פרק 1
האדמה הרכה, השמיים התכולים וקרני השמש הזהובות מדגישים את הפסטורליות הנצחית בממלכת המזרח, אך הם אינם משרים עליי שלווה. תסכול וחשש מפני הלא־נודע פוגמים בהתרגשות הגדולה שאני שרויה בה. אני שוכבת על מרבד דשא, ממוללת באצבעותיי את קצוות הקלף ומלטפת את החותם המלכותי שמוטבע עליו. איש מלבדי לא אמור לקרוא את המכתב הזה, ומהרגע שקיבלתי אותו אני מתקשה לנשום.
שלוש זריחות חלפו מאז ביקשתי את אישורו של המלך שלי להגשים את החלום שלי – החלום שמלווה אותי מהפעם הראשונה שבה זכיתי לראות את מלך המערב – אך לילית התנגדה בתוקף ומאז לא אזרתי אומץ לנסות שוב.
אני מצמידה את הקלף לאפי, עוצמת את עיניי ומרחרחת אותו. הריח מעורר בי תחושה שאני צוללת במי אגם קסום. גופי מתקרר ומתחמם באותה הנשימה וגלים ענוגים מלטפים את ליבי.
אני פוקחת את עיניי ומתיישבת, נחושה לקרוא את המכתב ולשאוב ממנו את האומץ הדרוש כדי לפנות אל המלך שלי פעם נוספת. זאת הפעם הראשונה שהגיע לממלכה מכתב שמיועד עבורי, וכשהיונה נקשה על חלוני חשבתי שאני הוזה. אני מקישה בציפורניי על חותם השעווה עד שהוא נסדק ואני ממהרת ליישר את הקלף. עיניי מתרוצצות בהתרגשות על המילים הכתובות בדיו שחורה.
קסיופאה לבית ארקסדיה,
נפלה בחלקך הזכות לקחת חלק במבחני המיון עבור המשרה הנחשקת של פילגש מלכותית למלך המערב.
המיונים ייערכו בזמן זריחת הירח המלא בהשתתפות זאבות מכל ארבע הממלכות אשר משכו את תשומת ליבו של המלך.
אנא הגיעי לממלכה בליווי המדריכה שהוקצתה לך בממלכת המזרח והביאי עימך מכתב ברכה חתום על ידי המלך שלך.
בברכת הצלחה,
קליסטו לבית ליקאונה.
על המכתב חתומה מנהלת משק הפילגשים בממלכת המערב ואני מצמידה את הקלף לחזי ונושפת בחדות. ידעתי מה יהיה כתוב במכתב עוד לפני שפתחתי אותו, אך מראה שמי המתנוסס על הקלף המלכותי מהמם אותי. החלום שלי הופך למציאות.
אני מצמצמת את עיניי ונושאת את ראשי אל השמש הזוהרת במלוא הדרה. בסיום הזריחה הבאה ימלא הירח את השמיים.
אני חוזרת לעיין בכתוב ונאנחת. הזמן משחק לרעתי. עדיין לא שכנעתי אף פילגש מיומנת להדריך אותי וללוות אותי, וחמור מכך – טרם השגתי את ברכתו של המלך שלי.
אני מנתרת על רגליי וטומנת את המכתב בכיס שמלתי. אני חוצה את חצר הארמון, מטפסת על הגבעה ומשקיפה על חוף המבטחים שלילית הקימה עבור הלהקה המיוחדת שלה. אני חושבת שלעולם לא אתרגל לחיים השלווים שמתנהלים בעמק הזה. שתי שדות יפהפיות משקות את הערוגות, קטנות קומה מתאמנות בהנפת חרבות וזאבים שאיבדו את היכולת להיפטר מפרוותם מתרוצצים בין הבקתות. יצורים רבים שמעו על האמזונה הראשונה לדורה ומגיעים לכאן כדי לזכות בהגנתה.
חיוך נמתח על פניי למראה האמזונה הקטנה שמתהלכת על חבל דק שמותחים עבורה שני זאבים. היא זוקרת סנטר ומקמטת את אפה ברוגז כאשר החבל מתנדנד. היא מגיעה לקצה החבל ומקפצת על גבו של וולגר. כל מי שהבחין בהישג שלה מוחא כף והיא צוחקת בגאווה. ליבי מתכווץ בקרבי כשאני מבינה שהדרך שבה בחרתי תרחיק אותי מהילדה שהפכה להיות כל עולמי.
אני מסיטה את מבטי אל עבר עץ האלון ואל לילית הניצבת לידו כמו פסל רב־עוצמה. היא מוקפת בהילה עוצרת נשימה אך הקמט שחוצה את מצחה מעיד שהיא מוטרדת ודרוכה. אין לי ספק שהמשימה שלקחה על עצמה מקשה עליה ליהנות מהשלווה העילאית של העמק המיוחד שלה. החיבור בינינו הלך והתחזק והיא הפכה להיות עבורי מעין אחות גדולה. תפקידינו התחלפו כשהיא הציבה לעצמה מטרה שתמיד אהיה שמחה ולעולם לא אחוש בודדה. אני אוהבת אותה בכל ליבי, אך דבר אחד לא הצלחתי לחשוף בפניה, דבר חשוב ומשמעותי ביותר – את כמיהתי העזה למלך המערב.
מבטי נודד אל פסגת הגבעה מולי ואני מצמצמת את עיניי למראה אור זהוב ומסנוור. זה המלך שלי, מוקף בהילה מוארת. גלימתו נעה ברוח שנושבת רק עבורו, והאדמה סביבו מרקדת. עיניו מהבהבות כשהוא מביט בלילית ואז ניצתות בסערה מדברית כשהוא מביט באושר ביורשת שלו. לפתע מבטינו מצטלבים והוא מחווה בידו אל העמק. אני מהנהנת ויורדת מהגבעה. עד שאני מגיעה אל עץ האלון הוא כבר עומד מאחורי לילית וזרועותיו כרוכות סביבה.
"מלכי." אני קדה בראשי. "לילית." אני מחייכת חיוך מתוח.
"קסיופאה, את רשאית לדבר בחופשיות," אוסטן אומר בקולו העמוק והרגוע.
אני נושמת נשימה עמוקה ומצווה על עצמי לא לסגת עד שאשיג את מבוקשי.
"מלכי, בהמשך לבקשה שלי לפני שלוש זריחות, אני שבה ומפצירה בכם לתת לי את ברכתכם לעזוב לממלכת המערב."
"לא," לילית משיבה מייד וציפורניה ננעצות בזרועותיו של אוסטן.
חוסר הביטחון שלי מסתנן לתוכי ושפתיי נרעדות כשאני מנסה לעצור את הדמעות.
"לילית," אוסטן אומר את שמה בנימה תקיפה. "קסיופאה רשאית לבקש מהמלך שלה לנסות להגשים את הייעוד שהיא רוצה עבורה."
"היא לא תעזוב אותנו כדי להיות שפחת מין של אח שלך!" היא מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו ללא הצלחה.
"תפקיד הפילגש הוא תפקיד ראוי בהחלט, והיא לא זקוקה לברכה שלך." הוא מניח את סנטרו על ראשה ומעניק לי חיוך קטן. "אבל אני מרגיש שברכתך חשובה לה."
אני קדה בראשי לאישור.
"אבל... אבל..." לילית מגמגמת ומעווה את פניה בצער.
"אבל זה בדיוק מה שאני רוצה." אני הודפת את חוסר הביטחון ומתקרבת אליה. "אני זאבה פשוטה. לא זכיתי בכוחות מיוחדים ואני לא משלה את עצמי שאשאיר חותם משמעותי בעולם הזה. הדבר היחיד שאי פעם רציתי הוא להיות מיוחדת עבור זכר אחד בלבד."
לילית זוקרת סנטר ונועצת בי מבט קשה. "ראש להקת הזאבים ממתין שתתעשתי ותחזרי אליו. אם את לא מעוניינת להישאר כאן איתנו לפחות העניקי לעצמך את הזכות להיות בת הזוג של זכר שמעריץ אותך."
"אני לא שייכת לשם," אני מתעקשת. "אני לא חשה כלפיו את מה שהוא חש כלפיי ומגיע לו שתשלוט לצידו נקבה שסוגדת לו."
"אם את זוקפת לרעתו את המפגש בינינו אז שתדעי ש..."
"אני לא!" הלחישה שלי נשמעת כמו צעקה ואני מרכינה את ראשי במבוכה. "אני זוקפת לזכותו רק דברים טובים. הוא ראש להקה חזק והוגן. אילו ליבי היה אומר לי שיש סיכוי שאהיה מאושרת איתו, לא הייתי מהססת לחזור לשם."
אוסטן משחרר את זרועותיו מלילית ונעמד לצידה. הגלימה שלו לא זעה. "קסיופאה, האם קיבלת הזמנה?" הוא שואל בזהירות.
"כן." אני שולפת את הקלף מהכיס.
"ואת סמוכה ובטוחה שזה אכן מה שאת רוצה?" הוא מגרד את סנטרו ובוחן את פניי בריכוז.
אני מהנהנת במרץ. "אני רוצה שתהיה לי הזכות לנסות להתקבל. זאבות מכל ארבע הממלכות יגיעו לשם כדי לנסות את מזלן." סומק מציף את לחיי. "אני יודעת שהסיכוי שלי קלוש, אבל..."
"למה את חושבת שהסיכוי שלך קלוש?" לילית מתפרצת. "את הזאבה היפה ביותר בעולם העליון. וגם הטובה ביותר והמוכשרת ביותר."
"אני מודה לך על המילים היפות." ליבי מתרחב מאהבה. אני מרגישה שלחיי עולות באש ומצחקקת במבוכה. "אני מציאותית. זאבות אחרות מתאמנות למיונים הללו כבר כמה ליקויי חמה. הן מפתחות את כישרונותיהן ולומדות את אומנות הפיתוי." אני מהדקת את שפתיי כשהמבוכה שלי מתגברת. "אין לי סיכוי, אבל לעולם לא אסלח לעצמי אם לא אנסה להגשים את החלום שלי."
לילית רוטנת ומפנה את מבטה.
"אעניק לך כמדריכה את הפילגש המנוסה ביותר," אוסטן מכריז בנימה מעודדת.
לילית דוקרת אותו במבטה.
"כלומר..." הוא מקמט את מצחו ונראה חסר אונים, "פילגש מנוסה לשעבר." הוא שולח מבט מהוסס אל לילית, שמאגרפת את כפות ידיה.
"מלכי, אני מודה לך," אני ממהרת להתערב.
"קסיופאה לבית ארקסדיה," הוא אומר ומחייך את החיוך המסנוור שלו, "מלך המזרח מעניק לך את ברכתו."
אני סופקת כפיים באושר אך החיוך נמחק מפניי כשלילית מתרחקת בריצה.
"היא דואגת לך," לוחש אוסטן.
"אהיה עצובה לעזוב ללא ברכתה." אני מסתובבת אל העמק ורואה שהיא דוהרת במהירות על גבו של סוס.
"זה לא יקרה," הוא פוסק בביטחון. "את תקדישי את הזמן שנותר לך כדי להתכונן, ואני אקדיש את הזמן הזה כדי לדבר על ליבה."
אני מתקרבת אליו. רגשותיי כלפיו הולמים בחזי. אני רוצה לחבק אותו ולשאוב ממנו את הרוגע והשלווה שתמיד אופפים אותו, אך רגע לפני שזרועותיי נכרכות סביבו אני מזכירה לעצמי את מקומי ומחבקת את עצמי.
צחוקה של סנטי מהדהד בעמק וליבי מתכווץ שוב. כיצד אוכל לעזוב אותה?
אני מטפסת במעלה הגבעה. סוף־סוף קיבלתי את ברכתו של המלך, אך חוסר הביטחון שלי פוגע באושרי. מהרגע שהמלך שלי לקח אותי תחת חסותו ידעתי רק את הביטחון של ממלכת המזרח. אומנם מצאתי נחמה ורוגע בתפקיד שלי והצטיינתי בו, אך בסופו של דבר הייתי בסך הכול משרתת, וכל מה שאני יודעת לעשות הוא לשרת. תמיד הכרתי תודה על התפקיד שניתן לי ומילאתי אותו בגאווה, אך כעת אני חשה מבוכה שאין ברשותי דברים נוספים להתגאות בהם.
אני נעצרת על פסגת הגבעה ומשקיפה שוב אל העמק. לפתע מתחשק לי לרוץ בחזרה אל המלך שלי ולהתנצל על שהתעקשתי לקבל את ברכתו. הוא יודע שזאבה כמוני לא באמת יכולה להתמודד בתחרות כזאת. מה לכל הרוחות חשבתי לעצמי כשדמיינתי שאגיע לממלכת המערב ואתמודד מול נקבות חושניות מכל הממלכות? אני משפילה את עיניי אל השמלה החומה שלי ומנערת ממנה את החול. כף ידי עולה אל הכתף שלי ואני ממהרת לשמוט אותה. הצלקת שלי מעקצצת ומזכירה לי עד כמה אני פגומה ומעוותת.
אני פוסעת בגב שפוף אל חצר הארמון ונעצרת ליד אגן המים. כפות ידיי טובלות במים השקופים והצלולים. הם קרירים ונעימים, ואט־אט מצליחים לשכך מעט את התסכול שבוער בי. עיניי נישאות מערבה והלב שלי מפרפר. החלום שלי אולי מטופש, אך לעולם לא אסלח לעצמי אם לא אנסה להגשים אותו.
