פרק 1
וייד
"אוף, פאק."
בחיים לא אשתה שוב.
לעולם לא עוד, נשבעתי לעצמי והתהפכתי על בטני כשאני קובר את פניי בתוך העור הסדוק של הספה. הקולות העמומים שבקעו מהחדר הסמוך הם שהעירו אותי מלכתחילה. ניסיתי להתנתק מהם בתקווה שהשינה תשתלט עליי שוב. העדפתי לישון לאורך כל ההנגאובר שלי במקום להתמודד עם התחושה של צמר גפן בפה, כאב ראש ובחילה שגורמת לכאב עם כל תנועה.
הקולות עדיין נשמעו בחוזקה, אבל לא הרעש הוא זה שמנע ממני לחזור לישון. זאת הייתה שלפוחית השתן שלי שהכריזה שאני חייב לעשות את המסע לשירותים. עשיתי מה שיכולתי כדי להתעלם ממנה ולשקוע בחזרה לזרועות השינה, אבל לא. שלפוחית השתן המזדיינת שלי.
בסדר. הרמתי את עצמי מהספה, מלא נכונות לרוקן את עצמי ואז לנסות להגיע למעלה לחדרי, הרחק מהדיבורים הבלתי פוסקים שהחליטו להתמקם בקביעות במבואה.
סקוויש.
איזה זין! דרכתי על משהו רך ודביק על רצפת העץ. בבקשה, רק שזה לא יהיה קיא.
אם לא די היה בקולות, בשלפוחית השתן ובבחילה שהחלה להתמקם בחזי כדי לאשר לי ששינה כבר לא באה בחשבון, המבט שהשפלתי לכפות רגליי אישר זאת סופית. ריר לבן צץ בין בהונותיי.
ריח מנטה אישר לי שזו משחת שיניים. תודה לאל, כי אני יכול לומר בוודאות שכל האפשרויות האחרות שעלו מייד בראשי היו מגעילות פי מיליון.
עכשיו, כשכבר הייתי ער לגמרי, קלטתי את ההרס העצום שנותר אחרי המסיבה אתמול. הסלון הגדול בבית גמא נראה כמו אחרי סופת הוריקן. כלומר, האימ-אימא של ההוריקנים. כוסות חד־פעמיות ריקות זרוקות על פני כל רצפת העץ, שברי זכוכיות פזורים סביב השולחן הארוך ששימש אמש כדלפק בר. בריכה של... משהו... נזלה לכיוון האח. הווילונות הכבדים הארוכים, שכיסו את החלונות המובילים אל החצר האחורית, נטו על צידם והמוט שהחזיק אותם למעלה נתלש למחצה מהקיר.
אלוהים אדירים.
לא זכרתי הרבה מהמסיבה אתמול, אבל על פי מצב החדר, היא בטח הייתה חתיכת מסיבה.
זיהיתי את ריינס – הוא היה מעולף על ספה אחרת ונחר בקול רם בפה פתוח לרווחה. גלגלתי את עיניי למראה הזרגים שמישהו צייר על כל פניו בטוש בלתי מחיק. זה יכול היה להיות מצחיק אם הוא לא היה מטרה קלה כל כך – הוא כנראה איבד את ההכרה עוד לפני שהחבית הראשונה נגמרה. טפחתי על כיסיי בחיפוש אחר הטלפון שלי, למקרה שאהיה זקוק לקלף מיקוח בצורת תמונה מרשיעה שלו. בזמן האחרון ראיתי את ריינס שיכור, או מסטול, או שניהם גם יחד, יותר ממה שהייתי רוצה להודות. אני אוהב לחגוג כמו כל אחד אחר, אבל אם קודם התלבטתי אם לבחור יש בעיה, עכשיו לא היה לי ספק בכך.
כרגע זו לא הייתה הבעיה הכי דחופה שלי. הבעיה של ריינס עדיין תהיה כאן גם מאוחר יותר. הייתי חייב ללכת לשירותים ואז להיזרק על המיטה שלי למעלה, כך חשבתי, כשהקולות במבואה נשמעו נרגשים יותר ויותר.
העפתי מבט נוסף בחדר וחשבתי בעצב על עבודת הניקיון שמצפה לנו. בדרך כלל, היו לנו כמה שפוטים שעשו את העבודה המלוכלכת, אבל הקמפוס יצא לחופשה לפני שבוע ובשלב זה נשאר רק צוות מצומצם בסביבה. מה לא הייתי נותן כדי לתקוע להם מברשת שיניים ביד ולבקש מהם לקרצף את הבית מלמעלה למטה. הבדיחה הזאת אף פעם לא מתיישנת, באמת.
אבל זה לא באמת ענייני, חשבתי, כשדרכתי על חוטיני תחרה ורוד. אם האחים באחווה לא יהיו מוכנים לנקות, אני אשמח מאוד לשלם למישהו לעשות את זה. אולי אנסה את האתר של העוזרות העירומות. שתי ציפורים, מכה אחת.
"מֶהההה, מֶהההה!"
לכל הרוחות – זו עז? לרגע ממש נבהלתי, אבל אז הבטתי סביב כדי לחפש את מקור הגעייה, במחשבה שבשלב הזה שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי באמת. המסיבות של גמא היו אגדה ברחבי הקמפוס, ושום הגזמה או מתיחה מטורפת לא היו גדולות מדי לאחווה שלנו.
"מֶהההה, מֶהההה!" הלכתי בעקבות הרעש והבנתי בהקלה שהוא מגיע מכיסו של ארצ'ר. בעטתי ברגלו והערתי אותו בניעור. "תכבה את הטלפון הארור שלך," מלמלתי וחלפתי על פניו.
"תסתום," הוא ענה והתגלגל לצד השני בלי לפקוח את העיניים. בשלב מסוים במהלך הלילה הוא איבד את החולצה שלו – מן הסתם הדגים איזה רגע נשגב במשחק הלקרוס. נערות מתות על הלסת החדה שלו, על גופו השרירי ועל הביטחון העצמי שלו, בלי להיות מודעות לכך שהוא נרקיסיסט עם פן מרושע. אפילו אני יודע שעדיף לא להתעמת איתו בבוקר.
התכוונתי לצאת החוצה לפטיו כשראיתי עוד אח מעולף על כיסא נוח, לבוש בתחתוניו בלבד, אבל הקולות ששמעתי קודם לכן הפכו להוטים יותר ויותר ונשמעו קרובים עוד יותר.
הסתובבתי בדיוק בזמן כדי לראות את טריפ, נשיא גמא, נכנס לסלון עם הדיקן וולטרס. הדיקן נראה מבוהל, ובצדק, כשראה את מה שלפניו. טריפ? טוב, החיוך הזחוח שעל פניו לא השרה ביטחון. עיניו התמקדו בי, וכשמבטינו הצטלבו ידעתי שיהיה עליי לדחות את התוכניות שלי לחזור לישון. זה לא טוב. אם הלימודים הסתיימו, למה הדיקן המזדיין נמצא בסלון שלנו? ולמה טריפ נראה כמו חתול שאכל את השמנת?
"וייד," אמר טריפ כשראה אותי. "אתה מכיר את הדיקן וולטרס, נכון?"
פאק. זה ממש לא טוב. טריפ אמור להיות בניו יורק, להתחיל את ההתמחות שלו באחד מהבנקים הגדולים להשקעות. זו הסיבה שמלכתחילה ערכנו את מסיבת סיום הלימודים – לחגוג את זה שהתחת המכווץ שלו נמצא במרחק שבע־מאות קילומטרים מכאן. לא יכול להיות שהביקור של דיקן הסטודנטים כאן נבע מסיבה טובה. אולי הוא יאמין ששדדו אותנו? נמנעתי מלהיתקל במבטו של הדיקן, וחשבתי על הסבר להרס שמסביבי. כל תירוץ יהיה טוב יותר מ'הדברים יצאו קצת משליטה'.
"בוודאי," עניתי והושטתי את ידי. אני אולי בחור פרוע, אבל אימי חינכה אותי כמו שצריך. "נעים מאוד."
הדיקן וולטרס פשוט נעץ את עיניו בידי, השפיל אותן אל רגלי שהייתה מכוסה במשחת שיניים לבנה, ואז שב והרים את מבטו אליי. לא יכולתי לפספס את הגועל על פניו. הוא לא לחץ את ידי. אוקיי, אז זה יהיה הרבה פחות מצחיק ממה שחשבתי.
"בדיוק הסברתי לדיקן שאתה היית אחראי על ניהול המסיבה אתמול," אמר טריפ. האידיוט הזחוח ממש השתמש באצבעותיו כדי לסמן מירכאות. "אמרתי לו שאתה אחד האנשים שאיתם צריך לדבר על סדרת התלונות על הרעש שהגיעו לאבטחת הקמפוס."
"באמת?" עניתי. עיניו של טריפ נורו לכיוונו של ריינס שהיה מכורבל כמו כדור, חיוור ומזיע, ואחר כך נדדו אל ארצ'ר שכלל לא ניסה לזוז. לא ששני אלה יכלו לעזור במשהו כרגע, אבל ברור היה שטריפ סידר אותי. בן זונה. ידיי השתוקקו לטפל בגיחוך המרוצה שעל פניו, אבל כנראה אצטרך לטפל בדיקן לפני שאוכל ללמד את הדפוק הזה מה משמעות המושג "אחווה". הוא בהחלט חגג איתנו אמש, וזו לא אשמתי אם הבנות לא מסתכלות עליו ואם דופקים אותו בפוקר.
"מֶהההה, מֶהההה."
"האם זו עז?" שאל הדיקן וולטרס והעיף מבט סביב באי נוחות.
העוויתי את פניי והעפתי מבט מעבר לכתפי. "ארצ'! הטלפון!"
הוא נהם, אבל הגעייה הפסיקה. תודה לאל.
"טוב, אז זה מר איסון, ואני מניח שזה מר וונטוורת'?" שאל הדיקן והביט בריינס.
"כן, אדוני." טריפ הנהן וההבעה שחלפה על פניו לא מצאה חן בעיניי. ממש לא מצאה חן בעיניי. "אם כי עדיין חסר אחד, אדוני." לבסוף טריפ פנה אליי ישירות. "וייד, האם ראית במקרה את הייז?"
האופן היבש שבו דיבר על החברים שלי – האחים שלי – לא נראה טוב. תחושה כבדה מילאה את הבור שנוצר בחזי, שלשם שינוי לא נגרם מבקבוק הוויסקי השלם ששתיתי אתמול. ניסיתי לשמור על הבעת פנים שלווה, כי בניגוד לנשיא האידיוט שלנו, לי היה פרצוף פוקר מעולה.
"הרגע התעוררתי, גבר. לא ראיתי אותו," אמרתי בתקווה שמי שזו לא תהיה, היא לקחה את הייז אליה הביתה במקום להעביר את הלילה בחדר שלו פה.
"אתה מוכן, בבקשה, לבדוק אם הוא בחדר שלו? אני צריך את כל ארבעתכם פה," אמר טריפ כלאחר יד, כאילו הוא לא מתכונן להעמיד אותנו לפני הגיליוטינה.
כן, זו הייתה הסיבה שקיוויתי שהייז לא בסביבה. אם הוא בחדרו, הסיכויים הם שהוא לא לבדו, וממש העדפתי לא להוסיף שמן למדורה שכבר חשדתי שמחכה לנו כאן.
"בטח, אני אלך לבדוק אם הוא פה," אמרתי בפרצוף הפוקר הטוב ביותר שלי, והצלחתי להישמע שָׁלֵו יותר מכפי שהרגשתי. "אם אתה רוצה לחכות..."
נעצרתי במקומי למראה חוסר שביעות הרצון על פניו של הדיקן. האיש נראה כאילו הוא מצץ לימון או משהו. "מר פורבס, בזבזתי מספיק זמן יקר כשבאתי לכאן הבוקר. למעשה, זה התחיל כבר אמש, כשהטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. בוא נלך לחפש את 'האח שלך' ונגמור עם זה. ההתמודדות עם בית גמא אינה הדרך שבה רציתי לפתוח את היום שלי, וכל הסחבת הזאת לא מוסיפה לכך." המבט בעיניו היה נוקשה. "לך תביא אותו."
פאק, זה לא טוב. כשעליתי במדרגות לקומה השנייה, שבה היו ממוקמים רוב חדרי השינה, קיוויתי שהייז לא בחדרו. צעדיו של טריפ הדהדו מאחוריי על רצפת העץ. לא היה שום סיכוי שהוא יניח לי לחמוק מעיניו. לא האשמתי אותו. כבר ניסיתי לחשוב על תריסר דרכי מילוט. אף לא אחת מהן נראתה אפשרית לביצוע.
הקשתי בקלילות עד כמה שיכולתי על דלתו של הייז, וחשתי הקלה כשלא נשמעה שום תשובה. "הוא בטח יצא. אולי הלך להביא קפה –" הצעתי והפניתי את מבטי אל טריפ, בטני התכווצה כשראיתי את הדיקן מגיע.
"תפתח את הדלת," אמר הדיקן וולטרס באיטיות, ומשהו אמר לי שהוא יודע משהו שאני לא הייתי מודע לו.
בלעתי את הרוק וניסיתי להרוויח זמן. "אני חושב ש –"
אבל לא משנה במה היה מדובר, זה היה חמור מספיק כדי שהדיקן לא יהיה מוכן לקבל לא כתשובה. "מר פורבס, אני מעדיף שתבדוק אישית שמר ליטלטון־בראון איננו בחדרו." נימת קולו הייתה החלטית. נאנחתי, בלעתי את הרוק בדאגה כשפתחתי את הדלת, ונכנסתי פנימה. הדבר הראשון שראיתי היה את כרזת הפוטבול שעליה התנוסס המספר של הייז – שבעים ושבע. אחר כך ראיתי את החבר שלי, שעון על כמה כריות כנגד ראש המיטה, זרועותיו שלובות מאחורי ראשו. שערו של הייז היה פרוע ועיניו עצומות כשהוא מלמל, "אווו, פאק, כן. תמצצי חזק יותר, בייבי. אני רוצה שתיחנקי מהזין שלי בזמן שאחותך מלקקת את הביצים שלי..."
אלוהים. זה גרוע יותר ממה שחשבתי. עיניי נדדו אל הנערה הבלונדינית העירומה שכרעה על ברכיה על המיטה, וראשה עלה וירד בהתלהבות על הזין של הייז. עוד בלונדינית עירומה התמקמה בין רגליו ומצצה וליקקה את אשכיו כשהיא נוגעת בעצמה ביד מטופחת.
נראה היה ששלושת האנשים על המיטה לא היו מודעים מייד לנוכחותנו, ולא היה לי זמן להזהיר אותם כי קולו של הדיקן רעם בחדר, וחדר מבעד לגניחות ולקולות החנק שעלו בעיקר מגרונותיהן של הנערות. "מר ליטלטון־בראון! תפסיק עם זה... אוי, אלוהים."
הדיקן, שנראה כאילו עמד לחטוף התקף לב, הפנה את פניו אל הקיר. לשנייה חשבתי שהתגובה שלו על כך שתפס את הייז בשלישייה הייתה קצת מוגזמת. כלומר, אפילו לדיקן הלחוץ שלנו בוודאי היו פנטזיות. ואז אחת הנערות – זו שנחנקה מהזין של הייז – הפסיקה לבסוף את המציצה רק כדי להרים את מבטה ולכסות את שדיה כשהיא אומרת, "אבא?"
אין הרבה דברים שגורמים לי מבוכה, אבל הלוואי שהייתי עכשיו בכל מקום אחר מלבד כאן. אפילו טיפול שורש בלי הרדמה נשמע מהנה יותר מההתמודדות עם סערת החרא הזאת. מהומה פרצה באותו רגע, כשהבת השנייה קלטה שאבא שלה עומד ממש באמצע החדר. זה באמת לא בישר טובות עבורנו, אבל הייתי משלה את עצמי אילו חשבתי שיש סיבה אחרת שהדיקן וולטרס היה כאן. עכשיו הייתי בטוח לחלוטין שהוא לא ירחם עלינו. כי תסמכו עליי – אם קודם לכן הדיקן נראה זועם, עכשיו היינו באמת מחוסלים. אחרי שתפס את התאומות שלו מוצצות להייז, נראה לי ששום עונש, מלבד לתקוע את הראשים שלנו על שיפודים מחוץ לבניין המנהלה, לא ישכך את זעמו של וולטרס. ואפילו לא האשמתי אותו לגמרי. כלומר, יש לי אחות ולגמרי הייתי מרחיק אותה מהחברים שלי.
בנותיו של הדיקן התרוצצו בחדר כדי לכסות את עצמן – לא היה להן יותר מדי עם מה, כי מלכתחילה הן הגיעו למסיבה עם מעט מאוד בגדים. טריפ והדיקן פנו לרדת במדרגות בזמן שהייז קם והתלבש באיטיות, הבעה זועמת על פניו. טלטלתי את ראשי, יצאתי מהחדר שהדיף ריח של סקס ואלכוהול, וירדתי למטה בעקבות שני הגברים האחרים.
"היי, אחי," פיהק ריינס כשהוא מתמתח בעצלתיים, אבל מייד הזדקף כשהבחין בנוכחותו המאיימת של הדיקן. לגמרי לא מודע לכל שרבוטי הזין המצוירים על פניו, הוא פנה אל הדיקן ברשמיות. "בוקר טוב, אדוני."
הדיקן וולטרס לא השיב לברכתו של ריינס. עיניו התמקדו בבנותיו שהופיעו לבסוף בסלון, ובעקבותיהן הייז. "אתן שתיכן, חכו לי במכונית. אנחנו נדון בזה... פשוט לכו." הוא נאנח ואז נעץ מבט בשלושתנו. "בבקשה, לכו לקרוא לחבר שלכם שישן בסלון. הגיע הזמן להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלכם."
אני הייתי היחיד שזז. ריינס עדיין נראה מבולבל. עיניו היו אדומות ואפו התכווץ כל הזמן. השמוקים שהיו מצוירים על פניו לא עזרו למצב.
הייז... טוב, זה היה הייז. הוא הביט בדיקן כשזרועותיו הענקיות משולבות על חזהו ועל פניו גיחוך שחצני, כאילו לא נתפס הרגע על חם כשבנותיו של הדיקן עובדות על הזין שלו. הוא הקוורטרבק של אסברי. הוא העביר שלוש שנים בקולג' כמנצח במשחקים, ולמד שעליו הכללים לא חלים. כאן הוא היה בן מלוכה, והתייחס למסיבות הפרועות ולנערות הפרועות כאילו זו זכותו המזדיינת מלידה.
בדיוק באותו רגע ארצ'ר בחר להיכנס כשהוא לובש את חולצתו מעל ראשו. הוא בחן בשקט את החדר והנהן בברכה גם אל טריפ וגם אל הדיקן וולטרס. הוא חכם. מחושב. בעוד שנתיים, כשיסיים את התואר השני שלו במנהל עסקים, הוא יהיה סגן הנשיא בחברה של אביו, פורצ'ן 500. אני בטוח שהוא כבר הבין שהעניינים יצאו משליטה. הוא הביט בי בשאלה, אבל כל מה שיכולתי לעשות זה למשוך בכתפיי בתגובה. בשלב זה ידעתי בדיוק את מה שהוא ידע. כל מה שנותר לראות היה עד כמה עמוק אנחנו שקועים בצרות. הייתי די בטוח שהדיקן לא בא לכאן כדי להגיש לנו קפה או לעשן איתנו סיגר, ואחרי כל ההצגה הדוחה של הייז למעלה, היה ברור בהחלט שזה לא היה ביקור חברתי.
"אדונים נכבדים," פלט הדיקן, אבל ההבעה על פניו אמרה בפירוש שאנחנו הכול חוץ מאדונים ועוד נכבדים. אילו הוא היה מכנה אותנו 'בני זונות' או כל כינוי גנאי אחר, הייתי מוצא שזה מטריד פחות. "אני חושב שאפשר לומר בוודאות שהמסיבה אמש יצאה מכלל שליטה."
איש מאיתנו לא אמר דבר. ארצ'ר נראה קצת מבואס, אבל ככה הוא נראה תמיד. ביום טוב הוא נראה אומלל. ריינס המשיך לחכך את אפו בגב כף ידו, והייז פשוט עמד שם, נראה נינוח, כאילו לא נתפס הרגע כשהזין שלו בפה של בנותיו של הדיקן. אני ניסיתי לשמור על הבעת פנים ניטרלית כי טריפ עמד שם, על פניו חיוך שהתרחב עם כל מסמר שנתקע בארון הקבורה שלנו. לא רציתי לתת לו את הסיפוק. אידיוט.
הדיקן השתתק וסקר אותנו אחד-אחד כאילו היינו פיסת זבל שנדבקה לסוליית הנעל שלו. "אם לא היה די במצבו של הבית הזה, שנחשב לרכוש האוניברסיטה, כדי למשוך את תשומת ליבי, אם לא היה די במראה של ארבעתכם –"
"סליחה, אדוני..." ריינס בטוח היה עדיין מסטול אם לא הבין שלקטוע את נאומו של הדיקן זה לא רעיון טוב. ולעשות זאת במשיכת כתף אדישה – זה היה גרוע עוד יותר. כמו לנופף סדין אדום מול פניו של שור. "אנחנו ננקה את הבית, אדוני. אין מה לדאוג בקשר לזה. זו הייתה מסיבת סוף שנה, אתה יודע – אחרי בחינות הגמר וכזה, וכנראה העניינים היו פרועים קצת, אבל..."
"פרועים? פרועים?" הדיקן הרים את קולו, וריד אדום וכועס צץ באופן מסוכן בצווארו, ועיניו הכחולות החיוורות כמעט יצאו מחוריהן. "שלושים וחמש תלונות על רעש. שלושים וחמש! וכמעט בכל הבתים בשדרת גריק היו מסיבות. זה בוודאי שבר את השיא בכל עשרים השנה שאני מכהן כראש המוסד המכובד הזה."
"אני לא מבין למה אתה פונה עם זה במיוחד אלינו ואל הנשיא." הייז הנהן לכיוונו של טריפ. "המסיבה אתמול נערכה על ידי כל בית גמא. נכון?" כלומר, להייז היה טיעון לא רע.
כשנשיא האחווה שלנו לא פגש במבטינו ידעתי שהוא החליט להקריב אותנו. לו וליתר האחים מעולם לא הייתה בעיה עם משקאות יוקרתיים, עם נערות קלות, עם סמים ועם משחקי פוקר. נכון, שלושת חבריי ואני אולי היינו אלה שהצענו את כל זה, ואפילו סיפקנו לאחים את כל הפינוקים האלה, אבל אתה לא הופך לגיבור בלי להשתולל קצת, נכון? ומאז שנכנסנו לראשונה לאחווה ואני קיבלתי את תפקיד 'מנהל הטקסים', האחווה שלנו הפכה לאגדה ולא רק באסברי. לא רק בין הקולג'ים של ליגת הקיסוס בחוף המזרחי. היינו לאגדה בכל הארץ. אחוות אחרות ראו בנו דוגמה, כי למען האמת, אנחנו הטופ של החרא. היינו הכי פופולריים, הכי יפים, והכי עשירים בחוף המזרחי.
וטריפ ידע את זה.
"כן, כל האחווה ארגנה את המסיבה, אבל מעולם לא אישרתי את הסמים ואת שאר השיט." טריפ החוויר. "אה, מצטער, אדוני. כמה אחים מוכנים לאשר שהם קיבלו סמים לפחות מאחד מכם, והם ראו שכל אחד מכם היה מעורב. וזה עוד בלי לדבר על ההימורים –"
אה, בינגו. זה מה שאוכל אותו. לפני חודש רוקָנו לו את הכיס במשחק פוקר, והוא הימר על הג'יפ החדש שלו במטרה לזכות בכספו בחזרה. הוא הפסיד ומאז הוא מחפש אותנו, כי אבא שלו התרגז מאוד ואנחנו לא ויתרנו לו. אני באמת צריך לשאול את ארצ'ר מה הוא עשה עם המפתחות.
לסיכום, אנחנו השטן. אנחנו אחראים לכל ההוללות שמתרחשת לא רק בבית גמא, אלא גם בכל שדרת גריק ובכל הקמפוס המזוין. אנחנו נשמש דוגמה. אני יכול להרגיש את זה בתוך תוכי. אבל אם אנחנו ניפול, אני אוודא שגם טריפ ייפול יחד איתנו על זה שבגד בנו.
"ההתנהגות שלכם מביישת את האחווה שלכם, וגם את כל המוסד הזה. אני מאוכזב מאוד. אבל למען האמת, אתם כבר לא הבעיה שלי. ארבעתכם כבר סיימתם את הלימודים."
ארצ'ר כבר לא חייך. הוא לא היה רגיל שמאתגרים אותו בשום צורה. להגיד שהוא אלפא, זו לשון המעטה של המאה. "טוב. אז מה אתה מתכוון לעשות, אדוני? להעיף אותנו מהאחווה? לבטל את תעודות הסיום שלנו?" זו ללא ספק הייתה קריאת תיגר על הדיקן כי הוא בעצם חשף את איום הסרק שלו. "לא נראה לי. ועל מחצית מהבניינים בקמפוס מתנוססים שמות המשפחה שלנו. אז בטח, קדימה, תתקשר לאבא שלי." הוא שלח יד לכיסו ושלף את הטלפון הגועה שלו. "אני אחייג." לפעמים לא יכולתי שלא להעריץ את קור הרוח המושלם שלו.
הבעת פניו של הדיקן הייתה יכולה להיות משעשעת אלמלא המילים הבאות שאמר היו מטרידות במקרה הגרוע. "אתה צודק, מר איסון, המשפחות שלכם תורמות הרבה מאוד למוניטין של המוסד שלנו, מה שאפשר לכם חופש חד־צדדי בארבע השנים האחרונות. עם זאת, התעלולים שלכם כבר הגיעו לאוזניהם של הוריכם. הם מודעים היטב להתנהגות שלכם ולחרפה שהמטתם על אסברי."
הבטתי באחיי. כל אחד מהם עיכל את המידע בדרכו. ארצ'ר עדיין נראה אדיש. ריינס קימט את מצחו ונראה מבולבל לגמרי. הייז נראה כאילו הוא עלול להוריד לדיקן את הראש אם רק תהיה לו הזדמנות.
"מה בדיוק אתה אומר, הדיקן וולטרס?" שאלתי.
"דיברתי עם כל אחד מההורים שלכם והגענו להסכמה. מכיוון שסיימתם את הלימודים, הגיע הזמן שתפנו את הנכס."
הייז פלט צחוק נבחני, אבל מבטו של הדיקן קטע אותו.
וולטרס חייך בפעם הראשונה מאז התפרץ הבוקר לביתנו. "הכול נגמר. אני יודע שתכננתם קריאת ניצחון אחרונה, אבל אתם כבר מנועים מלהתגורר בבית גמא בקיץ הזה."
דבריו נחתו עלינו כמו אגרוף. כולנו תכננו להישאר באסברי ביחד בקיץ האחרון. הזדמנות אחרונה לחגוג עשרים וארבע שעות ביממה, לשקוע בתוך כוּס של איזו סטודנטית ולחיות חיים חסרי דאגה לחלוטין. בסתיו אנחנו אמורים להתחיל תוכניות שונות לבוגרי התואר, ולפנות לקריירות שתכננו עבורנו ההורים שלנו אחרי סיום הלימודים.
"אבל זה לא הכול," הוסיף הדיקן. "המהומה שהקמתם אתמול? זה מספיק כדי להגיש נגדכם כתבי אישום. הרס של רכוש, שתייה מתחת לגיל המותר, הימורים, אחזקת סמים בכוונה להפצתם." הוא מנה באצבעותיו הקטנות והגבשושיות. "אלה אישומים שימנעו מכם להמשיך בתוכניותיכם האישיות לתואר שני וירדפו אתכם כל חייכם."
"מה אתה מנסה לומר?" שאל ארצ'ר. עיניו הצטמצמו ולסתו התהדקה.
"הגעתם לסוף הדרך, בחורים. אם אשמע ציוץ אחד עליכם הקיץ, עבירה אחת, מעצר אחד, תלונה אחת, אני אבטל את התעודה שלכם ואת ההמלצות של אסברי, ולא תוכלו להתקדם הלאה."
"למי אכפת?" מלמל הייז. הוא היה בדרך לליגת הפוטבול הלאומית, גייסו אותו לפני כמה חודשים. ההתנהגות שלו היוותה בעיה גם בזמן הגיוסים. משהו כזה עלול לגרום לבעיה.
"כדאי שיהיה לך אכפת," השיב הדיקן וולטרס. "אני מאמין שכל אחד מהאבות שלכם השתמש במושג נישול מהירושה כששוחחתי איתם הבוקר."
ריינס התקשה לבלוע את הרוק. עיניו הושפלו לרצפה. לסתו של ארצ'ר התהדקה כל כך שעוד רגע הייתה נשברת. לכל אחד מאיתנו הייתה קרן נאמנות, כזו שמותנית בהשלמת המאמץ האקדמי שלנו.
"יש לכם עשרים וארבע שעות לפנות את השטח, ואת כל הקיץ כדי לשנות את התנהגותכם. וזה מתחיל," הוא אמר והעיף מבט על פני החדר, "מייד אחרי שתנקו את דיר החזירים הזה לשביעות רצונו של הנשיא שלכם. אני לא יודע מה התוכניות שלכם לשלושת החודשים הבאים, אבל אם אתם רוצים את ההמלצה שלי כדאי מאוד שלא אשמע מכם דבר." הוא עמד והביט בכל אחד מאיתנו. "בהצלחה. אתם תזדקקו לה."
