הקדמה


בספר זה ישנן כמה אמירות קשות של ביקורת תרבותית, פוליטית ואסטרטגית. הביקורת המכאיבה ביותר, כלפי העם שלי והחברה שלי, היא הביקורת התרבותית הנמצאת בעיקר במאמר הפותח את החלק העברי של הספר ובמאמר ״על היהירות״ הסוגר אותו. הביקורת החריפה הזו הטרידה מאוד את מנוחתי. חששתי שהלכתי רחוק מדי. לטעון במאמר הראשון שהעובדה שהפכנו ממדינה עברית למדינה יהודית מסכנת את עתידנו, וכי היהדות כדת אינה יכולה תרבותית אלא לייצר קהילות גלותיות, אלה טענות חמורות מאוד. לבסס את המאמר ״על היהירות״ על הטענה שהיהירות וחוסר הראייה לטווח ארוך של הישראלים נובעים מחוסר חכמה, ושכל התכונות האלה טבועות בנו כנושאי התרבות היהודית, גם אלה הן אמירות מרחיקות לכת. הבאתי אמנם כמה הוכחות לטענותיי, שכן המאמר האחרון נכתב בעקבות מלחמת לבנון השנייה, בה כוח קטן יחסית של החיזבאללה האכיל מרורים את צה״ל הגדול. הסברתי במאמר גם את ההבדל שבין יכולת אינטלקטואלית גבוהה, שמאפיינת חלק מהעם היהודי, ובין החכמה שהוא חסר, זו שהייתה אמורה לצייד אותו ביכולת לזהות את המציאות הקיומית הריאלית ולא הוירטואלית, ולתת מענה ראוי לאתגריה. אך למרות כל זאת הספקות לא הרפו ממני ואף גברו בעיקר כשהספר היה מוכן כבר למסירה להפקת הדפוס. ואז, בשני בדצמבר 2010 פרצה השריפה הגדולה והקטלנית ביערות הכרמל שחשפה שוב, ובמלוא העוז, את החידלון, קוצר הראות וחוסר החכמה, ומיד כל ספקותיי נמוגו ועלו גם הם בעשן.


המאמר הפותח את החלק האנגלי של הספר טוען, שאבדן הפחד מפני הקומוניזם במדינות המערב, שהחל כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת והואץ לאחר קריסת ברה״מ, מביא לאבדן השליטה על הקפיטליזם. אבדן השליטה אינו רק של הרגולטורים אלא גם של בעלי ההון, דבר שמביא לגידול בקוטביות בהכנסות מצד אחד ולמשברים כלכליים נרחבים מצד שני. מאמר זה מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס בשנת 2005. הגרסה העברית הראשונה שלו פורסמה בספרי תיאוריית ה-F (תיאוריית הפחד), שיצא גם הוא לאור בשנת 2005. הגרסה האנגלית המורחבת הועברה לכתב עת אקדמי בריטי יומיים לפני ה-15.9.2008 - יום קריסת ליהמן ברד’רס והתפוצצות המשבר הפיננסי העולמי. שלושה חודשים מאוחר יותר כתב תום פרידמן בניו יורק טיימס:


״But once American capitalism no longer had to worry about communism, it seems to have gone crazy. Investment banks and hedge funds were leveraging themselves at crazy levels, paying themselves crazy salaries and, most of all, inventing financial instruments that completely disconnected the ultimate lenders from the original borrowers, and left no one accountable.״ (Thomas L. Friedman, The New York Times, December 17, 2008).


ממדינה עברית
למדינה יהודית
החלום הציוני וקריסתו


עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע / ונוטפים טללי נעורים עבריים / דום השנים קרבו, ועמדו לבלי נוע / ואין אות אם חיים הם, או אם ירויים.


נתן אלתרמן, מגש הכסף.


הויכוח המתחדד לגבי הגדרתה וזהותה של מדינת ישראל מתנהל בין מי שרואים אותה כמדינה יהודית, כאשר הזהירים ביניהם המגדירים אותה ״מדינתו של הלאום היהודי״, ובין אלה המחזיקים בתפיסה שהיא מדינת אזרחיה הישראלים בלבד. התביעה מהפלסטינאים להכיר בישראל כמדינתו של הלאום היהודי ותהליך החקיקה הדורש הצהרת נאמנות למדינה היהודית ממתאזרחים חדשים, מלבה את הויכוח. אחד הרכיבים עליהם נשענת הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית היא הכרזת העצמאות עליה חתמו ראשי היישוב העברי ב־ה’ באייר תש״ח. אלא שהגדרה זו מעלה בעיה המונחת בשורש היהדות והיא המתאם המשמעותי הקיים בין היות היהדות דת לבין תפיסת מאמיניה, או לפחות חלק ניכר מהם, את עצמם כלאום. התביעה להכרה בישראל באמצעות הגדרה בעלת נגזרת דתית נכנסת מיד למשוואת יחסיה של מדינת ישראל עם הערבים והמוסלמים הן אלה שבתוכה והן אלה שמחוצה לה. מהלך כזה מספק תחמושת נפיצה נוספת לכוחות המסוכנים ביותר הקיימים היום בעולם שהם הקיצוניים הדתיים מכל הדתות המונותיאיסטיות, אך בעיקר למוסלמים.


בניגוד לעמדת מצדדי הרעיון שישראל היא מדינת אזרחיה הישראלים בלבד יש לדעתי הגיון לדרוש מהערבים הכרה במדינת ישראל כמדינת לאום של עם אחד בלבד, כשם שמטבע הדברים יש בהכרה במדינה פלסטינאית גם הכרה בכך שהיא מדינת לאום של עם שני. אין הדבר סותר כמובן את ההיבט הדמוקרטי המקנה זכויות שוות למיעוטים לאומיים אחרים בישראל. השאלה היא איך מצליחים בגלל נפיצות ההיבט הדתי, ולמען עתידה של מדינת ישראל ותושביה, גם להשאיר את המרכיב הדתי מחוץ למשוואה וגם לדרוש הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם המרכיב את רוב אוכלוסייתה, ושחלקים גדולים ממנו חיים עדיין בארצות רבות בעולם. המשך ההתעקשות לדבר על מדינה יהודית מונע כל סיכוי לכך, מאידך השימוש בהגדרות - מדינה עברית ודמוקרטית, או מדינת הלאום של העם העברי יכול היה להיות פתרון הרבה יותר יעיל ובעיקר הרבה יותר חכם.


ברור שלאויבי ישראל המעבר מהגדרה א’ להגדרה ב’ הוא חסר משמעות שכן הם תמיד ימצאו במה להיאחז, אבל לבוא ולספק להם תחמושת, מהנפיצות ביותר, במו ידינו - אין איוולת גדולה מזו. דוגמה קטנה אך מייצגת לתחמושת הזו נמצאת בדברי ח״כ זחאלקה, יו״ר המפלגה הערבית־ישראלית בל״ד, שאמר ב-18.10.10,1 בתגובה להצעת החוק של הממשלה שמבקשי אזרחות בישראל יצטרכו להישבע אמונים ל״מדינה יהודית ודמוקרטית״:


״ברור שלרוב המכריע של היהודים לא תהייה בעיה להישבע אמונים, אבל מעניין מה היה קורה אם מדינה כלשהי הייתה כופה על היהודים להצהיר אמונים לאידיאולוגיה נוצרית או מוסלמית. אז כל חסידי החוק היו מואשמים באנטישמיות״.


המונחים מדינה עברית, עם עברי וכו’ משדרים היום אנכרוניזם, אך האנכרוניזם הזה אין לו כל נגיעה למונח עצמו ולערכו אלא הוא תוצאה של תהליכי הבניית מציאות שמייצרים, במהלך השנים, השיח הציבורי והתקשורת שהם היום כמעט ישות אחת. לכל חוקר של התקשורת והשיח במרחב הציבורי2 ברור, שתפיסת המציאות של הציבור נתונה למעשה למניפולציה מתמדת של גורמים אינטרסנטיים, מכאן שניתן בהחלט, ואפילו תוך זמן לא רב, להפוך את המונחים עברי ומדינה עברית מאנכרוניסטיים לרלוואנטיים.


הצורך בהגדרתה של ישראל כמדינה עברית אינו מתייחס רק לשאלת נפיצותו של העימות הבין־דתי בתוך העולם הדתי- המונותיאיסטי. הגדרתה הנוכחית של המדינה כיהודית ובעיקר התרבות הדתית־יהודית עצמה יצרו ויוצרות השפעה בעלת תוצאות בעייתיות, בלשון המעטה, המערערות את החוסן הלאומי ומכאן את היכולת לשרוד במציאות הקשה בה נתונה ישראל. לא קשה היום לזהות את הנזקים והשינויים התרבותיים והפוליטיים שגורמים התעצמותו הדמוגרפית, הפוליטית והשפעתו התרבותית של המגזר החרדי מצד אחד וייאושו המסוכן של המגזר הדתי־לאומני מהצד שני. צריך לזכור גם שההקצנה הדתית והשתלטות היהדות האורתודוקסית על יותר ויותר טריטוריות תרבותיות ושלטוניות, יוצרת מצב בו ישראל הולכת ומקבלת הגדרה וקנוניזציה של תרבותה כתרבות דתית בעלת מאפיינים של יהדות אורתודוקסית במקום פלורליסטים. מציאות כזו סביר שיוצרת כבר היום בעיות רבות וביניהן סכנה לנתק עם יהודי ארה״ב שרובם אינם שייכים לזרם הדתי הזה. יוסף גורני מביא בעניין זה את דבריו של בן הלפרן, אחד ממנהיגי יהדות ארה״ב, שהזהיר, כבר בשנות החמישים, מפני אפשרות כזו אם תתפתח בעתיד בישראל, וכבר אז טען שהדבר יביא לנתק עם יהודי ארה״ב.3


מהתהליכים הישראלים הפנימיים האלה, ניתן להסיק, ששינוי הגדרתה של ישראל ממדינה יהודית למדינה עברית חיוני לעתידה וליכולת שרידותה, גם מההיבט הזה, ואין כאן כוונה לשינוי סמנטי בלבד, למרות שגם לו יש חשיבות, אלא בעיקר לשינוי תרבותי, שהוא המקיף והכוללני ביותר שחברה יכולה לעשות. צריך לבדוק לעומק האם אכן צריך לשים עתה קץ לתנודת המטוטלת התרבותית בישראל לכיוון הדת־תרבות היהודית והאם לא הגיעה העת, לפני שיהיה מאוחר מדי, לחזור ולהניע אותה לכיוון התרבות העברית.


במאמר זה נעשית ההתייחסות להגדרתה של מדינת ישראל מטעמים מעשיים שנועדים לשפר את סיכויי הישרדותה ושגשוגה. אין כאן ניסיון לפסוק תיאורטית בעניין הזהות הלאומית היהודית־העברית־הישראלית. נושא זה להערכתי לא ניתן לפתרון ומאמץ מחקרי בעניין ראוי רק לצורך הבהרת עומק המחלוקת.4


*המשך הפרק בספר המלא*