פרק 1:
התוכנית הגדולה של ישראל והתוכנית הגדולה של בשיר
מטרתה העיקרית של פעולה צבאית נרחבת בלבנון צריכה להיות שבירת קיומם של המחבלים... כמטרה משנית יש לשאוף לחיבור המובלעת הנוצרית הצפונית... עם אזור הדרום... ולניסיון להביא לכינון ממשל נוח לישראל.
שר הביטחון ויצמן, 7 ביוני 1979
הגורם הסורי נשאר המכשול העיקרי להגיע לשלטון. אין זה אומר שהפלסטינים אינם מכשול. הם רק מסוכנים פחות. הקושי הוא התמודדות עם המכשולים האלה בו־זמנית. לכן יש צורך לנטרל אותם בזה אחר זה"
מתוך "תפיסת השלטון על ידי בשיר", מסמך פנימי של הפלנגות, 27 בספטמבר 1980
בשעת לילה מוקדמת ב־22 באוגוסט 1978 נחת מסוק יסעור של חיל האוויר הישראלי בג'וניה, עיירת נמל נוצרית צפונית לביירות. הדלת האחורית של היסעור נפתחה ובבטן המסוק נבלע כמיל שמעון, נשיא לבנון לשעבר ומראשי הנוצרים בלבנון. היעד היה ירושלים, שם עמד שמעון להיפגש עם ראש הממשלה מנחם בגין, עם שר החוץ משה דיין, עם שר הביטחון עזר ויצמן ועם הרמטכ"ל החדש רפאל איתן. עד אז, תעבורת הקשר בין ישראל לשמעון ושותפיו הייתה ימית. הפעם לראשונה הייתה בטיסה.
לשמעון הייתה סיבה טובה להגיע לירושלים. שנתיים אחרי שהנוצרים הזמינו את הסורים להיכנס למדינה כדי לסייע להם בלחימה בפלסטינים ולסיים את מלחמת האזרחים, ניהלו המזמינים נגד האורחים קרבות קשים בביירות כדי לסלקם. כשחזר סיכם הפוליטיקאי בן ה־78 את הפגישה ביומנו: "בקריאת תיגר לאזהרות האמריקאים ואיומיהם [שלא לסייע לנוצרים] החליטו בגין וחבריו לתמוך בנו ככל יכולתם וללא הגבלה, ומבלי להוסיף תנאים פוליטיים או אחרים".1
בגין אכן התחייב שחיל האוויר יסייע לנוצרים בלבנון אם יותקפו על ידי חיל האוויר הסורי, אבל בחר שלא לחשוף זאת.2 באותה עת נכנס תהליך השלום בין ישראל ומצרים לשלבים מכריעים, וראש הממשלה לא רצה לפגוע בו. לכן נמנע מעימות ובחר לאיים. הוא עשה זאת באמצעות הדלפה לתקשורת. "התייעצות לילה דחופה בבית בגין על המצב בלבנון. חשש מתקיפה סורית", וגם, בהסתמך על ידיעה בעיתון זר: "האורח המסתורי — כמיל שמעון".3 ישראל אמנם לא פעלה, אבל התחייבותו של בגין נותרה בתוקפה וסימנה נקודת מפנה בדרכה של ישראל אל מלחמת לבנון. שכן בהתחייבותו זו שינה בגין את מדיניות ממשלת רבין כלפי העזרה לנוצרים בלבנון, שהייתה לסייע לנוצרים לפעול בעצמם כנגד הפלסטינים וכנגד הסורים. לסייע בנשק ובהדרכה, אבל לא בהתערבותו של כוח צבאי ישראלי.
הצרות של בגין
ב־26 במרס 1979 נחתם בוושינגטון הסכם השלום בין ישראל למצרים ושינה את פני המציאות המדינית במזרח התיכון. המצב החדש לא נשא חן בעיני סוריה ואש"ף, שני שחקנים מרכזיים במתרחש באזור בכלל ובלבנון בפרט. "יש לצפות להתגברות הפעילות החבלנית נגד ישראל בעקבות חתימת חוזה השלום",4 שיתף הרמטכ"ל את הציבור בהערכות מערכת הביטחון.
ההערכות התאמתו. כשלושה שבועות אחר כך נחתה חוליה של אש"ף בחוף נהריה. אנשיה רצחו את השוטר אליהו שחר ואת דני הרן ובתו, והבת השנייה של הרן נהרגה כאשר התחבאה עם אמה. ישראל הגיבה למחרת. "בפעילות נרחבת של צה"ל בים ובאוויר... נפגעו מערכי המחבלים בלבנון. אנשי צפרדע ישראלים טיבעו אוניית נשק בצידון".5 הרמטכ"ל איתן ואלוף פיקוד הצפון אביגדור (ינוש) בן גל ביקשו לקבע מדיניות של תקיפת מטרות של אש"ף לצורך הרתעה ומניעה, ולא רק כתגובה לפעולת טרור. כתוצאה מכך, מטוסי חיל האוויר תקפו בדרום לבנון שוב ושוב, לעיתים יום אחר יום. התושבים הגיבו בבריחה צפונה, לאזור ביירות.6 "ישראל תכה ברוצחים של אש"ף בכל זמן בכל מקום ובכל הכוח שלה",7 הסביר בגין לשגריר האמריקאי, סם לואיס, את השינוי במדיניותו.
כמה חודשים אחר כך דיווח הרמטכ"ל בריאיון חגיגי לקראת ראש השנה כי "צה"ל ביצע למעלה מ־1,000 פעולות מנע נגד מחבלים בגזרת לבנון בלבד".8 ישראל הכתה באש"ף גם בצורה עקיפה, בתמיכת המיליציה הנוצרית שפעלה בדרום לבנון בראשותו של סעד חדאד.
באותה עת, בדיונים בלשכת שר הביטחון ובוועדת השרים לענייני ביטחון, התחילה להתגבש העמדה שהמענה לאיומי אש"ף ולפעילותו הצבאית והמדינית יינתן במהלך צבאי נרחב בלבנון. למהלך הוגדרו ארבע מטרות:
שבירת התשתית המדינית של אש"ף.
שבירת התשתית הצבאית של הארגון.
הרחקת הסורים מלבנון.
עיצוב שלטון לבנוני אוהד לישראל.
המטרה העיקרית, ניסח שר הביטחון ויצמן את סדר העדיפויות, "צריכה להיות שבירת קיומם של המחבלים בדרום לבנון ובאזור החוף שלה על ידי מהלך צבאי לאורך החוף במרחב שבין ראס־ביידה לביירות. המטרות המשניות: "יש לשאוף לחיבור המובלעת הנוצרית הצפונית (מביירות וצפונה) עם אזור הדרום לאורך החוף ולניסיון להביא לכינון ממשל נוח לישראל".9 ומה לגבי הסורים? בשלב זה יש להשלים עם נוכחותם בלבנון עד שניתן יהיה לבצע פעולה בהיקף נרחב יותר.
השגריר האמריקאי לואיס ראה את הדברים אחרת. "במהלך האביב והקיץ, למרות היותו במובנים רבים בלתי מושלם ובלתי רצוי, נוצר בדרום לבנון שיווי משקל", כתב למזכיר המדינה, סיירוס ואנס. "...מצב זה מאפשר מבט קדימה למציאת פתרונות טובים יותר". רק בשולי סקירתו ציין השגריר שעם הבעיה העיקרית, שהיא המשך בניית הכוח של אש"ף בשטח יוניפי"ל, ישראל לא תוכל להשלים לאורך זמן.10
לצורך ה"מבט קדימה" נקרא להתייצב בוושינגטון הדיפלומט הוותיק פיליפ חביב. "מי שהיה תת שר החוץ האמריקאי הבכיר עד לפרישתו לפני שנה מטעמי בריאות", דיווחה הכותרת הראשית ב"דבר" ב־17 באוקטובר 1979, "יצא בשליחות שר החוץ האמריקאי לנסות ולהשכין שביתת נשק קבועה בלבנון. נוסף לביקוריו בלבנון, בסוריה ובסעודיה, יבקר חביב ככל הנראה גם בישראל".11 טרם צאתו לאזור נפגש חביב עם שגריר ישראל בוושינגטון, אפרים עברון, ובעזרת ראשי מחלקת המדינה הכין את ישראל לכך שמטרת שליחותו היא לבסס את הפסקת האש בלבנון.12 כמה ימים מאוחר יותר נועד חביב בוושינגטון עם אחד ממנהיגי הנוצרים הלבנונים.13 ב־24 באוקטובר נחת בביירות, שם הסביר לנשיא אליאס סרכיס שהוא בא לשמוע וללמוד, ולא להציע תוכניות.14
לאמריקאים אכן לא היו תוכניות של ממש. מה שכינו "יוזמה" לא היה יותר מניסיון לשכנע את הגורמים המעורבים בלחימה לדלל את הנשק הכבד ולאפשר לחזק את צבא לבנון. "הצעד הראשון יהיה פריסת צבא לבנון במחנות בצור ובנבטיה", דיווח חביב לוושינגטון. "ערפאת הסכים עקרונית לפריסה כזו". בגין לא הסתיר את ספקנותו כשפגש את השליח האמריקאי בירושלים ב־28 באוקטובר.15 "נחכה ונראה" ו"תתקדם ותוכיח לי", אמר לו.
לבגין בן ה־66 היו צרות נוספות. שלושה חודשים לפני כן, ב־19 ביולי, הוא לקה בשבץ ואושפז בבית החולים הדסה עין כרם. במשך כשלושה שבועות התקשה למלא את תפקידו. "ראש הממשלה הפליא להחלים והוא מתפקד כראוי", אמר בספטמבר ממלא מקומו, השר שמחה ארליך,16 אך ההתרשמות של השגריר האמריקאי הייתה שונה. במפגשים האחרונים איתו נראה בגין מדוכא, דיווח לואיס. הוא מיעט לדבר והשאיר לאחרים, ובעיקר לוויצמן, להציג את הטיעונים הישראליים לבני שיחו האמריקאים.17 ניתן להניח שלמצב רוחו הירוד של ראש הממשלה הוסיפו נתוני מדד המחירים לצרכן לאותו חודש: ביוקר המחיה נרשמה עלייה של 8.38 אחוז.
כמה שבועות אחר כך נוצר בקיע ראשון בממשלת בגין. ב־21 באוקטובר הודיע שר החוץ דיין על התפטרותו ולראש הממשלה נדרשו חמישה חודשים כדי למנות את יצחק שמיר כמחליף לדיין. תוך כדי כך גברה המתיחות בינו ובין שר החקלאות אריאל שרון. "בגין לשרון: 'תשתוק, עכשיו אני מדבר'", בישר אחד העיתונים. "'אתה מדבר כמו יריב של הממשלה".18 לכך נוספו חיכוכים עם השותפות הקואליציוניות ד"ש והמפד"ל וסקר שהצביע על "62 מנדטים למערך, 26 לליכוד".19 ב־26 במאי התפטר שר הביטחון ויצמן וגרם לגל של איומי התפטרות מצד חברים אחרים בממשלה. רצונו של שרון להיכנס לנעליו של ויצמן נתקל בהתנגדות חריפה מצד בגין ושמיר. שרון "אינו יודע לשלוט על עצמו", נימק ראש הממשלה.20 הקשיים הפוליטיים כפו על בגין, חסר הניסיון הנדרש לפיקוח על מהלכים צבאיים, לקבל על עצמו את תפקיד שר הביטחון.
הסיבה לטלטלות הללו הייתה נעוצה בשיחות עם מצרים על יישומו של הסכם השלום — העיסוק העיקרי של ישראל בזירה המדינית באותה עת. בגין היה מדינאי שנשען על אידיאולוגיה מוצקה, סדורה וברורה וידע להגדיר היטב את מטרותיו ואת סדר העדיפויות למימושן. הסכם השלום עם מצרים שירת מטרה מרכזית בתפיסת עולמו: שליטה של ישראל בשטחי ארץ ישראל. זאת על פי הגבול הבינלאומי של המנדט הבריטי. לכן לא היה לבגין מחסום אידיאולוגי לגבי ויתור על שטחי סיני והגולן, מהיסודות המרכזיים בהסכם. באין שלום עם מצרים ועם סוריה, שטחים אלה שירתו בעיניו את ביטחון ישראל, ואילו לעת שלום ניתן לוותר עליהם. אבל לא זה היה הפרט החשוב היחיד מבחינתו בהסכם.
בגין ראה ברעיון האוטונומיה כלי למניעה של הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון או של החזרת שטחים אלה לשליטה ירדנית. כמו הנרי קיסינג'ר ב־1973, הוא הבין את מה שגולדה מאיר לא טרחה לתת עליו את דעתה — שכדי להתקדם לשלום יסתפק אנואר סאדאת במס שפתיים לעניין הפלסטיני. לפיכך רעיון האוטונומיה שנכלל בהסכם היה בעיניו סיבה כבדת משקל שלא לאפשר לכל גורם לחבל ביישומו של ההסכם. לגורמים מבית — מתנגדי ההסכם בציבור הישראלי ובמערכת הפוליטית; ומחוץ — אש"ף, הסורים והסובייטים. גם כאשר השיחות עם המצרים נקלעו למבוי סתום בנושא זה בתחילת 1980, בגין המשיך ביישום הסכם השלום ובקידום הנסיגה מסיני.
הארץ לא שקטה. ב־2 ביוני 1980 נעשו ניסיונות התנקשות בשלושה ראשי עיריות ערבים ביהודה ושומרון. שניים מהם נפצעו קשה, וכך גם חבלן המשטרה שניסה לפרק את מטען הנפץ במכוניתו של השלישי. חשיפתה של המחתרת היהודית שביצעה פעולות אלה לא הוסיפה לבריאותו של ראש הממשלה. ב־30 ביוני הובהל מישיבת הכנסת אל בית החולים הדסה לאחר שלקה בהתקף לב.
לאחר שבועיים עזב בגין את בית החולים. "על פי מצוות רופאיו", דווח, "יהיה בבית כשבועיים ושם גם ינוח וגם יעבוד... בגין הוסיף כי מצב רוחו מצוין והוא חזק וכשיר לחזור לעבודתו".21 אולם האנשים מסביבתו הקרובה העידו אחרת: "בגין נרדם באחרונה מספר פעמים בעת דיונים ביטחוניים. באחד המקרים נאלץ מזכירו הצבאי של ראש הממשלה תת־אלוף אפרים פורן להעירו בטפיחה קלה בגבו. המשתתפים בדיונים האמורים, שכמה מהם דיווחו על תנומותיו של בגין, לא הצליחו לוודא אם אכן ישן ראש הממשלה בתוקף תפקידו כשר ביטחון, כשעינו האחת פקוחה, כפי שהצהיר לא מכבר".22
באותו קיץ רשמו הפלסטינים הישג בזירה הבינלאומית. "ראוי לצרף את אש"ף למשא ומתן אם יכיר בישראל... ההצעה מדברת על מולדת מוחשית לפלסטינים", בישרה הצעת החלטה לקראת פגישת ראשי השוק האירופי.23 בסוף השנה נזקף לזכותו של הארגון הישג גדול אפילו יותר. לקראת תחילת עבודתו של הממשל הרפובליקני החדש בוושינגטון, עם בחירתו של רונלד רייגן כנשיא, הצהיר מזכיר המדינה המיועד, אלכסנדר הייג, כי "יש גורמים צודקים ואחראיים באש"ף... ארצות הברית חייבת לחיות עם מציאות ריבוי הפנים של אש"ף ולהקפיד שלא לנהוג יחס זהה בכוחות השונים".24 שבועיים קודם לכן, פארוק קאדומי, דובר אש"ף לענייני חוץ, אתגר את בגין, או שמא איים עליו, כשהודיע כי אש"ף רוצה בדו־קיום עם ישראל. "אין אנו מעוניינים בהכרה של אש"ף במדינת ישראל", הגיב בגין. "איננו מבקשים זאת".25
לא חלפו שלושה שבועות, ולקו הפייסני המאיים בהסדרים מדיניים הצטרף גורם משמעותי נוסף. נשיא סוריה, חאפז אל־אסד, הצהיר כי הוא מוכן לעיין ב"גישה אמריקאית חדשה לפתרון הסכסוך באזור על בסיס נסיגה ישראלית".26
בינתיים בלבנון
במשך שנים התקיימה מערכת יחסים עכורה במיוחד בין שתיים מהמשפחות שהנהיגו את הנוצרים בלבנון. משפחת ג'ומייל — האב פייר והבנים בשיר ואמין — ומשפחת פרנג'יה, האב סולימן, לשעבר נשיא המדינה, והבן טוני — נאבקו על מוקדי שליטה כלכליים והיו חלוקות פוליטית בנוגע למעורבות הסורית במדינה. רצח טוני פרנג'יה ביוני 1978 הסלים את העימות בין הצדדים ופתח מעגל דמים. ביום השנה הראשון לרצח הכריז סולימן פרנג'יה כי "כל מי שהיה מעורב בו "ייהרג, במיוחד בני משפחת ג'ומייל לדורותיהם. לא יישאר מהם איש או אישה".27 באותו יום נסע פייר ג'ומייל על הכביש הראשי צפונית לביירות ומטען חבלה שהוטמן ברכב שחנה על הכביש הופעל מרחוק. שניים משומרי ראשו נהרגו, אך פייר ניצל והחשבון לא נסגר.
ישראל המשיכה לחמש את הכוחות הנוצריים כדי לעזור להם בעימות עם הפלסטינים. זה היה אחד ממוקדי הסכסוך של משפחת ג'ומייל עם קבוצה נוצרית אחרת, "הנמרים" בראשות דני שמעון, בנו של כמיל שמעון, אף שהסיוע נשלח לפי מכסות קבועות לכל קבוצה. נושא זה גרם לחיכוך גם עם הנשיא סרכיס. "המיליציה של בשיר ג'ומייל מקבלת כמות מרשימה של נשק כבד מישראל", אמר לשגריר האמריקאי בביירות. "היא טוענת שעושה בו שימוש נגד הפלסטינים, אבל למעשה יכולים להפנות אותו נגד צבא לבנון והממשלה המרכזית בלבנון". הנשיא, דיווח השגריר, "מבקש שישראל תרסן את אספקת הנשק שלה למיליציה כדי למנוע חידוש פעילות האיבה בלבנון".28 שימושיו של שמעון בנשק לא הוזכרו. בין השאר, מאחורי הגב של מיטיביו הישראלים, הוא מכר אותו לפלסטינים. "אני פשוט זקוק לכסף", הסביר דני שמעון.29
בשלב מסוים נדרש בגין להתערב במחלוקת בין המיליציות הנוצריות על חלוקת הנשק. ישראל עצרה את האספקה ובגין זימן את בשיר ואת שמעון לישראל. הוא התנה את חידוש המשלוחים בהסכמה ביניהם על דרך החלוקה ודרש מהם לאחד את פעילותם.30 השניים חזרו לביירות ושבוע מאוחר יותר, ב־22 בפברואר 1980, שבו לישראל, בישרו שהסכימו על חלוקת הציוד וחזרו לג'וניה בדרך הים. בשיר שסבל תמיד ממחלת ים בעת הפלגות נשאר למחרת בביתו ולא הסיע כמדי שבת את בתו מאיה אל סבתה. הוא ביקש מהאומנת ומשני שומרי ראשו לעשות זאת במקומו. מטען של 60 קילוגרמים חומר נפץ הופעל בסמוך למרצדס הירוקה של בשיר. מאיה בת השנה וחצי נהרגה ועימה הנהג, שני שומרי הראש וארבעה אנשים נוספים.31
איש לא הופתע מהנקמה של משפחת פרנג'יה, ובשיר בחר להבליג. "עלינו לגלות בגרות", אמר לאנשיו.32 את מאמציו הוא מיקד בחיזוק ארגונו ובחיזוק מעמדו מול הנשיא סרכיס. הוא חתר לאיחוד הכוח הנוצרי תחת הנהגה אחת, ולמעשה לסיום המאבק בינו ובין דני שמעון. "המצב מחייב פתרון המחלוקות באמצעות כוח", הסביר לחבריו בהנהגת הפלנגות, המיליציה של משפחתו.33
ב־7 ביולי 1980, עם שחר, יצאו יחידות של הפלנגות למבצע שתוכנן בקפידה תחת שם הקוד "לנה", ופשטו על מאחזי המיליציה של משפחת שמעון בספרא. הפקודה הייתה להכות באנשי המיליציה ללא היסוס, אך לא לפגוע בבני המשפחה. בשעות אחר הצהריים, לאחר שנגבו חייהם של כ־70 מאנשי "הנמרים" ונפצעו כמאה מהם, התכנסו ראשי שתי המיליציות היריבות מול מטה ארגונו של שמעון. כמיל שמעון הובל למקום במכוניתו של פייר ג'ומייל, אך בנו, דני, נפקד מהאירוע, וכך גם אמין ג'ומייל. בהתכנסות הודיע בשיר על איחודן של שתי המיליציות לגוף אחד תחת פיקודו: "הכוחות הלבנוניים" (הכח"ל). למחרת עזב דני שמעון את האזורים הנוצריים.34
"מדוע לא פרשת מהפעילות הפוליטית או הצטרפת לאויבי בשיר?" נשאל שמעון האב על החלטתו להשלים עם השתלטות בשיר על כוחותיו. "אתה רוצה שאהיה כמו סולימן פרנג'יה ושאפתח את זרועותיי לסורים? המשמעות של צעד כזה הייתה מלחמת אזרחים ו־1,000 הרוגים", השיב.35 נראה שלהחלטה תרמו גם מיליון הדולר ששילם בשיר כפיצוי לאנשי המיליציה שהתפרקה.36
בשיר לא התמהמה. כבר כעבור שבוע שלח לישראל שליחים להבהיר שיש לראות בו את הנציג היחיד של הנוצרים.37 "גם לכם הייתה אלטלנה", הסביר לבגין.38
כמה חודשים לפני כן החליטו הסורים על היערכות חדשה של כוחותיהם בלבנון: להרחיקם ממוקדי החיכוך בין הצדדים במלחמת האזרחים ולקרבם אל הגבול הסורי. ההכנות לכך הביאו לנטישה של אלפי אזרחים את ביירות מחשש להתלקחות. "לבנון עלולה להסתבך במלחמה נוספת", הזהיר פייר ג'ומייל, "ולהתפרק למדינות ננסיות אם לא יושג הסכם בקשר להצבת כוחות במקום החיילים הסורים העומדים לפנות את עמדותיהם בביירות". במציאות של עימות אתני לא יכול היה השלטון המרכזי לאייש את העמדות שהסורים פינו בחיילי צבא לבנון. כתוצאה מכך, אנשי המיליציות הנוצריות נלחמו בפלסטינים על איוש עמדות אלה.39
בדרום לבנון התגברה פעילות אש"ף. "אין לנו כל אינטרס לחמם את הגבול בצפון", אמר שר הביטחון ויצמן בפברואר, לאחר סיכולו של ניסיון חדירה מלבנון. "תהיה זו איוולת לעשות כן בתקופה כזאת, כאשר תהליך השלום בינינו ובין מצרים נכנס לשלב של האצת הנורמליזציה. אבל אולי משום כך לצד השני יש אינטרס כזה".40 ב־7 באפריל 1980 השתלטה חוליית מחבלים על הפעוטון בקיבוץ משגב עם, אירוע שהסתיים בחיסול המחבלים ובמותם של פעוט, מזכיר הקיבוץ וחייל. "צה"ל נמנע בחצי השנה האחרונה מפעולות מנע נגד המחבלים בגלל מגבלות מדיניות, ודבר זה אפשר להם להתארגן לפעילות נגד ישראל יותר בקלות", הסביר אלוף פיקוד הצפון.41
בגין, עתה גם כשר הביטחון, קיבל את המלצת הרמטכ"ל איתן והאלוף בן גל לחזור למדיניות של תקיפות מנע בדרום לבנון כתחליף לתקיפות בתגובה לפעילות טרור. ב־19 באוגוסט יצאו כוחות של צה"ל לפעולה הגדולה ביותר מאז "מבצע ליטני" שנתיים וחצי קודם לכן. למחרת הדגיש בגין את מדיניותו: "לא עוד תגמול. נקדים להכות במחבלים".42 "התשה נגד ישראל בקרוב", הגיב ערפאת, והגיש לרוסים, בביקורו במוסקבה בעת המשחקים האולימפיים, רשימת רכש גדולה.43
בשיר מסמן יעדים
בתחילת אוגוסט, חודש לאחר איחוד הכח"ל, כינס בשיר מפגש סודי עם תומכיו: לוחמי הפלנגות הצעירים וותיקי מפלגתו. מטרת הפגישה הייתה לדון באפשרויות לקידום דרכם ודרכו הפוליטיות. כל הנוכחים הסכימו כי במציאות הלבנונית, המגדירה את חלוקת תפקידי המפתח בממשל הלבנוני על פי שייכותם העדתית, הדרך היחידה להביא לשינוי היא הפיכה שתבטל את "נוסחת 1943" שקיבעה חלוקה זו.
בשיר החליט לכבוש את השלטון ולעשות זאת לכל המאוחר ב־1982, המועד שבו אמורות להתקיים הבחירות לנשיאות. אך נותרה ההתלבטות אם אכן לעשות זאת בכוח, או בדרך לגיטימית, דהיינו בחירות. הוא הטיל על שתי דמויות מרכזיות במפלגה — אנטואן נאג'ם ומישל עוון — לבחון את החלופות.44 במסמך שנשא את התאריך 27 בספטמבר 1980 הבליטו השניים את יתרונותיה של הדרך החוקית, שנראה שתזכה לתמיכה פנימית ובינלאומית. הם גם טענו שרצוי לגייס תמיכה של מדינה בעלת זכות וטו במועצת הביטחון ושניתן להיעזר בישראל, שכן כוחם של הנוצרים אינו מספיק כדי להתמודד עם הסורים ועם הפלסטינים גם יחד. במקרה זה תחייב הפנייה לישראל להגיע עימה להסכמה על הכרה הדדית והתחייבות מראש של ישראל לברית הגנה שתבטיח את קיומה של ישות נוצרית במרחב האסלאמי. מחברי המסמך קבעו כי "הגורם הסורי נשאר המכשול העיקרי להגיע לשלטון. אין זה אומר שהפלסטינים אינם מכשול. הם רק מסוכנים פחות. הקושי הוא התמודדות עם המכשולים האלה בו־זמנית. לכן יש צורך לנטרל אותם בזה אחר זה".45
בתחילת אוקטובר התכנס אותו פורום שוב, כדי לדון במסמך.46 בסיכומו של דבר נטו הכול להעדיף את הדרך החוקית, הגעה לשלטון בתהליך של בחירות, ובשיר ואנשיו נערכו להוציאה אל הפועל.
כמה ימים לאחר הכנס שבה לביירות משלחת צבאית של הכח"ל שביקרה בישראל בהזמנת המוסד. אנשיה דיווחו כי בשיחותיהם שררה הפעם אווירה חיובית יותר מבעבר כלפי מאבקם. הם זיהו גורמים בישראל הרוצים לראות בכח"ל ישות ידידותית ופגשו כאלה שהביעו נכונות לסייע להם בהכנתה של תוכנית הגנה על המובלעת הנוצרית. בשיר החליט להכות בברזל בעודו חם ופנה למוסד בבקשה לשגר לישראל, מוקדם ככל האפשר, משלחת של בכירי הדור הוותיק בהנהגה הנוצרית, במטרה שיאששו את התרשמויותיהם של אנשי המשלחת הצבאית.
המשלחת השנייה הגיעה לחיפה בדרך הים כבר ב־13 באוקטובר והתארחה לארוחת ערב בביתו של נחיק נבות, ראש אגף "תבל" במוסד, בהשתתפות אנשים מאגף המחקר של המוסד. חברי המשלחת נשאלו שאלות רבות על המהלכים הקרובים של הכח"ל, ובאווירה הפתוחה והמפרגנת שנוצרה הם פרסו בפני מארחיהם את עיקרי תוכניתם לתפיסת השלטון: הצורך בסילוק הכוחות הסוריים והפלסטיניים כתנאי מוקדם; הנכונות לשתף פעולה עם הדרוזים והשיעים אך לפעול גם בלעדיהם; העדפת המסלול החוקי, אך אם יהיה צורך גם שימוש באופציה כוחנית; חתירה ללבנון גדולה, מדינת כל עדותיה, אך בלית ברירה להסתפק בלבנון נוצרית. למחרת הגעתם נפגשו האורחים עם ראש המוסד יצחק חופי, ואף הוא הרבה בשאלות.
למשלחת נועדה פגישה עם ראשי המדינה. היו אלה מאותם הימים שבגין התקשה לתפקד בהם, לכן הוא נפקד ממנה ונכחו בה רק שר החוץ שמיר ומנכ"ל משרדו דייב קמחי, שהיה ממקימי הקשר עם הנוצרים בתפקידו הקודם כאיש המוסד. שמיר התעניין: האם הנוצרים יוכלו לצרף את המנהיג הדרוזי ואליד ג'ונבלאט למהלכיהם? ושאל אם יש מקום לסיוע ישראלי בנושא. חבר המשלחת אבו חליל טען כי במצבה הנוכחי של לבנון הדרך היחידה להביא לסילוק הנוכחות הפלסטינית היא הקמת משטר חזק. לשם כך חייבת התנועה הנוצרית להגיע לשלטון. אבו חליל הוביל את טיעוניו בדרך שתבהיר לשומעיו שעל ישראל להיערך למשימת התמיכה בשינוי הסדר הפוליטי בלבנון. שמיר לא הסתייג, אבל יעץ לאורחיו לשמור על איפוק ולהימנע מכל התגרות בסורים ובינתיים לחזק את עצמם ובעיקר לטפח את תדמיתם של בשיר ושל הכח"ל כגורמים אחראיים בפני ארצות הברית. "פעלו למען לבנון חזקה, עצמאית וליברלית", סיים שמיר את דבריו. המשלחת שבעה נחת ממה ששמעה.47 כששבה לביירות קיבל בשיר את דיווחה בקורת רוח: לא היה לאנשיה ספק שקיבלו מבני שיחם בישראל חיזוק ועידוד להוציא אל הפועל את התוכנית לתפיסת השלטון.48
חוץ מחימום היחסים עם ישראל פעל בשיר גם בתוך הבית פנימה. כפועל יוצא מהגישה להעדיף את תפיסת השלטון בדרך חוקית, הוא ניסה לשפר את מערכת היחסים עם הנשיא סרכיס. בשיחה בארבע עיניים ב־2 בנובמבר הם הגיעו להסכמה על שיתוף פעולה לקידום תוכניתם של בשיר והכח"ל. כרים בקרדוני, יועצו של הנשיא, ניסח מסמך הבנות שלדבריו "רעיון מועמדותו של בשיר לנשיאות כמו שזור בו".49
עצתו של שמיר לבחון שיתוף פעולה עם הדרוזים תאמה את שאיפת הנשיא הלבנוני לחזק הסכמות פנימיות במדינה, ובשיר פעל לממשה. שורת מפגשים בין נציגו לנציגי ג'ונבלאט, שתווכה בידי ג'וני עבדו, איש סודו של הנשיא, הובילה להסכמות על שיתוף פעולה מרוני־דרוזי ונכתב מצע שביטא זאת. לסורים, שידעו על השיחות כשם שידעו על כמעט כל דבר המתרחש בלבנון, נדרש יום אחד כדי לשים סוף לרומן החדש שעיקרו: "שחרור לבנון מכל הזרים, הרחבת הריבונות הלאומית ושינוי הלכי הרוח המדיניים".50 ג'ונבלאט הוזמן לדמשק וזכה להכנה המקובלת שם לקראת פגישה עם הנשיא — המתנה ארוכה. בפגישה עצמה הבהיר לו אסד שהוא מתנגד לכל שיתוף פעולה בין הדרוזים לכח"ל, וכדי שלא להותיר מקום לספק בנוגע למשמעות של התנגדות זו ציין בפני ג'ונבלאט הבן שהוא דומה מאוד לאביו שישב על אותו כיסא ארבעה ימים לפני מותו ועד כמה הוא מצר על כך שהאב לא שמע בעצתו.51
בשיר קיבל גם את המלצתו של שמיר לחמם את הקשר עם הממשל החדש בארצות הברית. סרכיס ועבדו סייעו לו ויזמו ארוחת צהריים עם השגריר האמריקאי בביתו של עבדו. בשיר ביקש להעביר לוושינגטון את המסר שכח"ל רוצים להגיע לשלטון בדרך חוקית, ושתחת שלטונם תשאף לבנון להשתייך לעולם החופשי ולהיות שותפה לאסטרטגיה האמריקאית במזרח התיכון. הוא ביקש לקבל את תמיכת האמריקאים. השגריר, מצידו, הזהיר את בשיר מהקשר עם ישראל.
בשיר התעלם מהעצה. ב־17 בדצמבר 1980 הגיע הרמטכ"ל איתן לג'וניה כאורחו. מנהיג הכח"ל ידע היטב את מי לקרב אליו מהצד הישראלי. הקשיים הפוליטיים שכפו על בגין ליטול על עצמו את תפקיד שר הביטחון הפכו את הרמטכ"ל ואת אלוף פיקוד הצפון לסמכות הביטחונית המניעה והמכוונת מהלכים בלבנון. בוודאי בדרומה. ברצותם יסתירו וברצותם יעדכנו. כך, 12 שנה לאחר שפיקד על פעולת צה"ל בשדה התעופה של ביירות, פעולה שהושמדו בה מטוסי חברות התעופה הלבנוניות, קיבלו את פניו של רפול דגלי ישראל ולבנון, משמר כבוד ותזמורת שניגנה את שני ההמנונים. הרמטכ"ל, בעל התדמית הקשוחה, התקשה להסתיר את מבוכתו, או לפחות העמיד פנים כמתרגש וכמתרשם עמוקות מהטקס. בינו ובין בשיר נוצר במהלך הביקור קשר אישי. רפול הרחיק לכת והגדיר את ביקורו כ"אירוע רשמי" וכמהלך שממסד את יחסי שני הצדדים לקשר בין "שתי מדינות",52 ואף הבטיח להעביר לידי הכח"ל 36 טנקי טי־54.53
בשיר לא חיכה לגיבוי הרשמי. כבר יומיים לפני הביקור של איתן, ב־15 בדצמבר, הניע את כוחותיו למהלך צבאי.
אש בבקעא ובדרום לבנון
זחלה היא העיר המרכזית בבקעת הלבנון, הבקעא. באותה עת כמעט כל אוכלוסייתה הייתה נוצרים יוונים־קתולים. בשל מיקומה החולש על הציר מדמשק לביירות וקרבתה לגבול הסורי, תושביה שמרו על זיקה לסורים ונמנעו מעימות איתם. הסורים, מצידם, נמנעו מהכנסת כוחות צבא לעיר והסתפקו בעמדת משמר על הכביש הראשי שכללה טנק אחד, שני כלי רכב משוריינים ו־20 חיילים. הרגיעה בעיר שירתה את עניינם. בשיר, לעומתם, ראה בזחלה, בשל מיקומה ובשל הרכב אוכלוסייתה, יעד טוב להרחבת השפעתו אל מעבר למובלעת המרונית וזירה ודאית לעימות עם הסורים, עימות שימשוך את ישראל לעמוד בהתחייבות של בגין ולהוציא לפועל מהלך מלחמתי בעומק לבנון.54
ב־14 בדצמבר הגיע לעיר אליאס חנוש, לשעבר מפקד "הנמרים", שבעקבות הטיהור של בשיר נמלט למזרח ביירות וחבר לפלסטינים ולסורים. הופעתו בליווי כ־60 מאנשיו שינתה באחת את האווירה בזחלה. כבר למחרת תקפו הפלנגות את מטה המפלגה הלאומית הליברלית, מפלגתו של חנוש, ובהמשך היום התנהלו בין הצדדים חילופי אש. הסורים מיהרו להכניס לעיר סיורים ממונעים.
הלחימה בין שתי קבוצות הנוצרים נמשכה, ובה בעת פעלו הפלנגות נגד הסורים, שהגיבו בהפגזת רבעים בעיר. מפגש לילי שהתקיים ב־20 בדצמבר בשתורא הסמוכה בין מפקד הכוחות הסוריים באזור ובין נכבדים נוצרים ובהם שר בממשלת לבנון, הוביל לסיכום על הפסקת אש ועל המשך נוכחות של כוחות סוריים בעיר, אבל בשיר, אביו פייר וכמיל שמעון התנגדו לכך בהחלטה משותפת. הם העדיפו למשוך את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית להתרחשויות על ידי פנייה למועצת הביטחון של האו"ם ולמזכיר הכללי של הארגון בקריאה להתערב בסכסוך. הקרבות נמשכו, והסבל של האוכלוסייה האזרחית גבר בשל ירי ארטילריה סורי על זחלה ועל ביירות.
במקביל למתחולל בצפון יזמה ישראל מהלך בדרום לבנון בתיאום עם הנוצרים שם. ב־17 בדצמבר בלילה, בעוד הרמטכ"ל איתן מתארח בג'וניה, נשלחו אנשי המיליציה של חדאד למתקפה רחבת היקף, מאזור החרמון ועד חוף הים, ושמונה אנשי אש"ף נהרגו. למחרת בלילה חצו כוחות של צה"ל את נהר הליטני, תקפו מטרות של אש"ף ופונו על ידי שמונה מסוקי יסעור. במהלך המבצע הפגיזה ארטילריה ישראלית מוצב סורי בגזרה הצפון־מזרחית של דרום לבנון ושלושה חיילים סורים נהרגו. סוריה ראתה בהפגזה מהלך מתואם של ישראל עם פעילות הפלנגות בזחלה ובתגובה הפגיזו את אזור מרג' עיון, ירי שהתפתח לקרב ארטילרי בינם לבין כוחות חדאד.55 ב־24 בדצמבר הצטרפו אנשי אש"ף ללחימה בדרום בהפגזות ובפעולות לחימה קרקעיות נגד המובלעת הנוצרית. ישראל נחלצה לעזרת הנוצרים.
סבב הקרבות בזחלה הסתיים ב־26 בדצמבר כשרדיו הפלנגות הודיע על הפסקת אש. הסורים הוציאו את יחידות הצבא מהעיר, אבל חיזקו את כיתורה. כבר למחרת נחת בג'וניה מסוק יסעור והטיס לירושלים את כמיל שמעון לפגישה בבית ראש הממשלה. בשיחתו עם בגין העריך שמעון שעם חידוש הקרבות ינהגו הסורים בזהירות, יימנעו מפעולה קרקעית ולכן יפעילו את חיל האוויר. "איננו מסוגלים לעמוד מול התקפה אווירית", טען ונראה שהכין בכך את המהלכים לניסיון הבא לגרור את ישראל לעימות עם הסורים. בגין שב והבטיח למנהיג המרוני הקשיש כי ישראל לא תשב בחיבוק ידיים אם יופעל חיל האוויר הסורי נגד הנוצרים.56
שמעון חזר לג׳וניה באותו מסוק צה"לי שהביא אותו. שוב שבה הרגיעה ללבנון. שוב, היה ברור שהיא זמנית בלבד.
הערות
1 רנדל, עמ' 247.
2 בגין גילה זאת רק שלוש שנים מאוחר יותר. דבר 4/5/1981. על כך הגיב חבר הכנסת רבין שבתקופת כהונתו כראש ממשלה נוצר והחל להתבסס הקשר עם הנוצרים: "הממשלה איבדה את יכולתה לשקול. הסמכות להפעלת חיל האוויר הישראלי בנסיבות מסוימות הועברה לגורם זר". דברי רבין בדיון בכנסת בתאריך 3/5/1981 בהצעה לסדר היום "לתבוע הסברים מראש הממשלה להתחייבויות הצבאיות לנוצרים בצפון לבנון".
3 מעריב 23/8/1981 ו־24/8/1981, התבסס על שיקגו טריביון.
4 מעריב 30/3/1979.
5 מעריב 25/4/1979.
6 מעריב 8/5/1979.
7 תל אביב 9593, 8/5/1979, NA.
8 מעריב 21/9/1979.
9 גולן, עמ' 57-54.
10 תל אביב 21044, 30/9/1979, NA.
11 דבר 17/10/1979.
12 מחמ"ד 264608, 10/10/1979, NA.
13 מחמ"ד 276640, 23/10/1979, NA. הוא נפגש עם אמין ג'ומייל.
14 ביירות 5956, 25/10/1979, NA.
15 תל אביב 23165, 29/10/1979, NA.
16 דבר 12/9/1979; מעריב 14/9/1979.
17 תל אביב 23177, 29/10/1979, NA.
18 דבר 14/1/1980.
19 דבר 17/3/1980; דבר 19/3/1980.
20 מעריב 2/6/1980.
21 דבר 15/7/1980.
22 אמיר אורן, דבר 19/10/1980.
23 דבר 5/6/1980.
24 מעריב 18/12/1980.
25 דבר 5/12/1980. ותגובת בגין בדבריו לחברי הפרלמנט האירופי, דבר 9/12/1980.
26 דבר 31/12/1980; בהרחבה: מעוז, עמ' 178-176.
27 רנדל, עמ' 163.
28 ביירות 2584 17/5/1979, NA.
29 שיף ויערי, עמ' 63.
30 נריה, עמ' 143.
31 מנרג', עמ' 51; שיף ויערי עמ', 65; רנדל, עמ' 163.
32 שיף ויערי, עמ' 62.
33 בקרדוני, עמ' 189-187; נריה, עמ' 108.
34 שיף ויערי, עמ' 65; מנרג', עמ' 54-53; בקרדוני, עמ' 189; רנדל, עמ' 169-167.
35 רנדל, עמ' 169.
36 נריה, עמ' 116; שיף ויערי, עמ' 65.
37 נריה, עמ' 143; שיף ויערי, עמ' 65. חברי המשלחת היו: ז'אן נאדר, ג'ורג' עדואן ואבו ארז.
38 עד כמה מורכבת, מסובכת, מפותלת ומפתיעה היא מערכת הכוחות והקשרים בביירות שיד הכול בכול בה והנשק בעיר זו הוא מטבע עובר לסוחר, יעיד האירוע שהתרחש באוגוסט 1980. שני טילי נ"ט מסוג לאו תוצרת ארצות הברית נורו על שיירתו של ג'ון דין, השגריר האמריקאי בביירות, ופגעו במכוניתו. השגריר לא נפגע. בדיקת המספרים הסידוריים של הטילים שנורו העידה שהם סופקו לישראל על ידי ארצות הברית. ישראל העבירה אותם לנוצרים במסגרת הסיוע שנתנה להם, וכמקובל חולקו הטילים בין הפלנגות של בשיר ג'ומייל ובין "הנמרים" של דני שמעון. נריה, עמ' 144.
39 דבר 6/2/1980; דבר 7/2/1980; 8/2/1980.
40 דבר 8/2/1980.
41 דבר 6/4/1980.
42 דבר 21/8/1980.
43 דבר 1/9/1980. מתבסס על ריאיון של ערפאת בניוזוויק.
44 מנרג', 13. עוון — לימים נשיא לבנון.
45 מנרג', נספח 1: "תפיסת השלטון על ידי בשיר", עמ' 505-501.
46 בין הנוכחים היו אנשי מיליציה כמו פאדי פרם, פואד אבו נאדר, אלי חוביקה, סמיר ג'עג'ע, והוותיקים — ז'וזף אבו חליל, ז'אן נאדר, וקרוב המשפחה ג'ורג' פריחה.
47 על המשלחת ועל פגישתה עם שמיר וקמחי: מנרג', עמ' 82-79.
48 מנרג', עמ' 16.
49 בקרדוני, עמ' 192; רנדל, עמ' 175.
50 מנרג', עמ' 95; נספחים 3 ו־4; בקרדוני, 193-192.
51 מנרג', עמ' 95-92. במרס 1977 רצחו הסורים את כמאל ג'ונבלאט, אביו של ואליד.
52 מנרג', עמ' 85.
53 מנרג', עמ' 111.
54 בהרחבה על האירועים בזחלה בדצמבר: אבי־רן 1987, עמ' 43-38.
55 טלאס, עמ' 71.
56 שיף ויערי, עמ' 68.
