אתה תקרא לי דבי
ספרינג ואלי, עיירה סמוכה למונסי. דניאל לימד באוניברסיטת ניו יורק יומיים בשבוע. בימי רביעי לימד שיעור שהסתיים בתשע בלילה. באותו לילה, אחרי שסיים את השיעור נסע כרגיל על גשר וושינגטון בדרך הביתה ועלה על הכביש המהיר פאלאסיידס פארקווי שחצה פארק ללא חניות בדרך. אבל המכונית שלו החליטה אחרת, ואחרי קילומטר שבקה. טוב, אם כבר לסרב לתפקד, לפחות זה קרה ממש ליד רחבת תחנת המשטרה.
השעה הייתה כמעט עשר בלילה. דניאל חיכה ששוטר יצא מהתחנה. לפתע מכונית משטרה נכנסה לרחבת התחנה במהירות מפחידה ובלמה מאחוריו בחריקת צמיגים. השוטר התקרב בפסיעות בטוחות לחלון הרכב הפתוח. דניאל הסביר לשוטר, שנראה זועף למדי, מה הבעיה. אחרי חילופי דברים ביניהם כולל ניסיון של השוטר להתניע את המכונית, הוא הסכים שהיא תישאר ברחבה לשתים עשרה שעות בלבד, וכתב פתק שהדביק על זכוכית החלון הימני. אחר כך צעד עם דניאל לשפת הכביש והרים את ידיו למכונית הראשונה שעברה. הנהג שעצר אמר שהוא נוסע לעיירה הקרובה שנמצאת במרחק קצר מביתו של דניאל. דניאל אמר "יופי" ונכנס למכונית.
עשרים דקות של שיחה מהפנטת עם נהג שנראה כמעט בגילו, יהודי דתי אבל לא חרדי. הם דיברו כמעט על הכול.
לפני שהגיע ליציאה מהכביש הנהג שאל אותו לאן הוא צריך.
"ספרינג ואלי", דניאל השיב.
"אני יודע", האיש חייך, "אבל לאן בספרינג ואלי?"
דניאל אמר לו את הכתובת.
"כבר מאוחר", הנהג אמר, "אקח אותך הביתה. זאת מצווה שתירשם לזכותי בפנקס הפתוח של אלוהים".
למוחרת בבוקר הוא התייצב במוסך שלמה, שטיפל ברכבים של רוב הישראלים שגרו בספרינג ואלי והסביבה. על משקוף המוסך נכתב באותיות קטנות: "שומר שבת". שלמה היה עסוק במשרד בניירותיו. אחרי שדניאל סיפר לו על המכונית התקועה הם סיכמו שעובד המוסך ייסע איתו לשם.
"מורדי", הוא צעק לעבר המוסך, "מורדי..."
מורדי נכנס. בחור גבה קומה, רזה, חובש כיפה, עיניו שחורות, פניו נראות מיוסרות.
הוא נהג בטנדר בזהירות, במהירות המותרת. "יש מלא שוטרים בכביש הזה", הוא הסביר אחרי זמן מה. אחר כך הם ניהלו שיחה. מורדי סיפר שהוא גר במונסי.
"בטח גם אתה ישראלי", הוא קבע.
"מה אני כבר יכול להיות", דניאל אמר.
"אני יודע... אתה דתי?"
"איזה דתי, גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר".
"גם אני לא דתי".
דניאל היה מופתע. האיש חובש כיפה, גר במונסי, בשכונה הכי חרדית, עובד במוסך שומר שבת.
הוא הבחין בתנועות ידיו שכל רגע החזירו למקום כלי עבודה שעמד על הדש ומייד אחר כך החליקו את שערו. קודם יד ימין מלטפת את הקודקוד, ואז הראש נזרק לאחור וימינה. הפעולות האלה חזרו כל כמה דקות.
"איך זה שאתה לא דתי? אז מה אתה עושה בקהילה הזאת?" דניאל שאל.
"אני חי ביניהם, ובכל זאת אני לא אחד מהם".
"את זה הבנתי, את הסיבה לא", דניאל חייך.
"מה העבודה שלך?" מורדי שינה נושא.
"אני מנסה להבין מה קורה בקומה העליונה של בני האדם", דניאל אמר.
מורדי שתק לרגע ושוב החזיר למקומו את כלי העבודה שעל הדש, החליק את ידו הימנית על שערו ושוב זרק את הראש אחורנית.
"אתה יענו כזה חכמולוג", אמר.
"משהו כזה".
"יענו כמו הרבי. איזה צחוק..." הוא אמר ולא הביט בו. מעל החיוך שלו זלגו דמעות.
"למה אתה במונסי אם אתה לא דתי?" דניאל התעקש.
"אני שייך למה שנקרא חילופי סטודנטים. מונסי שולחת לישראל את כל הבררה שלה, וישראל שולחת לכאן את כל הנמושות שלה. אז אם אתה חושב עליי את מה שאני מתאר לעצמי, אתה צודק. רק מעניין אותי לדעת אם ידעת את זה לפני שאמרתי".
דניאל בהה בו. פניו נראו לו כספר פתוח.
מורדי הפנה את ראשו לעברו והביט בו כאילו הוא רואה אותו לראשונה.
"איזה פדיחה", הוא אמר לו, "נראה לי שאתה יודע עליי יותר ממה שאני יודע על עצמי. אז איך קוראים לך, דוקטור?"
"דניאל. קוראים לי דניאל".
* * *
מועקת הלבד התבייתה בתחתית בטנו, כאילו נשא ולד מת שלא יכול היה להיפלט החוצה. איש עצוב ומבולבל. אף פעם הוא לא הבין מה קורה לו או מדוע. תחושת החרדה שליוותה אותו כל חייו, שהרחיקה אותו ממרכז הבמה אל הירכתיים, התעצמה וחברה לתחושה כואבת ומפחידה עוד יותר. הוא לא לקח סיכונים, גם לא חיפש הצלחות.
בן עשרים וארבע היה כאשר נחת בשדה התעופה של ניו יורק. הוא הוציא את הכיפה שהייתה בכיסו, גיהץ אותה בכף ידו, הניח אותה על ערמת שערו והבטיח אותה בסיכת ראש. אלה ההוראות שקיבל מהרב של הישיבה בשדרות. בערב הגיע ליעדו, לב ליבה של השכונה החרדית במונסי. הרב של הקהילה שהיה עסוק נתן בידו כתובת ומפתח וציווה עליו להתייצב בבוקר במוסך שלמה: "זה שם, בפינה, אתה רואה? ואל תשכח לבוא לתפילת ערבית. יהודי, אסור לו להשתמט מעבודת הבורא".
חובש לראשו כיפה אך לא מאמין בהשגחה העליונה, שומר על כללי הכשרות, על שבת וחגים ועל תרי"ג מצוות מכורח המקום, העיקר שייתנו לו לחיות את חייו מבלי להזיק לו, מבלי להפריע. בלי קשרים, בלי מטרה, לא מושג ולא משיג. שוליה. חוליה קטנה במוסך של שלמה כבר יותר משנה.
בצוהרי יום אוגוסט חם ודביק החנתה דבי את הפורד הקטנה שלה ברחבה של מוסך שלמה. היא יצאה ממכוניתה אל השמש הקופחת והלכה לכיוון המוסכניק שהיה עסוק בהחלפת שמנים של קאדילק גדולה. הוא לא הבחין בה. היא עמדה קרוב אליו אך לא רצתה להפריע לו, חיכתה שירים את ראשו מעל תיבת המנוע. לבושה בחצאית קצרה שהסתירה אך מעט מרגליה החטובות, לגופה גופייה לבנה שהבליטה שדיים לא גדולים אבל זקופים. שערה הבלונדיני יצר מסגרת זהב לפניה, תלתלים סוררים נפלו על עיניה. מבעד לסנדלי עקב המרושתים ברצועות עור עדינות בצבעי זהב וכסף בצבצו כפות רגליה.
היא סקרה את המוסך שנראה מוזנח. היא לא הייתה רגילה להזנחה שכזאת. במוסך שלה בלונג איילנד היה חדר המתנה ממוזג, עיתונים לקריאה, קפה, מים קרים. המקום הזה שומם, אין בו נפש חיה חוץ מהמוסכניק הזה שעדיין תקוע בתוך הקאדילק. חסרת סבלנות היא רקעה בעקבי סנדליה והוא שלף מייד את ראשו מתוך המנוע.
פרצופו היה מוכתם בכתמי שמן שחור, זיפי זקן בן יומיים השחירו את פניו המיוזעות. להרף עין חשב שהוא הוזה. זה בטח החום, פטה מורגנה, זאת לא אישה אמיתית שעומדת במרחק מטר ממנו, נשים צנועות לא מגיעות למוסך הזה, איסור ראייה ונגיעה וכל החוקים האלה. אבל חיוכה לא השאיר מקום לספקות או להבלי השרב. אכן אישה היא. לרגע רצה להימלט משם, לנוס על נפשו, להציל את חייו שכבר החלו להשתקם, אבל הקאדילק ניצבה לפניו פעורת לוע, מאחוריו קירות שסגרו עליו ומשמאלו השטן בדמות אישה.
"אני מקווה שלא הבהלתי אותך", היא סיננה באנגלית.
עיניו הקפואות היו נטועות בה, גופו היה משותק, הבעת פניו נראתה חלולה. הוא לא השיב, כאילו לא שמע מאומה.
"I am sorry", היא המשיכה בקולה המתנגן, "יש לי בעיה עם המזגן באוטו שלי, אני מוכרחה לנסוע לאולבני, אפשר למות בלי מזגן בחום הזה".
הוא שתק.
"אתה חושב שתוכל לעזור לי?" היא הפצירה בו בקול מתחנן, "בבקשה תנסה, אני ממש אבודה".
הוא המשיך לשתוק. גם אם רצה להגיד דבר מה, קולו לא נשמע לו. הוא בלש בעיניו אחר מגרש החניה עד שזיהה פורד אדומה והלך לעברה, היא בעקבותיו, טופפת בעקבי סנדליה. פתח את מכסה המנוע, בדק מה שבדק, הלך לכיוון המוסך והיא בעקבותיו, כלא מאמינה שיחזור. הוא לקח כלי עבודה מתאים וחזר לפורד, היא מאחוריו, לא מסירה את עיניה ממנו. משהו באיש הזה ריתק אותה, משהו בתנועותיו שבה את ליבה, כאילו היא עדה שלא מרצונה למשהו חושני.
כשסיים עם הפורד הוא סגר את מכסה המנוע והלך שוב לכיוון המוסך, היא בעקבותיו, ואז חזר לקאדילק, מתעלם ממנה כאילו היא לא קיימת.
"?Excuse me, do you speak English" היא שאלה, נבוכה משהו.
"את לא צריכה לשלם על זה", הוא ענה לה באנגלית, "בבקשה, רק תלכי מפה, לפני שהבוס שלי חוזר, הוא לא ישמח לראות אותך כאן".
דבי הבחינה מייד באקצנט הישראלי שלו. בזמנו היא הייתה מתנדבת בקיבוץ, שכחה את שמו. וירושלים, כמה רצתה לחזור לשם, אבל ההורים שלה... היא רצתה לשתף אותו בחוויה הישראלית שלה אך ראשו היה תקוע במנוע. רק ישבנו התנדנד ימינה ושמאלה, מותאם לתנועות ידיו. הוא לא גילה שום רצון להקשיב. היא הוציאה כרטיס ביקור מתיק היד שלה ותחבה אותו לכיס האחורי של מכנסיו. אחוריו קפאו למגע ידיה אך הוא המשיך בעבודה. "Please call me", הוא שמע את טפיפות סנדליה המתרחקים.
כשהיה בטוח שהיא לא יכולה להבחין בו הוא הרים את ראשו וראה את הפורד גולשת אל הכביש הראשי ונבלעת בנחש המכוניות. הזיעה שטפה את גופו וירדה קילוחים קילוחים על פניו, על חזהו וגבו, ומשם גלשה לרגליו ויצרה שלולית קטנה למרגלותיו. הוא ידע שלא בעטיו של החמסין הוא מזיע כל כך. ליבו שדפק בחוזקה כבר בישר לו, ידיו הרועדות חיזקו את החרדה, הכלי שהחזיק נשמט מידו. הוא פחד לאבד את שיווי משקלו. התיישב על רצפת המוסך מול מכסה המנוע הפתוח ונשען בגבו על הקיר. האריג העדין של חייו, זה שטווה בקהילה החרדית, עומד להתפורר. הרב שאימץ אותו, השדכן של הקהילה שכבר דיבר איתו על לאה, אישה חסודה מבנות הקהילה, הכול השתנה בן רגע וכבר ברור לו כי לא בלאה חפצה נפשו, אלא בנעמי, בזנזונת הזאת שהסעירה את דמו. כוח שאין להימלט ממנו לכד אותו.
שלמה, שחזר מהפסקת הצהריים שלו, לא הבחין בגוף שישב מכווץ. כשנתקל בו צווחו שניהם צווחת פחד. שלמה התאושש ראשון: "לעזאזל מורדי, כמעט הפלת אותי".
הוא לא ענה, גם לא זז.
"מה קרה לך? למה אתה יושב ככה על הרצפה?"
בכוחות אדירים הצליח לקום ולעמוד על רגליו. הלך לקאדילק והחל לחטט בתוכה.
"מורדי!" שלמה צווח, "תגיד לי מה קרה לך! רבת עם מישהו? למה אתה רטוב ככה?"
כשכבר לא יכול היה לשאת עוד את מבטו הכועס של שלמה הוא מלמל: "זה באמת שום דבר שלמה, סתם ישבתי קצת לנוח". צמרמורת הרעידה את גופו.
שלמה כבר היה רגיל להתנהגויות המוזרות שלו. לולא הרב שהפציר בו שיעסיק את הבחור, כבר מזמן היה נפטר ממנו.
"תשתה מים, אתה מזיע כמו סוס", הוא זרק ופנה לעיסוקיו.
בתום יום העבודה מורדי חזר לחדרו. הוא העמיס את מעט החפצים שהיו לו ושם אותם בטנדר הישן ששלמה עזר לו לקנות לפני חודשיים. את שכר הדירה והמפתחות השאיר על שולחן האוכל, ומכתב קצר לשותפו לדירה. סגר את הדלת מאחוריו, נכנס לטנדר, התניע אך לא זז. ריכז את מבטו בבניין הדירות ששימש לו מקלט, מביט אל חלון החדר שבו גר, ויודע שחיי השלווה שהיו מנת חלקו בקהילה השקטה הסתיימו.
הוא לא ידע מה מחכה לו, אבל לפחד התווסף משהו אחר. האישה הזאת כבשה את מחשבותיו והובילה אותו לטירוף שאין ממנו דרך חזרה. הסדר שעמל כל כך קשה להשיגו, הכול התמוסס באחת מבלי שתהיה לו שליטה בדבר.
תחב את ידו לכיס האחורי ושלף את כרטיס הביקור של דבי, ואז הכניס להילוך ולחץ על דוושת הגז.
תוך שעה הגיע לעיירה רוזלין שבלונג איילנד. לא הייתה לו שום תוכנית. חנה ברחוב מייפל 18 ווידא שוב את הכתובת שבידו. כן, זה הבית. הוא לא העז לצאת מהרכב. המכוניות שחנו ברחוב הבליטו את עליבות הטנדר שלו. יושב בג'ינס וטריקו צהובה, נעלי ספורט ישנות, הוא אפילו לא התקלח. כבר שעה הוא ככה, עוד מעט תשקע השמש.
מביט שוב על הבית. ארבעה חלונות גבוהים עיטרו את חזיתו, ובמרכז דלת עץ עבה. בשני חלונות בקומה השנייה דלק אור, מישהו העלה אור גם בקומה התחתונה, כנראה במטבח. בחצר הבית ממול שיחקו ילדים. הרעש וההמולה שהקימו הרגיעו את עצביו. הוא אהב לשמוע קולות של ילדים משחקים, רצה לשחק איתם, לחבק אותם, היה רוצה שיהיו לו ילדים כאלה. המחשבה הזאת הפיחה בו כוחות והוא הרגיש שהוא מוכן למשימה.
יצא מהרכב ופסע בשביל הארוך עד שעמד מול הדלת. היסס לרגע, אחר כך צלצל בפעמון. חלפה דקה שנראתה לו כנצח. קול של אישה שאל מהעבר השני של הדלת מי שם. הוא לא ידע מה להשיב. איך לא חשב על זה קודם? הרי הוא לא אמר לה את שמו.
"אני הבחור שתיקן לך את המזגן, זוכרת? נתת לי את כרטיס הביקור שלך".
"תודה, אני לא צריכה מזגן".
צעדים מתרחקים מהדלת.
לחץ שוב על הפעמון וחיכה דקה, אולי קצת יותר, עד ששמע צעדים מתקרבים. עין מביטה בו דרך העינית. ידו נשלחה בתנועה אוטומטית אל ראשו ותלשה את הכיפה.
"את מי אתה מחפש?" נשמע קול של גבר.
"אה... שלום, אני מחפש את דבי".
הוא רצה להגיד את שם משפחתה אך לא ידע כיצד לבטאו.
"פגשתי אותה בבוקר, היא נתנה לי את כרטיס הביקור שלה".
הוא החל לגמגם מעט, גם האנגלית לא יצאה מפיו כמו שרצה.
"אפשר לדבר איתה בבקשה?"
שמע רעשים, אחר כך האיש חזר אליו: "דבי לא פה, היא נסעה בענייני עבודה. חכה רגע..."
צעדים מתרחקים. הוא חיכה.
הילדים בחצר כבר נכנסו לבתיהם, השמש החלה לשקוע. איך לא שם לב לכך? מיואש הוא פסע לעבר הרכב שלו. כששמע את דלת הבית נפתחת הוא פנה לאחור וראה שהאיש בא לקראתו. הוא הושיט יד ללחיצה אך האיש לא הושיט את ידו ולא גילה סימני ידידות. תווי פניו דמו כל כך לפניה.
"דבי לא פה. דיברתי איתה בטלפון, היא אמרה שאתה יכול לצלצל אליה מחר".
נבוך. איך שם עצמו לצחוק? למה לא חשב על זה קודם? הרי מספר הטלפון שלה מופיע בכרטיס שנתנה לו. המחלה שלו מתחילה עוד פעם.
"תודה, אצלצל אליה, היא תחזור הלילה?" הוא ירה את מטח המשפטים בנשימה אחת.
האיש, כנראה אביה, הביט בו בעוינות גלויה. "אתה כנראה לא מבין מה שמדברים אליך", סינן, "אני לא יודע מתי היא תחזור. יום טוב".
את הלילה העביר במלון דייאז אין שהיה ממוקם בצידי הכביש הראשי. למוחרת בבוקר התעורר כדרכו בשש. שהה ארוכות במקלחת, אחר כך התפלל שחרית באדיקות שהפתיעה אפילו אותו. את ארוחת הבוקר אכל בחדר האוכל של המלון. זה היה כלול במחיר. רוב האורחים שראה היו אנשי עסקים. המלון היה תחנה בדרכם לסגור עסקה. הם ישבו ביחידים או בקבוצות, פטפטו בקול רם, יישרו את העניבות שלהם בתנועה אוטומטית והריצו את המלצריות לכאן ולשם.
הוא לעס את הטוסט בחמאה ושתה את הקפה לבד בשולחן. דווקא שמח על הרגעים האלה, שנראו לו כשהייה קצרה בדרך הארוכה המתוקה שחיכתה לו. בעוד האחרים אכלו ופטפטו, חישב את מצבו הכלכלי. את רוב המשכורת חסך, לא היה לו על מה לבזבז. תחושת גאווה העלתה חיוך על שפתיו ומילאה אותו בביטחון.
בעשר, שעה לפני המועד האחרון לעזיבת החדר, נשכב על המיטה וחייג למספר מתוך הכרטיס שרעד בידו. היא לא ענתה, הוא לא השאיר הודעה. בעשר ועשרה צלצל שוב, היא לא ענתה והוא לא השאיר הודעה. אחר כך ניסה בעשר ועשרים, בעשר וחצי ובעשר וארבעים. כל עשר דקות. באחת בצוהריים צלצל לדלפק המלון וביקש להאריך את שהותו במלון לזמן בלתי מוגבל, ומייד אחר כך המשיך לצלצל לדבי, עכשיו בתדירות של פעם בשעה. מחשבותיו נעו במעגלים שהלכו ותכפו ואספו תאוצה, השתלטו על תאי מוחו ולא השאירו מקום לשום מחשבה הגיונית.
היום הפך ללילה. נעלמו עקבותיה, כאילו אף פעם לא הייתה קיימת. הוא לא הצליח להשתלט על הדחף להמשיך ולהתקשר אליה. כוח אחר השתלט עליו, קבע את מעשיו ושיבש את מחשבותיו. חרדות שחשב שנפטר מהן חזרו במשנה עוצמה כמבקשות להטביעו. לא היה לו לאן ללכת ועם מי לדבר. שכב על המיטה ותחב את הכרית מעל ראשו, עוצם את עיניו ופוקח אותן, מנסה להירדם אבל לא מצליח, קם על רגליו, מסתובב בחדר הצר כאסיר בתא כלאו. מגדל הקלפים שבנה לפרטי פרטים התמוטט. לא אישה הועיד לו אלוקים, אלא קבר. כל כך פחד מהמוות, אבל סרט ההתאבדות עבר מול עיניו בבהירות, בצבעים עזים ובתכיפות הולכת וגוברת.
כבר אחרי חצות, מעשר הוא לא ניסה לצלצל. פתח דלת שהובילה למרפסת קטנה, יצא אל המרפסת, נתקל בכיסא פלסטיק, כמעט מעד אך הצליח לאזן את עמידתו. כך עמד, נשען על מעקה הברזל, צופה אל נקודות האור של העיירות והכפרים שהשתרעו הרחק למרגלותיו. רק עכשיו קלט שהוא בקומה השתים עשרה של המלון. זה ייקח רק כמה שניות עד שינחת למטה על השביל, כמה שניות של אושר, של חופש, משוחרר לחלוטין הוא ירחף כעלה שלכת. הוא לא הרהר במגע עם האדמה. החופש להתעופף הקסים אותו.
הוא לא שמע את צלצול הטלפון בחדרו. דבי חזרה וחייגה אליו אחרי שראתה עשרים ושתיים שיחות מאותו מספר. בצלצול החמישי הוא שמע. דמו קפא, נשימתו נעתקה, רגליו מיאנו לזוז. הטלפון המשיך לצלצל. הוא חזר לחדר ברגליים כושלות והרים את האפרכסת.
את בליל המילים ששפכה עליו הוא לא תפס, אולי כי הוא לא רגיל שכועסים עליו שלא בשפת אימו, או שפשוט היה מאובן ואולי מאושר עד כדי כך שלא יכול היה להוציא הגה.
כשסערת המילים שככה ושקט מאיים זחל מהטלפון לחלל ראשו, הוא פתח את פיו: "?Debby, will you marry me".
היא לא האמינה למשמע אוזניה. כבר אחרי חצות. היא כבר תעביר שיעור בדרך ארץ ללבנטיני הזה.
"אני אפילו לא רוצה לדעת אם אתה מבין את מה שאמרת לי", אמרה, "אולי תגיד לי קודם כול איך קוראים לך? את השם שלי אתה כבר יודע, כבר היית בבית שלי, פגשת את הוריי, אז כל מה שנשאר בשביל להתחתן זה לדעת את השם שלך".
הוא לא שמע את האירוניה שבקולה, רק צליל של פעמונים, שהוציא אותו מהמחשבות על קפיצה.
"מורדי", אמר.
"מורדי? איזה שם זה? אף פעם לא שמעתי שם כזה".
"זה מרדכי, מרדכי אילוז, על שם סבא שלי. זה מהסיפור על מרדכי ממגילת אסתר. אימא שלי קראה לי מורדי. זה קיצור".
היא הוקסמה מטון דיבורו. בקולו הייתה שלווה שתמיד הייתה חסרה לה. מחושי הבטן שפקדו אותה אתמול כשיצאה מהמוסך הבהירו לה: הוא הסעיר את מוחה והעביר רטט ענוג באיבריה, תחושה של כמעט התפרקות פיזית.
"שם יפה. גם דבי זה קיצור. בעצם קוראים לי דברה".
היא שתקה, גם הוא.
"אקרא לך דבורה, דבורה הנביאה", אמר לפתע.
היא פרצה בצחוק וחשה את בטנה מתכווצת. נשימותיה היו מהירות. היא לא ילדה קטנה. גברים היו חלק מתרבות חייה, היו לה לא מעט מהם. תואר שני באוניברסיטת אולבני, עובדת כבר ארבע שנים כעובדת סוציאלית בבית אבות מכובד, מרוויחה יפה. נכון, עדיין גרה עם ההורים, אבל רק מטעמי חיסכון. הם חושבים שהיא עדיין לא מוכנה לחיים האמיתיים. אף פעם לא העריכה את יכולת ההבחנה שלהם.
"למה אתה במלון? כמה זמן אתה שם? אתה רוצה שאבוא?" שאלה בהיסוס, "למה אתה לא עונה?"
הוא ארגן את המשפט במוחו: "לא, דבורה, את לא מבינה. אני רוצה להתחתן איתך, אני אוהב אותך", והיא, שעמדה עד עכשיו, התיישבה על המיטה.
מי זה המורדי הזה? עבריין מסוכן? תמים חסר תקנה? מתת הגורל?
"בן כמה אתה?" שאלה והוסיפה מייד: "אני בת עשרים ותשע. בעצם, בדצמבר אהיה בת שלושים".
"יום הולדת שמח, דבורה", הוא חייך.
"תקשיב, מורדי", היא סיננה, "קוראים לי דבי. אני לא אשתך. אתה תקרא לי דבי!"
הוא לא ידע איך להתגונן, ועשה את מה שהוא יודע לעשות, את מה שהוא רגיל. שתק.
"ובכלל, כששואלים אותך שאלה תענה בבקשה. בן כמה אתה? בן ארבעים? חמישים?"
כמה נעימים היו באוזניו צלילי כעסה, כמו מילים של שיר אהוב.
"אני בן עשרים וארבע. בפברואר אהיה בן עשרים וחמש".
מופתעת. איך לא ניחשה? היא כעסה על עצמה. הרי הוא ילד, ממש תינוק.
"אתה יודע, אני כמעט יכולה להיות אימא שלך".
"אני אוהב אותך דבי". רצה להגיד דבורה, אבל יצא לו דבי כמו שביקשה.
"תשמע, כבר מאוחר מאוד, אני חייבת ללכת לישון, יש לי יום עמוס מחר, בטח גם לך. אני אתקשר מחר".
"לילה טוב דבי, אני לא הולך לשום מקום, אין לי לאן ללכת. אחכה לך פה, כיעקב לנעמי".
החלק הראשון של המשפט היה מטריד ואת החלק האחרון היא לא הבינה, אבל החליטה לא לבקש הבהרות. אמרה "לילה טוב" וניתקה.
מורדי לא הלך לישון. את הלילה העביר בישיבה על הכיסא במרפסת, עיניו ממוקדות בנקודות אור שריצדו סביבו. מעל החיוך זלגו דמעות. רק לקראת הבוקר נרדם, כאילו הגיע לקו הגמר.
* * *
הוא חיכה לה, אבל היא לא חזרה אליו. אחרי עשרים טלפונים בכל יום במשך שבועיים ושהייה במלון עד שכרטיס האשראי שלו התרוקן הוא נזרק מהמלון. חזר לשלמה, שברגע הראשון רצה לבעוט בו החוצה עד שתפס שהילד הזה חולה והביא אותו לבית החולים. מורדי שהה שם יומיים, מחובר לזונדה כי לא יכול היה לבלוע שום מזון. ירד חמישה עשר קילו. בבית החולים המליצו שיקבל טיפול פסיכולוגי וכך פגש את דניאל שוב.
"עכשיו אני נזכר מאיפה אתה מוכר לי", אמר לו, "האוטו המעפן שלך בפאלאסיידס פארקווי. אז אתה עובד פה. סחתיין..."
אחרי הפגישה הראשונה דניאל שלח אותו לפסיכיאטר מקומי שנתן לו כדורי הרגעה.
המפגש השני ביניהם היה במשרד.
מורדי גמגם את ההברות כאילו אין בכוחן להתחבר למילים. הוא נזכר כשהיה ילד, חסר חיים ולא דומה לאף אחד מהילדים בשכונה. כולם שיחקו כדורגל, רק הוא ישב על הארץ וספר אבנים. אף פעם לא ממש התעניין בלימודים, אבל הצליח לעלות מכיתה לכיתה בלי בעיות.
"במשפחה שלנו רק צעקו, בעיקר עליי. אימא עבדה כל היום בבית. שבעה אחים ואחיות, אני מספר שלוש. בגיל שתים עשרה עברתי ללמוד בפנימייה דתית. לא הייתי תלמיד רע, אבל הייתי די מוזר. לפעמים אני מרגיש שאני לא... כאילו משהו בוער בתוכי. יש רגעים שאני לא יודע מה קורה סביבי, ואז יש לי התקפי חרדה, התקפי זעם, ואני רוצה להרוג את עצמי..."
סיפור מעיק של נער משדרות שנזרק מכל מסגרת בגלל התנהגותו המוזרה. מכיוון שלא ידעו מה לעשות איתו, הוא נשלח לישיבה מקומית וממנה נשלח למונסי בניו יורק.
"החמצתי הרבה שנים בחיים שלי. לא למדתי איך לחיות, רק איך לפחד. לא הייתי צריך לתת לזה לקרות".
"אהבת אותה?" דניאל שאל.
מורדי דיבר בעצלתיים שעה שהתחיל לדון עם עצמו אם הוא רוצה לענות על השאלה, מתחיל משפט ולא גומר, מבולבל מהידיעה שבמהלך אותם שבועיים שבהם שהה במלון הוא היה במצב של טשטוש חושים, והשיחה עם דבי לא הייתה אלא פנטזיה שבדה מדמיונו כבר מהרגע שהיה בדרכו לפגוש אותה, המצאה שנועדה לנחם את נפשו.
"אף פעם לא אמרתי את המילה אהבה", הוא מצמץ בעיניו, "בעצם, אני לא מאמין שיש דבר כזה. סתם פדיחות". עיניו נמלאו דמעות.
הם נפגשו שלוש פעמים לפני ששלמה והרב החליטו להחזיר אותו לישראל.
"אז תגיד לי, דוקטור", הוא אמר לדניאל בשיחתם האחרונה, "אתה מאמין שאנשים יכולים לעוף? כי אני הולך לנסות את זה. לא יודע, אולי יקרה איזה נס".
