חרוזים (מאת אלישבע)1
נתיבות, שנה ג, גיליון 6-7 (33-32), י"ד בניסן [ערב פסח] תרפ"ח, 4.4.1928, עמ' 9
איך נֶאֱמַר בכוס קטנה? - "לְכָל יְמֵי הַחַג יֵשׁ קֵץ - הוּא מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא".2 האומנם בא? האומנם אותו הרוח הטוב, קל הכנפיים, רוח־אח, שהיה בא למען לחבק ולנחם, "צוחק ולועג" עתה? ולבו אשר חלם, "הזדקן והשתגע"? כן, כך אומרים ה"חרוזים". כך מעיד צלצולם הנוגה, כי סופדים הם על החג, שגם הוא לא היה אלא חלום.
חרוזים זהו המשך של כוס קטנה, אותו הפזמון הידוע והחביב. אותה התוגה, הפשטות והחמימות, אותו הריתמוס הקל, המלבב. ורק הטון מיואש יותר, כי הרבה חלומות היו למציאות, ורבים נגוזו־חלפו, וה"סך הכול" הוא: "רק דימיתי" ולא יותר. ולכן אין כבר בשירים אותו התום והגנדרנות הילדותית, אין גם זדון, ואין צורך להכריז "מי כמוני מבני החלד מאושר עלי אדמה!". דרישות איִן. "ובלב רק מילה יחידה; לעולם יהי הקסם שורֶה, לעולם תהי הנפש חידה!"... וגם הצבעים נהיו קודרים ועגומים יותר. אמנם גם בשירים הקודמים תפס הצבע האפור מקום הגון, ואולם שָמָּה הוא בא כמעט תמיד בצירוף האדום. בתוך החולין היה תמיד דבר־מה מנוגהּ החג. אז היו "גרגירים אדומים" ו"רצועת שחר בוערת בדמדומים". אז, בשעה ש"התכסו השמים עבים" ו"האופק היה כולו ערפל", היה בידיים פרח אדום, ועתה הנה "כתמים אפורים במסגרת שחור". ובכמה שירים חוזרות המילים "נגמר" ו"כיליון", ובכמה מהם רועדת הנימה העגומה "אני כבר בת ארבעים", מאחור נשאר זיו הנעורים. הזיות, ציפייה ללא דבר, ומלפנים "ניגון בית מרזח, אולם הקפה" וחולין...
ובכל זאת... בכל זאת טובים הם ימות החולין, כי "יש עוד נגינה־קצת, חמלה־קצת, חיבה, וטוב גם בערב לשבת יחדיו", כי אפשר לאהוב בעלמא, כי למרות מה ש"על השלג ועל האור הקר מונח עוד רושם של תוגת עבר", יכול הלב לפרפר בחדוותו, כי אפשר עוד ליהנות על ציצי תכלת חיוורים ותמימים שעלו בצדי דרכים ולהאמין "בצרור הפרחים על השולחן נגינת אהבים נרדמת". ולכן תלחשנה לפעמים השפתיים על "ריח הנוער והאביב", ותצלצל הברכה "לחיי השנים שעברו, לחיי השנים הבאות".
וסוף כל סוף הן "חיי כל לבב חלום". ואם גם יודעת המשוררת לנכון שהכול היה כזב - שאין למה לחכות, ואמת היה רק "ריח שושני הכרך" כמו שכותבת היא בסיפורה "אמת", הרי בכל השירים יש הד של אותה "מילה קטנה שלא אמרתי, מה אם המלך חי?"
ובכן, עוד הפעם לפנינו ספר חדש של אלישבע. ספר קטן, ועל העמוד הראשון כתוב באותיות גדולות חרוזים, ואולם "שמו אחד: חלום"
אנדרה מוֹרוּאַ, אקלימים3
פֶּתַח, גיליון ב, ט"ז בחשוון תרצ"ב, 28.10.1931, עמ' 3. חתומה: ל.ג.
אקלימי הנפש והשתנותם על ידי גולפשטרום־הרגש,4 הוא התוכן העיקרי של הספר המגוּון, הריחני הזה.
שתי נשים - שני טיפוסים החביבים ביותר על הספרות הצרפתית החדשה.
הראשונה - טיפוס הפריזאית החוזר ובא בכמה יצירות. פריזאית, שהיא בהתאם לחינוכה ומצבה הסוציאלי לפעמים פרקטית, לפעמים פיוטית, לפעמים עדינה מאוד ולפרקים גסה קצת, ואולם תמיד נשית, דקת טעם, קלת דעת וקפריזית. תחילתה עוד אצל הוגו (קוֹזֶט ב-Misérables),5 והמשכה - סילביה וקולֶט (רוֹמַן רוֹלַן)6 אודט וז'ילברט (מרסל פּרוּסט)7 וכולי. ופה ברומן של מוֹרוּאַ - אודיל ומהדורתה השנייה, קצת יותר גסה ובולטת - סוּלַנז'.
השנייה פחות טיפוסית למולדתה הצרפתית (אף כי יש גם זה!) - פחות אישה, יותר אישיות. בספרי רומן רולן מוצאים אנו אותה בצורה המושלמת: אנטואנט הדקה; גרציה הרכה, המבוגרת (ז'ן כריסטוף); וְאַנֶט (הנפש הקסומה). גיבורת האקלימים, איזבלה, נופלת בערכה האנושי מאלו הנשים. היא קצת חסרת אונים, קצת יבשה, ומעט... משעממת, כמו רוב האנשים אשר הצדק תמיד אִתם. אך יש בה דבר־מה גדול מחוץ לכל חסרונותיה אלה, בה, אשר האמינה אמונה שלמה כי "מעולם לא הייתה אשמת־אישה גדולה מאשמתה של אודיל"...
כמובן מאליו שכל אחת מאלו הנשים יוצרת סביבה אווירה מיוחדת משלה, אקלים משלה לגבר האוהב, האהוב. והוא? הגבר? אותו אין אנו רואים אף רגע ראייה אובייקטיבית. בחלק הראשון במכתבו אל איזבלה, הוא - לאורהּ המבריק, השובב, של אודיל - כסלק שצמח בצד חבצלת. בחלק השני, ביומנה של איזבלה, באקלימה היבש, שהרקיע בו מכוסה עבים חשכים של קומפלקסים [תסביכים] מדוכאים, הוא בעצמו דומה לחבצלת־גנים עדינה. בחלק הראשון הוא איזבלה, בחלק השני הוא אודיל. הוא, הגבר, המשפיע תמיד על מהלך המחשבה של האישה האהובה, מושפע ומנוצח תמיד על ידי מצב רוחה ומזגה. כוח הרגש חזק מחוכמת אדם, מכּל השכלי, ולכן היסוד הנשי נשאר המנצח בספר הזה.
הספר מוכיח: לא ברק־מחשבה, לא "השכל הישר", לא חשבון, מחוללים את החיים. החיים נבנים על ידי הרגש, על ידי הטמפרמנט, על ידי האקלים של כל אחד ואחד מאתנו.
...Dans la pauvre âme humaine, la meilleure pensée est toujours incertaine. Mais une larme coule et ne se trompe pas.
אומר אלפרד דה מיסֶה:
"בנפש האדם המסכנה, הטובה במחשבות, אין בה ביטחון. ואולם הדמעה נופלת ואינה שוגה".8
מדוע? [על צ'רלי צ'פלין]
פֶּתַח, גיליון ב, ט"ז בחשוון תרצ"ב, 28.10.1931, עמ' 4. חתומה: עדה גרנט9
מי פה בליטא אינו יודע את שמו של צ'פלין? מי לא יכיר את פרצופו הטרגי־קומי בין המון הפרצופים של ״כוכבי" אמנות ממינים שונים?
הילד המשתובב מחקה ברחוב את הילוכו. היהודי מכריז בגאווה: "צ'פלין הוא אחד מאחינו בני ישראל".
האדון ״האינטליגנטי" סתם אומר בחשיבות בשיחתו ״הרצינית״ על האמנות המודרנית: "צ'פלין הוא אמן הפילם העמוק ביותר בימינו".
"סלחו לי, חביבַי, שמא תגידו לי איזו תמונה [סרט] מתמונותיו של צ'פלין חושבים אתם לטובה ביותר?"
הקהל הנכבד מגמגם: "מעולם לא ראינו את צ'פלין על הבד... פשוט לא הייתה אפשרות! הציגו כאן פעם את בהלת הזהב [הבהלה לזהב] בראי־נוע קטן שעמד להיחרב - לא הייתה רֶקלָמָה [מודעה], לא ידענו... ופעם לפני שנים אחדות הציגו את הגדי [בהכרח: הילד] בהשתתפות צ'פלין ודז'קי [ג'קי] קוגן. אז לא ידענו עוד מהו צ'פלין ועתה - כל כך רוצים היינו לראותו ואין מראים לנו"...
אני מאמינה להם - הם רוצים לראותו. הם יידעו להעריכו ולאהבו, אפילו אם טעמם האמנותי אינו משוכלל די צורכו, כי מי כצ'פלין יודע להיות מובן ויקר לילד, לעם הארץ ולאיש האמנות.
איפה הן באמת התמונות הנהדרות שכל אירופה ואמריקה נהנות מהן? מדוע אין מראים לקהל הליטאי את הקרקס, חיי כלב, עולה רגל ואת התמונה האחרונה אורות הכרך? האם חושבים שהקהל לא יעכל מנה גדולה כל כך של אמנות? ומאין הביטחון הזה?
הן עוד אף פעם לא נעשה הניסיון.
