משוררת מגיעה אל מקום כדי להשקיף על עצמה מרחוק. זהו מחזור שירים שחובר בעקבות מסע בהודו, אך גם בנפאל, בקטמנדו ובטיבט, בין אגמים ונהרות, מוזיקאים, פועלי מלאכה ומקיימי פולחן. המסע עורר שיח פנימי, שעניינו ערך עליון והאופן שבו הוא משתקף בעולם. בריבוי צורות, בצריחות הטווסים, בזמרת הילדים, בעבודת המקדשים, במלאכת הבנאים – בכל אלה רואה המשוררת כוונה של התחיות. זוהי התבוננות שמתוך הנפש והלאה, בתנועה שחותרת לקראת הבהרה. הנדידה אל המרחק מתגלה כזרות מבורכת. גם האור הזר עובר דרך מנסרה פנימית, בדומה למושג ההשתוות בעולם המחשבה הקבלי. חביבה פדיה הולכת בעקבות המקום, נאחזת בתקווה ובאהבה, נוסעת רחוק ומביטה אל הנוף שאינו אלא תמונה פנימית. כך היא ממשיכה את פרויקט הכתיבה יוצא הדופן שלה, שאין דומה לו בספרות העברית.
פרופ' חביבה פדיה היא חוקרת תרבות, משוררת וסופרת. כלת הפרס בחקר הקבלה על-שם גרשם שלום לשנת 2018. הרומאן הראשון שחיברה, בעין החתול (2008), זכה למעמד של ספר פולחן.

שם הספר
מתיבה סתומה
השם והמקדש במשנת ר' יצחק סגי נהור - עיון משווה בכתבי ראשוני המקובלים
מוצא הנפש
הרמב"ן - התעלות: זמן מחזורי וטקסט קדוש
המיתוס ביהדות