1
בשביל מה אני צריכה את כל הבלגן הזה?
זה כמה ימים שאני פותחת ארגזים, מנסה למצוא לכל פריט את המקום המתאים לו, אבל נדמה ששום דבר לא מתקדם. אולי לא הייתי צריכה להצטרף ליוני להרפתקה הזאת.
נכון, רילוקיישן. נכון, פירנצה. אבל לא כך דמיינתי שאבלה את זמני. ממתי האחריות לפריקת הארגזים הפכה להיות שלי בלבד? ולמה נופר עסוקה במדידות אין־סופיות של בגדים במקום לסדר אותם בארון?
"אמא, אני רעב!" עידו צועק מהחדר.
מאז שהוא מצא את קופסת הלגו שלו הוא שקוע כולו בהרכבה, ורק בטנו המקרקרת מצליחה לנתק אותו מרכב החלל שכמעט סיים להרכיב.
אני מביטה בשעון. הוא צודק, באמת כבר מאוחר. איפה יוני? הוא אמר שיגיע בזמן ונצא כולנו לארוחת ערב.
אני מתקשרת אליו.
הטלפון מצלצל ארוכות לפני שאני זוכה למענה.
"כן, מיטל."
"איפה אתה? כבר שבע בערב והילדים מתים מרעב. אמרת שתגיע בזמן."
"אני מצטער, לא שמתי לב לשעה. אני תקוע במשרד. יש לי הרבה עניינים לסדר, מחר יש ישיבת צוות. אני אזמין כבר טייק אווי, אל תחכו לי."
"הבטחת שתהיה יותר בבית. שתעזור לי. שתתקין ארונות מטבח. נמאס לי שכל הבית על ארגזים ורק לי אכפת."
"אני מצטער. אתקין אותם, מבטיח. ואל תדאגי, מתוקה שלי, זה זמני. רק עד שהעסק יתייצב. אחר כך אני מבטיח להגיע הביתה מוקדם. אולי תיקחי את הילדים לפיצרייה? עידו בחיים לא יסרב לפיצה."
"בשביל ללכת לבד עם הילדים אני לא צריכה את העצה שלך. חבל שבכלל התקשרתי. ביי."
אני מנתקת וזורקת בכעס את הטלפון ואת חולצת המשבצות שבדיוק התכוונתי להכניס לארון. מה קורה לו? תמיד עשינו הכל יחד. טייק אווי למשרד! אם הוא רק היה חושב לשלוח גם אחד הביתה... אלינו!
"בואו, ילדים, הולכים לאכול," אני קוראת ומרימה את הטלפון מהמיטה. מזל שלא נשבר. איפה הארנק שלי?
"אמא, למה אנחנו עומדים כאן? חשבתי שהולכים לאכול," עידו מתלונן, ובצדק, אנחנו הרי תקועים מחוץ לבניין שלנו כבר חמש דקות והוא רעב.
"אני צריכה לבדוק באפליקציה איפה יש כאן מסעדה או פיצרייה!" אני עונה בכעס.
"למה את צועקת עליי?" הוא מתחיל לבכות.
"סליחה, מתוק שלי, אני מצטערת. לא התכוונתי לצעוק."
באמת לא עליו אני צריכה לצעוק.
אישה מבוגרת לבושה בהידור – שמלה צבעונית, משקפיים ענקיים שמכסים את עיניה וכובע אופנתי לראשה – נעצרת לידינו ומתבוננת.
"אפשר לעזור?" היא שואלת.
"אנחנו מחפשים מסעדה או פיצרייה. איפה אפשר למצוא משהו כזה כאן בסביבה?" מזל שהשקעתי בלימוד איטלקית כשעוד היינו בארץ.
האישה מתחילה להסביר.
"היא מדברת כל כך מהר שאני לא מצליחה להבין אף מילה," מתלוננת נופר.
"רגע, נופר..." אני מנסה לזכור את שטף ההוראות שנפלט בקצב רצחני מפיה של האישה.
האישה מסתכלת עליי ומחייכת. היא מסדרת את המשקפיים על אפה ומפסיקה לפתע את ההסבר הארוך שלה. "יודעת מה? לכו אחריי."
"אמא, אני לא יכול ללכת כל כך מהר," מתלונן עידו.
"אם אתה רוצה לאכול, אז תעשה קצת מאמץ."
אני אוחזת בידו ומאלצת אותו לרוץ לצידי, בשעה שאני בעצמי מתקשה לעמוד בקצב.
"את סיור האופנה תשאירי לפעם אחרת," אני גוערת בנופר שאינה מתאפקת ועוצרת מול חלונות הראווה שבדרך.
"לאן היא לוקחת אותנו?" שואלת נופר בחשש כשאנחנו עוזבים את הרחוב הראשי ועוברים בין סמטאות צרות שרק מבני מגורים ישנים ניצבים משני צידיהן.
אנחנו ממשיכים לצעוד בעקבות האישה. אני מקווה שלא טעיתי. אולי לא היינו צריכים ללכת אחריה.
אחרי דקות מספר אנחנו נעצרים לפני בניין ישן שעל חזיתו יש שלט 'טרטורייה', כלומר ביסטרו. מבעד לחלון הזכוכית אפשר לראות אנשים המסבים לשולחנות מלאים כל טוב.
"סיאמו אריוואטי." הגענו, מודיעה האישה. היא פותחת את הדלת ומזמינה את שלושתנו להיכנס פנימה.
"היי רינו, הבאתי לך אורחים," היא אומרת בקול לגבר החגור סינר לבן שעומד מאחורי דלפק עץ ישן.
"זאת מסעדה איטלקית אמיתית, לא הצגה לתיירים," מסבירה האישה בחיוך, "בון אפטיטו."
"את זה הבנתי," נופר גאה בעצמה – המילה 'בתיאבון' הייתה בין המילים הראשונות שלמדה באיטלקית – ואז היא מוסיפה בנימה של חשש, "את חושבת שבטוח להיכנס?"
אני מזרזת אותם להיכנס פנימה, מודה לאישה ונכנסת אחריהם. ריחות נפלאים של אוכל ביתי ממלאים את האוויר, ופי מתמלא רוק עוד לפני שהתיישבנו. רינו ניגש אלינו וחיוך על פניו.
"אין לנו תפריט קבוע," הוא אומר ומתחיל לספר מה הן מנות היום.
הילדים מסתכלים עליו בתימהון ואחר כך עליי.
"אני לא מבין אף מילה ממה שהוא אומר," אומר עידו באכזבה.
רינו מסתכל על הפרצופים שמולו, "אה! מה דעתכם שאני אבחר במקומכם?" הוא מציע.
"תודה. רעיון מצוין," אני עונה בהקלה.
כעבור כעשר דקות רינו חוזר, בידו האחת מגש ועליו פיצה גדולה ובידו השנייה מגש ועליו צלחת עמוקה עם פסטה ברוטב עגבניות לילדים וצלחת נוספת עם רביולי ממולא גבינות ברוטב פטריות עבורי.
הריחות שעולים מן המאכלים שרינו מניח לפנינו מגרים את כולנו, ובטנו של עידו משמיעה קול קרקור שגורם לכולנו לצחוק ולרינו למחוא כף בסיפוק.
עידו חוטף משולש פיצה וטורף אותו עוד לפני שנופר מספיקה להכניס את המזלג עמוס הפסטה אל פיה. אני יודעת שעליי לגעור בו על נימוסי השולחן הגרועים, אבל אין לי לב להרוס לו את ההנאה. הבעת העונג הנסוכה על פניו משדרת שהגיע לגן עדן. אני מחייכת ומכניסה רביולי לפי. מממ... אכן טעם גן עדן!
לאחר כשעה אנחנו יוצאים מה'מסעדונת'.
"איך הוא ידע מה אני אוהב?" עידו מתפלא.
"ארוחה טעימה כזאת מזמן לא אכלתי! אבא לא יודע מה הוא הפסיד," נופר מצהירה.
שוב בבית. אף ארגז לא הלך לשום מקום... אני מתכוננת לשקוע שוב בתוך העבודה המצפה לי, אבל בהחלטה של רגע אני מזיזה הכל הצידה, נשכבת על המיטה ומרשה לעצמי לחזור הביתה, אל הבית האמיתי.
