*חלומות תוססים 1 - הסודות שבינינו*
פרולוג
ריי
הסתובבתי בחדר על קצות האצבעות. אספתי את הנעליים ואת הבגדים שלי שהיו זרוקים על הרצפה עוד מהלילה הקודם, והמשכתי לארון. הצצתי לאחור למקום שבו הוא שכב, לא מודע למה שקורה, פתחתי את המגירה הראשונה, ופניי התכווצו כשהיא הרעישה מדי בחדר השקט. כשהוא הסתובב במיטה הגדולה, עצרתי את הנשימה והתמלאתי חרדה בזמן שחיכיתי לראות אם הוא יתעורר.
מצטערת.
חמש שניות חלפו...
אני חייבת ללכת.
עשר...
אני יודעת שאתה לא מבין.
שלושים...
שום דבר.
שחררתי נשימה איטית של הקלה ואז הסתובבתי למגירה העליונה שבה שמרתי כמה בגדים ללילות שבהם נשארתי לישון. בתנועה מהירה אספתי מתוכה את כל פריטי הלבוש ומיהרתי לאמבטיה כדי להביא את תיק כלי הרחצה שלי.
ברגע שידיי היו עמוסות דברים, צעדתי בשקט לסלון ודחפתי הכול לתוך התיק הגדול שלי... עצרתי לרגע רק כדי להתלבש ולאסוף את השיער הארוך שלי לפקעת פרועה.
כשהורדתי את הידיים, מבטי קפא על החפץ הזר שעיטר את האצבע שלי. על היהלום שהיה מהמם ונורא באותה מידה.
על הטבעת שגרמה לבטן שלי להתכווץ ולנשימותיי להפוך לרדודות.
כשהתגנבתי בחזרה לחדר השינה לעבר שידת הלילה שלו, תהיתי איך נתתי למצב להרחיק לכת כל כך. תהיתי אם מראה של טבעת על האצבע ההיא יגרום לי תמיד סחרחורת ואי־שקט.
ואפילו לא אמרתי כן...
ועדיין, איכשהו, עם החרדה שמילאה אותי ועם ההלם שגרם לי להיאלם דום, הטבעת ההיא עשתה את דרכה ליד שלי בלילה הקודם.
הוא נישק אותי כאילו הסכמתי בהתלהבות, הביא אותי לבית שלו והביט בי בהערצה כאילו נתתי לו את המתנה הנפלאה מכולן. ניסיתי להילחם בחוסר הביטחון שליווה אותי כל החיים וכמעט חנק אותי עד שהרגשתי את הדחף המכריע לעשות את מה שעשיתי הכי טוב.
לברוח.
זה מה שעשיתי מאז שאני זוכרת את עצמי.
ברחתי ממערכות יחסים. ברחתי מהתחייבות. ברחתי מאותן שלוש מילים תמימות לכאורה שגרמו לי להירתע...
בדרך כלל הייתי מודעת יותר לשלב שבו מערכת היחסים התקדמה רחוק מדי. בדרך כלל נעלמתי הרבה לפני שהבחור חשב לקנות טבעת – שלא לדבר על להציע נישואים – אבל הפעם הנחתי לדעתי להיות מוסחת.
נשבעתי שלעולם לא אתן לזה לקרות שוב כשבחנתי את פניו בפעם האחרונה, הוא היה חתיך הורס אפילו כשהוא ישן.
"אמרתי לך לא להתאהב בי," לחשתי, והכאב בקולי נשמע כמעט כמו האשמה כשהורדתי את הטבעת מהאצבע והנחתי אותה על השידה.
ואז ברחתי.
פרק 1
ריי
הרכנתי את הראש כשאצבעותיי הקלידו במהירות על המקשים במחשב הנייד שלי, והנחתי לעיניי לעבור מאדם לאדם בבית הקפה; חלקם ישבו לבד, אחרים בזוגות או בקבוצות, כמה מהם דיברו ליד הדלפק... זה לא היה חשוב, כי כולם בחנו אותי כמו שאני בחנתי אותם. ההבדל היחיד היה שאני לא עשיתי את זה בלי בושה.
לי הייתה לפחות ההגינות להעמיד פנים שאני לא בוהה בהם כאילו היו חבורת חייזרים שנחתה פתאום בעיר.
מבטיהם החוקרים היו כמעט מורטי עצבים, ותהיתי – כפי שעשיתי שוב ושוב בשעתיים האחרונות – אם חלמתי את כל זה, אם מישהו חטף והחביא אותי בתא המטען של הרכב שלו, ובכל רגע אני עלולה להתעורר במרתף שלו קשורה לכיסא.
נזכרתי בתחנת הדלק האחרונה שבה נעצרתי היום בסביבות שתיים לפנות בוקר, היא הייתה באמצע שום מקום, באותה עיר רפאים עם טחנות הרוח החורקות והאיש הזקן שנראה מרושע.
אם באמת חטפו אותי, אני מוכנה להתערב ששם זה קרה.
קיללתי בשקט כשקלטתי שהקלדתי בטעות את המחשבות שלי לתוך כתב היד, ומיהרתי למחוק אותן.
הערה לעצמי: מניעת שינה ודמיון פרוע לא הולכים ביחד... ממש לא.
עם זאת, מבטים שקטים ובוטים מיותר מתריסר אנשים במשך זמן רב עלולים לגרום לכל אחד לדמיין סצנות מופרכות ומחרידות.
נשענתי לאחור בכיסא והחנקתי פיהוק כששפשפתי את העיניים מאחורי משקפי הראייה שלי.
"אפשר להביא לך עוד משהו?"
הורדתי ידיים וראיתי את הברונטית שלקחה ממני הזמנה קודם לכן, עומדת ליד השולחן שלי.
עיני השקד שלה נראו סקרניות בניגוד למבט ולטון המנומסים שלה ולדרך שבה היא עשתה הכול כדי להימנע מלשאול את מה שכל אחד מהלקוחות כנראה תהה: מה אני עושה שם?
"אה..." הסתכלתי על ספל הקפה הריק שלי והנדתי בראשי לאט, ואז יותר בנחישות. "לא, אני בסדר. תודה."
"טוב, אז תודיעי לי אם תשני את דעתך."
"בעצם, יש בית מלון בסביבה? לא ראיתי אחד כשהגעתי הבוקר." בקושי הצלחתי להשאיר את העיניים שלי פקוחות, ועדיין הייתי די בטוחה שאני עומדת להתעורר במרתף של האיש המלחיץ.
"אם את רק עוברת כאן בדרך, אז אַמְבֶּר היא לא עיירה ששווה לעצור בה," אמרה הבחורה כשלקחה את הספל שלי. "יש עיר גדולה יותר, חצי שעה מערבה מכאן. המוטל שלהם הרבה יותר זול מהאכסניה פה, אבל התנאים שם תואמים למחיר."
"אני לא." כשהגבות שלה התרוממו בשאלה, מיהרתי להוסיף, "לא רק עוברת בעיר."
היא לא טרחה להסתיר את הפתעתה כשהיא בחנה אותי. "יש לך משפחה פה?"
"לא."
"חברים?"
כיווצתי את המצח. "לא."
"אז מה מביא אותך לפה?"
היססתי כשכמה תשובות רקדו על קצה לשוני ונלחמו על ההזדמנות להישמע. הדחקתי אותן ומשכתי בכתפי באדישות.
"אני מתעניינת בחיים בעיירה קטנה," העברתי את מבטי ממנה כדי לגלות שכל האנשים בקפה עדיין בוהים בי, לפני שאמרתי, "המפגש הראשון שלי כבר הזוי כל כך, שלא הצלחתי להחליט אם אני בעצם חולמת."
היא לא הסתכלה לאחור. היא כבר ידעה שכולם מסתכלים עליי.
אם כי לא ממש הבנתי למה חלק מתשומת הלב לא הייתה עליה.
המכנסיים הקצרצרים שלה והחולצה של איזו להקת רוק שהייתה קשורה מתחת לחזה שלה והותירה את הבטן שלה חשופה, התאימו לה לגמרי. בכל מקום אחר לא הייתי מתייחסת בכלל לבגדים שלה, אבל לא היה קשה להבין שמראה הרוקרית הסקסית שלה בלט בעיירה הכפרית הקטנה הזו.
"את חדשה," היא הסבירה מבלי להישמע מתנצלת. "לא מגיעים אלינו הרבה אנשים חדשים. אם יש מישהו שאנחנו לא מכירים, אז הוא קשור למישהו מפה או שהוא הלך לאיבוד ורק חולף בעיר. אם את מתכננת להישאר פה קצת, כדאי שתהיי מוכנה לעוד מהדבר הזה."
"מקסים," מלמלתי וחייכתי חיוך רחב לאנשים בבית הקפה בתוספת נפנוף יד שכל מועמדת בתחרות 'מיס אמריקה' הייתה מתגאה בו.
אלוהים, הייתי חייבת לישון.
קודם דמיינתי חטיפה ועכשיו הפכתי למועמדת בתחרות מלכות יופי.
הבחורה צחקה, והצליל נשמע עליז וטבעי עכשיו שהיא סיימה לחקור אותי בשביל כולם. "את תתרגלי אלינו, אבל אם אי־פעם תזדקקי למישהי שלא בוהה בך ולוחשת מאחורי גבך, תוכלי למצוא אותי בדרך כלל פה, ב'בְּרוֹד'. בואי מתי שמתחשק לך. בית הקפה תמיד פתוח, ואנחנו גם מגישים אוכל ובירות בשעות אחר הצהריים ובערב דרך הדלתות ההן," היא אמרה וסימנה בראשה לכיוון דלתות אסם גדולות בקצה בית הקפה. "אני אמברלי."
גופי קפא כשהמילים האחרונות שלה רצו בראשי פעם אחר פעם. "אני מתנצלת, איך אמרת שקוראים לך?"
עיניה התגלגלו, וחיוך עדין משך את קצות שפתיה כאילו ציפתה לשאלה שלי.
"אמברלי," היא הרימה יד כמנסה לעצור את מה שאני עלולה להגיד. "אני יודעת, זה, אה... לא נפוץ במיוחד."
לא.
זה לא.
ולא הצלחתי לעשות שום דבר מלבד לבהות בה. לבחון אותה.
את הבחורה הזו שקראו לה אמברלי... פאקינג אמברלי.
צבע שערה ועיניה. הצורה של שפתיה, של העיניים והאף שלה.
אלוהים אדירים.
כחכחתי בגרוני ומיהרתי לשמור את כתב היד שלי לפני שהכנסתי את המחשב הנייד לתיק. "אז בקשר לאכסניה הזו..."
"אכסניית בְּלוֹסוֹם," היא החוותה אל מחוץ לחלון שמאחוריי. "שני בניינים ממורד רחוב פירסט, אי אפשר לפספס את זה. בית אחוזה ענק. משפחת דיקסון מנהלת אותה. את תאהבי אותם... סוואנה ממש מתוקה."
צחוק קצר נפלט מפי לפני שהצלחתי לעצור אותו. כי, שוב, כל זה נראה יותר מדי כמו חלום.
מקום שבו כולם הכירו את כולם, שבו תושבים לחשו זה לזה על הפולשת בעירם. עיירה, שמהמבט החטוף שקיבלתי כשנהגתי לפה בזריחה, נראתה כאילו הייתה חלק מתפאורה של סרט מרוב שהיא הייתה מושלמת...
ישבתי באמצע 'מייברי'1 אמיתית.
לא יכולתי להבין מה גורם למישהו לגור בעיירה כזו, ועוד פחות, למה שמישהו יבחר לבוא לפה בכלל.
ובכל זאת, אני נהגתי יותר מתשע־עשרה שעות כדי להגיע לפה.
"מצטערת, אני ערה כבר עשרים וארבע שעות בערך, אז נראה לי שאני עומדת להתרסק. כדאי שאתקשר לבדוק אם יש להם חדר פנוי כדי שלא אצטרך לישון ברכב שלי. למעשה, אלך לשם עכשיו. אני בטוחה שנתראה. תודה על הקפה ועל האזהרה המוזרה," מלמלתי כשקמתי.
מבלי להסתכל עליה או על עשרות העיניים שיכולתי להרגיש עליי, מיהרתי לצאת מבית הקפה.
הדלת אפילו לא נסגרה מאחוריי כששמעתי את לקוחות בית הקפה מתחילים לדבר כולם בבת אחת.
אני יכולה להתמודד עם זה.
אני יכולה להתמודד עם מבטים ועם לחישות – אלו לא היו מסוג הדברים שהפריעו לי.
אחרי מקלחת נחוצה ביותר, פסק זמן לשנת יופי שתוכיח לי שאני למעשה פה ולא במרתף, וכל הקפה שבעולם, אהיה מוכנה להתמודד עם התושבים של אמבר, טקסס.
אהיה מוכנה להדחיק את כל מה שברחתי ממנו ולהתעמת סוף־סוף עם העבר שלי.
שמה של העיירה שבה התרחשה הסדרה "המופע של אנדי גריפית".
