1


"די, אני כבר לא יכולה, דיימן. אני לא עומדת בזה יותר. מתחשק לי פשוט לקום ולברוח מהכול."
גבותיו של דיימן התרוממו. קליאו לא הייתה מסוג הבחורות שבורחות מפני קשיים ובעיות. "לא ייתכן, שזה עד כדי כך קשה."
מעדת במענה, ניקולאידס!
עוד לפני שהיא ירתה לעברו מבט רושף, דיימן כבר עמד על טעותו. כמי שגדל עם אימא ושתי אחיות צעירות ממנו, דיימן ידע להעריך היטב את המזג הנשי החם. לא היה לו ספק, שכעת זה רציני לגמרי.
"הו, נראה לך שלא?" היא נדה בראשה ועגילי היהלומים התלויים מתנוכי אוזניה התנדנדו בפראות. "הוא מטריד לא רק אותי, גם למאמה הוא מציק. זה נושא השיחה היחיד שלו. אני לא מעזה להראות את פניי או להתקשר אל מאמה, בגלל שזה רק שב ומעורר אותו."
היא שאפה אוויר וכל גופה היטלטל, ודיימן נחרד לראות את הדמעות שעלו בעיניה. מעולם, לא ראה את בת-דודתו קליאו בוכה. למרות שהם היו רק דודנים מדרגה שנייה, הם היו קרובים כאילו היו אחים.
סנטרה של קליאו רטט. "החתונה של קסי כבר קרובה, אבל אני לא חושבת שאהיה מסוגלת להתמודד עם זה. חתונה של אחותי הקטנה!"
בטנו של דיימן התהפכה. קליאו סובלת, והוא האחראי לכך. הוא היה צריך להיות מודע –
"אבא שלי לא מפסיק לציין את העובדה שאני, הבת הגדולה, אמורה להתחתן ראשונה. ואת זה שאני ואתה זיווג מושלם ממש, וכמה אני אנוכית שאינני רוצה להתמסד עם גבר מהוגן, מכובד וראוי, מכל בחינה שהיא." היא נשכה את שפתה וליכסנה אליו מבט. "כמובן, שהוא אף פעם לא מעלה את הנקודה של כמה מכובד וראוי ההון שלך."
הבזק ההומור הזה לא פיזר את העננה הכהה, שאפפה את המצפון של דיימן.
זה לא היה עניין של מה בכך. מאנוס היה אדם קשה גם במיטבו, והוא היה מסוגל למרר את החיים שלו, של קליאו ושל כל משפחתה.
דיימן תפס את ידה, חש אותה רועדת, וקילל את עצמו בליבו על המצב שבו העמיד אותה. ברגע שרעיון נכנס לראשו של מאנוס, קשה מאוד יהיה לשנות אותו.
"צר לי, קליאו. זאת אשמתי. אסור היה לי – "
"אל תהיה לי מאצ'ו ותיקח, עכשיו, את כל האחריות, דיימן ניקולאידס! אני יודעת שאתה רגיל לקחת על עצמך את האחריות לכל מי שסובב אותך, אבל אתה לא האשם היחיד פה." היא נאנחה, "שנינו אשמים. אתה חושב שלא נהניתי, ללכת איתך לכל המסיבות היוקרתיות הללו? אתה חושב שלא ניצלתי אותן כדי ליצור המון קשרים, לבנות רשימת לקוחות פוטנציאליים לעסק שלי?"
"אבל זה היה הרעיון שלי." בגלל שנמאס לו להדוף מעליו את כל הנשים הללו, שרצו ממנו יותר מאשר את הסיפוק ההדדי של רומן קליל. לא משנה כמה פעמים אמר שהוא לא מעוניין בשום דבר ארוך טווח, הן היו בטוחות שיעלה בידן לשנות את דעתו.
עם קליאו, כבת הלוויה הפחות-או-יותר קבועה שלו, הכול היה הרבה יותר פשוט. קל יותר היה למאהבות המזדמנות שלו לקבל את העובדה, שהוא לא מחפש לעצמו רעיה.
מעצם המילה, הופיעה בעורפו צמרמורת קרה וזחלה במורד גבו, מקפיאה כל חוליה של עמוד השדרה שלו.
אצבעות עדינות מעכו את ידו. "דיימן, לא עשית שום דבר נורא."
הוא מיקד את מבטו בפניה הרציניים של קליאו ותהה אם היא מדברת על העניין הזה עם אבא שלה, או מתייחסת לעבר – כשדיימן בבירור היה אשם. אופייני לקליאו, לנסות למחול לו.
היא הייתה שם לצידו, כשהוא באמת היה זקוק לזה. היא ראויה להרבה יותר מכל התסבוכת הזאת עכשיו.
"אוקיי, בואי נסכים, שאיש משנינו אינו אשם." הם היו שני אנשים בוגרים, וזאת הייתה זכותם המלאה להתרועע יחד אפילו אם הם אינם, ומעולם לא היו, נאהבים. "זה עדיין מותיר את הבעיה עם אבא שלך. אנחנו חייבים למצוא איזו דרך לגרום לו לוותר על הציפיות הללו, בלי שיוכל להאשים אותך."
קליאו משכה את ידה ממנו והחליקה את בד שמלת המשי, שלבשה לכבוד החגיגות.
"אני אומרת לך, אני אברח לטרה-דל-פואגו."
דיימן שמע את היאוש, שהסתתר מתחת לנימה הקלילה של דבריה.
"את בכלל יודעת איפה זה?"
"טוב, אז לקוטב הצפוני. אני אעבור לעסוק בעיצוב פנים של איגלו."
דיימן צחק, בניגוד לרצונו. דודניתו בהחלט הייתה מסוגלת לזה. היא הייתה מעצבת פנים מאוד מוכשרת, נכונה להתמודד עם כל אתגר.
חוץ מאשר מציאת דרך להיחלץ מהתסבוכת הזאת. תידרש יותר מהמילה של קליאו, כדי לשכנע את מאנוס שהיא ודיימן אינם בני זוג. בעיקר אם לוקחים בחשבון גם את הונו העצום של דיימן. מה שאנשים עושים תמיד.
זאת הייתה אחת הסיבות העיקריות, לכך שהעדיף "דייטים" עם דודניתו, כדי להרחיק מעליו את הנשים שמבקשות ללכוד לעצמן איזה בעל עשיר. מיליארדר יווני. לא נשוי, עם תזרים מזומנים הגון, הוא ללא ספק מציאה, בייחוד לאור הצרות שהכו את המדינה לאחרונה. ומיליארדר כזה בתחילת שנות השלושים לחייו, עם כל השיער על ראשו וכל שיניו בפיו, הוא כבר מציאה ממש נדירה.
"תשכחי מהרעיון של עיצוב האיגלו, ותשאירי לי את הטיפול בזה."
"יש לך איזה רעיון?" אי אפשר היה לטעות בתקווה שנשמעה בקולה.
דיימן הנהן. "התחלה של רעיון. אבל תני לי זמן, לטפל בפרטים. בטחי בי. אני אטפל במאנוס."
הקלה התבטאה בפניה המתוחים, שנרגעו בבת אחת. "תודה, דיימן. הייתי צריכה לדעת, שאני יכולה לסמוך עליך."


עשרים דקות לאחר מכן, ניצב דיימן לצד כריסטו, חברו הטוב ביותר, שעמד להינשא היום. כריסטו שב ובדק את הטלפון שלו, מה שהותיר את דיימן פנוי, להתבונן בנוף המרהיב של הים האגאי, לחופי האי קורפו. אלא שדיימן התעלם מהנוף והעדיף לבחון דווקא את האורחים, שנאספו בחצר הווילה.
מה שהיה נחוץ לו, זאת אישה. ובמהירות.
אישה שתמלא את תפקיד המאהבת שלו, למשך די זמן כדי לשכנע את מאנוס, שלא יכול להיות שום עתיד משותף לו ולקליאו.
אם הוא יגיע לחתונה הקרובה של קסי, אחותה של קליאו, עם איזו חברה חדשה יפהפייה, זה ישבית את תקוותיו של מאנוס. אם הוא יותיר את החברה הזאת איתו למשך איזה חודשיים, כבת הזוג המאוד ציבורית שלו...
אבל איזו אישה?
מישהי פנויה. ומושכת מספיק, הרי מאנוס אינו שוטה גמור. וחייב להיות איזה להט של תשוקה, בין דיימן לבין בת הלוויה החדשה הזאת שלו.
רק שדיימן צריך מישהי שלא תראה בזה הזדמנות, לפתח מערכת יחסים של ממש. מישהי, שלא תנסה להתחבב עליו ולא תנסה לבסס לעצמה מקום בחייו.
"תירגע." קולו של כריסטו קטע את הרהוריו. "הרי אני הוא זה שמתחתן פה. לא אתה."
דיימן הבזיק חיוך לעבר חברו הוותיק. "ואפילו מתחתן בפעם השנייה, עם אותה האישה. זה חייב להיות איזשהו שיא."
כריסטו משך בכתפיו ופשט את ידיו. "בפעם הראשונה, לא היה לי מושג עד כמה היא חשובה לי. הפעם, הכול מושלם בין שנינו. ואני רק מקווה שיום אחד, גם אתה תמצא לעצמך אישה כמו אמה. אישה שתהיה מרכז עולמך, אהבת חייך."
חיוכו של דיימן התייצב. כאילו הוא עדיין מאמין בדברים שכאלה! אצל אחרים, אם הם ממש ברי מזל, אבל לא הוא. הוא את התמימות שלו איבד, לפני עשור.
ללא שום רחמים, הוא תלש את מחשבותיו מהאירועים הללו, ששינו לעד אותו ואת משפחתו. היום הזה נועד להיות יום של שמחה, לא יום של התבוססות בטעויות ובטרגדיות מהעבר.
דיימן נטל שתי כוסות שמפניה ממגשו של מלצר חולף והושיט אחת לחברו הטוב. "בוא נרים כוס, לחייך ולחיי אמה הנפלאה. וגם," הוסיף, אחרי ששניהם גמעו מהיין, "בתקווה שגם אני אמצא את האישה המושלמת שלי."
אישה שתהיה נאה ומושכת, אינטליגנטית, צייתנית ומעל לכול, זמנית.


"אמה, את נראית מדהים." סטף סיימה להצמיד את הינומת התחרה העתיקה אל ראשה של אמה ופסעה אחורה. מעולם, לא ראתה את חברתה כה מאושרת. אמה ממש קרנה מרוב אושר.
אמה גיחכה. "כבר ראית אותי פעם בהופעה הזאת."
זאת הייתה אותה השמלה שלבשה, בפעם הראשונה שבה התחתנה עם כריסטו, לפני שעזבה אותו כשהתחוור לה שהוא לא אוהב אותה. כל כך הרבה השתנה מאז, אך למרבה הפלא, הפעם אמה ובעלה. המיליארדר היווני, הסדירו את כל חילוקי הדעות ביניהם. הם היו כל כך מאוהבים, שכמעט כאב להסתכל על כל האושר העז הזה.
"היי, סטף, מה העניין? את בטוחה שאת בסדר?"
רגשות אשמה הציפו אותה מיד. אמה הייתה בחורה פקחית מאוד. הספיק לה להעיף מבט אחד בסטף, כשהיא ירדה מהמטוס בשדה התעופה של קורפו, כדי לשאול מה לא בסדר. סטף נדרשה לכל הכישרונות שלה, כדי לשכנע את אמה שהיא ממש בסדר, ושזאת רק העייפות מהטיסה הארוכה ממלבורן עד לכאן.
סטף לא הייתה מוכנה להרוס לאמה את יומה הגדול, עם הצרות שלה. היא כבר תמצא איזה פיתרון למצוקה הזאת, אם כי כל כיוון שבדקה עד כה, התגלה כנתיב ללא מוצא. היא תיאלץ פשוט להתאמץ יותר.
מפני שהצרה הזאת לא משפיעה רק עליה לבדה. היא כבשה צמרמורת.
"כמובן שאני בסדר! אסור לי להתרגש טיפה, כשאני רואה אותך קורנת עד כדי כך? את נראית כמו מלכת הפיות הקסומה."
לרגע, הבחינה בפקפוק בהבעתה של אמה, לפני שעוד חיוך מאיר גירש אותו. "אני מרגישה כמו פיה קסומה! עשי לי טובה ותצבטי אותי, כדי שאדע שזה אמיתי."
סטף לא צבטה אותה, אבל היא כן חיבקה אותה. חזק. "אני כל כך שמחה בשבילך, אֶם. זה מגיע לך, אחרי כל מה שנאלצת לעבור."
"אם זה היה עניין של מגיע..." אמה פסעה אחורה תוך ניד ראש, ברור היה שהיא התכוונה להגיד עוד, אך סטף קטעה אותה.
"קדימה, אם. הגיע הזמן להתחיל את ההצגה הזאת."
אם נאנקה בראותה מה השעה, ופנתה לכיוון הדלת, בהמולת נפנוף שפע הבד של שמלתה הארוכה. סטף הפכה את ההינומה, להסתיר את פניה של אמה, ומיהרה בעקבותיה אל האור החמים של השמש היוונית.
זה היה יום יפהפה, במיקום כל כך מושלם. הגן של הווילה העתיקה והיפה היה אתר נפלא לחתונה, עם הרקע המדהים של הים הכחול-ירוק.
אבל מה שהפך את האירוע למיוחד באמת, היה המראה של חברתה היקרה, מתמסרת בשמחה לאהוב ליבה.
אבל כעת, בזמן שסטף הסתובבה בין כל האורחים אחרי הטקס, היא לא הייתה מסוגלת להתרכז באירוע הנפלא הזה בצורה מלאה. לא בגלל הצרות שלה. אלו יהיו שם עדיין גם אחר כך, ישובו ויתגודדו סביבה במהרה.
לא, תחושת אי-הנוחות שלה נבעה ממנו, מהגבר שבכל פעם שהסתובבה, נדמה היה לה כי הוא עומד שם ומתבונן בה. למרות שנראה היה שהוא משוחח כמעט עם כל אישה מתחת לגיל ארבעים, מבין אורחות החתונה.
סטף יכלה לעקוב אחר נתיב ההתקדמות שלו בקהל האורחים, מפני שהוא הותיר אחריו שובל של נשים שעיניהן בורקות.
אבל לא היא.
מפני שהגבר כהה השיער, שהיתמר שם משכמו ומעלה מעל לכל הנוכחים, היה דיימן ניקולאידס.
הנחש.
החלאה.
הגבר שהונה אותה וגרם לה להשפיל את עצמה.
היא נמלאה בחילה, מעצם המחשבה על כך.
היא לא יכלה להאמין, כמה קל היה לו לעשות את זה. סטף הייתה בחורה אימפולסיבית אולי, אבל בכל מה שנוגע לגברים, עוד מימי ילדותה היא למדה לא לבטוח בהם בקלות רבה מדי.
אז איך זה שהיא שכחה את הלקחים הקשים שלמדה, ברגע שדיימן ניקולאידס זימן אותה, בכפיפת אצבע קלה? היא, שלא הרשתה לעצמה מעולם להיות מושפעת מקסם גברי וגוף סקסי של איזה גבר.
זה היה בגלל שטעתה והאמינה שדיימן שונה משאר הגברים. שהוא אכפתי ונאמן. מה שהתברר שהוא אכן, כשזה נוגע לאנשים החשובים לו. וכל מי שמחוץ לחוג הקסום הזה, מוטב לו להישמר לעצמו. מפני שדיימן מסוגל להיות גם ערמומי ומחושב. וחסר רחמים לחלוטין.
הזיכרון של אותו ערב במלבורן עדיין רדף אותה, בכל פעם שהניחה לחומות ההגנה שלה להתרופף, או כשהייתה עייפה, מה שקרה לאחרונה לעיתים קרובות. כשמרוב דאגה, לא הצליחה להירדם ברוב הלילות.
ולמה היא הניחה לעוד גבר שנראה סביר והתברך במתק שפתיים להוליך אותה שולל שוב, אחרי מה שקרה לה עם דיימן המנוול?
ברגעי החולשה שלה, סטף השתעשעה במחשבה על כך שבכניעתה לדיימן, היא הרסה איכשהו את כל מנגנוני ההגנה ואת שיקול הדעת שלה. ברור לחלוטין שהם פגומים מאוד, מעבר לכל תקנה, בכל מה שקשור אל בני המין הגברי.
מעתה והלאה, לא יהיה לה איתם שום עניין וקשר. זה יהיה הרבה יותר בטוח.
לפחות בכל מה שקשור אל דיימן, זאת הייתה רק גאוותה הנשית שנפגעה. מה שהוביל את מחשבותיה, כמובן, אל הקטסטרופה הנוראית, הממתינה לה עדיין באוסטרליה.
כאב מייסר התערבל בקרבה. פתאום, היא כבר לא הייתה בכלל במצב רוח לחגיגות.
סטף הבחינה במשעול, אשר הוביל החוצה מחצר הווילה. באספה את שולי שמלתה, היא החלה לצעוד במשעול ולא עצרה, עד שקולות החגיגות דעכו כליל מאחוריה. היא מצאה את עצמה בראש צוק נמוך שהשקיף על מפרץ בצורת פרסה, עם חוף של חול צחור מושלם. הרוח השיבה לאפה ניחוח של ברושים ומלח ים, וסטף שאפה לקרבה שאיפה עמוקה ומחזקת.
היא תשוב לחתונה, בקרוב. היא רק תיקח לעצמה כמה דקות, לטעון את המצברים שלה ולהתגבר על כל המחשבות המעיקות הללו. זהו היום החשוב של אמה, וסטף התכוונה להיות שם ולתמוך בחברתה.
"את לא נהנית מהאירוע?"
הקול החליק לתוכה כמו סירופ שוקולד חם, חלק, עשיר וכה מפתה. למרבה חרדתה, סטף חשה איך משהו עמוק בתוכה משתחרר ונעשה רפוי.
כאילו לזה בדיוק חיכתה.
היא נמנעה מלדבר עם דיימן ניקולאידס. אך את הקול הזה, הייתה מזהה בכל מקום. לא רק מפני שהיא שמעה מוקדם יותר את השיחה המהוסה שלו עם כריסטו, אלא מפני שהיא הוסיפה עדיין לשמוע את הקול הזה בחלומות שלה.
סטף הידקה את לסתותיה וזקפה עוד יותר את גבה. אז יש לו קול נפלא, עמוק ועשיר. היא חכמה מספיק, כדי שלא ליפול בפח הזה.
"רציתי לנשום קצת אוויר. להיות קצת לבדי."
אם היא תסתכל על הנוף היפהפה הזה די זמן, בטוח שהוא יבין כבר את המסר ויניח לה.
אלא שהיא שמעה חריקה של צעדים מדודים, על שביל החצץ.
"ישירה כתמיד, סטפני."
סטף נשכה את שפתה, שנאה את האופן בו תחושת ההתרככות הזאת התפשטה בתוכה, כאילו כל מה שנדרש הוא שהאיש הזה יפצה את פיו וכבר ההורמונים שלה מתחילים להשתולל בלהיטות.
רק מפני שאיש מלבדו לא קורא לה בשמה המלא. לא גרם לו להישמע כמו הזמנה לחטוא ביחד.
להט התפשט בעורקיה ועלה ישר אל לחייה.
"אז אולי כדאי שתקלוט את הרמז ותשוב אל החגיגה."
תגובתו היחידה הייתה נשיפה משועשעת, שליטפה את השרירים הקפוצים של כתפיה ועורפה. במקום לסגת, הוא נעצר מאחוריה וקצת לצידה. היא לא יכלה לראות אותו בקצה שדה הראייה שלה, אבל יכלה לחוש בנוכחות שלו. זאת הייתה מין מודעות, שהיא לא יכלה להסביר ולא רצתה אפילו לנסות להסביר.
"הנה, הבאתי לך מחוות הוקרה קטנה."
כף יד הופיעה לפניה, גדולה ושחומה, מטופחת בצורה מושלמת. היד החזיקה גביע קריסטל מלא שמפניה.
סטף עמדה לסרב, כשהוא המשיך ואמר, "חשבתי לעצמי, שאולי נרים כוס לכבוד הזוג המאושר."
זה היה הדבר האחד, שהיה מסוגל לגרום לה להסכים לקבל את המשקה הזה. האם הוא היה מודע לזה?
כמובן שכן. הוא הרי אדם נבון, האיש הזה. ערמומי. סטף נזכרה באיזו קלות, הוא גרם לה לרקוד לצלילי החליל שלו.
והרגע הענקת לו רק עוד יותר כוח, בזה שהראית לו שהוא עדיין משפיע עלייך.
סטף שלחה את ידה אל הגביע, נזהרת שלא לגעת באצבעות הארוכות הללו. היא לקחה נשימה עמוקה, כשהיא נאלצת לשאוף את שמץ הניחוח הזה, שזכרה מהעבר. תחושה שתפשטה בתוכה בעוצמה, הרגשה מוטעית של משהו נכון, הולם. היא התעלמה ופנתה לאחור.
"לחיי החתן והכלה." היא הרימה את הכוס ולגמה. ואז לקחה עוד לגימה, כדי לגבור על היובש הפתאומי שהופיע בגרונה.
מקרוב, הוא לא נראה בכלל כמו נחש. הוא נראה נאה כתמיד. עצמות לחיים מפוסלות וסנטר רבוע, שהעניק לו מראה מלא נחישות. אף ארוך וישר, פה חושני ועיניים בגוון ירוק יער עמוק, שנראו מנצנצות באור של אחר הצוהריים. שיער כהה, שהיא זכרה עד כמה רך הוא למגע.
זיע חלף באצבעותיה והכוס החליקה מעט באחיזתה. היא מיהרה להרכין את ראשה ולקחת עוד לגימה קטנה.
"לאמה וכריסטו," הוא מלמל. "מי ייתן והם יהיו מאושרים יחד, למשך שארית ימי חייהם."
הוא לגם, וסטף מצאה את עצמה מתבוננת בגרוגרתו העולה ויורדת. כאילו היה בתנועה משהו מרתק במיוחד. בהרימה את מבטה, היא נתקלה בזה שלו ומודעות עזה ניעורה והתפשטה בקרבה.
לא. לא. לא. לא מודעות. זה בכלל לא כמו בפעם הקודמת. טינה. מיאוס. כעס. כל אחת מהתחושות הללו תתקבל בברכה.
"תודה על המשקה," היא אמרה בנימוס, כאילו הוא היה מישהו זר לחלוטין. הנה, זאת כבר הייתה הרגשה טובה יותר. תתייחסי אליו כאילו היה סתם איזה זר. "ועכשיו, מוטב שאחזור. אמה – "
"מוקפת בהמון בני משפחה וחברים נלהבים. היא יכולה להסתדר בלעדייך, עוד כמה דקות."
גבותיה של סטף התרוממו. "בכל זאת, הגיע הזמן שאחזור."
"אני קיוויתי שנוכל לשוחח קצת."
"לשוחח?" על מה בכלל נותר להם לשוחח? "אין לנו בכלל שום נושא לשיחה."
האם זה רק נדמה לה, או שראתה את לסתותיו מתהדקות? הניצוץ בעיניים הירוקות המדהימות הללו התעמעם, ולסטף הייתה לפתע הרגשה, כי משהו רציני נחבא מתחת לביטחון המשועשע שהפגין.
"בקשר למלבורן – "
"אין מה לדבר על זה. זה שייך לעבר."
"לא ככה זה נראה. את מביטה בי בעויינות ניכרת, סטפני."
אצבעותיה התהדקו סביב רגל כוס הקריסטל, בעת שהיא נאבקה לכבוש את הדחף להטיח את שארית השמפניה בפניו הנאים מדי.
רק שהיא לא הייתה מוכנה לחולל סצנה, בחתונתה של אמה.
עיניה התעגלו בפליאה. "וזה מפתיע אותך?"
"אני התנצלתי."
"אה, וזה מתקן הכול, נכון?" סטף נופפה בידה והמשקה היוקרתי החווה קשת אלגנטית באוויר וניתז על הקרקע.
"עשיתי את מה שהיה נחוץ, כדי לסייע לחבר."
"אתה חטפת אותי!" סטף נעצה אצבע במרכז חזהו.
"חטיפה ממש קטנה. כריסטו היה נואש, הוא נורא חשש, בקשר להיעלמותה של הכלה שלו ביום כלולותיהם."
"זה לא מצדיק את זה. היא שלחה לו הודעה שהיא בסדר. חוץ מזה, אתה לא יכול להאשים את אמה על ההחלטה שלה לעזוב, כשנודעה לה הסיבה האמיתית לכך שהתחתן איתה."
דיימן נד אט בראשו. "הם יישרו כבר את ההדורים ביניהם. אבל באותו שבוע, כריסטו יצא מדעתו מרוב דאגה, ואני הייתי חייב לעזור לו לאתר אותה. ואת." פתאום הוא התכופף קדימה וידו הפנויה כיסתה את ידה והצמידה אותה אל חזהו. "את ידעת היכן היא הייתה."
"אתה הנחת שאני יודעת." סטף הותירה את עיניה נעוצות בפניו, נמנעה מלהפנות אותן אל החזה הרחב הזה, בו ליבו הדהד בעוז, מתחת לכף ידה.
"זאת הייתה יותר מהנחה, סטפני. לא הייתי צריך להיות גאון, כדי לדעת שמישהו עזר לה להיעלם, בכזאת מהירות ובצורה כל כך מוחלטת. ראיתי שלא נוח לך, לדבר על מקום הימצאה של אמה. ידעתי שאם רק אוכל לקחת אותך למקום בו נהיה רק שנינו, אוכל לשכנע אותך."
החמימות בלחייה של סטף הפכה ללהט יוקד, שהפך לחצים של אש שנורו אל כל קצוות גופה. היא תלשה את ידה מאחיזתו ופסעה אחורה.
"זה מה שאתה קורא לזה? שכנוע?" נשימתה הפכה לסדרה של אנקות, שלא הצליחו למלא את ריאותיה.
סומק עמום עלה על עצמות לחייו המפוסלות, אך סטף לא חשה שום סיפוק, מזה שעלה בידה להשפיע במעט על האגו שלו או על מצפונו.
היא הייתה עסוקה מדי, בהיזכרה בכך שלא היה זה דיימן אלא היא עצמה, אשר עשתה את הצעד הראשון באותו הערב.
מותשת, אחרי שבוע ארוך של עבודה, לא היה לה שום תירוץ לסרב לדיימן, כשהוא הגיע ואמר לה שיש לו קצה חוט, ביחס למקום הימצאה של אמה. הוא ביקש ממנה להתלוות אליו, כדי לנסות ולשכנע אותה לשוב אל בעלה. סטף ידעה שאמה נמצאת בקורפו, מאחר והיא הייתה זאת שארגנה את הנסיעה של אמה. אבל היא לא יכלה להודות בכך, אז היא נלוותה אל דיימן, אבל שקעה בשינה, במהלך הנסיעה הארוכה החוצה מהעיר.
כשהיא התעוררה, היא גילתה שהמכונית נעצרה ושדיימן גוחן לכיוונה. נשימתו הייתה חמימה על פניה. רדומה למחצה וללא שום מחשבה, היא הגיבה אינסטינקטיבית והרימה את ידיה אל פניו. הוא קפא, וסטף יכלה להישבע שחשמל עמד באוויר, מהצורך ההדדי שלהם. ואז זרועותיו כבר היו סביבה והיא הקשיתה את גופה לעברו והוא נישק אותה, ביסודיות שערערה את כל מה שנדמה היה לה שהיא יודעת על תשוקה, וגם את כל מנגנוני ההגנה שהציבה לעצמה אי-פעם.
ידיה העמיקו לשקוע בסבך השיער הרך והעשיר הזה, בייאוש שביטא את המשיכה שניסתה לכבוש ולא הצליחה. לאורך כל השבוע היא ראתה את דיימן, דיימן יפה התואר, האכפתי, התומך בחברו ובמשפחתה של אמה, בודק כל הזמן מה שלומם והופך כל אבן, במאמציו למצוא את אמה.
רק כשהם עזבו סוף-סוף את המכונית, ועברו אל בית החוף הריק, סטף גילתה את האמת. היא ריחפה בעננים, הדם התרונן בעורקיה. עד שדיימן התוודה בפניה על הסיבה לכך שהביא אותה אל המקום המבודד הזה.
הוא יחזיק אותה שם, עד שהיא תגיד לו איפה אמה. במשך ימים רבים, אם זה יהיה הכרחי. ואפילו אז, היא לא האמינה לו. הייתה בטוחה שבעצם, רצה לקיים מעין מפגש רומנטי. עד שלבסוף, היא שלחה את ידה לשלוף את הטלפון שלה והוא אמר שהוא לקח אותו מתוך התיק שלה כשהם היו במכונית, ושהטלפון נותר נעול שם.
הוא לא רכן לעברה כדי להעיר אותה או כדי לגנוב נשיקה. הוא שלח את ידו אל התיק שלה ושלף מתוכו את הטלפון, כדי שהיא לא תוכל להתקשר ולבקש עזרה.
וכשהיא שלחה את ידה אל פניו?
טוב, למה לא לנצל הזדמנות? הוא בוודאי החליט שלרכך אותה מעט עם קצת פיתוי, רק יקל עליו לחלץ את האמת מפיה.
סטף עצמה את עיניה, השתדלה לגרש את זיכרון אותו הערב. איך הסגירה את כמיהתה לגבר, שלא הרגיש כלפיה שום דבר. שניצל בגסות לב את המשיכה שלה אליו, למען מטרותיו. אין ספק, שהוא צחק בליבו על התמימות שלה.
"סטפני?" יד יציבה לפתה את מרפקה. "הכול בסדר?"
"שלא תיגע בי."
צעד אלכסוני אחד אחורה, וגבה בא במגע עם גזע ברוש. במקום להישען עליו, היא נעמדה זקופה, בהישירה את מבטה אל הירוק הכהה של עיניו המודאגות.
הוא היה שחקן מעולה. בשנה שעברה, באוסטרליה, האמינה שהוא נמשך אליה, בדיוק כמו שהיא נמשכה אליו.
מה שהיה הכי נורא זה העובדה שמבחינתו, זאת הייתה רק חטיפה קטנה, מפני שמהר מאוד אחרי הווידוי של דיימן, כריסטו התקשר ואמר שגילה את מקום הימצאה של אמה. החוטף של סטף מיהר להתנצל על "הצעד הדרסטי" שנקט, והסיעה בחזרה. הוא ליווה אותה בנימוס עד למפתן ביתה, כאילו היה זה דייט רגיל. ובמשך כל הזמן הזה, היא חשה נורא בגלל האופן שבו חשפה את מה שהרגישה כלפיו. רגשות שהיו חד-סיטריים. רגשות שהוא ניצל, בגסות לב.
סטף הרגישה אז ממש קטנה.
כמו בכל הפעמים ההן, כשאביה לא טרח להופיע, למרות הבטחותיו. מפני שמשהו צץ. משהו הרבה יותר חשוב, מבילוי זמן בחברת בתו הקטנה.
"רציתי להתנצל."
נימה של צרידות עמדה בקולו העמוק של דיימן, ויכלה להעיד אולי על איזו תחושת אשמה. רק שסטף הייתה מעדיפה לתת את מבטחה בתנין, שנשבע כי הפך לצמחוני, ולא באיש הזה.
"כבר עשית את זה, פעם."
כתפיים רחבות התרוממו. "מסתבר בבירור, שזה לא עבד."
"עבד?" מבטה התרומם בחזרה אל פניו, והיא ראתה את הבעתו המופתעת.
"את לא סלחת לי."
עיניו החזיקו את מבטה במשך רגע ארוך, ואז היא הסתכלה מעבר לגבו, אל השמיים הכחולים ועצי הברוש הריחניים. "אתה לא יכול לקבל תמיד את כל מבוקשך."
לא הייתה לה שום כוונה למחול לו, על התנהגותו המחפירה.
"לא סיפרת לאמה מה קרה."
היא שבה ופנתה אליו, בחוסר רצון. "לאמה היו מספיק עניינים על הראש. ולאחר מכן..." היא משכה בכתפיה. "לא הייתה שום סיבה לספר לה. בעיקר לאור העובדה, שאתה החבר הכי טוב של בעלה. למה להעמיד אותה במצב בלתי אפשרי, בו היא תשנא אותך, כשאין שום דרך שבה היא תימנע מלפגוש אותך, באופן קבוע?"
"זה מה שאת מרגישה? את שונאת אותי?" שוב אותו הד, של משהו שסטף לא יכלה לזהות, בנימת קולו.
חרטה?
סקרנות, סביר יותר להניח. סטף הייתה די בטוחה, שרוב האנשים מחבבים ומעריכים את דיימן ניקולאידס, בהתחשב בהופעתו החיצונית, בקסם האישי שלו ובעושרו השערורייתי.
היא התנשמה עמוקות לייצב את עצמה. הגיע הזמן לסיים את העניין הזה. "חינכו אותי לנהוג בנימוס, מר ניקולאידס. אבל ברור לחלוטין, שאתה אטום מכדי להבין את המסר." סטף תהתה אם מישהו, ובעיקר איזו אישה, העז אי-פעם להגיד לו לא. האם כולם נפלו קורבן לקסם האישי שלו? "התשובה היא כן. אני שונאת אותך."
למרבה אכזבתה, הוא לא הגיב. שום זיע לא חלף בפניו, אשר הוסיפו לנעוץ בה את המבט החד והירוק הזה. ברור היה שלמילותיה לא הייתה שום השפעה על האגו הכביר שלו.
סנטרה התרומם עוד יותר. "אני אשמח מאוד, אם לעולם לא אצטרך לראות אותך או לדבר איתך ."
וזה היה הרגע שבו הבחינה בכך. התהדקות שרירים, מתיחת העור לרוחב המשטחים הקשים של פניו, התרחבות של נחיריו האציליים. זיע בשפתיו. והעיניים הללו... למרות צבען הצונן, הן בערו לרגע בלהט מהמם.
רגע לאחר מכן, סטף תהתה אם רק דמיינה את התגובה שלו. הוא נראה כמו שנראה תמיד, מלא ביטחון עצמי ושלווה נטולת כל מאמץ, כאילו השאלה היחידה המטרידה אותו היא האם לזמן את מטוסו הפרטי, כדי לקפוץ לאקפולקו או למונטה קרלו.
פיו נמתח, בחיוך שגרם לליבה של סטף להחסיר פעימה. כמה חבל שהגבר הזה, אליו היא כה נמשכת, חייב להיות כזה חלאה.
"חבל מאוד שזה כך. קיוויתי שאוכל להכירך מעט יותר טוב. שנוכל לבלות קצת זמן ביחד."
"ביחד?" סטף לא האמינה למשמע אוזניה. האם הוא באמת סבר שיעלה בידו לגרום לה ליפול שוב בפח הכריזמה המאצ'ואיסטית הזאת שלו? מה, הוא לא מסוגל לקלוט עד כמה היא מתעבת אותו? "אתה ודאי צוחק עליי. אפילו תמורת מיליון דולר, לא הייתי מבלה בחברתך."
שתיקה רגעית, זיע של עווית ברקתו, רק למשך די זמן בשביל שסטף תתהה עד כמה הרחיקה לכת במילותיה. היא הסתובבה בחזרה אל המשעול המוליך אל החתונה, כשקולו עצר אותה.
"אז מה עם שני מיליון?"