1.
יש לכבד את רצפת ההיכל, חשבה עתליה לעצמה, לדשן את מנורת השמן הנצבת לפני צלם האלה כך שלהבתה תבער כל הלילה ותאיר את החלומות, לכבות את הלפידים המאירים את ההיכל, וללכת סוף סוף לישון. היה זה יום מופלא, שהגיע אל קצו, והיא ציפתה בחיוך עדין לשנתה המתוקה. אולי תזכה לפגוש את האלה האהובה בחלום הלילה, חשבה לעצמה, אך גם אם לא, מה בכך? הרי היא פה, משרתת במקדש הגדול של עשתרת בירושלים, והאלה, הלא נוכחת היא תמיד במקדשה. לפעמים אף מופיעה היא בגופן של הכוהנות עצמן. הגם שהיתה עוד צעירה לימים הרגישה עתליה את האלה נוכחת בתוכה כבר מספר פעמים.
פעם אחת, כשרקדה לפני באי המקדש בין ענני עשן הקטורת, מסכה מפוארת על פניה וצעיפים לבנים משתרגים על גופה העירום, חשה אותה בתוכה פתאום. משהו כמו התדפק על דלתי הכרתה, מבקש רשות להופיע, והיא, שלמדה להמתין לרגע שכזה, נכנעה עמוק בתוכה ואמרה לה "הנני".
את שהתרחש לאחר מכן זכרה עתליה רק כמתוך חלום. איך נעמדה אל מול קהל עולי הרגל בברכיים כפופות וירכיים פשוקות, אצבעותיה שלוחות קדימה, לשונה משתרגת מתוך פיה כנחש קדמוני ועיניה יורקות אש מאחורי המסכה. היא זוכרת את הצפיפות הטעונה של אותו הרגע. הס הושלך מיד בהיכל. כל העיניים ננעצו בה פתאום. היא דיברה אז בשפה שאיש לא יכול היה להבין. שפת האלים היתה זו. לחשי נחשים, מלאכים ואלים יצאו אותו היום מפיה בזעם ובברכה. הקהל הקשיב לה משתאה והיא רקדה ריקוד שמעולם לא למדה קודם. היא הניחה לגופה להוליך את עצמו, לרקוע בכוח על בימת העץ ולרקוד למקצב שהוא עצמו מייצר. היא צפתה במתרחש כאילו ניצבה מחוץ לגופה, עם קהל המאמינים. האלה רקדה בה בעוצמה אדירה.
למשך יומיים שלמים שכבה לאחר מכן במיטתה מבלי יכולת לקום. הכל היה מתוק כנופת צופים ולא היה לה צורך או רצון לעשות דבר. ביום השני באה לבקר אותה עשתר, הכוהנת הגדולה. היא נשקה לה וברכה אותה על שהפכה גם היא להיות כוהנת עשתרת במלוא מובן המילה. היא הוסיפה וברכה אותה על שהפכה להיות מקדש בפני עצמה, על שהפכה להיות קדשה!
"מעתה גופך הוא המקדש הראשון" אמרה עשתר. "את הינך מקדש בתוך מקדש. וכשם שעלייך לכבד את המקדש החיצוני בו אנו גרות, כך ועוד יותר מכך, עלייך לכבד את המקדש הפנימי, שהוא גופך ורגשותייך" אמרה לה. "למדי את סמטאות הגוף, יש בו מבואות נסתרים, ממש כמו במקדש העתיק הזה ועוד יותר ממנו. שהרי את המקדש הזה בנה אדם, ואת מקדש הגוף לא אדם בנה, אלא האלים עצמם! ועתה" אמרה עשתר, "קומי לך יפתי ולכי לך אל החצר, עבודה רבה לפנינו, ואת כמובן אינך פטורה ממלאכות הבית. קומי קומי" עודדה אותה.
עתליה הטיבה את הנרות אל מול צלם הזהב של האלה. לפעמים תהתה בינה לבין עצמה אם גופה, שהפך להיות מקדש לאלה, איננו מקודש יותר מאותו צלם, שהרי אותו יצרו ידי אדם, ואילו את גופה יצרו האלים... אבל היא הניחה לשאלות הללו שלא הביאו לה שמחה, וטיפלה בנרות, כפי שלמדה לעשות: למזוג שמן זית זך אל הספלים, להחליף את הפתילות הישנות בפתילות חדשות, לקחת את הפתילות הישנות במלקחיים מזהב, ולהניח אותן בצלוחית הכסף.
"יש לכבד את כלי הקודש המשומשים ממש כשם שמכבדים את המת" אמרה לה מורתה, כשלמדה את אמנויות המקדש. עתליה החוותה קידה לצלם עשתרת וניגשה אל הקיר, על מנת להתחיל בסבב כיבוי הלפידים. לפתע עצרה. נדמה היה לה ששמעה רחש קל ליד דלתות שערי המקדש.
"מוזר" אמרה לעצמה, והחליטה ללכת לבדוק אם הכל כשורה לפני שתכבה את אורות ההיכל כולם. כשהתקרבה עתליה אל הפתח חשה את רוח הלילה הצוננת נושבת מבעד לדלת הפתוחה למחצה. כיצד זה יכול להיות, תהתה בינה לבינה, והלא הדלתות נסגרו בתום הטקס, אחרי שאחרון עולי הרגל ירד במדרגות המקדש והלך לדרכו. "אולי פתחה אותה רוח הלילה השובבה" ענתה לעצמה וניגשה בדילוג קל לסגור שוב את הדלת.
מישהו לפת אותה פתאום בכוח רב, והיא נדחפה לאחור. מבעד לעיניה המבועתות ראתה איש גדל מידות, קירח ומזוקן, לבוש גלימה לבנה כאחד מכוהני מקדש יהוה. הוא זינק עליה מן הצללים, אחז בה, ודחף אותה אחורנית אל תוך המקדש. היא רצתה לצרוח אולם ידיו הגדולות סתמו את פיה. עיניו יקדו אש כלפידים.
2.
"המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד" מלמלו האנשים שנכנסו ויצאו ללא הרף בדירת אמה של טרה, לוחצים את ידי אָחֶיהָ, משפילים מבט ועושים מה שאנשים עושים באירועים מביכים שכאלו.
"זוועה," חשבה טרה לעצמה. "זוועה! עוד שלושה ימים עלי להיות פה, במחנק הירושלמי הזה, עם כל החרדים הללו בחליפות המיוזעות שלהם, ועם נשותיהם הקירחות, הצנועות, הצבועות, שבאות כאילו לנחם אותי, רק כי הן צריכות לקיים איזו מצווה מטופשת, ולא כי באמת אכפת להן". היא קמה והלכה למטבח, חייכה כמה חיוכים מאולצים לנשים שנכנסו או יצאו בדלת, ובחשה לעצמה עוד כוס תה. את זה היא אהבה: כוס תה שחור עם נענע מהעציץ שבמרפסת, וקצת סוכר חום. אולי בשביל זה היא טסה כל הדרך לישראל, רק כדי לשתות פה תה עם נענע. כשתחזור לניו יורק, הבטיחה לעצמה, היא תנסה להשיג שתיל כזה של נענע, ותשתול אותו בעציץ יפה העומד בחלון הפונה אל רחובות מנהטן.
את מנהטן אהבה למרות הזוהמה ששררה בה תמיד, ואת ירושלים הלכה ותיעבה יותר ויותר מיום ליום, אפילו שלא נעים לשנוא את ירושלים, העיר שיש לה כל כך הרבה אוהדים. לשנוא את ירושלים זה כמו לשנוא כוכבת רוק אגדית, שהלכה לעולמה ויש לה מיליוני מעריצים. אבל מה לעשות, עבורה היתה ירושלים עירם של אָחֶיהָ מצד אמה, החרדים המוזרים והמיוזעים האלו, הם ונשותיהם ואלף ילדיהם, האחים למחצה, שחוץ מלהרים לה טלפון ולומר לה באנגלית שבורה שאמא מתה פתאום ועליה לבוא מיד לשבעה, לא דיברו איתה מטוב ועד רע. אבל היא באה. למה לעזאזל היא באה? לא ממש ברור לה. למה היא יושבת פה בבית אמה, שזנחה אותה בגיל ארבע ועברה לבדה לגור בישראל, היא לא ידעה. משהו אמר לה לבוא, והיא קנתה מהר כרטיס ועלתה על הטיסה הראשונה לבן גוריון. את הלוויה היא פספסה.
"בירושלים לא מלינים את המת" הסבירו לה אָחֶיהָ למחצה, וביקשו שמישהו יתרגם לה. "אין ג'רוזלם ו'י דונט לט דה דד פיפל טו סליפ" אמר המתרגם. היא לא ממש הבינה מה הכוונה. למה בדיוק הם חושבים שהמתים ישנים? ואם המתים רוצים לישון, אז למה לכל הרוחות לא מניחים להם לישון? שיתנו לפחות למתים לישון... ירושלים נדמתה לה כעיר שאפילו המתים לא יכולים לנוח בה. כל המתים ערים בירושלים תמיד. כבר אלפי שנים לא נותנים להם לנוח פה. העיר הזו עמוסה לעייפה בנשמות מיוסרות, שכבר מתות לישון, אבל אסור להן. אולי משום כך זו עיר עייפה כל כך? היא התגעגעה למנהטן המלוכלכת, שאנשים חיים ותוססים ערים בה כל הזמן, ללא הפסקה, והמתים פשוט מתים. "תנו למתים לנוח ותנו לחיים לחגוג עד שימותו גם הם", רצתה לומר לאָחֶיהָ החרדים, אבל שיט, הם לא מבינים מילה באנגלית חוץ מ"יס", או "נו"... וגם "מאני" הם יודעים כמובן לומר, וזהו בערך. אז היא בחרה לשתוק ולשתות הרבה תה עם נענע, יום אחרי יום עד שזה יגמר.
3.
עֶגְלָה שכבה על גבה ורגליה פשוקות, סופגת בדממה את חבטות האגן של יהואש בעלה. עגלה היתה בת למשפחת כוהנים מיוחסת, ויהואש בעלה, שגהר עליה בתנועות קצובות של תיש במכלאת העיזים, יהואש הזה, שעיניו יוקדות תמיד כאש הלפידים, היה סגן הכוהנים, משנֶה לאביה, חלקיהו הכהן הגדול של מקדש יהוה שבירושלים.
שמחה היתה עגלה אילו כהונתו והדרו של יהואש ניכרים היו בו גם בשעה שבא עליה, אבל לא כך היה הדבר. בשעה שהילך בחצרות המקדש הדרת קודש וארשת כבוד נסוכות היו עליו, אך כאן במיטה, ידעה עגלה שעליה לקבל את יהואש הגבר, איש ככל האנשים, בשר ודם, שעוד רגע קט ישפוך את שכבת זרעו אל רחמה ויטמא בכך את שניהם עד בוא השמש. מפני מה בחר שוב ושוב לבוא אליה, אפילו במחיר ויתור על טהרת גופו? על זאת תמהה תמיד. היא בזה לו על כך.
בטוחה היתה עגלה שאביה, חלקיהו הכוהן הגדול, לא כך נהג, אפילו בימים בהם היה עדיין כוהן צעיר לימים ומלא און. אגדות הילכו על אביה בימי בחרותו, שנהג לישון על מדרגות המקדש בלילות הקרים של ירושלים, רק על מנת להשכים ראשון עם שחר ולזכות בתפקיד הנכסף של עריכת האש על המזבח. בשאט נפש המהולה בחמלה הביטה עגלה ביהואש בעלה הרוכב עליה כשעיניו עצומות וגביני עיניו מרוכזים במאמץ. רצתה היא לומר לו שיגמור כבר. שיסיים לדוש בה כאותם איכרים, הדשים את החיטה בגורן, ויתן בה זרע אנשים. אולי ירחם האלוהים עליה ותתעבר הלילה. אולי ייטיב עמה האלוהים וסרחון זרעו של בעלה יהפך בנס לכוהן טהור ברחמה, נצר למשפחות הכהונה הזכה של ירושלים, ותהי זו נחמתה.
לרגע קט פקח יהואש את עיניו, והבחין בסלידה שבעיני עגלה אשתו. כמוה, גם הוא בז לעצמו. גם הוא חפץ להיות קדוש ומורם מן הבשר, כחלקיהו אביה הטהור והאויל, שבאופן בלתי מוסבר זכה במשרת הכוהן הגדול. אך בו, יהואש, בערה אש התשוקה ברעב שלא ידע שובע.
הוא שנא את הדרך בה שכבה שם אשתו במבט מרחם, והמתינה לו שיגמור. חפץ היה לראות אותה בוערת יחד איתו באש התשוקה. חפץ היה לשמוע אותה גונחת כנשות האיכרים באסם. לפעמים חלם אותה נשגלת כזונה בשוק, אך היטב ידע שזכות גדולה נפלה בחלקו, כשנבחר להנשא לבתו הטהורה של הכוהן הגדול. משום כך מעולם לא פצה את פיו. בלבו כיבד הוא אותה, ושנא אותה גם יחד. הוא העריץ אותה על תומתה, ושנא את עצמו על דמיונות הזוהמה הממלאים את מחשבותיו תדיר. את עצמו ראה יהואש דרכה כאדם בזוי והמוני, נתון בסבך התשוקה, כאותם הכלבים הבזויים, כוהני הבמות, המלחכים את פותות כוהנות האלה, הקדשות הזונות. הו, כמה שנא את אותם הכוהנים, הו כמה רצה לעתים להיות כאחד מהם.
גופו נדרך, בשרו ננער, זרעו נורה אל תוכה כחצים מקשת גיבורים, ואז נרפה כולו ברפיון גדול, כאחת הכבשים השחוטות אצל המזבח, שדמן אוזל וניגר אל התהום דרך הנקבים החצובים בסלע שמתחת למזבח. חפץ היה שתחבוק אותו עכשיו בזרועותיה, שתספוג אותו אל חיקה באהבה, אך את הבאות ידע היטב: הבעה של גועל תתפשט על פניה, ידיה יהדפוהו בעדינות מעליה כמי שסיימה זה עתה לעשות את חובתה, ועתה עליה לנקות את בשרה במטלית לחה שהכינה מבעוד מועד, ולשכב על גבה כמה רגעים ללא תנועה, להניח לזרעו לחלחל אל תוכה, ולהתפלל שמאותו מעשה שעשה בה תתעבר ותלד בן נוסף לשושלת כהונת יהוה.
