פרק 1
היילי
"בן זונה." טרקתי את מגירת השידה ונכנסתי בסערה לחדר האמבטיה שנאלצתי לחלוק עם אחי החורג.
"ג'ייסון!" צרחתי, וחיטטתי בתוך סל הכביסה, כשבגדים מתעופפים לכל עבר. נשימתי בקעה בהתפרצויות קצרות וחדות. "ג'ייסון, אני נשבעת באלוהים, אני עומדת ל—"
"יש בעיה, מתוקה?" ראשה של אימי צץ מעבר לדלת. היא תפסה איזו חולצת טי שהתעופפה וגלגלה אותה לכדור כשהיא מביטה בי כאילו יצאתי מדעתי.
"ג'ייסון גנב את כל החזיות שלי."
"היילי ריין, אני בטוחה שהוא לא עשה שום דבר כזה." הייתה לה הבעה מוטרדת, ומצחה, שעבר החלקה ומילוי, התכווץ עד כמה שיכול היה. "את בטוחה שהן לא שם?" היא הצביעה על סל הכביסה, זה שעדיין חיטטתי בו כמו משוגעת.
גבותיי התרוממו כשהמשכתי לרטון. "הוא לקח אותן. אני אהרוג אותו."
"מתוקה." היא פלטה נשיפה ונשמעה מותשת. "האם את וג'ייסון מוכנים, בבקשה, להסתדר יחד השנה? זו שנת הלימודים האחרונה, אתם כבר ממש בוגרים. התעלולים הקטנים והמטופשים ששניכם עושים זה לזה —"
"דניז, ראית את הארנק שלי?"
"אני חושבת שהשארת אותו ליד מכונת הקפה," צעקה אימי למטה אל אבי החורג, קנט. "עדיף שאגש אליו, ואחר כך אני חייבת לצאת, אחרת אאחר לחדר הכושר. אבל בייבי?" היא השתהתה לרגע ושבה להציץ לתוך חדר האמבטיה. "בבקשה תנסי, בשבילי."
"בטח, אימא, להתראות אחר כך," אמרתי בשיניים חשוקות, כשהשקר מתגלגל מלשוני בקלות. היא חייכה, בירכה אותי ליום הראשון לשנת הלימודים, ונעלמה במורד המסדרון.
למדתי מזמן לא לצפות שאימי תתערב במלחמות שלי ושל ג'ייסון. אבל זה לא היה חשוב, כבר הרבה זמן לא הייתי צריכה שהיא תילחם את המלחמות שלי.
"ג'ייסון!" צעקתי והסתערתי לתוך חדר השינה שלו. לא טרחתי להקיש בדלת ונכנסתי היישר פנימה. למזלי הוא בדיוק הרים את מכנסי הג'ינס שלו. אם כי זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה זכיתי לראות את התחת העירום שלו.
"בוקר טוב גם לך," הוא אמר משועשע והעביר יד בשערו הפרוע משינה.
"איפה הן?"
"הן?" מצחו התכווץ, אבל מבטו התמים לא עבד עליי.
"החזיות שלי, אידיוט. אני יודעת שלקחת אותן."
"אם הייתי רוצה לגנוב חזייה, הייתי מחפש דרכים יצירתיות יותר." עיניו ריצדו בשעשוע ואני נעצתי בו מבט זועף.
"זה היום הראשון ללימודים. אני צריכה חזייה." ממש לא אוכל לשרוד יום שלם בלעדיה. אני לא אחת מאותן נערות עם בטן כמו קרש וחזה שטוח. יש לי חמוקיים, לפעמים שופעים יותר ממה שהייתי רוצה, בעיקר בשיעורי התעמלות כשמר טיני מכריח אותנו לשחק כדורשת או כדורעף.
"תחזיר לי אחת," אמרתי. "ונשכח מכל העניין."
"אין לי מושג על מה את —"
"אתה רוצה לפתוח במלחמה?" סיננתי והרגשתי איך העצבים מתחילים להתפשט בתוכי. "בסדר, אבל אל תצפה שאעשה לך חיים קלים."
"וואו, אני ממש מפחד. מה את מתכוונת לעשות לי? לחתוך אותי עם אלה?" גיחך ג'ייסון והשפיל את עיניו אל החזה שלי, שם בלטו הפטמות שלי שהתקשו בגלל האוויר הקר. עטפתי את עצמי בזרועותיי וכעס החל לבעבע בעורקיי.
שנאה היא מילה חזקה, אבל זו הייתה המילה הכי מדויקת לתאר את מה שהרגשתי כלפי אחי החורג. הוא צחק והשליך כמה חפצים לתוך תיק הגב שלו. הופתעתי שהוא בכלל טרח לעשות את זה. לשחקני ריקסון ריידרס שנת הלימודים האחרונה הייתה בעצם רק שנה רשמית. בסמסטר הזה הם יבלו הרבה יותר זמן על מגרש הפוטבול מאשר על ספסל הלימודים בכיתה. כי הביצועים שלהם במגרש היו חשובים הרבה יותר מהציונים שלהם בכל בחינה שהיא, כמובן.
גלגלתי עיניים ופלטתי, "אז ככה אתה מתכוון לשחק?" נתתי לו עוד הזדמנות לחרטה, אבל הייתי צריכה לדעת שהוא לא יתחרט. ג'ייסון פורד הוא אולי אחי החורג, אבל הוא עדיין היה אידיוט גמור.
"כמו שאמרתי, היילי ריין..." הוא נראה משועשע וידע כמה אני שונאת שאימי קוראת לי כך. "אין לי מושג על מה את מדברת."
"בסדר, אבל אל תגיד שלא הזהרתי אותך." שלחתי אליו אצבע משולשת לפני שיצאתי משם בסערה כשצחוקו הזחוח מתגלגל מאחוריי.
כשירדתי לבסוף למטה, חמש־עשרה דקות לאחר מכן, קנט הזעיף את פניו כשראה אותי, או בעצם את התלבושת שלי. "אל תשאל," אמרתי, לא הייתי במצב רוח לספוג את אחד הניסיונות העלובים שלו להצחיק.
"לא התכוונתי לומר כלום," השיב בחצי חיוך, משכתי קופסה של עוגיות בטעם פירות ודחפתי אחת למצנם.
"הדברים האלה יגרמו לך לחורים בשיניים."
"נראה לך שאכפת לי?"
"בואי נהיה כנים." ג'ייסון נכנס לחדר. "אף אחד לא יסתכל היום על הפנים שלך."
"לך תזדיין," סיננתי בלחש.
"שמעתי את זה," רטן קנט ועל כך זכיתי בגיחוך מג'ייסון.
שניהם היו גרועים במידה שווה. ג'ייסון ירש את יופיו של אביו. שיער חום מרדני, עיניים כחולות כקרח הממוסגרות בריסים ארוכים, וחיוך שיכול לגרום אפילו לבחורה הצנועה ביותר להשיל את תחתוניה. אבל היה עוד משהו. ג'ייסון נולד לשושלת ארוכה של שחקני פוטבול. השמועות בעיר אמרו שקנט היה מיועד להגיע ישירות לליגת הפוטבול הלאומית ה-NFL – אבל הפציעה שנפצע בשנת הלימודים האחרונה קטעה את הקריירה המוצלחת שלו בקולג' בקבוצת פֶּן קווייקרס. בוודאי היה לו קשה לבלוע את הגלולה המרה הזאת, אבל כעת ג'ייסון עמד ללכת בעקבותיו. ולא היה איש בעיר שלא היה גאה בכך. בא לי להקיא מזה.
המצנם קפץ, תלשתי פיסת מגבת נייר והשתמשתי בה כדי לשלוף את עוגיית הפירות. "הלכתי, ביי," אמרתי. "תשתדל לא לשבור רגל." קרצתי לג'ייסון לפני שיצאתי מהבית.
פליסיטי, החברה הכי טובה שלי – או פליק כפי שאני קוראת לה – כבר המתינה לי בקצה שביל החניה בתוך החיפושית הצהובה שלה. "מראה מעניין יש לך." היא חנקה צחקוק כשנכנסתי פנימה.
"אוף, אל תתחילי." הרמתי את המשקפיים על ראשי כדי שהשיער לא יכסה את פניי ונגסתי בעוגיית הפירות, מניחה לעודף הסוכר למתן מעט את הכעס שלי. "ג'ייסון גנב את כל החזיות שלי."
הייתי צריכה לאלתר וללבוש חלק עליון של ביקיני. היה בו קצת ריפוד, אבל לכל מי שהכיר אותי היה ברור שלא לבשתי את התמיכה הרגילה שלי. מזג האוויר עדיין היה חם, וללא ספק לא יכולתי ללבוש שום דבר אחר מלבד חולצת טי. אלא אם כן התכוונתי להעביר את כל היום בהזעה וללא תמיכה.
פליק גיחכה ויצאה לדרך. "חשבתי שיש לו דברים חשובים יותר לעשות, בהתחשב בכך שזו שנת הלימודים האחרונה."
"הו, לא, לג'ייסון יש מספיק זמן לאמלל את חיי. אבל אל תדאגי." שלחתי אליה חיוך מסתורי. "אני כבר מתכננת את הנקמה שלי."
היא עיקמה את פניה. "זה לא שלא נהניתי מזה שהעמדת אותו במקומו פעם או פעמיים במהלך השנים האחרונות, אבל את לא חושבת שאולי את צריכה... לסגת? בשנה שעברה הוא היה די רע, אבל השנה הוא יהיה..." היא הצטמררה ולא סיימה את דבריה.
פליק צדקה.
מאז כיתה ו', כשאביו ואימי הודיעו לנו שהם עוברים לגור יחד וכפו על ג'ייסון ועליי לגור יחד, היינו במלחמה מתמדת. ג'ייסון לא רצה אחות, ולי לא היה זמן לאח. במיוחד לא אח מעצבן ושחצן כמו ג'ייסון. היינו הפכים מוחלטים – הוא פופולרי וספורטיבי, ואני אומנית ובלתי מרוסנת. ג'ייסון חי ונשם פוטבול, כמו רוב תושבי ריקסון. אבל אני לא. בקושי הכרתי את חוקי המשחק. מיותר לציין שככל שהתבגרנו הפער בינינו רק הלך והתעצם. הדבר האהוב עליו ביותר היה לעצבן אותי, ואני אהבתי להעביר את ימיי בתכנון הנקמה המתוקה שלי.
"זה שכולם חושבים שהשמש זורחת לו מהתחת לא אומר שאני חייבת לספוג את החרא שלו."
הגבות של פליק התרוממו בבת אחת. "אם נודה באמת, התחת שלו די יפה."
"קחי את המילים שלך בחזרה." כמעט נחנקתי מהעוגייה. "קחי אותם ברגע זה."
"מה?" הצחוק הרך שלה מילא את המכונית. "מעולם לא בדקתי, אבל לא מזיק להביט."
"אלוהים, אני לא יכולה לשמוע את זה. בטח לא ביום שני על הבוקר." דחפתי את אצבעותיי לתוך אוזניי, אבל היא לא סתמה את הפה.
"אל תגידי לי שמעולם לא שלחת הצצה חטופה אל הבחורים שם? אני בטוחה שבחנת את אשר או את קמרון —"
"מי את ומה עשית עם החברה הכי טובה שלי?"
"מההה?" היא חייכה חיוך רחב. "אני רק אומרת, אני בעד לשנוא את קבוצת הפוטבול, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להעריך את השרירים —"
לא רציתי לחשוב על ג'ייסון והחברים שלו במונחים כאלה. במיוחד לא על קמרון צ'ייס. מאז שהתחלנו ללמוד יחד בחטיבת הביניים הוא נהנה לאמלל את חיי בדיוק כמו אחי החורג. יש להודות, זה לא תמיד היה כך. כשרק עברנו להתגורר עם ג'ייסון ואביו, שימש קמרון כבלם זעזועים לשנאה הגלויה של חברו הטוב ביותר. בחמישה החודשים האחרונים של כיתה ו' האמנתי באמת ובתמים שאנחנו יכולים להיות חברים. אבל אז הגיע הקיץ שלפני חטיבת הביניים והכול השתנה.
הכול.
ואני הבנתי שקמרון צ'ייס היה טמבל כמו אחי החורג החדש.
פליק נכנסה למגרש החניה של התיכון, חיפושית הווינטג' הצהובה שלה בלטה כמו יבלת ליד מכוניות ההונדה והפורד הנוצצות. כמוני, גם החברה הכי טובה שלי לא יישרה קו עם ההמון. יצאנו מהמכונית וצעדנו לכיוון בניין בית הספר, וכל הכעס הקודם שלי התפוגג מהציפייה להיכנס שוב לסטודיו. שלא כמו מרבית חבריי לכיתה, שהתרגשו לפגוש מחדש את חבריהם ולעדכן על הרפתקאות הקיץ שלהם, אני השתוקקתי לחזור לכיתה. בעיקר לכיתת האומנות.
"תנשמי עמוק." פליק נשמה עמוק כשהגענו אל דלתות הכניסה. "זה היום הראשון האחרון שלנו בתיכון. לעולם לא נתחיל כאן שנה חדשה. בשנה הבאה נהיה סטודנטיות בשנה א'."
אחזתי בידית הדלת והפניתי אליה את ראשי. "אז כדאי מאוד שתהיה לכך משמעות." חייכתי. חיוך אמיתי לגמרי. כי היא צדקה.
שנה אחת.
אני חייבת לשרוד עוד שנה אחת של העיר הזאת וקבוצת הפוטבול האהובה שלה, של אחי החורג והחברים האידיוטים שלו.
ואז אהיה חופשייה.
אבל למרות ההתרגשות מפני מה שצופה לנו העתיד – הרחק הרחק מריקסון, אם זה תלוי בי – זו הייתה השנה האחרונה, ואני התכוונתי לנצל אותה עד הסוף.
ואז נשמע קול מוכר. תזכורת אכזרית מהיקום שכל עוד אני הולכת במסדרונות של תיכון ריקסון אין סיכוי לחמוק מהם.
"את נראית טוב, סאנשיין."
עיניי התרוממו וגילו את קמרון צ'ייס, התופס הכוכב של ריקסון ריידרס וחברו הטוב ביותר של אחי, מגחך לעברי. "אתה יודע שאני לא אוהבת שקוראים לי ככה," אמרתי בשלווה וריסנתי את הכעס שלי.
"אני יודע," השיב בטון אדיש ומשך את כתפיו. "חולצה נחמדה..." מבטו צנח אל החזה שלי לפני שהרים את עיניו שנית אל פניי ושעשוע ריצד בעיניו הכחולות. "קר כאן או שאת פשוט שמחה לראות אותי?"
קמרון קרץ, ואז עקף אותי ואת פליק. הוא סילק את ידי מידית הדלת ואני קפצתי לאחור, לא מוכנה לזרמי החשמל הזעירים שחלפו בי. הוא השתהה לרגע והביט בידו לפני שנד בראשו ונכנס לבניין, מניח לדלת להיסגר מאחוריו... והיישר בפניי.
באנחה כבדה פתחתי את הדלת וחמקתי פנימה. פליק הלכה בעקבותיי. "רק תראי את התחת הזה," לחשה כשהיא התקרבה ורכנה מעליי תוך שהיא עוקבת אחר דמותו המתרחקת של קמרון, והנערים שמעדו כדי לפנות לו דרך. אבל אני לא הסתכלתי על התחת שלו. עיניי ננעצו בעורפו ודמיינתי את כל הדרכים המכאיבות שבהן אוכל לפגוע בו. הוא העיף מבט מעבר לכתפו, עינינו ננעלו ואני פלטתי גניחה של תסכול.
הכרתי את המבט הזה.
ראיתי אותו יותר מדי במשך השנים. אבל מעולם לא ראיתי אותו אצל קמרון. כמובן, הוא השתתף בכל התעלולים והמאמצים של ג'ייסון למצוא דרכים להרגיז אותי. אבל הוא מעולם לא היה בוטה כל כך.
השבתי לו במבט זועם, ניסיתי לגרום לו להסיט את המבט. אבל להפתעתי הוא הסתובב שוב וצעד חזרה כשעיניו עדיין נעוצות בעיניי. הבטן שלי התכווצה, עוצמת מבטו ערערה אותי. נראה היה כאילו הוא רוצה להרוג אותי או לטרוף אותי, ומכיוון שהכרתי את קמרון כפי שהכרתי, ידעתי שזה בוודאי לא האחרון.
שיט, מה גרם לו להתעצבן כל כך?
חוץ מאשר בחתונה, התרחקתי במשך הקיץ משלושתם עד כמה שיכולתי. הם יצאו הרבה למחנות פוטבול, ולאימוני קיץ לאחר מכן, מר בנט נתן להם לנפוש בביתו בהמפטונס כמתנת טרום יום הולדת לאשר. במקרים הנדירים שבהם הם היו בבית חמקתי מהם, נעלתי את עצמי בחדר השינה. אך מהמבט של קמרון עכשיו אפשר היה לחשוב שהרגתי את הכלבלב שלו והוא רק רצה נקמה איטית וכואבת.
"המממ, היילס, מה קורה?" קולה של פליק שלף אותי ממחשבותיי, אבל זה לא הספיק כדי להציל אותי מהמלכודת שלתוכה הוא הכניס אותי. "למה קמרון מסתכל עלייך ככה?" היא שילבה את זרועה בזרועי, אבל לפני שיכולתי לענות, ג'ייסון הופיע משום מקום וקפץ על קמרון. סוף־סוף הצלחתי לנער מעליי את התחושה המוזרה שגרם לי מבטו והלכתי אל הלוקר שלי.
"זה היה מוזר," הוסיפה פליק.
"הוא כנראה רק נהנה מההצגה." עיניי צנחו אל החזה שלי ואל מצב הפטמות הגלוי לעין.
"אולי," היא אמרה בקול מהורהר, ללא שכנוע.
גם אני לא הייתי משוכנעת. כי אני די בטוחה שקמרון שלח לי מסר.
ונראה כאילו המשחק התחיל.
