא, שכל בניו וגם אחד מחתניו (אבי) עבדו בו בזמן זה או אחר, הפך קרובים ושכנים ליריבים והוליד נתק שאוחה רק כעבור שנים. נפילתו של אלחנן, אחיה הצעיר של אימי, במלחמת העצמאות זמן קצר לאחר פרוץ הסכסוך במשפחה קרעה קריעה נוספת, ומכאיבה יותר, ברקמה המשפחתית.
הסיפורים הקרועים האלה התדפקו על דלתי, מבקשים להיכתב, אבל זמן רב התלבטתי כיצד לעשות זאת. ההכרה כי התעוררתי למלאכה מאוחר מדי, כאשר כמעט כל העדים למאורעות כבר לא היו בין החיים, ריפתה את ידיי. בסופו של דבר היה זה דווקא הריתוק לבית בעטייה של הקורונה שהמריץ את הכתיבה. בניסיון להתמודד עם תחושת ההחמצה בחרתי לבסוף בסוגה המשלבת עובדות, זיכרון ודמיון. השתמשתי בחומרים המשפחתיים שנמצאו לי – יומנים, ראיונות, קטעי זיכרונות, מכתבים ותמונות – והסתייעתי גם בספרות עיונית-מחקרית כדי להציב את פרקי העלילה בהקשרם ההיסטורי, המשתרע ברובו על פני המחצית הראשונה של המאה העשרים. השילוב בין מציאות לבדיון מצריך הבהרה. לאורך כל הדרך הבאתי עובדות כהווייתן, ללא השמטות או עיוותים, אך את החללים שבין העובדות העשרתי באמצעות פרשנות הנסמכת גם על עבודת הדמיון. האתגר היה לעשות זאת באופן מושכל ולכונן מציאות שאינה מתכחשת לאמת ההיסטורית, לדברים כפי שקרו, אלא להפך, מעמיקה ומתקפת מציאות זו מכוחה של עלילה קולחת, המכוננת את עולמם הפנימי של הגיבורים ובה בעת מתכוננת מתוכו, וכך הופכת אותה לאמת סובייקטיבית, סיפורית. ישפטו הקוראים אם עמדתי באתגר.
מה שסיפרה לי אימי היה הגרעין שממנו צמחו פרקי הספר, אך כדי לכותבם נזקקתי לחומרים נוספים, שנמצאו לי בהדרגה. מקור חשוב לכתיבת ארבעת הפרקים הראשונים היה קובץ הזיכרונות של דודי, מרדכי וילוז'ני, שנכתב במהלך העשורים האחרונים של המאה העשרים. זיכרונותיו של מרדכי, שנולד ב-1909 וצלח בשיבה טובה את מפנה המאות האחרון, מתייחסים למחצית הראשונה של המאה הקודמת, ובעיקר לעשרים השנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה,
גיבור החלק השני הוא אלחנן, אחיה הצעיר של אימי, שמעלליו הציתו את דמיוני. לא הייתי היחיד שאלחנן הותיר בו חותם. אירועי חייו ומותו של הדוד הרוויזיוניסט, שהיה מדריך כריזמטי בבית"ר, חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, מפקד באצ"ל אחרי המלחמה וקצין בחטיבת גבעתי עד נפילתו בשלהי מלחמת העצמאות, הפכו אותו לאגדה במשפחה. הכרתי אותו בילדותי, אך ההילה שנקשרה לדמותו ערפלה את מה שזכרתי. מי שבסופו של דבר קרעה לי צוהר לעולמו של אלחנן הייתה אלמנתו הדסה, היחידה מדור ההורים שעדיין הייתה בחיים כאשר התעוררתי לחפש חומר על אודותיו. כשנהרג אלחנן הייתה הדסה בת 25, אימא צעירה לנירה בת השנתיים. היא סירבה להיכנע לאסון שפקד אותה ובנתה לה בנחישות חיים חדשים: נישאה בשנית, סיימה בהצטיינות את לימודי התואר השני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב והייתה למורה נערצת בתיכון בליך ברמת גן. הוריי שמרו איתה על קשר, אבל אני פגשתי אותה פעמים ספורות בלבד במהלך השנים, בעיקר בשמחות משפחתיות. אחרי שנפטר בעלה השני עקרה הדסה לדיור מוגן, תחילה בראשון לציון ואחר כך בהוד השרון. שם, בדירה 264 בבית "עד מאה ועשרים", פגשתי בה לראשונה כשחזרנו להתראות.
הדסה הייתה בת 85 כשנפגשנו בדירה הקטנה, והיא השתנתה מאוד מאז שראיתי אותה לאחרונה. האישה הקטנה וקלת התנועה – עדיין זכרתי במבוכה כיצד גררה אותי לרחבת הריקודים בחתונה משפחתית, מלגלגת על גולמנותי – שַׁמנה מאוד, התקשתה בהליכה וראייתה התדרדרה. אבל הדירה הייתה מטופחת, ובמרפסת הקטנה קידם את פניי מפל צבעוני מרהיב של פרחי גרניום, פטוניה ואמנון ותמר. עיני התכלת החודרות, סימן ההיכר של הדסה בצעירותה, נעכרו, אבל קולה העמוק נשאר צעיר ורענן ומאום לא נגרע מדעתנותה וממרצה. היא כעסה על המגבלות שגזרה עליה בגידת הגוף ובמיוחד על ההכרח לוותר על קריאת ספרים, אהבתה הגדולה, ועם זאת התייחסה למצבה בפיכחון וללא רחמים עצמיים. עמדותיה הימניות הניציות עוד הקצינו עם השנים, וכבר במפגשנו הראשון מצאתי את עצמי נגרר לוויכוח פוליטי חסר תוחלת, שלמזלי הצלחנו לסיים בהסכמה לא להסכים. רק אחרי שהדסה הלכה לעולמה למדתי מנירה בתה עד כמה יוצאת דופן הייתה נכונותה להמשיך ולהתראות איתי; עם אנשים מהמחנה הפוליטי היריב לא הייתה לה בדרך כלל נכונות לקיים קשר.
ממרומי שנותיה השקיפה הדסה על אהבת הנעורים הסוערת שלה לאלחנן ועל שש שנות נישואיהם, שבהן שהו יותר בנפרד מאשר ביחד, במבט מפוכח. אמונתה בערכים הלאומיים שעבורם שילמה מחיר כבד לא התעמעמה עם השנים, אבל היא תהתה אם הדבק שחיבר בינה לבין אלחנן היה מספיק להותירם יחד לאורך השנים. את הבעת הספק הזאת עצמה יש לבחון בספקנות: הדסה המבוגרת שבחנה בגילוי לב את חייה הייתה אישה אחרת ושונה מאוד מהדסה הצעירה. בעלה השני, פנחס יסעור, אינטלקטואל ומשורר, היה שונה תכלית השינוי מאלחנן, ובהמרצתו היא פנתה למסלול חיים שאין לדעת אם הייתה פוסעת בו אלמלא קטעה המלחמה את נישואיה הראשונים.
במהלך פגישותינו, שנמשכו עד סמוך לפטירתה ב-2015, הלכה הדסה ונחלשה, אך זיכרונה נותר חד כשהיה. באחד מביקוריי גילתה לי סוד: אצל נירה בתה שמורה מזוודה שבה גנזה מכתבים, קטעי יומנים, תמונות ועוד חומרים אישיים מהימים ההם. אוזניי הזדקרו כששמעתי על המטמון, אבל היא סירבה לאפשר לי גישה אליו. היומנים והמכתבים במזוודה, כך טענה, ביטאו את עולמם הפנימי הלא מגובש של זוג מתבגרים, על חיי הרגש ההפכפכים שלו, והמחשבה שכתיבתם הבוסרית תיחשף גרמה לה מבוכה. ניסיתי לשדלה, אך משנוכחתי שהתנגדותה נחרצת הנחתי לעניין. במבט לאחור, קרוב לוודאי שלא הייתי כותב את הספר הזה אלמלא שינתה הדסה את דעתה ממש באחרית ימיה והסכימה שהמזוודה תימסר לי בכל זאת.
אחרי שהדסה נפטרה נירה לא מיהרה להעביר אליי את המזוודה, למרות להיטותי. חשדתי שקושי רגשי מונע ממנה לוותר על החומרים האינטימיים שהפקידה אימה בידיה, אך בדיעבד התברר שהיא פשוט חיכתה לרגע המתאים. ביום הזיכרון ד' באייר תשע"ז, אחרי שפקדנו את קברו של אלחנן בבית הקברות הצבאי בכפר ורבורג, היא הפקידה בידיי מזוודת עור חומה ומהוהה שעל גבה מודבקת תווית מ"בית המרגוע בית אורן". הגופן המיושן של הכיתוב והשרטוט העדין של ענף אורן עם זוג אצטרובלים על התווית היו דרישת שלום מעָבָר ארץ-ישראלי רחוק, והתחושה של מסע בזמן רק התחזקה כשפתחתי את המזוודה. נמצאו בה בערבוביה מחברות כתיבה תמה ותעודות בית ספר משנות ילדותה של הדסה בפולין; פנקס זיכרונות זעיר, רובו בפולנית ומיעוטו בעברית מליצית, שבאמצעותו נפרדו מהדסה חבריה לכיתה עם עלייתה לארץ; מחברות ותעודות מבית הספר היסודי והתיכון שלה בארץ; מסמכים מתנועת בית"ר, החל בתעודת סיום קורס מדריכים וכלה בחשבון הוצאות של נשף הסניף ברמת גן; מכתבים מתקופות שונות, רבים מהם של אלחנן והדסה; תמונות מתמונות שונות, חלקן מסודרות באלבום וחלקן תחובות במעטפה, וביניהן בולטת בגודלה תמונה במסגרת שחורה של ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי; גזרי עיתונים, בעיקר מחרות, ובהם כתבות והספדים על אלחנן, מודעות אבל המתייחסות לנפילתו וידיעות על הישגי קבוצת הכדורגל בית"ר אלחנן; יומנו של אלחנן מימי מלחמת העולם השנייה, חיבורים, שירים ופיליטונים שלו, וכמה עותקים של הקובץ המשוכפל שהדסה הוציאה לזכרו, ובו קטעים מיומנו ודברים שכתבו חבריו. הפרקים בחלק השני של הספר מתבססים על הראיונות שערכתי עם הדסה ועל חומרים הקשורים לה ולאלחנן שמצאתי במזוודה.
כמה מילים על מבנה הספר ותכלית כתיבתו. שני החלקים, כל אחד בן ארבעה פרקים, אינם מצטרפים לתלכיד סיפורי הדוק, וניתן לקרוא כל אחד מהם בנפרד. בעיניי ההפרדה הזאת, ואף האפשרות לקרוא חלק מפרקי החלק הראשון כסיפורים עצמאיים, אינן בהכרח חיסרון. ועם זאת מדובר בסופו של דבר בסיפורה של משפחה אחת. סבא הוא הגיבור הבלתי מעורער של שני הפרקים הראשונים. פרק 3 מתמקד באפיזודה אחת מחיי בנו מרדכי, בעל קובץ הזיכרונות. פרק 4 נוגע בשלושה דורות מבני המשפחה, אך גיבורו הוא בעצם בית החרושת שהקים סבא. פרקי החלק הראשון של הספר נמתחים על פני כמאה שנים, מתחילת המאה העשרים עד תחילת המאה ה-21. במרכז החלק השני עומד אלחנן, בן הזקונים של סבא, שלידתו חותמת את הפרק הפותח את הספר. גם כאן מסודרים הפרקים ברצף כרונולוגי, החל מנעוריו של אלחנן (פרק 5), הַמְשך בימיו בצבא הבריטי (פרק 6) ובאצ"ל (פרק 7) וכלה בשירותו בחטיבת גבעתי במלחמת העצמאות (פרק 8). קו הזמן כאן הוא קצר יותר, ומכסה כעשרים שנה.
גם אם הסיפורים שסיפרה לי אימי השתוקקו להיכתב, התשוקה הייתה מעורבת בהיסוס. הזכרתי כבר את הפער הלא מקורי בעליל שביסוד האמביוולנטיות הזאת: כאשר התעוררתי להעלות על הכתב אירועים מהעבר הרחוק, עקבותיו של העבר הזה כבר כוסו באבק הזמן והיטשטשו מאוד. קובץ הזיכרונות של מרדכי והחומרים במזוודה של הדסה – עקבות שנחשפו – סייעו בידי להתגבר על ההיסוסים. אבל מה בעצם רציתי להשיג בכתיבה? תשובה אחת, ברורה ומפורשת מלכתחילה, הייתה הרצון להותיר את הסיפורים המתערפלים כזיכרון בר-קיימה – לפחות עבור הדורות הצעירים במעגל המשפחתי. אבל במהלך הכתיבה ניסחתי לעצמי תכלית רחבה יותר, המצדיקה אולי את היומרה לכוון למעגלי קוראים נוספים. הדמויות בסיפורים שתקראו הם גיבורים קטנים, קרתניים-משהו, אך גם הם, כמו הגיבורים הגדולים שעושים כביכול את ההיסטוריה, חיו את חייהם על במתה, בצילם של מאורעות כבירים. מאורעות אלה – מלחמות העולם הראשונה והשנייה, העלייה לארץ, הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות – טלטלו את חייהם; אך גם הם עצמם, במעשיהם ה"קטנים", השפיעו על מהלך המאורעות. באופן לא אובייקטיבי במוצהר אני מבקש להקנות לגיבורי הסיפורים שלי, שאינם יותר מניצבים בתיאטרון של ההיסטוריה, רגע של חסד: להביא אותם משולי הבמה אל מרכזה, להציבם באור הזרקורים, לתת להם קול.
הרצון לספר את סיפוריהם של בני משפחת אימי, ובמיוחד לתת קול לדודי אלחנן ולהציבו במרכז הבמה, בהקשר ההיסטורי הנאות, מערב בהכרח את האישי עם הפוליטי. והממד הפוליטי מתעצם כאשר הגיבור שייך למחנה שנותר במידה רבה מחוץ להנצחה הקנונית בעקבות המאבק לעצמאות. סמוך לסיום העבודה על כתב היד של בעקבות אלחנן הגיע לידיי ספרו של ההיסטוריון יחיעם וַיְץ הבא ברכה לנערים, העוסק בהנצחת דודו שעל שמו הוא קרוי, יחיעם בן יוסף ויץ. כששוחחנו על דודינו שמנו לב להתאמה הדורית, לקרבת הגיל ולאחדות הגורל שביניהם. יחיעם נולד ב-1918, כשנה לפני אלחנן, ונהרג ב"ליל הגשרים" ב-1946, כשנתיים לפני נפילתו של אלחנן בקרבות כיס פלוג'ה. שניהם היו נשואים ובסוף שנות העשרים לחייהם בעת נפילתם. אולם בכך מסתיים הדמיון. יחיעם הפלמ"חניק, בן למשפחה מקושרת מאצולת היישוב, זכה להנצחה מגוונת שהפכה אותו לדמות איקונית בפנתיאון הנופלים. שמו ניתן לתינוקות רבים ואף לקיבוץ בגליל המערבי שעלה על הקרקע פחות מחצי שנה לאחר שנהרג. ספרו של ויץ מתאר בפירוט וברגישות את מהלכי ההנצחה הרבים בעקבות נפילת דודו. אלחנן יוצא האצ"ל, לעומת זאת, זכה להנצחה מעטה, קצרת מועד וסקטוריאלית מעיקרה. הפער הניכר בהנצחה אינו מפתיע לנוכח ההיררכיה בשימור זכרם של חללי דור תש"ח, אבל הוא מקנה ערך מוסף למאמציי לחלץ את אלחנן, אחד מהנופלים האלה, ממעגל השכחה.
