1. בים בם בום
מה קרה לישראל?
איש לא ידע מה גרם לבן האדמו"ר לעזוב את הכול ולברוח. המקרה היה לפלא, וחסידות סמירנוב כולה הוכתה בהלם.
הדבר אירע בשנת תרכ"ו. ליתר דיוק, או לפחות על פי מה שיופיע שנים רבות אחר כך על גבי כתב התביעה, במוצאי שבת קודש פרשת "ויצא", אור ליום ח' בכסלו תרכ"ו. שעה אחת קודם לכן עוד ערך האדמו"ר רבי אברהם "עבד ה'" מסמירנוב את ההבדלה. כבכל מוצאי שבת עמדו החסידים אחוזים זה בזה ושרו את ניגון הדבקות, "אמר ה' ליעקב אל תירא עבדי יעקב", במנגינה המיוחדת להם. בה בשעה דחקו זרועות החסידים זו את זו בניסיון ללכוד את גביע הזהב העתיק וללגום מעט משארית היין שבתוכו, סגולה לבריאות, עושר וזַרעָא חַיָא וקַיָמָא. הקול קול יעקב והידיים ידי עשו.
מיד עם סיום ההבדלה, ובד בבד עם שירת החסידים, נדחף ישראל הצעיר, "העילוי", בפי כול, אל חדרו של אביו, לשם הובאה מבעוד מועד ואחר כבוד גם בחירת לבם לו.
באותה השבת התארח בעיירה רבי שניאור־זלמן מקגלביץ'. מפעם לפעם נוהג היה הרבי מן העיירה הסמוכה לעזוב את חצרו, ולשבות בלוויית שני משמשיו וכמה מתלמידיו בצלו של האדמו"ר הזקן מסמירנוב. אולם הפעם, שלא כדרכו, הופיע רבי שניאור בשערי החצר כשהוא מלווה ברעייתו הרבנית ובפרומה־לאה, בתו היחידה, שכבר הגיעה ליום שידובר בה. גם המשמשים לא באו הפעם בידיים ריקות, והם הורידו עמם מעגלת הצב תיבה כבדה ובה מאה ועשרים זהובים, תשורה לרבי מסמירנוב.
לראשונה בתולדותיה של החסידות לא נשא האדמו"ר מסמירנוב דברים על שולחנו בסעודת ערב השבת, ורבי שניאור־זלמן כובד לדרוש במקומו. צבא החסידים, אשר הורגל בשיחותיו הקצרות והשוות לכל נפש של רבם, האזין כעת בדומייה לדרשתו של האורח חובב הגימטריה, שהוקדשה כנהוג למעשה הפותח את פרשת השבוע — חלום יעקב.
"שלושה־עשר פסוקים, מאה תשעים ואחת תיבות, שבע מאות שלושים ושלוש אותיות," מנה רבי שניאור־זלמן.
"ונודניק אחד שלא מפסיק לברבר," סינן שימל הסנדלר, שלא הסתיר את הטינה שרחש לאורח הנכבד ולבני חצרו.
"שלוש־עשרה; מאה תשעים ואחת; שבע מאות שלושים ושלוש," ספק לא שמע ספק התעלם הדורש. "ומה משותף לשלושה מספרים אלה?"
"ארבעים ושתיים," לחש שוב הסנדלר, "התשובה היא ארבעים ושתיים."
וכאן סובב רבי שניאור־זלמן את הקהל הטרוט בדרשה ארוכה, הנפתלת בין דרכי הדרש, הרמז והסוד ומקשרת בין שלושת המספרים, שתי החסידויות והשידוך האחד.
שימל, מצדו, לא התאמץ להסתיר את חוסר עניינו, טמן ראשו בין זרועותיו והציג פרשנות משלו לחלום יעקב.
גם לאחר שהסתיימה סוף־סוף הדרשה והקהל החל בניגון זמירות השבת, נותר ראשו של הסנדלר נטוע עמוק במקומו. בשעת שירת הפיוט "מה ידידות" — אז חזרו האדמו"רים וקהל החסידים אחריהם שלוש פעמים רצופות על הבית המתחיל ב"חפציך אסורים וגם לחשוב חשבונות", וממשיך ב"הרהורים מותרים ולשדך הבנות" — זע סוף־סוף שימל. הוא הרים לרגע את קודקודו מגובה השולחן ופסק כי אולי כבר הגיעה השעה לעבור לבית הבא, המתחיל "הילוכך תהא בנחת עונג קרא לשבת", וממשיך "והשינה משובחת כדת נפש משיבת". אחד משמשיו של הרבי מקגלביץ' כבר מיהר להלקות את החצוף, אך האדמו"ר המארח הבליע חיוך דק מתחת ללובן זקנו, סימן בכף ידו להרגעת הרוחות, והחל בשירת הבית הבא.
אף לאחר שעזבו אחרוני החסידים את שולחן השבת החגיגי נותר רבי אברהם מסמירנוב לשבת בצד רבי שניאור־זלמן מקגלביץ'. רוחו של רבי אברהם היתה טובה עליו, וגם מחותנו לעתיד לא הניח לרחשים שעלו בשעת הסעודה מכיוונו של הרצען המקומי להעכיר את שמחתו. אחרי ככלות הכול, לא בכל יום מזדווג לו זיווג שכזה. שני האדמו"רים הסבו זה לצד זה עוד שעה ארוכה, כוסיות יין שֵכר בידיהם והם מפזמים יחדיו מנעימות השבת.
רק אחר חצות הלילה נפנה רבי אברהם ללוות את רבי שניאור־זלמן אל חדר משכבו, והשניים צעדו אל אוויר הלילה הקריר כשהם חבוקים, ומבמבמים בצוותא ניגון חסידי עליז ונטול מילים.
שני חברים יצאו לדרך, בים בם בום.
2. וחכם עוד קצת פחות
אירוסיהם הקרבים ובאים של בן רבם עם בת האדמו"ר השכן היו סוד גלוי לחסידים זה מכבר. מפאת עין רעה ומחשש להקדחת התבשיל טרם זמנו, לא נאמר דבר בקול. אליבא דאמת, כבר בערב שבת נערך טקס התנאים בחדרי חדרים בביתו של האדמו"ר מסמירנוב, והצדדים סיכמו ביניהם כי הודעה על המאורע תימסר בשתי החצרות במקביל, ורק לאחר צאת השבת.
אך תוכניות סודיות לחוד ומציאות גלויה לחוד. משנתהדק הקשר בין החסידויות, ומשהגיעה אף הכלה המיועדת לחצר לראשונה יחד עם אביה, הסיקו החסידים על נקלה דבר מתוך דבר, והתרגשות אחזה בכל העיירה. זריזים שבבני החצר מיהרו עוד בערב שבת לחבר שתי קורות עץ ארוכות ברצועת בד, ועליה הכתובת: "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל", רקומה בחוט זהב. מיד במוצאי השבת, בעת פגישתם הראשונה והאחרונה של בני הזוג עד לחופה המיועדת, כבר נמתחה היריעה מעל לפתח הכניסה לבית המדרש.
***
מעת שהעפיל ישראל לגיל חופה חיפש לו אביו כלה כמעלתו, משימה שאינה קלה כלל ועיקר: בכל הנוגע לעסקי השידוכין, לא הרי חסיד פשוט כהרי בן אדמו"ר. חסיד מן השורה, לכשיגיע בנו לפרק "האיש מקדש" ימצא לו את זוגתו, בסיוע שדכנית זו או אחרת, מבין בנות חבריו לחצר החסידות. לא כן הדבר באשר ל"בניהם של קדושים". אלה ישודכו רק עם בנות אדמו"רים אחרים, שהרי אין לך רבי המכבד את עצמו אשר יסכים לזיווג עם בת חסיד פשוטה ונטולת ייחוס. כללו של דבר: את ילדי האדמו"רים לא תביא לעולם חסידה.
ולמי אם לא לפרומה־לאה, בתו של הרבי מקגלביץ', היה הייחוס המתאים והיו המעלות הנדרשות. שמה של פרומה־לאה יצא למרחוק, והגיע זה מכבר אף לעיירה סמירנוב. שמועות על אודות ידיעותיה הנדירות בתורה עשו להן כנפיים. מפה לאוזן עברו המעשיות על צניעותה המופלגת וצדקנותה של הנערה, אשר מגיל צעיר נהגה לערוך תיקוני חצות ולהתענות תעניות שני וחמישי יחד עם חסידי אביה. סיפור מכתבה לצאר ניקולאי נודע בשערים.
בעודה ילדה בת חמש, שלחה פרומה־לאה מכתב למושל רוסיה, ודרשה ממנו בתוקף כי יחזור בו ממס הגולגולת אשר החליט להטיל על נתיניו היהודים. המכתב, אשר היה משובץ להפליא במובאות ממקורות תורת ישראל ומחוכמת העמים, הותיר את "צאר הברזל" פעור פה, ושיכנע אותו להסיר לאלתר את רוע גזרותיו מעל יהודי קגלביץ'. אגדות, שמעולם לא אושרו על ידי בני סמכא אך מעולם גם לא הוכחשו, טענו בעקשנות שהנערה הצעירה, שהיתה כעת בת שש־עשרה וחודש בלבד, ידעה על פה את כל סדר נשים בתלמוד, שלטה בשבע שפות שונות על בוריין וניהלה גם, הלכה למעשה וללא כל עזרה, את כל עסקיו המשגשגים והפוריים של אביה, שהיה בור גמור בכל ענייני העולם הזה ("והבא!" הוסיף שימל).
כעת השתעשעו החסידים במחשבה על איחוד עתידי של חסידויות סמירנוב וקגלביץ', איחוד שיכפיל וישלש בִּן לילה את גודלה של חסידות סמירנוב וישפר פלאים את מצבה הכלכלי העגום, ועשוי להועיל גם לחצר קגלביץ' ("כי כמו שהכסף נדיר אצלנו, ככה השכל אצלם").
הכול היה מוכן, אך הדבר לא נסתייע.
מה אירע בפגישתם הקצרה של בני הזוג המיועדים? מה עשתה פרומה־לאה שגרם לישראל לברוח כל עוד רוחו בו? האם הקשתה בת האדמו"ר על בן שיחה בקושיה תלמודית שעליה לא ידע להשיב? האם גילתה כי מעולם לא למד כל שפה זרה מלבד יידיש? ואולי הזכירה פרומה־לאה לעילוי הצעיר מי משני אבותיהם עשה חיל בעסקיו ואביו של מי מתבוסס בחובות כבדים, ונזקק לנדוניה השמנה על מנת להיחלץ ממצוקתו? — זאת לא גילה איש, וגם ספר חידושי התורה של האדמו"ר, "עבד ה'", מילא דפיו מים.
מה שידוע היטב הוא, כי מיד עם תום הפגישה נעלם העילוי הצעיר כאילו בלעה אותו האדמה, כשהוא משאיר אחריו צרור בגדים דלים, כמה קונטרסים בלתי גמורים של חידושי תורה, ספריית קודש צנועה ועשרות פיות־חסידים פעורים.
העיירה כולה חיפשה את ישראל כל מוצאי השבת ההיא, וגם ימים ארוכים לאחר מכן. שמועות שונות על מותו נסתרו על ידי טענה בלתי בדוקה של אחד ממקורבי החסידות, ולפיה נראה ישראל אור ליום ז' בטבת על סיפון אונייה באחת מערי הנמל הצפוניות. דא עקא, שגם ספק־בשורה זו, שיכולה היתה להיות מקור לתקווה, גילתה מקור חדש לתמיהה, שהרי ז' בטבת של אותה שנה חל בדיוק בליל ה"ניטל", הוא חג המולד, ומה לו לבן האדמו"ר, זרעם של אראלים ותרשישים, באונייה שכל אנשי צוותה גויים גמורים, ודווקא ביום אידם?
כל זה טרם שנפוצה השמועה החדשה, על אודות כנופיית קוזאקים שפרצה יום אחד לעיירה סטוליצ'ניה, והותירה אחריה בוקה ומבולקה ושבעה הריונות בלתי רצויים. ר' מוישה הענגובר, גבאי העיירה, היה מוכן להישבע בנקיטת חפץ כי הבחין היטב בפניו של ראש הכנופיה, וזיו איקונין שלו, חי ראשו, היה זהה להפליא לזה של ישראל. היה מי שהטיל ספק בטיב עדותו של הקשיש חסר השיניים, אשר בשנים האחרונות ביכר את הטיפה המרה על פני טיפת המרק. איש גם לא זכר מתי בכלל ראה הגבאי אחוז הקורדייקוס מסטוליצ'ניה את ישראל. הזקן, מצדו, התעקש שהוא פגש בישראל פנים אל פנים עוד בימים שבהם היה פיכח לחלוטין ("שזה לפחות עשור לפני שישראל נולד," גיחך שימל).
גרסה אחרת לקורותיו של ישראל היתה בפיהם של צמד סופרי הסת"ם של סמירנוב, יעקב גרים ואחיו ועלוו'ל. סיפור נורא ומצמרר, אך לא נלאה בו לחינם את הקוראים. איש בסמירנוב לא האמין ממילא למעשיות של האחים גרים.
כך או כך נותרו השמועות בגדר שמועות בלבד, ובין כך ובין כך לא התגלה כל מידע נוסף ובדוק שיהיה בו כדי לשפוך אור בהיר על מצבו של העילוי הצעיר, אם אכן היה בין החיים, ובוודאי שלא על סיבת בריחתו.
ואם לא היה רב לו בהיעלמות בנו, הרי שנכון לאדמו"ר מסמירנוב עוד צער כפול ומכופל. בחוגי החסידים, מטעם ששורשיו נטועים באשכנז זה דורות, אין חמור מביטול אירוסין. היה ונחתם שטר תנאים בין שתי משפחות, נחשב הדבר לקשר בל יינתק. לא אחת ולא שתיים קרה שחסידים הוכרחו להתחתן חתונת סרק, ומיד לאחריה להתגרש, וכל זאת רק כדי "שלא יישבר השידוך". אווילות? ייתכן. סכלות? אולי. מנהג מחייב? ודאי וודאי. ומנהג ישראל דין הוא, והמרייתו — עוון בל יסולח.
ולא איש כרבי שניאור־זלמן מקגלביץ' ימחל על עוון זה. לא ולא. מעתה ואילך הקדיש רבי שניאור, זועם ועיקש כפרד ("וחכם עוד קצת פחות"), את כל כוחותיו לנקמה. די היה בזימון אחד מצדו, מלווה באיום גלוי בצעדים חריפים כלפי מי שייעדר. מועצת רבני המחוז התכנסה בחצר קגלביץ'. רק רבי אברהם מסמירנוב, שקוע באבל על בנו היחיד, בלט בחסרונו, ובהיעדרו נוסחה הודעה כהאי לישנא:
ראש חודש שבט, ראש השנה לאילן דבית שמאי, תרכ"ו לפרט קטן. קעגלעביטש תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן.
על דבר מעשה ששמענו, שמה ושערורה נהייתה. איך החצוף ישראל בן אברהם, שם רשעים ירקב, ביטל שידוך שנעשה בתקיעת כף וברח כרוח סועה. חרון אף ועברה אחזונו, כי לא ייעשה כן במקומנו. ואנו מוציאים חרם על אותו רשע, ואוסרים על כל הירא דבר ה' לבוא עמו בכל מילי, לתור אחריו ולחפש דרכו, ונמלכנו לאסור גם הזכרת שמו כדין רשע גמור. ואף על קרוביו ומודעיו גזרנו כן.
כן גוזרים אנו על אבי הנ"ל להשיב לאלתר סך מאה ועשרים זהובים שבאו לידו, ולהקים בתחומו בית עבור בתו של כבוד קדושת האדמו"ר ר' שניאור־זלמן מקעגלעביטש שליט"א, חלף הבית שנגזל ממנה, ובתוך שנה אחת, וכדי ביזיון וקצף.
ועל כן באנו על החתום.
מורי חצרות פלך קעגלעביטש והגלילות — שופין, דאנסקה וויברובה.
נפל הפור והוטל החרם, והעיר סמירנוב נבוכה.
