עכשיו תורי
״תודה״, אמרתי לנהג וירדתי מהטרמפ.
הייתי אז חייל בודד, הכי בודד שחייל יכול להיות. לא מזמן גיליתי שאין לי מיטה לישון בה ואין לי בית לחזור אליו. וגם שאין לי שום מושג מה אעשה אחרי השחרור הקרב ובא. לא היה לי שום כישרון במקצוע הצבאי שלי, ולמעשה לא היה לי שום כישרון בכלל חוץ מהיכולת לכתוב דברים שאנשים אהבו לקרוא, ומזה לא מתפרנסים, כידוע. והייתי צריך להתפרנס, כי לא היה לי גרוש על האחוריים, ולא היה עתיד ולא היה הווה.
מה כן היה? יום שמש ותנועה סואנת בגשר שמעל האיילון, קרוב לבורסה ברמת גן. והיה שם בניין משרדים, והיה עליו שלט: גיתם מערכות תדמית. משרד פרסום.
הממ. כתיבה עם כסף. האומנם?
אבל הם לא קיבלו אותי לעבודה, למרות שניסיתי וניסיתי. אז בחרתי בדרך השנייה הטובה ביותר: סניטר באיכילוב. כן, אותו איכילוב שעליו כתבתי ספר. וגלגלתי חולים לחדרי החולים, וקיבלתי קריאות בביפר, והורדתי מתים לחדר המתים, והלכתי מאה קילומטרים כל שבוע (חישבתי) בקצב מהיר של סניטר.
תמיד בודד, תמיד עם ספר בכיס שהייתי גונב ממנו קריאות בין קריאה לקריאה.
ובין שאר הסניטרים היה איזה אחד, מנודב של בית המשפט. עבודות שירות. היו כאלה כמה, באו לשישה חודשים והלכו. וערב אחד, בחדר הסניטרים שבמיון, דיברנו, והסתבר שיש לו בית דפוס גדול בחולון. ואיזה לקוח שלו מחפש איזה עוזר של עוזר של עוזר במערכת של איזה עיתון חדש. זו הייתה שנת 1993, עיתונים עדיין קמו אז, לא רק קרסו.
״אולי תלך להיפגש איתם?״
״תודה״, אמרתי לו ועזבתי את מסדרונות איכילוב לנצח (כך קיוויתי).
*
נתנו לי חרא של תפקיד בחרא של משכורת, ואני ביצעתי אותו בנאמנות משמונה בבוקר עד שמונה בערב, ברחוב צ’לנוב שליד התחנה המרכזית. עוזר מערכתי, ככה קראו לזה. ואז גילו שאני יודע לכתוב דברים שאנשים אוהבים לקרוא, ושאני יודע לערוך דברים שאחרים כתבו כך שאנשים יאהבו גם אותם, וקראו לי סגן עורך. באותו שכר, אגב.
ואז גם התחלתי לכתוב מודעות וכתבות, ומיום ליום השתפרתי. אבל אחרי חצי שנה המשכורת אילצה אותי לחפש עוד דרכים להתפרנס, כי איכשהו הייתי צריך לשלם על המיטה שבה ישנתי. אז כתבתי אימייל...
סליחה, לא היו אז אימיילים. כתבתי חמישים מכתבים פיזיים, והכנסתי לחמישים מעטפות פיזיות עם בולים פיזיים לחמישים אנשים שמצאתי בדפי זהב של תל אביב תחת הסעיף ״גרפיקאים״. הצגתי את עצמי, אמרתי שאני רוצה שיתופי פעולה, שמתי טלפון ושלחתי.
אף אחד מהם לא הגיב.
אבל מישהו אחר, כן.
״שלום״, חיכתה לי הודעה במשיבון האלקטרוני, ״מדבר חיליק שיאון, יש לי משרד פרסום והגרפיקאית שלי העבירה לי מכתב שכתבת. תרצה להיפגש?״
״תודה״, אמרתי לו ועזבתי את מערכת העיתון ההיא לנצח (כאן כבר הייתי בטוח).
זו כבר הייתה שנת 1995. נכנסתי לעולם הכתיבה והפרסום, והתחלתי ללמוד כמו משוגע. התייצבתי בכל סדנת כתיבה בארץ, ומהר מאוד גם בכל סדנה אפשרית בחו״ל, כי בארץ מצאתי רק שיעורים בסיסיים למתחילים. ולמדתי ועבדתי, ועבדתי ולמדתי, מהכי טובים והכי כותבים.
כמה שנים לאחר השיחה הזו כבר הייתי שותף במשרד פרסום משלי. אבל הנשמה, הנשמה הייתה לכודה במגבלות המקצוע. ויש מגבלות רבות למקצוע, שמי שלא היה שם, לא באמת מבין. שחיקה מטורפת.
וערב אחד, ליד נאפולי, במהלך צילומי פרסומת לנטוצי, הבנתי שאני חייב לעזוב אחרת אמות מבפנים. זה מוות רגשי, אגב, אחד משלושת סוגי המוות שמניעים אנשים לפעולה. אני אגיע לזה בהמשך הספר.
אז מכרתי מניות ועזבתי, למרות שאשתי דאז הייתה בהריון מתקדם ואמרו שאני לא אחראי. האמנתי בעצמי ובכישרון הכתיבה שלי (וגם היא האמינה).
חודש שלם הקלדתי מסביב לשעון וכתבתי את הספר הראשון שלי, ״אל מלא רחמים״, שם גרוע שהיום לא הייתי מסכים שיתנוסס על ספר שאני עורך. עבדתי ועבדתי, ואחרי האות האחרונה בספר צעקתי בשמחה וקפצתי מהכיסא.
״אני חושב שסיימתי את הספר!״ קראתי בקול.
״יופי״, ענתה אשתי, ״אני חושבת שירדו לי המים״.
הוצאתי את הספר בקול תרועה רמה. הוא קיבל כמה התייחסויות, הופץ בכל הארץ ומכר פה ושם. אבל לפני שההוצאה הספיקה לשלוח לי את הצ’ק הראשון היא פשטה את הרגל ונעלמה.
ברור שחזרתי לעבוד בפרסום. צריך לפרנס.
*
עברו עוד כמה שנים. התמחיתי בכתיבה ובעריכה של טקסטים ארוכים, ואפילו כתבתי בצללים ספרים ללקוחות.
ואז אמזון פרצה לתודעה כמקום למכור בו ספרים, ואני תרגמתי את הספר שלי והשקתי אותו גם שם, באנגלית. הפתעה: הצלחתי ממש לא רע!
התחלתי לכתוב עוד, ועל הדרך התחלתי ללמד אחרים איך להוציא את הספרים שלהם באמזון. ומה גיליתי? שרוב מי שבאו אליי ללמוד איך למכור ספרים לא באמת יודעים איך לכתוב אותם.
אז התחלתי ללמד. בהתחלה בקטנה, ואז בגדול. וזה התחיל לתפוס, ובאו כל מיני שמות מפורסמים ללמוד אצלי כתיבה, וכל מיני שמות שיהיו מפורסמים תוך שנתיים־שלוש.
ויום אחד, אחד מתלמידי הכתיבה שלי שאל אותי אם אני יכול לערוך ספר שלו.
והסכמתי. ככה, לראות איך יהיה. לא ברצינות.
וזה היה טוב.
ובמסיבת ההשקה שלו, הוא הכיר לי אנשים נוספים.
״תודה״, אמרתי לו, והתחלתי לקחת את עצמי ברצינות.
*
עכשיו תורך.
מה הספר הזה יעשה בשבילך
מה באמת הספר הזה יעשה בשבילך? בפשטות: הוא יעזור לך להצליח בכתיבת הספר שלך. יותר מזה, הוא יעניק לך כלים לכתוב אותו כל כך טוב, שהספר שלך ממש ימכור את עצמו. כן, כן, לבד. ממש כמו קסם.
איך עובד הקסם הזה? בפשטות:
1. הוא יגרום לקוראים הפוטנציאליים של הספר שלך להרגיש שהם צריכים לקנות אותו.
2. הוא יגרום להם להמשיך לקרוא עוד ועוד, עד הסוף.
3. הוא יגרום להם להמליץ עליו לחברים שלהם.
נשמע טוב?
בעמודים הבאים אראה לך בדיוק מה ואיך לעשות, ויותר חשוב: למה. הכללים האלה לא יצוקים מפלדה, ולא צריך לציית להם באופן עיוור. חשוב יותר להבין למה הם נכתבו, מה המטרה שלהם, ורק אז ליישם.
אבל קודם כל נדבר מעט על המושג החמקמק הזה, הצלחה. מה זו בכלל הצלחה? מכירות? ביקורות? פרסים?
ההצלחה הספרותית שלך
ספר הוא יצור מוזר, שחי בשתי מציאויות שונות: אחת אצלך, ואחת (לפחות) אצל הקורא או הקוראת שלך.
מה זה אומר?
המציאות האחת קיימת בראש שלך. בזמן הכתיבה הספר הוא האגם שאליו נשפכים הרצונות שלך, המחשבות והדמיון. זו מלאכה קשה מאוד, אך גם מענגת מאין כמוה, במיוחד ברגעים שבהם היד רצה חופשייה וכמעט שאין חוצץ בין זרם המחשבות לשטף תקתוקי המקלדת. לכתוב ספר יכול להיות אושר אדיר, שאותו אני מאחל לך בכל יום נתון.
ובמישור הזה, מהי הצלחה?
פשוט הנאה מהכתיבה.
הנאה מהרעיונות, הנאה מהיישום שלהם על הדף. הנאה צרופה מעצם הכתיבה עצמה, אך גם מהידיעה שאת המילים האלה עוד יקראו, והסיפור הזה שלך עוד יהפוך למציאות חיה, נושמת ומרגשת בלב ובמוח של הקוראים.
מה שמוביל אותנו למציאות השנייה: הקוראים.
*
כאן ההצלחה נמדדת במבחן ההתאהבות.
כאשר הקוראים מתחילים את הספר שלך ולא יכולים לעצור עד העמוד האחרון — הצלחת.
כאשר הקוראים טובעים בתוך העולם שטווית, רואים אותו סביבם, שוכחים שהמציאות האמיתית קיימת ומנהלים את חייהם במציאות שדמיינת עבורם — הצלחת.
כאשר הקוראים כועסים על הדמויות, אוהבים אותן, מדברים אליהן, חולמים עליהן, דנים בהן — הצלחת. סחטת דמעה? הצלחת. הצחקת? הצלחת. חיממת בטן? הצלחת. כיווצת לב? הצלחת.
כדי שהספר שלך יצליח, הוא צריך להיכתב היטב גם בראש של הקוראים.
וזה, למעשה, הספר האמיתי שלך. כי זה מה שייזכר לעולמי עולמים. זה מה שיישאר ממך כאן, גם לאחר שגופך ונשמתך יעברו הלאה.
*
מבחינתי, הצלחה אמיתית היא שילוב של שני המישורים האלה. כשהספר שלך מספק מאוד בכתיבה, וגם מספק מאוד בקריאה — הוא באמת מצליח.
וזה קשור גם להצלחה מסחרית.
כי מהי בכלל הצלחה מסחרית? העובדה שהצלחת לגעת בלבבות ובמוחות של הרבה מאוד אנשים, שהשפעת על רבים. זה לא שמכרת הרבה ספרים, זה שהרבה אנשים בחרו לקנות את הספר שלך. הם הביטו לך בעיניים, בחלונות הנשמה, וקנו אותה. את הנשמה שלך.
הם קראו את המילים שלך.
הם קראו אותך.
והתרגשו. והמליצו לחברים שלהם.
זו הצלחה אמיתית, מבחינתי. והיא דורשת שילוב בין שני סוגי כישורים שונים לחלוטין.
שיעור בטלפתיה
סטיבן קינג קורא לשילוב הזה ״טלפתיה״, ואני מאמץ ביד וחצי את המונח שלו. לא בשתי הידיים, כי בטלפתיה יש משהו מסתורי ופלאי, ואילו אני יודע שאין כאן שום קסם.
מה כן יש כאן? שני שלבים.
1. שלב הדמיון
בשלב הראשון של הכתיבה, הדמיון שלך חייב לברוא מציאות ממש טובה. כלומר: ממש מדהימה, ממש מרגשת, ממש מפתיעה, או מצחיקה, או מעוררת אימה, או מלחלחת עיניים, או כל מה שהתכוונת.
לא כל המציאויות האלה ממש איכותיות. בטח לא בדראפט הרעיוני הראשון. אבל זה מה שמתבקש ממך. זה מה שהדמיון שלך צריך לעשות. זה השלב הראשון.
״דראפט״, אגב, זו טיוטה, בעברית. או גרסה. אני מעדיף את הגרסה הלועזית.
אז דיברנו על שלב הדמיון. ומהו השלב השני?
2. שלב הקידוד
אחרי שיש דראפט ראשון לא רע, הגיע הזמן לתרגם את המציאות המדהימה שדמיינת לקוד מילולי. לטקסט. למילים מספיק טובות כדי לשקף נאמנה את הדמיון שלך ולהפוך אותו למציאות כל כך ממשית, עד שהיא תאפוף את הקוראים שלך ותהפוך להיות גם המציאות שלהם.
וזה לא קל. זה כמו משחק ״טלפון שבור״, רק הרבה יותר מאתגר. כאן באים לידי ביטוי כישרון ההתנסחות שלך והיכולת שלך לשחק במילים. ו... כמובן, לא לכל אחד יש כישרון התנסחות אימתני.
אבל כאן מחכה לך הפתעה. אם בוחנים טיוטות ראשוניות של ספרים מפורסמים, מגלים שחלק מפתיע מהן מנוסחות ברמה בינונית ומטה.
וזה משמח. זה אומר שגם מי שאינם מתנסחים מושלם יכולים להוציא תחת ידיהם ספרים ממש טובים. זה תלוי רק בשילוב של כישרון, ניסיון וטכניקות.
*
מניסיוני, קשה עד בלתי אפשרי להיות נפלא בכל אחד ואחד משלבי הדמיון־קידוד. אלה כישורים שונים. אנשים שמדמיינים היטב — לא בהכרח יודעים להתנסח מצוין. גם ההפך נכון: אשפי הניסוח לא תמיד יודעים לדמיין רעיונות גדולים.
שאלה טובה
מה יותר חזק אצלך? שלב הדמיון, או שלב הקידוד?
ואז הספר יוצא לאור
הצלחת הכתיבה שלך תתממש כשהספר שלך יצא לאור, במקום אחר, בזמן אחר, אולי אפילו בשפה אחרת. וכשזה יקרה, הקוראים שלך ינסו לפענח את הקוד שכתבת ולדמיין את המציאות שדמיינת. האם הם יצליחו לדמיין את מה שהמוח שלך דמיין, במלוא העוצמה?
כאן, בספר הזה, אני אעזור לך להצליח בשני השלבים. קודם בהפיכת הרעיון הראשוני שדמיינת בראשך לסיפור צלול, צבעוני ושלם, ואז גם בקידוד של הדמיון שלך לטקסט כתוב, מלא ואפקטיבי.
כי רק כך הספר שלך יוכל ליצור מציאות חדשה בראש של הקוראים. מציאות שתלהיב אותם ותגרום להם להמליץ על הספר שלך הלאה.
וזה מה שהספר הזה יעשה בשבילך.
בונוס לקוראי הספר בלבד:
חודש התנסות באקדמיה
האקדמיה לסופרים: סדנת הכתיבה המומלצת בישראל שפתחתי עוד לפני שנים. באקדמיה לסופרים מקבלים פידבקים חיים של עורכים ספרותיים על טקסטים, לומדים טכניקות כתיבה ומנתחים רבי מכר כדי להבין (ולאמץ) את הסודות שמאחוריהם. חודש ניסיון מלא בסדנה מחכה לך בקליק (בספר דיגיטלי) או בסריקת הקוד.
