1
גרנט


כבר לא זכרתי כמה נשים זיינתי. זה נשמע שחצני ואולי גם מגעיל, אבל מעולם לא שמתי זין ולא התכוונתי להתחיל כעת. הבחורה ששכבה לידי הייתה צריכה להעיף את התחת שלה מפה לפני שאזכור איך קוראים לה.


איך קראו לה בכלל?


לייני.


לייסי.


לוסי?


לא.


פאק.


על הזין שלי. היא פשוט הייתה צריכה לעוף כדי שאוכל לחזור לישון. "בובה," מלמלתי, הודף אותה קלות בצלעות. "בובה."


"מממ..." נאנחה, "אני אוהבת שאתה קורא לי 'בובה'."


כבר ידעתי שהיא אוהבת את זה. כשקראתי לה כך אמש זה עזר לה לפשוט את הבגדים מהר, אבל כעת הייתי בטוח שלעולם לא אכנה אותה כך שוב, אם זה אומר שזה יזרז את ההסתלקות שלה מפה. "הגיע הזמן ללכת הביתה."


הבחורה הסתובבה ותחבה את השמיכה תחת זרועותיה כדי לכסות את שדיה. טוב, הנה נעלם החלק הכי שווה שלה. היא נתנה לי מבט של 'בוא ותזיין אותי' ושרבבה את שפתיה כאילו זה ישנה את דעתי. ממש לא נראה לי.


"אוי, בחייך, גרנט," לחשה מעומק גרונה. ידה החליקה על חזי והמשיכה מטה. או־קיי, זה לא עמד להתרחש. לא הייתי מעוניין בהילוך חוזר לנוכח הביצועים הבינוניים שלה. מצד שני, אולי מציצה? לא. לא נראה לי. היא ליטפה את איברי והתחלתי לשקול מחדש את המציצה. היא בהחלט מצצה יותר טוב מכפי שידעה להזדיין.


"לא, בובה, הגיע הזמן שתלכי הביתה." התגלגלתי על גבי והושטתי ידי לג'וינט ולמצית שעל שידת הלילה.


"זה לא מה שאמרת אמש."


הצתִּי את הזיפו ושאפתי מהג'וינט. "זה מה שאני אומר עכשיו. ידעת מה יהיה כשבאת איתי הביתה אז תחסכי ממני את כאב הראש ופשוט לכי."


"בייבי..." התבכיינה.


היא ניסתה להיצמד אליי אך הדפתי אותה ממני. אלוהים, הקול שלה שרט לי את קצות העצבים.


"אנחנו לא יכולים לעשות עוד קצת כיף?"


"לא. אני מעדיף לכייף עם מישהי אחרת," אמרתי בבוטות ושאפתי עוד שאיפה.


לסתה נשמטה והיא זינקה מהמיטה. "חתיכה בן־זונה," אמרה בזעם, חטפה את בגדיה והתרחקה בסערה לעבר הדלת.


המתנתי עד ששמעתי את דלת הכניסה נטרקת מאחוריה ואז נשפתי את העשן. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאמרו לי את זה. העדפתי שכינו אותי 'זונה ממין זכר'. אפילו הייתי גאה בזה.


2
אַרִיבֶּל


"זה פשוט לא עובד."


ארבע מילים, והייתי מנותקת לחלוטין מכל אחת ואחת מהן. כבר זמן רב זה לא עבד ביני לבין בנג'מין. זה לא היה מפני שלא הייתי מוכנה לאבד את בתוליי איתו. אפילו שהייתי בטוחה שזה השפיע על ההחלטה שלו. פשוט לא אהבתי אותו כמו שאהבתי את ממוצע הציונים המושלם שלי וזו הייתה מכה קשה לאגו שלו. אני מניחה שהעובדה שלא הייתי מוכנה לתת לו את בתוליי גם הייתה מכה לאגו שלו. שיהיה.


"אריבל, תביני, זו לא את, זה אני."


מה שתגיד.


"אני לא רוצה לפגוע בך."


מאוחר מדי.


בערך.


סיימתי את שיעורי הבית בכימיה?


לא יכולתי לזכור. הייתי בטוחה שאת שתי הבעיות האחרונות הצלחתי לפתור. הן היו הקשות ביותר. אם הוא יזדרז אולי יהיה לי זמן לבדוק.


"אני מקווה שנוכל להמשיך להיות ידידים," המשיך בנג'מין.


"אין בעיה," אמרתי בקול אדיש, ידיי תלויות לצידי גופי. "זאת אומרת, לא ממש היינו חברים לפני כן ואנחנו לא לומדים אף קורס יחד. למעשה, אין לנו הרבה במשותף."


"אריבל, בדיוק על זה אני מדבר. את תמיד פולטת את הדבר הראשון שעולה לך בראש."


כבר התחלתי להשתעמם מכל העניין. התחלתי לשחק בכפתור העליון של הסוודר שלי. עיניו עקבו אחר תנועותיי ומבטו התקשה. שיהיה. היום שבו בחור יצליח לעניין אותי יותר משיעורי המעבדה בכימיה, יהיה כנראה היום שבו אתחתן איתו ואעשה איתו שני ילדים, כמצופה ממני, בדיוק כמו הוריי.


"אני פשוט מרגיש שכאילו לפעמים... לא יודע. לפעמים אני מרגיש כאילו לא ממש אכפת לך. את משקיעה את כל האנרגיה שלך בדבר אחד ו – "


"ומה?" שאלתי, מנסה ללא הצלחה לא להישמע נרגזת.


"אני רק אומר שאולי את צריכה לעצור לפעמים וליהנות מהנוף."


"אני לא אוהבת נוף." עיקמתי את אפי.


בנג'מין פלט נשיפת תסכול ארוכה. "לא משנה, עזבי."


"בסדר."


כשבנג'מין הלך ניגשתי לשולחן הכתיבה ובדקתי שוב את שיעורי הבית בכימיה. סיימתי. איזו הקלה. עכשיו לא הייתי צריכה לדאוג. זו הייתה תחילת ספטמבר ואני הייתי בשנתי השנייה באוניברסיטת 'פרינסטון'. השתתפתי בשיעור הראשון בכימיה למתקדמים ולא רציתי לפגר בחומר. לא שזו בכלל הייתה אפשרות. עכשיו, לאחר ששיעורי הבית כבר לא הטרידו אותי, התפניתי לחשוב על מה שארע כעת.


בנג'מין זרק אותי. לא הייתי עצובה, אלא יותר מאוכזבת. הוא היה בדיוק הטיפוס שאיתו הייתי אמורה להיות; מבריק, בשנתו הראשונה ב'פרינסטון', הוריו עדיין נשואים באושר ושייכים למעמד החברתי העליון בבוסטון, שגם הוריי השתייכו אליו. הוא היה נחוש, בעל מוטיבציה ושאפתן כמוני. לא הצלחתי להבין למה זה לא הצליח בינינו. יצאתי מחדרי ופניתי למטבח כדי להכין לעצמי תה. תה דבש ולימון בטוח ישפר את הרגשתי.


"היי, אריבל, בדיוק ראיתי את בנג'מין עוזב," אמרה בחיוך אחת משותפותיי לדירה. היא עמדה ליד המקרר הפתוח בצד השני של החדר. שערה החום, שהגיע עד כתפיה, היה אסוף והיא נעלה נעלי ריצה של 'נייק' ולבשה מכנסיים קצרים וחולצה, שהייתה גדולה עליה בכמה מידות. היא נראתה כאילו רק סיימה להתאמן. "את עדיין מאלצת אותו להמתין?"


"אני מניחה שהוא ייאלץ להמתין כל החיים," עניתי ביובש.


"פשוט תעשי את זה. זה לא עניין כזה גדול. שאיין הולכת לרדת עלייך למשך שארית חייך."


"לא מעניין אותי מה שאיין חושבת," עניתי בעקשנות.


אולי שאיין הייתה אחת מחברותיי הטובות ביותר, אבל הבחורה הייתה מסוגלת להיות מטרד רציני בכל הקשור לחיי האהבה שלי.


"אבל באמת, למה לא לעשות את זה עם בנג'מין? הוא לא עומד ברשימת הדרישות שלך?" שלבי השעינה את אגנה על דלת המקרר והמתינה לתשובתי.


התבוננתי בעיניה החומות והכהות. "אין לי רשימה."


שלבי פלטה נחרת בוז. "טוב, אז אם הייתה לך רשימה, הוא היה מתאים?"


משכתי בכתפיי באדישות. "כן, בטח."


"לא ייאמן! היא הסכימה איתי על משהו ללא ויכוח. העולם כפי שאנו מכירים אותו זה עתה הגיע אל קיצו!"


"את ממש מצחיקה, שלבי. היית צריכה להיות קומיקאית," אמרתי, משלבת את זרועותיי על חזי.


"לא ענית על השאלה. לא תצליחי להתחמק. למה לא עם בנג'מין?"


"כי הוא נפרד ממני."


"מה?" צווחה שלבי, "מתי? ממש עכשיו?"


"כן."


"אלוהים, אני מצטערת. התנהגתי כמו מטומטמת ובנג'מין בדיוק נפרד ממך." שלבי מיהרה אליי ועטפה אותי בחיבוק. היא הייתה גבוהה ממני בכמה סנטימטרים טובים והעובדה שרכנה מעליי גרמה לי לחוש עוד יותר מבוכה מכפי שכבר חשתי. אהדה. ממש הדבר האהוב עליי.


עמדתי שם נבוכה בעוד שותפתי לדירה ניסתה לנחם אותי על משהו שבכלל לא העציב אותי. הייתי מאוכזבת שזה לא הסתדר, אבל לא חשתי שיברון לב. שלבי הייתה צריכה להתאפס. "אני בסדר," ניחמתי אותה בטפיחות על גבה.


"את לא בסדר, אריבל. את תמיד מתנהגת כאילו את בסדר, אבל את בבירור לא. מי בסדר אחרי שהחבר שלה נפרד ממנה? אף אחת."


"הכול בסדר. באמת. עזבי את זה."


"לא. את יודעת מה? אני הולכת להתקשר לשאיין ולגבי. את יוצאת איתנו הערב להופעה של 'קונטרה־בנד' בבר 'הליגה' ואנחנו נמצא לך ריבאונד."


ניערתי נמרצות את ראשי. לא הייתי צריכה ריבאונד. יותר מזה, לא הייתי מעוניינת להשתמש למטרות ריבאונד במישהו שממש לא אכפת לי ממנו. "אין מצב. אני לא הולכת לבר מטומטם כדי לראות איזו להקה מטומטמת. זה לא הקטע שלי, שלבי."


"זו בדיוק הסיבה לכך שאת צריכה ללכת. ו'קונטרה־בנד' היא לא להקה מטומטמת," נזפה. "גם אם לא תאהבי את המוזיקה שלהם, את תעריכי את הכישרון."


"כל מה שאני יודעת שלכולכן זולג ריר מהפה בכל פעם שאתן מזכירות אותם," אמרתי.


"זה מפני שהם לוהטים בטירוף."


גלגלתי עיניים. זה בדיוק מה שהשתוקקתי לעשות, לבזבז שעות שינה יקרות במסיבה עם איזו להקת קולג' מחורבנת. "אל תבני עליי."


שלבי הצרה את מבטה ונתנה לי מבט של 'רק תנסי להתנגד'. כבר ראיתי את המבט הזה אצלה בעבר. זה אף פעם לא נגמר טוב.