הקדמה
דיוקן היסטורי של מנהיג רוחני
בעידן מהפכני
בספר זה כוונתי להתחקות אחר מנהיגותו הרוחנית הייחודית של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) — מאלג׳יריה ארץ הולדתו (1922–1945), דרך צרפת המטרופולין של אלג׳יריה (1945–1968), עד לעלייתו ארצה ופטירתו בה (1968–1996). מהלכו של הרב אשכנזי היה כמהלכם של אלפי יהודים מאלג׳יריה בעת החדשה, שנדדו על פני יבשות — אפריקה, אירופה ופאתי אסיה. מחקרי מתמקד בדמות היסטורית שמחד גיסא נילושה מתהליכים כלליים שפקדו את קהילת מוצאה ומאידך גיסא הייתה פורצת דרך בכל קנה מידה. חותמו של הרב אשכנזי עמוק וייחודי; השפעתו על דורו הייתה מכרעת; למשנתו הייתה חיוניות, וערכיה נמסרו לאלפי תלמידים בשלבים שונים של ההיסטוריה היהודית החדשה.
בחמש־עשרה השנים האחרונות עסקתי בהיבטים מגוונים במורשתו התרבותית של הרב אשכנזי, לא מתוך חקר של פילוסופיה יהודית, כי אם בהיותי היסטוריון המבקש להלך במחוזותיו ההיסטוריים של הרב ובניתוח עומק היסטורי של מנהיגותו. בספר זה ברצוני להמשיך מגמה זו, של עיון כולל בדמותו ההיסטורית — שהרי יותר משהיה הוגה דעות (והוא היה הוגה דעות מקורי, מעמיק ופורה), ראשית לכול היה מחנך, מנהיג רוחני ואיש מעשה. ספר זה אינו מציג ביוגרפיה במובנה הקלאסי, כי אם שרטוט דיוקנו ההיסטורי-אינטלקטואלי של מורה דרך כריזמטי שלא היסס לנקוט עמדה בהירה באחת התקופות הסבוכות של תולדות ישראל. כשאלווה בספר זה את הרב אשכנזי בנתיבותיו הרבות אבקש להאיר את השקפתו — אראה כיצד המאורעות ההיסטוריים, האישים והזרמים בישראל ובאומות העולם שהתמודד עימם סייעו בידו להמחיש, לנסח ולבסס את התשתית של רעיונותיו, הגיגיו ותובנותיו. באופן זה נתוודע ליסודות ההתפתחות וההבשלה של משנתו ולהתגבשותה, לדרכו ולהתנהלותו.1
זאת, אף זאת, בדרכו החינוכית, בתהיותיו ובניתוחיו נכחה עד מאוד הביוגרפיה האישית שלו, ונכחה ההיסטוריה בכללותה — אין ביטוי מביטוייו ואין שיעור משיעוריו שאינו יוצא מקונסטלציה היסטורית, ומגמתו תמיד הייתה להמחיש את רעיונותיו ולזהות את רכיב הזהות שבמושא דיונו. הרב אשכנזי נקט את דרך הנבואה, שלשיטתו כל מהותה היא הסבר עמוק של מהלך ההיסטוריה ונתיבותיה: הוא תהה הרבה על גורל האדם ובן האדם, הניצב אל מול אדון ההיסטוריה האנושית, אדון התולדות, אל מול המעברים הנפתלים של ההיסטוריה.2 משנתו ההיסטוריוסופית שיטתית אולם נטולת דטרמיניזם ופטליזם, שכן לשיטתו יסוד הבחירה של האדם, שבשלו אין הוא כפוף לדטרמיניזם כלשהו, טורף את כל הרכיבים הדטרמיניסטיים המצויים בהיסטוריוסופיה הנוצרית, המוסלמית, ההגליאנית, המרקסיסטית, ואף בזו של ארנולד טוינבי.3
במשנתו ההיסטורית של מניטו ראיתי פרשנות היסטורית היונקת מהמקורות של חוכמת ישראל, המבארת את תולדותיה הסוערות של האנושות ומעניקה להן פשר ועקיבות. עיון מעמיק בדמותו ובמשנתו יסייע בידי להציג משנה היסטורית חובקת עולם ותרבויות.
בספר זה ברצוני להמשיך את הקו שנקטתי גם בספריי על העילית הרבנית באלג׳יריה ובמרוקו — המושתתים על אדני ההיסטוריה החברתית והאינטלקטואלית.4 במחקריי על חכמי אלג׳יריה אופיינו דפוסי התמודדותם במרחב של מסורת ומודרנה, ואילו בספר זה יאופיין דפוס ההתמודדות של חכמי אלג׳יריה על אדמת צרפת וישראל, במרחב של השיח האינטלקטואלי-פילוסופי במאה העשרים. לאחר הצגת מידע ביוגרפי מקיף על הרב אשכנזי אעסוק בניתוחים תמטיים של משנתו בהקשרם ההיסטורי.5
בחיפושיי אחר ארכיונים המתעדים את קורותיו של הרב אשכנזי נתקלתי בחסר מביך, באשר לא נמצאו ממצאים ארכיוניים רבי ערך — לא בגנזך המדינה, לא בכי״ח (כל ישראל חברים, L’Alliance Israélite Universelle) בפריס ולא בארכיון הציוני המרכזי;6 הארכיון של בית הספר אורסאי (Orsay) נעלם;7 ואף לא נותרו עקבות ארכיוניות בארגוני הסטודנטים והקהילה (Consistoire de France; UEJF – Union des Etudiants Juifs de France; FSJU – Fonds Social Juif Unifié; CUEJ – Centre Universitaire d’Etudes Juives]);8 גם לא בקונגרס היהודי העולמי (Congrés Juif Mondial) ובארכיון לזכר השואה (Mémorial de la Shoa) בפריס.9 אסתייע מעט בארכיון של הג׳וינט (AJDC – American Jewish Joint Distribution Committee) בירושלים ובניו יורק ושל תנועת הצופים היהודים הצרפתים (EIF – Eclaireurs Israélites de France).10 הארכיון הפרטי של הרב אשכנזי — השמור בירושלים אצל בנו וכלתו, דוד ויעל אשכנזי — נחשף לפניי, אך הוא צופן בחובו מעט מזעיר מפעילותו רבת השנים. ארכיון העדה הספרדית בירושלים שופך אור מועט על פעילותו החינוכית הקצרה במתיבתא.11 עם זה, נשמרו חומרים שלא יסולאו בפז, והם סייעו בידי להתגבר על מיעוט המקורות הארכיוניים ולשחזר את הרקמה ההיסטורית של תולדות חייו, קורותיו והמהלכים הקשורים בהם: הודות לתלמידו יהודה נקאש (1938–2007) תועדו אלפי שעות של שיעוריו בעל פה, בצרפתית ובעברית בארץ ובחו״ל, והן שוחזרו בקלטות ובדיסקים, ובשנת 2006, עשור לפטירתו, הונצחו באתר האינטרנט Akadem-Toumanitou.12 אף שהיה איש תורה שבעל פה מובהק, ״מגיד״ מזרח אירופי של ממש (כפי שכינה אותו הסופר ארנולד מנדל), שיריו ומאמריו פזורים בבימות יהודיות ופרנקופוניות רבות, והן היו ליצירה כתובה שלמה וקוהרנטית ולמשנה סדורה.13 תלמידיו המובהקים — אליקים שימשוביץ, מרסל גולדמן, מישל קוג׳ינסקי, גיל בן משה, אליעזר שרקי, גבריאלה בן שמואל, הרב שלמה בן נעים, חיים רוטנברג, ישראל פיבקו (חתנו) ואיתי אשכנזי (נכדו, ממכון מניטו, Fondation Manitou), הרבנים אורי שרקי, יוסף אטון ויהודה בן ישי (ממכון מאיר ומכון אורה), הרב זכריה זרמתי (ממכון אמ״ת), הרב מאיר אלפסי (ממכון נוצר חסד) והרב ינון מדר (מהמכינה הקדם־צבאית חמדת יהודה) — ערכו לאחר פטירתו את כתביו, שִכתבו סמינרים ושיעורים לכדי חוברות וספרים ותיעדו את מפעל חייו.14 בשנת 1992, לרגל יום הולדתו השבעים של מניטו, נערכו לכבודו מפגש ״חיים שכאלה״ בתיאטרון ירושלים וסמינר על האסכולה הפריסאית למחשבת ישראל בכי״ח בפריס בניהולו של שמואל טריגנו. כל אלה אוצרים בחובם מידע ביוגרפי והיסטורי רב־ערך על ההיסטוריה של אסכולה זו ושל הרב אשכנזי, והם מצטרפים לסרט התעודה של הקולנוען אמיל וייס, שבא בדברים עם הרב אשכנזי בסרט התעודה על יעקב גורדין (Jacob Gordin, 1896–1947), אבי האסכולה הפריסאית לחוכמת ישראל, ורעייתו רחל,15 וכן לסרט שהפיקו בוגרי אורסאי, שהתכנסו בירושלים לרגל ארבעים שנה לייסוד אורסאי (אוגוסט 1987-תשמ״ז) ולדיאלוג מוקלט של עשר שעות בין אנדרה נתן שוראקי לבין מניטו (ירושלים, יולי 1987-תשמ״ז).16 בשנים האחרונות איתי קולין והרב ספי גלדצהלר, שני ישראלים צעירים שאינם נמנים עם הקהילה הפרנקופונית וגילו את מניטו, מסייעים למכון מניטו בהקמת אתר אינטרנט הקרוי ״מכון מניטו״, הכולל חומרים מגוונים, הקלטות נדירות של מניטו בשפה העברית, ובהקמת קבוצת לימוד של משנת מניטו, המכונה ״מניטו — הדור החדש״. נוסף על כך, עשרות הראיונות שקיימתי עם מכריו, מוקיריו ומבקריו, וכן מחקרי המשנה הרבים והביבליוגרפיה הענפה משלימים את הרקע והתמונה ההיסטוריים — כל אלה הניבו מחקר מקיף, אורכו כשמונה שנים.
אני מקדיש אותו לאבי מורי הרב מיכאל שרביט זצ״ל, מעיין החיים והלימוד שלי. אבי היה רֵעוֹ של הרב אשכנזי ועמיתו — בתנועת הצופים, ברבנות הצבאית בצבא צרפת ובמנהיגות הרבנית בצרפת ובישראל.
חובה נעימה היא לי להודות למנהלי הארכיונים שסייעו בידי באדיבות, לעשרות המרואיינים שבטובם חלקו עימי ״שעות מניטו״ רבות וארוכות ולחוקרים רבים מהמעלה הראשונה שיעצו לי את עצתם הטובה והמחכימה, בהם הפרופ׳ שמעון שוורצפוקס (מאוניברסיטת בר־אילן), הפרופ׳ שמואל טריגנו (מאוניברסיטת ננטר, פריס), הפרופ׳ דומיניק בורל (מאוניברסיטת סורבון, פריס), הפרופ׳ אילן גריילסאמר (מאוניברסיטת בר־אילן), הד״ר גבריאלה בן שמואל (מאוניברסיטת בר־אילן) והפרופ׳ אֶריק כהן ז״ל (מאוניברסיטת בר־אילן). אבקש להביע תודה מיוחדת לפרופ׳ אבינועם רוזנק (מהאוניברסיטה העברית), שלא חסך זמן, מאמץ, עצה ותבונה בליווי רב־שנים של מחקרי זה.
התודה והברכה לכל קרנות המחקר שסייעו בידי להשלים את מחקרי: קרן איהל, רשות המחקר, אוניברסיטת בר־אילן; מרכז דהאן, המרכז לחברה, תרבות וחינוך במורשת יהדות ספרד ע״ש אהרון ורחל דהאן, אוניברסיטת בר־אילן; הקתדרה לתולדות הרבנות באירופה בדורות האחרונים ע״ש יקותיאל וחנה קליין, אוניברסיטת בר־אילן; מכון ון־ליר, ירושלים; הקתדרה למנהיגות בעתות מצוקה, אוניברסיטת בר־אילן; קרן קושיצקי, המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, אוניברסיטת בר־אילן; קרן קיימת לישראל; האיגוד העולמי למדעי היהדות.
שלמי תודה למשפחת אשכנזי ולד״ר מישל קוג׳ינסקי על רשותם האדיבה להשתמש בתצלומים של הרב אשכנזי.
אחרונים חביבים ואהובים הם בני משפחתי, להם אני חב הרבה כל כך: ילדיי מור, הדר, דניאל, אחיה, רז והוד, בני זוגם ונכדיי, כן ירבו — ועל כולנה רעייתי, מיכל. שׂיחם, עידודם, עצתם ואהבתם היו לי מקור של שמחה בעמלי.
1 בדומה למחקרים על מרטין בובר ושמואל אטינגר. ראה: Bourel, Buber; ברנאי. רולנד גטשל (Gœtschel), מתלמידיו של מניטו באורסאי, הדגיש את האוריינטציה ההיסטורית של מניטו ומקומן של האוטוביוגרפיה והעשייה ההיסטורית כסמן למעגלים רחבים יותר. ראה: Gœtschel.
2 בעניין זה מניטו ראה באיוב דמות הניצבת בצמתים של ההיסטוריה היהודית והכלל־אנושית (ראה: Askénazi, Mayanot 4, pp. 19–20; Askénazi, Mayanot 7, pp. 27–35). בנבואה כוונתי לנבואה במובנה העברי. סוגיה חשובה זו תידון בפרק השלישי. בן האדם הוא מושא התולדות, והוא נדון במשנת התולדות. בעניין זה מאלפת עדותו של סטפן מוזס (חוקר תרבות גרמניה באוניברסיטה העברית, 1931–2007). לאחר שהמליצו לו להשתתף בשיעורו של מניטו, אלו המראות שצדו עיניו: ״ביום ה׳, בערב, נהג הרב אשכנזי ללמד בבית המדרש לרבנים ברחוב ווקלן (Vauquelin). [...] באולם קטן הצטופפו עלמות ועלמים צעירים, ואני רואה אדם הפותח ספר עב כרס: התלמוד. עוד טרם ידעתי שקיים ספר מעין זה. שמו של ספר זה עדיין לא היה מוכר לי [...]. ליאון אשכנזי פתח: ׳אסביר לכם פסקה של המסכת הראשונה של התלמוד (ברכות) המפרשת את טיבן של שתי הברכות המקדימות את קריאת שמע, בבוקר ובערב׳. לא ידעתי שבמסורת היהודית עלינו לקרוא פעמיים ביום את קריאת שמע, דהיינו הקְרֶדוֹ העברי [...] וידעתי עוד פחות מכך כי בתפילות הבוקר והערב מקדימים לקריאת שמע שתי ברכות. המשיך: ׳מסכת ברכות מלמדת אותנו כי בשתי הברכות המקדימות את קריאת שמע, בבוקר ובערב, ה׳ מופיע בברכה הראשונה כבורא עולם ובשנייה כאדון ההיסטוריה האנושית. באופן זה מתנסחת האחדות האלוקית בכך שה׳ הוא בורא העולם ואדון ההיסטוריה האנושית׳. כאשר שמעתי זאת נפלו השמיים על ראשי. [...] מדוע תדהמה זו? מסיבה פשוטה מאוד: זה עתה יצאתי ממסלול לימודי פילוסופיה ומדעי הרוח תובעניים, והיה לי בהחלט מושג די מוצק על התרבות המערבית. לעומת זאת, לא היה לי שמץ של מושג על קיומה של תרבות יהודית מסוימת, על קיומן של מטפיזיקה ופילוסופיה של היהדות. ספגתי מכת פטיש על הראש כשהבנתי שליהדות יש השקפת עולם, והשקפה זו אינה פחותה מהפילוסופיה המערבית. לא ידעתי על קיומה של הגות יהודית על האדם, הטבע וההיסטוריה [...]. זה הבזיק בשנייה [...] כברק!״ (Mosès, pp. 24–26).
3 גישה זו הביאה אותו לעסוק ב״היסטוריה מלכתחילה בלתי משוחדת״, כלשונו. תובנה עקיבה זו במשנתו היא מענה על הטענה הפוסט־מודרניסטית בדבר הדטרמיניזם ההיסטורי בגישות דתיות ומרקסיסטיות (ראה: דן, עמ׳ 21–33).
4 Charvit, Elite; Charvit, La France; שרביט, הנוער.
5 סדר הפרקים בספר זה נקבע על פי ההיגיון הפנימי של התכנים שנדונו במשנתו.
6 זולת כמה פרוטוקולים של ישיבות ההנהלה הפדגוגית של מעיינות בארכיון הציוני, ירושלים (מעיזבונו של הרב פאול רויטמן, הארכיון הציוני A579, תיק 40, 1974–1988), ומידע מועט המפוזר בדוחות של מחלקות הסוכנות היהודית לקונגרסים הציוניים. יודגש כי החומר הארכיוני של המחלקה לנוער וחלוץ על הנוער בצרפת שנגיש לעיון הוא עד שנת 1967. ייתכן שחומר ארכיוני שמור במגנזה המרכזית של הסוכנות היהודית (בצריפין), אולם חומר זה עדיין אינו נגיש למחקר היסטורי. תודה לסימון שלייכטר, הארכיון הציוני, ירושלים.
7 Benguigui, pp. 12, 276–277
8 זולת כמה פרוטוקולים אקראיים של הקונסיסטוריה בפריס (Archives du Consistoire Central), העוסקים בארגון הסטודנטים (FSJU) ובמרכז האוניברסיטאי ללימודי יהדות (CUEJ), והם יידונו להלן.
9 מנהל הארכיון של כי״ח, ז׳אן־קלוד קופרמינץ (Jean-Claude Kuperminc), סבור כי הרב אשכנזי הוא המוערך והמצוטט יותר מכל איש רוח אחר בצרפת. לדבריו, ככלל התיעוד הארכיוני של שנות החמישים של המאה העשרים בצרפת לוקה בחסר. בכי״ח לא קיים ארכיון הממוקד בדמותו של הרב אשכנזי, זולת היבטים הקשורים ביעקב גורדין. רק בעת האחרונה הוא בא בדברים עם נציגים של הפון סוסיאל, המופקד על החינוך, החברה והנוער בקהילה היהודית בצרפת (FSJU), המרכז האוניברסיטאי ללימודי יהדות (CUEJ) ומרכז רש״י (Centre Rachi) כדי להיערך לטיפול ארכיוני ראוי של הארכיונים שלהם. הארכיון של הפון סוסיאל (FSJU) בכי״ח הונח אולם טרם סודר לטובת המחקר ההיסטורי. מרסל גולדמן, עורך כתביו של הרב אשכנזי, מאשר כי הארכיונים האמורים אבדו במעבר ממקומם הישן (פורט רויאל) למשכן החדש (רחוב ברוקה) בשנות השמונים של המאה העשרים.
10 פרוטוקולים אחדים המצוטטים אצל Lehr, pp. 79–80, 89, 187–196
11 תודה לשלמה גליקסברג על הפניית תשומת ליבי למקורות אלו.
12 מכאן ואילך יצוינו השיעורים הללו בשם: Toumanitou. נוסף על כך, עשרות שיעורים שוכתבו ונערכו בידי חיים רוטנברג. מכאן ואילך יצוינו בשם ״ארכיון נקאש-רוטנברג״. יהודה נקאש, תלמידו המובהק של מניטו, הקליט את שיעוריו משנת תשכ״ט-1969, וגם החל לאתר את כל ההקלטות של שיעוריו בקנדה, בצרפת ובישראל. נקאש הפיץ סדרת קלטות בפרשת השבוע בטרם העלה את ההקלטות כולן לאתר Toumanitou, ומכאן ואילך אצטט סדרה זו בשם ״סדרת נקאש״. נקאש ערך קטלוג של כאלפיים קלטות (ריאיון עם רעייתו סטפני נקאש, ירושלים תשע״ג). בעת האחרונה נוספו למכון מניטו (Fondation Manitou) מאות קלטות מעיזבונה של תלמידתו ז׳נין זרביב.
13 Koginski, Manitou, p. 157. למפצירים בו לכתוב היה משיב בחיוך שהמהר״ל החל ביצירתו הכתובה בגיל שמונים. לעמיתו אנדרה נהר השיב: ״המשך ביצירתך הכתובה הענפה, ואני אכשיר לך קוראים״ (שם). הוא נרתע מלכתוב בשל מחויבותו למסירה בעל פה של מסורת חיה, וכן בשל המורא מפני האות הכתובה ובשל החשש ליוהרה: ״למעשה רק לה׳ מותר לכתוב, כפי שכתוב ׳והמכתב מכתב אלהים הוא׳ (שמות לב, טז)״ (Toumanitou, Selihot – Introduction Pyout Yachen Al teradam, 1986); ״באוראן כתבתי שירה, בצרפת פילוסופיה, ובארץ הסתחררתי מכדי לכתוב על היהדות, ונמנעתי מלעשות כן מפאת הצורך לדייק בכתיבתי״ (״חיים שכאלה״, תיאטרון ירושלים, תשנ״ב). לשיטתו, המסורת הנבואית, שלימים נהיית למסורת הקבלית, נמסרה בעל פה במסורת חיה. רק כאשר חל שיבוש במסירה בעל פה הוכרע כי המסורת תועלה על הכתב, בזמן מן הזמנים. מניטו הבהיר תובנת יסוד: האמת היא אמת לא מפני שהיא כתובה; להפך — היא הועלתה על הכתב מפני שהיא אמת. הוא הדף בכל כוחו את הנטייה לראות בכתוב מקור סמכות: ״מי שמקדש את הכתוב כמקור לסמכות נוטה לצדוקיות״ (אשכנזי, מדרש התולדות, ו, עמ׳ 8). כמה משיריו הלחין הרב שמואל כהן — מחנך, מוזיקולוג, המזכיר של הרב הראשי של יהדות אלג׳יריה דוד אשכנזי, ולימים המזכיר של הרב הראשי של יהדות צרפת יעקב קפלן — ומקהלת כינור של תנועת הצופים באוראן שרה אותם. ראה: Koginski, Manitou, pp. 42–43, 46–47, 175; Askénazi, Poèmes. כתבי עת ועיתונים פרסמו תכופות את הגיגיו: Targoum, Lumière, Le Trait d’Union, Les Nouveaux Cahiers, Colloques des Intellectuels Juifs de France, Information Juive, Pardès, Daguesh, Jerusalem Post (l’édition française). גם העיתונות הצרפתית והנוצרית: Le Figaro, Autrement, Le Nouvel Observateur, De Jérusalem, Sens, La croix. מאמרו הראשון (“La Pâque juive”) הופיע לאחר מלחמת העולם השנייה בתוך Lumière 13 (Avril 1948). את מאמרו האחרון, “Universalité de la foi juive”, הכתיב על ערש דוויי, והוא הופיע בתוך Information Juive 160 (Septembre 1996) (ראה: Askenazi, Ki MiTsion, II, pp. 187–201, 229–240).
14 אליעזר שרקי — מזרחן, עובד משרד המשפטים, יליד אלג׳יר (1951). היכרותו עם משפחת אשכנזי ועם מניטו בפרט באלג׳יריה ובצרפת קדמה להיכרות האינטלקטואלית. המפגש הלימודי הראשון שלו עם מניטו היה בהרצאה שנשא במרכז הסטודנטים בפריס ברחוב לאפרון בשנת 1968. ״היה זה כשדעכה התלהבות מאי 1968 ושבנו להיות קשובים למשמעות העמוקה של מלחמת ששת הימים״. לאחר עלייתו ארצה בשנת 1969, נוסף על לימודיו באוניברסיטה העברית ובישיבת מרכז הרב פקד שרקי את שיעוריו של מניטו בבית אוליפנט ברוממה (״בהם השתתפו סטודנטים חילונים שהתעניינו בקבלה, בהם מנחם פרומן ויהודה ליבס, לימים הרב מנחם פרומן והפרופ׳ יהודה ליבס״) ובמועדון העולה. לימים היה אליעזר שרקי מהתלמידים המקורבים למניטו ומזכירו על ערש דוויי (ריאיון עם אליעזר שרקי, ירושלים תשע״ה. ראה גם: ריאיון עם יהודה ליבס, ירושלים תשע״ה; Askenazi, Ki MiTsion, II, pp. 229–240, “Universalité de la foi juive”).
15 Weiss, Film
16 לאחרונה יצא כספר. ראה: Askénazi & Chouraqui
