נמרים כחולים
שיר מפורסם של בלייק מתאר את הנמר כאש בוערת וכסמל נצחי של רוע. אני מעדיף את קביעתו של צ'סטרטון לפיה הנמר הוא סמל של רוממות נוראה. מלבד תיאורים ספרותיים אלו לא ניתן לפענח במילים את טבעו של הנמר או לתאר את דמותו, שהלהיבה את דמיונם של בני אדם במשך דורות רבים. מאז ומתמיד נמשכתי בחבלי קסם אחר הנמר. זכורני כי בהיותי ילד נוהג הייתי להשתהות מול כלוב מסוים בגן החיות, אדיש לחלוטין לכל האחרים. הייתי שופט את טיבם של אנציקלופדיות וספרי טבע על פי האופן שבו חרטו את דמותו של הנמר. כאשר התוודעתי לכרכים של ספר הג'ונגל נדהמתי להיווכח שהנמר, שירחאן, הוא אויבו המושבע של מוֹגלי. קסמו של הנמר לא התפוגג בחלוף השנים — גם לא לנוכח תהפוכות החיים או הרצון המגוחך, שתקף אותי פעם אחת, להיעשות לצייד. עד לא מזמן (התאריך המדויק נראה לי כעת רחוק, אף שאין הדבר כך) התקיימה תשוקתי אל הנמר בד בבד עם עבודתי היומיומית באוניברסיטת לאהור, שם כיהנתי כפרופסור ללוגיקה מזרחית ומערבית ושם קיימתי בכל יום ראשון סמינר אודות הפילוסופיה של שפינוזה. עלי להוסיף שהנני סקוטי. ייתכן שהייתה זו תשוקתי אל הנמר שהניעה אותי לעקור מאברדין לפנג'אב. מהלך חיי החיצוני היה ככל האדם, אולם בחלומותיי שב והופיע הנמר. כעת צורות אחרות מאכלסות את החלומות.
אין זו הפעם הראשונה שאני מדבר על הנמר. כעת דבריי נראים לי כאילו היו שייכים לאדם אחר, אולם אני מפרט אותם בכל זאת שהרי הם קשורים קשר הדוק לסיפור שאספר כעת.
בשלהי שנת 1904 קראתי שבהודו, באזור מסוים של הדלתא של נהר הגנגס, התגלה סוג נדיר של נמרים בעלי גוון כחול. הידיעה המרעישה נשענה על סדרת עדויות שהיו רצופות בסתירות ובחרושת שמועות מבולבלות, כפי שניתן לצפות ממקרים מעין אלו. היה בכך די בכדי לעורר את אהבתי הנושנה. חשדתי שמדובר בטעות, בהתחשב בחוסר הדיוק הידוע לשמצה של העיתונים בכל הנוגע לשמות הצבעים. נזכרתי שקראתי פעם כי באיסלנד קרויה אתיופיה "בללנד" — "הארץ הכחולה" או "ארצם של האנשים השחורים"... הנמר הכחול יכול להיות בכלל פנתר שחור. דבר לא נאמר על חברבורות; תמונות הנמרים הכחולים כסופי החברבורות שפורסמו בעיתונות הלונדונית היו בוודאי מפוקפקות. מלבד זאת הצבע הכחול של הנמרים נראה היה כשייך יותר לסמלי אצולה אנגליים מאשר לטבע. אולם מאז ואילך הופיעו בחלומותיי נמרים בעלי גוון כחול שכמותו לא ראיתי מעולם, ושאינני יכול לתארו במילים. הייתה זו מעין צללית של צבע כמעט שחור, אולם היטב אני יודע שתיאור זה איננו מתקרב לגוון החלומי הכחלחל שפקד את לילותיי.
מספר חודשים לאחר מכן סיפר לי עמית ששמע בכפר אחד בקרבת הגַנגס דיבורים על נמרים כחולים. נדהמתי לשמוע על כך, שהרי היטב ידעתי שנמרים הנם נדירים למדי באזור זה. שוב חלמתי באותו לילה על נמר כחול, מטיל את צלליתו הארוכה על הארץ בפוסעו חרישית על גדותיו הבוציות של הנהר. ניצלתי את חופשת הסמסטר והזדרזתי לנסוע לכפר ההוא, שאת שמו (בשל נסיבות שיתבררו מיד) אינני רוצה לזכור.
הגעתי לכפר בשלהי עונת הגשמים. הכפר רבץ למרגלותיה של גבעה שנראתה רחבת ידיים יותר מאשר תמירה, והיה מוקף מכל צדדיו בג'ונגל אימתני שצבעו חום כהה. הוא מופיע בוודאי באחד מכתביו של קיפלינג, שהרי הודו כולה, ובאופן כלשהו כל העולם כולו, נכללים בהם. זכורני כי הבקתות השבריריות היו מוקפות בתעלה ארוכה ובסדרה של גשרי במבוק רעועים. מדרום לכפר נפרשו ביצות דלוחות, שדות אורז רחבים וגיא שבאפיקו זרם נהר בוצני שאת שמו מעולם לא ידעתי. מלבד זאת כל השאר היה הג'ונגל.
האנשים שחיו בכפר היו הינדים. סלדתי מעובדה זו, אף שחזיתי שכך יהיה. תמיד הסתדרתי טוב יותר עם בני הדת המוסלמית, למרות שהיטב ידעתי כי האסלאם הוא הדת הדלה ביותר שיצאה מקרבה של היהדות.
אנו סבורים שהודו עולה על גדותיה בבני אדם. בכפר ההוא חשתי שהודו משופעת בג'ונגל, שממש זחל אל תוך הבקתות. החום היה חסר רחמים כל הימים, ובלילות לא ניכרה כל הקלה.
לכשהגעתי קידמו את פניי זקני הכפר, וזמן־מה ניהלנו שיחת נימוסין מעורפלת וסתמית. הזכרתי כבר עד כמה היה הכפר עני ועלוב למראה, אולם היטב ידוע לי שכל אדם מחזיק טובה לארצו ולמולדתו כאילו היו מיוחדים במינם. על כן היללתי במילים נלהבות את הבקתות המטות לנפול ואת המאכלים התפלים שהוגשו לי, ואף הצהרתי בהתרגשות כי שמעו של אזור זה של הודו הגיע עד לעיר מגוריי, לאהור. הבעת פניהם של שומעיי התחלפה לבהלה חשדנית. חשתי שפעלתי בחוסר רגישות מגושם ואולי עוד אצטער על כך, ושאנשי הכפר חולקים סוד גדול ולא במהרה ישתפוהו עם זרים. אולי הם סוגדים לנמר הכחול. אולי הם חברים באיזה פולחן צופן סוד שחיללתי בהיסח הדעת במילותיי הפוחזות.
המתנתי עד ליום המחרת. לאחר שקנקן התה נגמע וקערת האורז התרוקנה, שבתי והעליתי, בזהירות רבה, את העניין שהביא אותי לכאן. למרות אירועי הלילה הקודם לא הבנתי את אשר התרחש כעת. כל הזמן ההוא נעמדו מסביבי אנשי הכפר כולו ונעצו בי עיני עגל מעורפלות. אולם כאשר הצהרתי חגיגית כי בכוונתי ללכוד את היצור בעל גוון העור המוזר, התחלף לפתע מבטם בהבעת הקלה נינוחה. מישהו אמר שראה את היצור בקצהו של הג'ונגל.
הם העירו אותי לאחר מכן בחצי הלילה. נער אחד אמר לי שכאשר התחקה על עקבותיה של עז אחת שברחה מהמכלאה ואבדה, ראה את הנמר הכחול ממש מעבר לגדת הנהר. חשבתי לעצמי שבאור קלוש זה, של ירח שזה עתה הפציע, קשה יהיה בוודאי להבחין בגוון צבעו של היצור — אולם כל הנותרים איששו בהתלהבות את סיפורו של הנער. מיהרנו בעקבותיו חמושים ברובים, ולאור הירח החיוור נדמה היה לי שראיתי דמות חתולית חומקת בין הצללים של הג'ונגל. לא מצאנו את העז, אולם, מי יודע, אולי היצור שלקח אותה היה הנמר הכחול. אנשי הכפר הוסיפו להצביע פה ושם על עקבות טבועים בבוץ, אולם אלו, כמובן, לא הוליכו לשום מקום.
לאחר מספר לילות נוכחתי לדעת שאזעקות השווא הללו חוזרות על עצמן. כפי שאירע בספרו של דניאל דפו, אנשי הכפר היו מיומנים מאוד בתיאורן של עובדות מדומיינות. הם חזו בנמר בכל שעה כמעט, במעלה שדות האורז הדרומיים או בקצותיו של הג'ונגל מכיוון צפון. במהרה הבחנתי בטקס דומה בכל פעם שהצטרפתי אליהם במרדף אחר העקבות. תמיד הגעתי אל המקום רגע אחד ממש לאחר שהנמר חמק משם. תמיד הראו לי איזה נתיב בריחה, אי אלו עקבות קלושים, ענף שבור... אולם היטב אני יודע שאגרוף ידו של אדם יכולה להטביע בקלות עקבות נמר בדויים. פעם או פעמיים חזיתי בגופת כלב מוטלת על הבוץ. פעם אחת בליל ירח מלא השתמשנו בעז קטנה כפיתיון, אולם מארב הלילה לא הניב דבר. חשדתי שאולי מאורעות אלו היו תכסיסים שמטרתם להאריך את שהותי בכפר, שהרי אנשי הכפר הפיקו רווח מסוים משהותי במקום כשמכרו לי מזון ומחסה וביצעו עבורי מטלות יומיומיות. בכדי לבחון את השערתי, הודעתי להם יום אחד שבכוונתי ללכת אל כפר אחר במורד הנהר בחיפושיי אחר הנמר. למרבה הפתעתי הם קיבלו את החלטתי בוותרנות שקטה. כל אותו הזמן חשתי בתחושה מטרידה וברורה, שישנו סוד שהם צופנים מפניי ושכולם עוקבים אחריי בעין פקוחה.
ציינתי כבר שהגבעה שלמרגלותיה השתרע הכפר לא הייתה גבוהה כל כך. למעשה היא הייתה שטוחה למדי בחלקה העליון, כמעין רמה נמוכה. משני צדיה, מערבה וצפונה, התפרס הג'ונגל הכבד. הואיל והמדרון לא היה תלול כל כך הצעתי לאנשי הכפר, באחד הימים לעת ערב, שנטפס לראש הגבעה. מילותיי הכו אותם בתדהמה. אחד מהם טען שהמדרונות חלקלקים מדי. אחר, הזקן שבין הנוכחים, אמר בארשת פנים רצינית שאין זה אפשרי לטפס לראש הגבעה משום שאדמתה קדושה, ומכשולים מכושפים יחסמו את דרכו של כל מי שיעז לטפס. מי שיטנף את האדמה הקדושה ברגלי אדם יסתכן בכך שיחזה בתפארת האל, יתעוור או יצא מדעתו.
לא הבעתי כל התנגדות לדבריהם. אולם בחצות הלילה, כאשר כולם היו ישנים, התגנבתי חרש מבקתתי וטיפסתי בכבדות במעלה הגבעה. לא היה נתיב סלול, וסבך השיחים האט את צעדיי. הירח עמד ברום השמים. בחנתי את סביבתי בתשומת לב חדה, קשוב לכל פרט, כאילו חשתי שיום זה יהיה בעל חשיבות גדולה עבורי — אולי היום המכריע בחיי. זכורות לי היטב הצלליות הכהות, השחורות כמעט, של העלים והשיחים שרחשו מסביבי. לבסוף החל השחר להפציע והשמים נצבעו באור חיוור, אולם שום ציפור לא צייצה מסביב בכל רחבי הג'ונגל.
עוד טיפוס קצר והגעתי אל הפסגה. נוכחתי מיד, בהקלה רבה, שכאן היה קריר יותר מאשר בכפר שהשתרע, מהביל, מתחתיי. צדקתי כשסברתי שזוהי איננה אלא רמה שטוחה, מעין מדרגה צרה למדי שנמתחה לאורך הגבעה, שהג'ונגל מקיף בדחיסות את מורדותיה מכל עבר. הרגשתי חופשי, כאילו שהותי למטה בכפר הייתה שהות בבור הכלא. לא הוטרדתי מכך שאנשי הכפר ניסו לרמות אותי, בניסיונם להניא אותי מלעלות הנה. חשתי שהם פחות או יותר ילדים.
ובאשר לנמר... תסכולים חוזרים ונשנים טחנו עד דק את סקרנותי ואמונתי העזה בקיומו, אולם גם כעת המשכתי לתור אחר עקבותיו. האדמה הייתה מבוקעת וחולית. באחד מן הבקיעים היבשים, שלא היה עמוק כל כך והסתעף אל הבקיעים האחרים, צדה עיני גוון של צבע מוזר. באופן מסחרר היה זה הצבע של הנמר שהופיע בחלומותיי. הלוואי שלא הייתי רואה את אשר ראיתי אז. התבוננתי מקרוב. הבקיע היה מלא במה שנראה כאבנים קטנות, דומות זו לזו, עגולות. היקפה של כל אחת מהן לא עלה על כמה סנטימטרים, וכולן היו חלקות מאוד. תכונות אלו הפכו אותן למלאכותיות למראה, כאילו היו כפתורים או דסקיות של משחק.
התכופפתי, שלחתי את ידי אל תוך הבקיע ולקחתי חופן של אבנים. כשעשיתי זאת חשתי בכפי מעין רעד קלוש. הכנסתי את חופן האבנים לכיסי הימני, שם היו זוג מספריים קטנים ומכתב מהעיר אלהבאד (שני חפצים אלו אינם חסרי חשיבות בסיפור שלי).
כשהגעתי חזרה לבקתה הסרתי את המקטורן ושכבתי לישון. שוב חלמתי על הנמר, ובחלומי הבחנתי היטב בצבעו הכחלחל המוזר; היה זה בדיוק אותו גוון הצבע של האבנים מן הגבעה. התעוררתי כשקרן שמש הבוקר המאוחרת חלפה על פניי. קמתי ומיד ניגשתי למקטורן. המספריים והמכתב הקשו, משום מה, על הפעולה הפשוטה של הוצאת הדסקיות או האבנים מן הכיס. לבסוף משכתי החוצה חופן מהן, אולם נדמה היה לי שחלקן נותרו בתחתית. תחושת דגדוג דקה, מעין רטט עדין מאוד, מילאה את כף ידי בחמימות קלה. כאשר פתחתי את ידי הבחנתי שיש בתוכה שלושים או ארבעים דסקיות — אני נשבע שלא לקחתי מהגבעה יותר מעשר מהן. הנחתי אותן בזהירות על השולחן ופניתי לקחת מהכיס את מה שנותר. לא הייתי צריך לספור את החופן בכדי לדעת שהדסקיות השתכפלו והתרבו. קיבצתי את כולן בזהירות לערֵמה קטנה וניסיתי לספור אותן אחת אחת.
פעולת הספירה הפשוטה התבררה כבלתי אפשרית. הייתי מתמקד באחת מהן, מושך אותה בזהירות עם האגודל והאצבע המורה. אולם מיד כאשר עשיתי זאת, כאשר דסקית אחת הופרדה מכל היתר, היא הפכה באצבעותיי באורח פלא לדסקיות רבות. מדדתי את חום גופי כדי להיות בטוח שאינני לוקה בהזיות הקדחת (הכול היה כשורה) וחזרתי פעם אחר פעם על אותה פעולה בדיוק. הנס המחריד אירע שוב ושוב. חשתי חולשה ברגליי וצמרמורת של קור אחזה בגופי ובירכיי נקשו זו בזו. אינני יודע כמה זמן חלף.
מבלי להסתכל על הדסקיות ועל צבען הכחלחל, המוזר, חפנתי את כולן בשתי כפותיי והשלכתי אותן מהחלון. בתחושה משונה של הקלה חשתי, אינני יודע מדוע, שמספרן התדלדל. נעלתי את הדלת היטב ושכבתי על המיטה, מנסה לשחזר את התנוחה המדויקת שבה שכבתי לפני כן — ובכך לשכנע את עצמי שהכול לא היה אלא חלום. בכדי להימנע מלחשוב על הדסקיות התחלתי לדקלם בקול רם, לאט ובדקדקנות, את שמונה ההגדרות ושבע האקסיומות שכתב שפינוזה בלטינית מרוממת באתיקה. אינני בטוח שהייתה בזה תועלת. בעיצומם של טקסי גירוש־שדים אלו שמעתי דפיקה בדלת. חששתי ששמעו אותי מדבר אל עצמי ומיהרתי לפתוח את הדלת.
היה זה ראש הכפר הזקן, באגוון דאס. נוכחותו האפרורית החזירה אותי בן־רגע אל קרקע המציאות. יצאנו ביחד החוצה ובליבי תקווה קלושה שהדסקיות ייעלמו כלא היו — אולם הן נחו שם על האדמה, בוהקות בצבען המוזר. אינני יודע לומר מה היה מספרן. ראש הכפר הביט בהן בשתיקה ואז נעץ את מבטו בפניי.
"האבנים האלה אינן מכאן. הן מגיעות מלמעלה", אמר בקול שלא היה קולו הרגיל.
"נכון הדבר", עניתי. הוספתי לומר, בהתרסה מסוימת, שמצאתי אותן על פסגת הגבעה השטוחה, אולם מיד אחר כך התביישתי בכך שהרגשתי מחויב לתת לו הסברים על מעשיי. באגוון דאס התעלם מדבריי והמשיך לנעוץ מבט זגוגי באבנים. ציוויתי עליו להרימן, אולם הוא המשיך ועמד שם, קפוא וחסר תנועה.
אני מודה בצער שבשלב זה שלפתי מכיסי את האקדח וחזרתי על הפקודה, בטון מאיים. "כדור בחזה עדיף בהרבה מאשר אבן כחולה בכף היד", מלמל הזקן. "אתה מוג לב", עניתי בכעס עצור.
דומני שלא הייתי מבוהל פחות ממנו, אולם בכל זאת עצמתי את עיניי וחפנתי חופן מן האבנים בכף ידי השמאלית. הנחתי את האקדח בחגורה ולנגד עיניו החלקתי את האבנים אחת אחת לכף ידי הימנית. מספרן הלך וגדל ככל שהמשכתי להחליקן. מבלי משים התרגלתי למראה המחזה המוזר, שהפתיע אותי כעת פחות מאשר זעקותיו של הזקן.
"אלו הן האבנים שמטילות כישוף!", צעק. "כעת הן רבות, אולם מספרן יכול להשתנות בן־רגע. ראה: צורתן כצורת הירח במלואו וצבען הוא הכחול שאנו מורשים לראות רק בחלומותינו. אביו של אבי דיבר אמת כשסיפר עליהן ועל כוחן."
למשמע צעקותיו הופיעו אנשי הכפר כולו, כאילו בבת אחת, והקיפו אותנו בקשת רחבה. חשתי שהנני בעליהם המאגי של החפצים המופלאים הללו. לעיניהם הנדהמות של האנשים הרמתי את הדסקיות, הנפתי אותן באוויר, הפלתי אותן, פיזרתי אותן ברגליי — ואז הבטתי כיצד הן מתרבות ומתמעטות באורח מסתורי.
הכפריים ההמומים נצמדו זה לזה, אחוזי אימה והלומי תדהמה. בעלים הכריחו את נשותיהם לחזות בפלא — אחת מהן עצמה עיניה בחוזקה, האחרת כיסתה פניה בזרועה. לאיש מהם לא היה האומץ לשלוח יד ולאחוז בדסקיות, מלבד ילד אחד ששיחק בהן בפרצי צחוק עליזים. באותו הרגע חשבתי שההמולה הזו מחללת בגסותה את הנס המתרחש לנגד עינינו. נטלתי את הדסקיות, ככל שיכולתי לקחת, וחזרתי אל הבקתה.
ייתכן שניסיתי למחוק מזיכרוני את זכרו של היום ההוא, שהיה מלא באירועים חסרי מזל שהדהודם נמשך באופן כלשהו עד עצם היום הזה. באותו הלילה חשבתי בנוסטלגיה על הלילה הקודם, לפני שטיפסתי אל ראש הגבעה, אף שגם הוא לא היה לילה מאושר במיוחד עבורי. לפחות אז הייתי אחוז באובססיה של הנמר, כפי שהייתי בכל הלילות האחרים. ניסיתי למצוא נחמה בדמות הזו, שבעבר הייתה מגולמת בעוצמה מפוארת חייתית וכעת הפכה לעניין שבשגרה. הנמר הכחול היה עבורי דמות בלתי מאיימת, ממש כפי שהיה הברבור השחור, שהתגלה ביום מן הימים באוסטרליה, עבור הרומאים.
אני קורא מחדש את אשר כתבתי ונוכח לדעת שטעיתי טעות יסודית. מולך שולל על ידי הספרות (הטובה או הגרועה) המכונה בטעות 'פסיכולוגיה', ניסיתי להתחקות בסיפורי אחר סדר הדברים המדויק שהוביל לגילוי שלי, בכפר ההוא. טוב הייתי עושה אילו התמקדתי בתיאור טבען המפלצתי של הדסקיות.
אילו היה מישהו אומר לי שעל הירח מתגורר היצור המכונה חד־קרן, יכול הייתי לקבל או לדחות את טענתו, או אולי להשהות את שיפוטי בנוגע אליה. אולם בכל אופן היה זה מצב עניינים שיכול הייתי לדמיין לעצמי ללא קושי. לעומת זאת, אילו נאמר לי ששישה או שבעה חדי־קרן שעל הירח יכולים להיות גם שלושה — הייתי מצהיר מיד וללא היסוס שאין זה אפשרי. אדם שלמד בילדותו שאחת ועוד שלוש הן ארבע איננו זקוק להוכחה לטענה זו באמצעות מטבעות, קוביות, כלי שחמט או עפרונות. הוא פשוט יודע שזה נכון ובזה מסתיים העניין. הוא פשוט איננו יכול להעלות על דעתו סכום אחר כלשהו. ישנם מתמטיקאים שטוענים ש'אחת ועוד שלוש' היא טאוטולוגיה ל'ארבע', כלומר אופן ביטוי אחר למילה 'ארבע'... אולם אני, אלכסנדר קרייגי, רצה גורלי שדווקא אני אזכה לגלות את החפצים היחידים ביקום שמפריכים את החוק הבסיסי ביותר של השכל האנושי.
כשמצאתי את הדסקיות נחרדתי לחשוב שמא איבדתי את שפיות דעתי. לאחר מכן אמרתי לעצמי שעדיף היה שאכן יתברר שאני מטורף, משום שהזיות השיגעון במוחו של אדם אחד, ולו יהא זה אני, היו עדיפות בהרבה על ההבנה המסחררת שהיקום עצמו יכול לכלול מצב של אי־סדר מפלצתי. אם שלוש ועוד אחת הן שתיים או ארבע־עשרה, הרי שההיגיון הצרוף איננו אלא שיגעון.
במהלך הזמן ההוא פקדו אותי תדיר חלומות על האבנים הכחולות. מצאתי נחמה בעובדה שהחלומות לא הופיעו בכל לילה, אולם נחמה זו התחלפה די מהר באֵימה צרופה. החלום חזר על עצמו, פחות או יותר: ההתחלה בישרה את הסוף המחריד. בחלומי הופיע גרם מדרגות לולייני — מעקה ברזל ומספר גדול של מדרגות ברזל — שירד אל מרתף, או אל סדרה של מרתפים המובילים זה לזה. אלו הובילו מטה מטה אל גרמי מדרגות אחרים, שלעיתים הובילו למבוי סתום, לעיתים למפעלי יציקת ברזל שוממים, לסדנאות עבודה של מסגרים, לתאי צינוק אפלים או לביצות טובעניות. במעמקי המסלול, בנקיקים עמוקים בבטן האדמה, שכבו לבסוף האבנים הכחולות, שבאופן מוזר היו גם בהמות או לווייתן: היצורים המסמלים בכתבי הקודש את טבעה האירציונלי המחריד של האלוהות. הייתי מתעורר מהסיוט בבעתה, רועד ושטוף זיעה, בעוד שלידי על השולחן שכבו האבנים בדממה בתוך קופסה, מוכנות בכל רגע להתרבות לאין קץ.
בינתיים שינו תושבי הכפר את יחסם כלפיי. עבורם, מיום שמצאתי את הדסקיות או האבנים (אותן הם כינו נמרים כחולים) דבק בי דבר־מה אלוהי שאפף אותן. עם זאת הייתי האדם שחילל ברגליו את קדושת פסגת הגבעות. בכל רגע ורגע, בלילה או ביום, עלול הייתי לספוג את קללת הברזל של האֵלים. הם לא העזו לתקוף או לגנות את אשר עשיתי, אולם נוכחתי לדעת שכולם התרפסו בפניי כל העת ובאופן מעורר חשד. לא חזרתי לראות את אותו הילד ששיחק עם האבנים. ככל שנקף הזמן חששתי ממנת רעל או תקיעת סכין בגב. לבסוף בבוקר אחד עם שחר חמקתי בגנֵבה מן הכפר. כולם עקבו אחריי תמיד בעין פקוחה — על כן חשבתי לעצמי שכעת הם יחושו בוודאי הקלה, לכשיגלו את דבר בריחתי. למן הבוקר ההוא ואילך לא ביקש עוד איש לחזות באבנים הכחולות.
חזרתי לעירי, לאהור, וחופן האבנים בכיסי. הסביבה המוכרת של ספריי לא הביאה עמה את תחושת ההקלה המיוחלת. לא משנה מה עשיתי והיכן הייתי, תמיד ליוותה אותי התחושה המטרידה שאי שם בעולם נמצאים הכפר המתועב ההוא, הג'ונגל ההוא המוקף בביצות, הגבעות התלולות ההן שאדמתן מבוקעת וחולית, הבקיעים היבשים ההם שבתוכם שוכבות האבנים. בחלומותיי היו הללו מתערבלים ומתערבבים זה בזה: הכפר היה האבנים, הג'ונגל היה הביצות, הביצות היו הג'ונגל. נמנעתי מלהיפגש עם חברים. חששתי שלא אעמוד בפיתוי ואראה להם את הפלא המפלצתי הזה, שמזעזע את אושיות המדע האנושי.
כשהייתי לבדי ביצעתי בהיחבא סדרה של ניסויים באבנים. חרצתי חתך בצורת צלב באחת מן האבנים, החזרתי אותה לערֵמה וערבבתי היטב. על אף שהאבנים התרבו בכל ערבוב, לא יכולתי למצוא עוד את זו המחורצת. חזרתי על הניסוי כשחרצתי על אבן אחרת צורת חצי סהר מקומר; גם היא נעלמה. נקבתי באמצעות מרצע חור במרכזה של אבן נוספת — וגם היא אבדה לי לעולמים במעמקי תחתית ערֵמת האבנים. באחד הימים, כשבחנתי את האבנים, צדה עיני את האבן ההיא המחורצת בצלב שהופיעה פתאום מתוך תהומות האבדון. מהי התהום המסתורית הזו, שמכוחם של חוקים חסרי פשר או מכוחו של רצון בלתי־אנושי היא בולעת את האבנים אל מעמקיה, ואז, בזמן מן הזמנים, היא יורקת לפתע אחת מהן מתוכה?
ההשתוקקות אל הסדר יצרה את המתמטיקה בשחר ההיסטוריה. היא זו שהניעה גם אותי לתור אחר איזשהו מנגנון של סדר, בכאוס המתמטי הזה של האבנים הדוממות, המתרבות ללא פשר. אולי ישנה איזו חוקיות נסתרת, אמרתי לעצמי, במנגנון ההשתנות הבלתי צפוי שלהן. הקדשתי את ימיי ולילותיי לניסוחה של איזושהי סטטיסטיקה של התמורות והשינויים. מהתקופה ההיא של חקירותיי נותרה עדיין בחדרי ערֵמה קטנה של מחברות, עמוסות לשווא בטורים חסרי תועלת של מספרים צפופים. נקטתי בשיטה הבאה: מניתי בעיניי את האבנים ורשמתי מיד את מספרן. לאחר מכן חילקתי אותן לשתי ערֵמות, פיזרתי אותן בנפרד על השולחן, ספרתי בזהירות כל אחת מהן ורשמתי את מספרן. חזרתי על הליך זה שוב ושוב, אולם חיפושיי הנואשים אחר חוקיות נסתרת, אחר סדר הגיוני כלשהו בהקבצתן של האבנים, לא העלו דבר. לעיתים זינק מספר האבנים לארבע מאות ותשע־עשרה. לעיתים התכווץ לשלוש. זכורני שפעם אחת נחרדתי לחשוב, או קיוויתי, שתכף הן ייעלמו לחלוטין — אולם סדרה קצרה של ניסויים הראתה לי שדסקית אחת איננה יכולה להתרבות או להיעלם כאשר היא מופרדת מן האחרות.
כמובן שארבע פעולות החשבון הבסיסיות — חיבור, חיסור, כפל וחילוק — התגלו כבלתי אפשריות בעליל. האבנים התנגדו לאריתמטיקה כשם שהן שללו כל חישוב של הסתברות. חלוקה לשתיים של ארבעים דסקיות הניבה תשע. חלוקה נוספת של תשע הדסקיות הניבה שלוש מאות. אינני יודע מה היה משקלה של כל אחת מהן (לא בדקתי זאת מעולם), אולם אני בטוח שהן היו קלות למדי וזהות זו לזו במשקלן. צבען היה תמיד אותו גוון מוזר של כחול חלומי.
הניסויים העקרים הללו אפשרו לי לשמור על שפיות דעתי. בעודי מתמרן את האבנים שהרסו את המדע של המתמטיקה עלתה בדעתי יותר מפעם אחת המחשבה על אודות האבנים העתיקות ההן, שהיו עבור היוונים המספרים הראשונים, ושהתגלגלו לשפות רבות במילה היוונית "קלקוּלוּס". המתמטיקה מקורה באבנים וכעת היא גם באה אל קיצהּ באבנים; מה היה קורה אילו היו האבנים הכחולות נופלות, בימים הרחוקים ההם, לידיו של פיתגורס?
לאחר כחודש ימים הגעתי לידי ההכרה הצלולה שאין כל מוצא מן הכאוס של האבנים. תמיד הן היו לנגד עיניי, הדסקיות המרדניות. תמיד הן עוררו את התשוקה חסרת הפשר לגעת בהן, לחוש בכף ידי את תחושת הדגדוג החמימה, לפזר אותן, להתבונן בהן מתרבות ומתמעטות, להיווכח במספרן הזוגי או האי־זוגי. לבסוף התמלאתי בחשש שמא הן מסוגלות לזהם את כל הדברים האחרים — ובייחוד את אצבעותיי, המתעקשות לטפל בהן פעם אחר פעם.
במשך מספר ימים כפיתי על עצמי, באדיקות אישית קפדנית, לחשוב ללא הפסקה על האבנים ורק עליהן, משום שהיטב ידעתי שכבר אינני מסוגל לשכוח אותן אלא לדקות ספורות, ושלאחר מכן הגילוי מחדש של הדבר המענה את נפשי יהיה בלתי נסבל ממש.
לא נרדמתי בלילה ההוא, בעשירי לחודש פברואר. לאחר שיטוט לילי מסויט ברחובות שנמשך עד עלות השחר הגעתי לשעריו של מסגד ואזיל חאן. הייתה זו השעה שבה האור לא גילה עדיין את צבעיהם של הדברים. בחצר הפנימית לא הייתה נפש חיה. מבלי לדעת מדוע, טבלתי את ידיי החולמניות במקווה המים הקטן. בעודי נכנס אל המסגד נקפה בי המחשבה שאלוהים ואללה הם שני שמות לאותה ישות נשגבת ומסתורית, בלתי מובנת, והתפללתי בקול חרישי שאהיה חופשי מן הנטל של האבנים שהכביד על חיי ללא נשוא. עמדתי ללא תנועה, דרוך וממתין לתגובה.
לא שמעתי רעש צעדים אולם לפתע דיבר אלי קול, שהיה קרוב מאוד: "הנני כאן".
נוכחתי לדעת שקבצן עומד היה לצדי. באור החיוור של הבוקר יכולתי להבחין בטורבן הלבן שכיסה את ראשו, בעיניו המתות, בעורו הדקיק, בזקנו הקלוש האפרפר. הוא לא היה גבוה במיוחד. לאחר דממה ממושכת זקף לעברי את ידו ואמר בקול רך: "נדבה, הו מגינם של העניים."
מבלי לחשוב הרבה פשפשתי בכיסי השמאלי.
"אין לי אף מטבע לתת לך", אמרתי.
"יש לך הרבה מהן", השיב לי בקול חרישי.
האבנים היו בכיסי הימני. משכתי אחת מהן ושלשלתי אל כף ידו הדקיקה. לא נשמע כל קול.
"עליך לתת לי את כולן", אמר הקבצן. "מי שלא נותן הכול אינו נתן דבר".
הבנתי היטב את כוונתו, ואמרתי: "אתה חייב לדעת שהנדבות שלי עלולות להתברר כקללה".
"אולי מתנה שכזו היא המתנה היחידה שמותר לי לקבל, אני החוטא", ענה.
שפכתי את כל האבנים אל תוך כפותיו הקעורות. היה זה כאילו צללו למעמקי הים, בדממה חרישית.
ואז הוא פנה אליי ואמר:
"אינני יודע עדיין מה תהא עבורי המתנה שלך, אבל דע לך שמתנתי אליך היא גדולה. אתה מורשה לשוב אל הימים והלילות שלך, אל התבונה ואל אורח החיים היומיומי — אל העולם".
לא שמעתי את קול צעדיו של הקבצן ולא ראיתי את דמותו נעלמת בתוך השחר העולה.
