פרולוג
ביאנקה, בת 12
הכנסייה הייתה עמוסה באנשים. כולם לבשו שחור ונראו כמו גל אחיד של אֵבל, שנע באיטיות בחדר הקטן מלהכיל את עוצמת הכאב.
גבריאלה עמדה לידי קפואה וידה בעלת האצבעות הארוכות הייתה קפוצה בחוזקה לצד גופה. מצידי השני עמד אבא, שהיה גבוה כל כך שלפעמים הייתי בטוחה שחוץ מגֵן הרוע המוחלט ששכן בגופו הוא גם אכלס גֵן של ענקים סובייטים מאיימים. ידיו של אבא אחזו בכתפיו של פיטר הקטן וחסר האונים עד שמפרקי אצבעותיו הלבינו. פניו של פיטר התעוותו בכאב עצור והוא נשך את שפתו כדי לא להביע דבר.
רציתי כל כך להגן עליו, על אחי הקטן, להגיד לאבא להעיף ממנו את הטלפיים שלו ולהניח לאחי, שהיה רק בן תשע, להתאבל על אימו שנלקחה ממנו באכזריות, ולא תוכל להגן יותר על הנפש הטובה והעדינה שהסתתרה בגוף שלו.
אבל לא עשיתי כלום. רק עמדתי שם והבטתי בנחשול האנשים שהתחילו לתפוס את מקומם על הספסלים, לאחר שחלפו על פני הארון השחור הפשוט שבו נחבאה הגופה של אימי, ללא ספק קרועה לגזרים אם הארון נותר סגור לאורך כל הטקס.
כשעיניי נחו על הגבר הגבוה, כמעט כמו אבא, בעל עיני הכפתור הכסופות והשיער הדליל שצעד לעברנו, הלב שלי זינק לגרון. הוא הביט בגבריאלה שעמדה לצידי במבט של צייד שזיהה את הטרף, שאותו הוא עומד לשחוט ללא רחמים ואז לסעוד בתענוג את בשרו הרך והענוג.
״אני משתתף בצערך, איגור.״ קולו במבטא הרוסי הכבד העביר בי צמרמורת קרה.
אבא הושיט יד לווֹבָה ולחץ את ידו בקרירות, וההקלה על פניו של פיטר צבטה בליבי.
וובה לא טרח לדבר איתנו ורק לקח את ידה של גבריאלה, פתח את האגרוף הקפוץ באצבעותיו ונישק את גב כף ידה.
״גבריאלה.״ הלחישה נשמעה כמו הצליל שמשמיע נחש קוברה רגע לפני שהוא מכיש אותך והארס חודר לוורידים שלך באיטיות.
״תודה על הבעת התנחומים, וובה.״ גבריאלה מתחה על שפתיה חיוך מנומס. הוא חייך אליה חיוך של חתול צ׳שייר והלך לשבת לצד אביו הקשיש בקדמת הכנסייה.
ממש מאחוריו המתין המושב שיועד לאולג איבנוב, המנהיג הבלתי מעורער של המאפיה הרוסית.
כל הגברים הללו עוררו בי חוסר נוחות. אף פעם לא הבנתי איך גבריאלה מסוגלת לקבל בשקט את המחמאות המפוקפקות של וובה ואת הידיעה שיום אחד, ממש בעוד כמה שנים, היא תהיה נשואה לו, לגבר הזה שמזכיר באופן מצמרר את אבינו, שהיה איש אכזרי, קר מזג ומחושב כמעט כמו רובוט ללא רגש אמיתי.
גבריאלה תמיד הייתה צייתנית כל כך, כנועה ברמה כמעט מכעיסה, שלפעמים הייתי פותחת איתה בריב רק כדי לוודא שעדיין יש לה עמוד שדרה.
כשהגבר בעל השפם העבה והראש המגולח צעד לעברנו אבא עזב לגמרי את כתפיו של פיטר, ניגש אליו ולחץ את ידו הגדולה. הם דיברו ברוסית בקול שקט וכולנו צעדנו אחריהם למקומותינו בשורה הראשונה, מול הארון השחור שבו הייתה אימא שלי. האימא היפה והאהובה שלי, שהייתה רוקדת איתי ונותנת לי להוביל אפילו שאני רקדנית נוראית. אימא שהייתה סורגת לי את הבגדים הכי חמים ומנחמים, אימא שהייתה מכינה לי את האוכל הכי טעים ולא היה לה אכפת אם הייתי נשארת ערה עד מאוחר כל עוד הייתי ילדה טובה. אימא שלי מתה ועוד מעט יקברו אותה באדמה.
האב פסיקוב עלה על הבמה הקטנה ונאם בשפה הרוסית. הוא דיבר על אימא ועל כל ההישגים שלה, שהסתכמו בהבאת ילדים וכישורי הורות מבחינתו. הוא דיבר על נקמה, על מותה בטרם עת, ועל ההזדמנות להתקרב ולהתלכד עוד יותר כדי שנוכל ככוח אחד להוכיח שאנחנו חזקים, ומסוגלים לחסל כל אויב שיעמוד בדרכה של המאפיה הרוסית.
אפילו במותה המאפיה האפילה על הנפש היפהפייה של אימא שלי, שהייתה רק הקורבן האחרון בשורה של קורבנות במלחמה הבלתי נפסקת הזאת.
אבא עלה אחרי הכומר ואמר כמה משפטים קצרים. אליזבת הייתה אימא נפלאה, אישה צנועה ושקטה שהלכה בטרם עת. מותה לא יהיה המילה האחרונה כי הנקמה בדרך.
אבא ירד מהבמה, הארון נישא על ידי ארבעה גברים בחליפות אל בית העלמין הקטן והסגור שמאחורי הכנסייה, ובתוך כמה דקות אימא הייתה קבורה תחת ערמות של אדמה כהה.
כולם צעדו בכבדות לכיוון הלימוזינות והרכבים הממוגנים שחיכו להם כדי לקחת אותם לבית שלנו להמשך ניחום אבלים. נשארתי לבדי מול ערמת האדמה הכמעט שחורה בין קברים עצובים ומפוארים של בכירי המאפיה, שמצאו את מותם בנסיבות שונות ומשונות.
ברכיי קרסו על האדמה הקרה והדמעות החמות זלגו על לחיי. הוא היה אמור להיות כאן במקומה, קבור מתחת לאדמה, קרוע לגזרים. למה תמיד האנשים הרעים זוכים לחיות והאנשים הטובים משלמים את המחיר? למה התמימים משלמים על החטאים של הרשעים? למה אימא שלי לא איתי יותר ואני איתו, עם האיש שאף פעם לא הצלחתי לחשוב עליו כאבא שלי.
הדמעות שזלגו על לחיי התערבבו בטיפות הגדולות שירדו מהשמיים והרטיבו אותי לחלוטין, עד שזרועות קרות וגדולות הרימו אותי בקלות והובילו אותי לרכב היחיד שחיכה לצד המדרכה. אימא השאירה אותי לבד ואני השארתי אותה מאחור, קבורה, מתה, בזמן שאני המשכתי לחיות.
יום אחד, החלטתי, אחיה ללא כבלי המאפיה שהרגה את כל הטוב בחיי.
פרק 1
ביאנקה, לאחר עשר שנים
״יש לך את המסטיקים עם הצעצוע בפנים?״ שאל הילד תכול העיניים בקול מתוק מאוד.
״בוודאי.״ חייכתי לעברו. הוא הזכיר לי את אחי הקטן כשהיה ילד. שיער בלונדיני פרוע, עיניים תכולות גדולות ומלאות חיים, וחיוך מדהים שהיה מסוגל להאיר חדר שלם.
״אלה עם המשאיות המפלצתיות?״ עיניו של הילד היו מלאות תקווה.
״כמובן.״ הושטתי לקונה הצעיר והמאושר את האריזה השחורה ובה המסטיק והצעצוע, והוא נתן לי דולר בתמורה.
״תודה, מיס ביאנקה!״ הוא נופף לי בהתלהבות ורץ החוצה להשוויץ במשאית המפלצתית החדשה שלו.
הדלת נסגרה אחריו וליבי נחמץ בקרבי. הוא כל כך דומה לפיטר שלי. לפיטר של פעם. הילד הבהיר ומלא שמחת החיים בעל הלב העדין שדיבר איתי על הכול, היה חבר שלי, אהב לקרוא, אהב חיות ובייסבול. פיטר שהיה, לפני שכל הרעל נגע בו, לפני שהאיש ההוא השחית אותו לחלוטין.
כל כך רציתי לשמור עליו ונכשלתי. אבא לקח אותו לרוסיה לחופשה קצרה והחזיר לי פיטר שונה לחלוטין, פיטר כועס ואכזרי, שזרק את כל הספרים והפוסטרים שלו והתרכז באימוני כושר וריצוי השטן — שקראנו לו אבא.
אכזבתי את פיטר ואת גבריאלה. גבריאלה העדינה התחתנה לבסוף עם וובה הנוראי. היא ילדה לו שני ילדים ואני צפיתי בה דועכת לאיטה תחת שלטון האימים שלו, ולא יכולתי לעשות כלום. הייתי כישלון ואכזבה, וגם נטשתי אותם מאחור. היו ימים שהתחרטתי כל כך שברחתי בפתאומיות והשארתי אותם עם כל החרא שהם מתמודדים איתו. אומנם הייתי מוכרחה לעזוב, אבל זה עדיין ניקר במצפון שלי וגרם לי לסיוטים וללילות חסרי שינה.
הפעמון מעל דלת הכניסה, שצלצל ובישר על לקוח חדש, הסיט את תשומת ליבי — וברגע אחד כל האזעקות בראשי נכנסו למצב סכנה. לא! לא! לא!
הבחור בז'קט העור, הסימן הראשון לכך שהוא צרות, עטה חיוך על פניו המזוקנות. החיוך הזה, שהיה הכול חוץ מתמים, היה הסימן השני לכך שהוא צרות בהתגלמותן, וכמובן התג האדום בחזית הז'קט — שתפס את עיניי ממש אחרי שניתקתי את מבטי מהחיוך הקטלני שירה לעברי — חבר 'שליחי הגיהינום' היה הסימן השלישי שלמקום שלי נכנסה צרה צרורה. שליחי הגיהינום הם מועדון אופנוענים מקומי שחבריו ידועים באזור כחבורה של גברים קשוחים בעלי עבר מפוקפק, ועסקים מפוקפקים עוד יותר, שרוכבים על אופנועים ענקיים ואכזריים למראה, ושאף אחד, כולל השריף המקומי ואפילו הסנטור, לא מתעסקים איתם. אפילו הסמל שהתנוסס בחזית המועדון, ובחלק האחורי בז'קטים שלהם, היה מבעית — שלושה מלאכי מוות עטויים ברדסים וחרמשים, שהבהירו היטב שלמועדון הזה אין שום כוונות טובות.
אני לא יודעת הרבה על מועדוני אופנוענים, אבל יודעת הרבה על ארגוני פשיעה ועל דרכי הפעולה המלוכלכות שלהם. הדבר האחרון שאני צריכה זה שליח גיהינום בחנות שלי.
הבחור ניגש לעבר הדלפק והחיוך שלו לא יורד מהפנים. למה הוא פאקינג מחייך ככה?
״היי, בייב.״ הקול המחוספס והעמוק של הבחור השרירי והנינוח שלפניי הצליח להוציא אותי משלוותי.
״בייב תקרא לזונות שבאות למתחם שלכם. מה אתה רוצה?״ אמרתי בקול קשה ומתוח. רציתי שהוא ייעלם כמה שיותר מהר.
״חריפה. אהבתי את זה.״ הוא גיחך והניח יד ענקית ומחוספסת על הדלפק, קרוב מדי.
״מעניין לי את התחת מה אתה אוהב. יש מטרה לזה שאתה כאן, או לא?״ נהמתי לתוך פניו.
הוא רק המשיך לגחך, משועשע לחלוטין מהגישה הקשוחה שלי.
״אני רוצה שתי חפיסות מרלבורו,״ אמר לבסוף, אחרי שסיים לצחוק עליי, צחוק גברי ומחוספס שיצא משפתיים יפות ומלאות, יפות מכדי להיות שפתיים של מישהו כמוהו, שבטח מקלל ואומר שטויות על בסיס יומי.
מיהרתי להניח על הדלפק את הסיגריות שלו ושילבתי את ידיי על החזה. מבטו נדד לעבר ידיי השלובות ועיני הדבש החמימות שלו סקרו את המחשוף שהציץ תחתיהן.
גל סומק הציף את פניי.
״זה שבעה עשר דולרים וחמישים סנט.״ ניקיתי את גרוני והוא הוציא מכיסו שטר של חמישים.
״תשמרי את העודף, בייב.״ החיוך שעצבן אותי חזר לפניו המזוקנות, הגבריות והייחודיות, פנים שבוודאי בלטו בכל קהל אנשים.
״זה לא עובד ככה, אדוני...״
״זה פאקר. ואני לא משחק לפי הכללים, בייב.״ הוא הדגיש את ה'בייב' בכוונה ואני עמדתי להסביר לו שזה לא בר והוא לא אמור להשאיר טיפ, אבל פאקר לא נשאר להקשיב ובתנועה מהירה דחף את השטר למחשוף הגופייה שלי, גנב הצצה ואחר מיהר לכיוון הדלת.
״חתיכת בן זונה! אל תחזור לכאן שוב!״ צעקתי וזרקתי עליו מסטיק עם צעצוע, שפספס אותו רק בסנטימטרים אחדים.
״נתראה בקרוב, בייב.״ פאקר צחק ורגע לפני שהוא נעלם צעקתי אל גבו העטוף בעור, ״זה ביאנקה, חתיכת דפוק! ביאנקה, לא בייב!״
