פרק 1
ליב
שבע בבוקר. השעון הארור מצלצל ומעיר אותי. בניסיון לכבות את ההתראה המעצבנת, הטלפון נופל מידי ונחבט ברצפה.
"ליב, את עקומה שאין לתאר!" אני ממלמלת בזמן שאני קמה מהמיטה, אוספת את המכשיר ומוצאת מסך סדוק והודעה.
דפנה: תגיעי לבית המשפט בשמונה בדיוק.
אני נאנחת וגוררת את עצמי לשירותים בחוסר חשק. ברגע שאני מסיימת להתקלח אני מתלבשת, מתאפרת קלות ואוספת את שערי לקוקו גבוה ומרשים, מוכנה להתחיל יום נוסף כאסיסטנטית במשרדה של דפנה רוטמן, עורכת הדין הפלילית המובילה בישראל.
"בוקר טוב." אני נכנסת למטבח ומוצאת את פרלה, עובדת משק הבית.
"בוקר טוב, ליב. קמת מוקדם מהרגיל." היא מחייכת אליי. ״קפה לדרך?״
"כן, בבקשה. יש לנו דיון חשוב בעוד חצי שעה ודפנה על קוצים," אני עונה.
"אני יודעת עד כמה אימא שלך מסוגלת להיות חסרת סבלנות. עדיף שתמהרי לצאת כדי שלא תיתקעי בפקק ותאחרי, חס וחלילה," היא אומרת ומייד ניגשת להכין לי את הקפה.
דפנה ואני לא מסתדרות, בלשון המעטה. למען האמת, מערכת היחסים שלנו אף פעם לא הייתה מי יודע מה. עוד מילדותי היו לנו חילוקי דעות, והם הלכו והחריפו מאז גירושיה מאבא שלי, בזמן שפשט רגל בעסקיו. בהמשך החליפה אותו במודל צעיר, ונשי, לא פחות.
״נעמה ואמה כבר יצאו?״ אני שואלת, סורקת את החלל הריק. נעמה היא בת הזוג של דפנה, ואמה בת השבע היא אחותי למחצה. אני מתקשרת לא רע עם אימי החורגת, אבל לא הייתי אומרת שאנחנו קרובות במיוחד.
״פספסת אותן בעשר דקות," פרלה משיבה.
על דפנה אין שום צורך לשאול משום שיש לה סדר יום קבוע. עם הזריחה היא יוצאת לריצה בים ולאחר מכן מתייצבת במשרדה המפואר בעזריאלי.
לא מזמן השתחררתי מהצבא, ועד שאבחר לעצמי מסלול לימודים ואקבל החלטות באשר לעתידי, אני עובדת במשרד של דפנה במשרה מלאה. נכון להגיד שחיי ברובם מתנהלים בהתאם לרצונותיה של הרודנית. בעלת המאה היא בעלת הדעה, כך היא תמיד אומרת, ובמקרה הזה גם אחראית להסכם ממון מפלצתי, כזה שהותיר את אבא ברחוב ואילץ אותי להיות בת טובה וצייתנית, משמע אני נשארתי לגור אצלה ובתמורה אבא קיבל דירה בראשון לציון פלוס קצבה חודשית.
״בבקשה, מותק, שיהיה לך יום מקסים.״
פרלה מגישה לי את הכוס התרמית. אני לוקחת אותה מידה. ״תודה, גם לך.״ אני ממהרת לצאת מהבית.
בעשרה לשמונה בדיוק אני מתייצבת בבית המשפט השלום בתל אביב, שם אני פוגשת את דפנה ואת עורכי הדין בצוות שלה, עודד הרפז ורות בן משה. כולם דרוכים ומוכנים לקראת הדיון השני והמשמעותי במשפטו של העבריין הבכיר שאול יצחק, הנאשם בגין סחיטה באיומים. זה מסוג התיקים שדפנה אוהבת, כאלה שמושכים אליהם פרסום וסיקור נרחב מצד התקשורת, והיא מתעקשת שאהיה נוכחת כי היא מקווה שיום אחד גם אני אהיה עורכת דין, כמוה, ואופיע בבתי משפט.
הדיון הסוער מסתיים בצהריים וחברי הצוות יוצאים מאולם בית המשפט, מחייכים מאוזן לאוזן. הלקוח שוחרר למעצר בית עד תום ההליכים, זאת לאחר שדפנה הפעילה את קסמיה והצליחה לערער על טענת התביעה ששאול יצחק מסוכן או שהוא עלול לברוח מהארץ.
״היה לנו יום מוצלח. ליב, כל הכבוד על ארגון החומר.״ דפנה מניחה יד על כתפי ומחווה בראשה. אני לא לגמרי מבינה מה עומד מאחורי החנופה.
״תודה.״ אני מזייפת חיוך. ״זה יהיה בסדר מצידך אם לא אחזור איתך למשרד? חשבתי לנסוע לאבא. דיברנו אתמול בטלפון והוא נשמע לא טוב.״
״אבא שלך סובל מדיכאון תמידי. מתי, לעזאזל, עמוס נשמע חיובי?״ היא מעווה את פניה. ״לכי, רק תשתדלי לחזור בזמן לארוחת ערב.״
המשפט 'אבא שלי סובל בגללך' עומד לי על קצה הלשון, אך אני רק מהנהנת, עוקפת אותה והולכת לדרכי בלי להוסיף מילה. כולי בוערת מבפנים ואם לא היינו במקום ציבורי, קרוב לוודאי שהיינו נגררות לעימות מכוער.
לאחר שעה אני מגיעה לדירה של אבא. ברגע שהוא רואה אותי בפתח, הוא מתנפל עליי בחיבוק אוהב.
"ליב, איזו הפתעה. מה את עושה כאן? את לא אמורה להיות בעבודה?"
"הייתי בעבודה, אבל דפנה שיחררה אותי מוקדם. מתחשק לך לצאת לאכול יחד צהריים? אני מורעבת."
"בטח, תני לי חמש דקות להחליף בגדים ונצא."
הוא נעלם לתוך חדר השינה. אני מנצלת את ההזדמנות ופונה למטבח, פותחת את המקרר ובודקת שלא חסר בו משהו. משם אני עוברת לארונות ומוודאת שאין משקאות אלכוהוליים.
"ליב!"
אני נבהלת למשמע קולו של אבי ומסתובבת לעברו.
"לא תמצאי את מה שאת מחפשת. אני נקי יותר מחודשיים. את לא מאמינה לי?"
פניו נופלות. למען האמת, אני לא מאמינה לו. הוא אומר שהוא נקי כבר חודשיים, אבל כבר הייתה תקופה בעבר שהוא היה נקי במשך ארבעה חודשים לפני שחזר לסורו. הפסקתי לספור את כמות הפעמים שבהן נכנס ויצא מגמילה. "זה לא קשור לאמון. אני דואגת לך, בבקשה תבין אותי," אני אומרת בקול פייסני. הוא נושם בחדות. אני יכולה להרגיש היטב את המתח שבגופו. "אבא, אני אוהבת אותך ורק רוצה שיהיה לך טוב. בבקשה, בוא נניח לזה ונצא להתאוורר, או־קיי?"
"אין בעיה, נסיכה שלי." שפתיו מתעקלות לחיוך. "אני נראה בסדר?"
"אבא, אתה חתיך הורס!" אני משיבה בכנות. אבא שלי בן ארבעים וחמש ונראה מעולה. הוא לא גבוה במיוחד, אבל מבנה גופו רחב, שערו מלא ועיניו אפורות. אלמלא היה עובר סבל כזה בשנים האחרונות, אני בטוחה שהיה נראה צעיר לגילו.
הוא לוקח את צרור המפתחות ואנחנו יוצאים לדרך. אני מתמקמת בכיסא הנהג ואבא מתיישב לצידי. "אני צריכה להחליף את מדבקת המסך בטלפון שלי, נוכל לעבור גם בקניון?" אני שואלת.
"אפשר, לא משנה לי. ספרי לי, איך הולך בעבודה? את מסתדרת עם אימא?"
"נגיד שבסדר. אני מקווה שברגע שאתחיל ללמוד, הגברת תניח לי לנפשי ואעבוד פחות שעות."
"החלטת מה את רוצה ללמוד?" הוא שואל.
"אני עדיין בודקת אפשרויות. אין לי מושג מה אני באמת רוצה ללמוד. אירשם ללימודי תואר ראשון בכל מקרה, לא משנה לאיזה חוג, רק כדי להוריד אותה מהגב שלי."
"מה לגבי משפטים? את יודעת שדפנה תשמח לצרף אותך לצוות שלה כעורכת דין מן המניין."
"לשם היא מכוונת, זאת הסיבה לכך שהיא מכריחה אותי להגיע לדיונים החשובים, אבל אין מצב שזה יקרה. גם בגללה וגם כי אני ברצינות חושבת שאני לא מתאימה למקצוע. אני מוצאת בו עניין מסוים, אבל אני לא רואה איך אני מתפתחת כעורכת דין. אין לי את הביטחון הנדרש, ובכלל, סיוט לעבוד במשרד שלה, היא ממש דיקטטורית!" אני רוטנת. "אני מקווה שאדע לבחור את מה שיהיה נכון לי. בינתיים אני משתדלת לא לתכנן יותר מדי כי איכשהו דפנה תמיד נמצאת צעד אחד לפניי ולא בא לי להתאכזב."
"אני גאה בך, ליב. את חכמה וחזקה ממני. אני שמח שירשת את התכונות האלה מאימא."
כאב נשמע בקולו. מה שהוא בעצם מתכוון לומר זה 'אני שמח שלא יצאת כמוני'. כמה הוא טועה, אין לו מושג אפילו כמה. בוער בי להתוודות בפניו, אך אני נוצרת את לשוני. גם חיצונית אנחנו דומים, אי אפשר לפספס את הקשר המשפחתי בינינו. מדפנה קיבלתי בתורשה את העיניים הכחולות ואת מבנה הגוף הרזה. כל היתר הגיע ממנו, כולל הגובה הנמוך, השיער החום, השפתיים המלאות וצורת הפנים. דפנה בהירה בהרבה, גבוהה ממני, וגם הסגנון הכללי שלה שונה מאוד משלי. אני סוג של טום־בוי והיא ליידי מטופחת, שערה הבלונדיני מעוצב בתספורת קארה באורך הכתפיים והיא לובשת רק חליפות מחויטות, גם כשהיא לא בעבודה. נראה לי שזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהיא מתעללת בי. אני מזכירה לה יותר מדי את אבא.
אחרי כמה שעות של בילוי משותף בחברתו של אבא, אני מצליחה לאזן את מצב הרוח ולהרגיש מעודדת. החיוך חזר לפניו, מה שמוריד משמעותית את מפלס הדאגה שלי.
אני מורידה אותו מחוץ לבניין ומשם חוזרת לתל אביב. במהלך הנסיעה צלצול הטלפון קוטע את השיר שמתנגן במערכת השמע. זאת רומי, התחמקתי ממנה במשך ימים. "היי, מה קורה?" אני עונה, משתדלת להישמע נלהבת.
"נשמה, את בחיים? נעלמת לי כל השבוע!" היא גוערת מהצד השני של הקו.
"מצטערת, היה ממש עמוס בעבודה בימים האחרונים. מה חדש?"
"רגיל. את זוכרת שאנחנו יוצאות מחר, כן? חסר לך שאת מבריזה מיום ההולדת שלי!"
"לא שכחתי, תנוחי. אני מגיעה," אני משיבה בלית ברירה. ממש אין לי חשק ליציאה.
"יופי, אהובה. מה חוץ מזה, הכול בסדר איתך?"
"כן, רומי, למה את שואלת?" שאלה מיותרת. ידוע לי מה עומד מאחורי השאלה.
"טוב... אולי כי כולם יודעים מי נמצא בארץ, וכשהוא בארץ את על קוצים."
"אני בסדר גמור." השקר נפלט מפי בקול הכי רגוע שאני מצליחה לגייס. "זה לא סיפור, באמת."
"אם את אומרת. תקשיבי, אני צריכה לחזור לעבודה, אז נדבר. נשיקות."
אני דוחקת את כל המחשבות על רוי ונאבקת בכל כוחי מלשקוע עמוק בתוך הזיכרונות.
