1


נסיך הכתר ראפיק רחמן מזנארה נכנס לחדר ההסבה הפרטי של דודו בחיוך נינוח. גם כשהרכין את ראשו הכהה הגאה בקידה אומרת כבוד, הוא התנשא מעל האיש המבוגר ממנו, שבניגוד לכל כללי ההתנהגות המקובלים נעמד כדי לקבל את פני אחיינו.
"ראפיק," אמר העוצר בחמימות.
"שב, אדוני, לפני שתזעזע את השומרים שלך," דחק בו ראפיק באי-נוחות.
"אתה היית המלך שלי בגיל שתים-עשרה ותמיד תהיה," הודיע לו ג'אליל בשקט. "ובעוד קצת פחות משנה וחצי אסיים את תפקידי ואתה תתפוס את מקומך החוקי."
התזכורת הייתה מיותרת לראפיק בן העשרים ושמונה. הוא כעס מאוד בשל ההגבלות שקבעה המועצה המבצעת של המדינה כשהנסיך ג'אליל התמנה לעוצר הממלכה וקיבל על עצמו לגדל את אחייניו היתומים עד לבגרותם. גיל שלושים נחקק באבן כתאריך שמסמל את בגרותו של ראפיק ואת הכתרתו למלך בעקבות אבות אבותיו, אך ראפיק היה מוכן כבר מזמן להתמודד עם האתגר. עם זאת, הציפייה הכבידה על מצפונו כי דודו היה גם שליט מצוין וגם אפוטרופוס אכפתי. למעשה הוא התאים לכס יותר מאזהר, אביו המנוח של ראפיק. ההתנהגות המופקרת וההתנהלות המושחתת של אזהר הוציאו שם רע למונרכיה שלהם שהשלטון בה עבר בירושה.
אין ספק שבעקבות ההיסטוריה המכוערת של הוריהם נאלצו ראפיק ואחיו הצעיר, זאין, לקבל חינוך מיושן, מסורתי ונוקשה שבו כל צעד שלהם הוגבל. כולם היו מבועתים מהאפשרות שראפיק וזאין ילכו בדרכי אביהם, אבל לראפיק עצמו לא היו כל חששות כאלה משום שהוא השתכנע זה מכבר שאביו התנהג בקיצוניות בהשפעת סמים שצרך.
"אמרת שאתה צריך לראות אותי בדחיפות," הזכיר ראפיק בעדינות לאיש המבוגר יותר. ראפיק היה כבר להוט לחזור לאגף שלו בארמון ולהירגע קצת לפני שיידרש לספק למועצה המבצעת דוח רשמי על ההשקעות הפיננסיות של זנארה. "מה קרה?"
ג'אליל נשם עמוק, חצה את החדר ונעמד ליד מעבר מקומר שהוביל אל מרפסת, שממנה נישא משב אוויר צח מבורך שהבריח את חום הצהריים. "אני חייב לבקש ממך לדבר עם אחיך על נישואיו. הוא מפגין... עקשנות קיצונית."
ראפיק התאבן והחוויר לשמע החדשות. "אתה כבר יודע מה דעתי. זאין בן שבע-עשרה. הוא צעיר מדי."
העוצר נאנח בכבדות. "אני מניח שזה מבהיר לי היטב מה הדעה שלך כלפי העובדה שנישאת בגיל שש-עשרה."
"לא התכוונתי לנהוג בחוסר כבוד," נחפז ראפיק להבהיר כשמבוכה ואשמה לפתו אותו.
עם זאת, איך הוא יכול לעמוד בחיבוק ידיים ולהניח לאחיו הצעיר לשלם את המחיר על הסירוב שלו עצמו להתחתן בשנית? עברו רק שנתיים מאז מות אשתו, פאדית', אבל בתוך שבועות המועצה פנתה אל ראפיק וביקשה ממנו לשקול להינשא שוב. לרוע המזל, נישואיו לפאדית' לא הניבו ילדים, ואף שהרופאים לא הצליחו למצוא בעיה אצל מישהו מהם והרבו להשתמש במושג הכללי "עקרות בלתי מוסברת", ראפיק עדיין לא שש לבוא שוב בברית נישואים וקרוב לוודאי לעבור שוב אותו תהליך מייסר. כמו כן לא התחשק לו להתנצל על הרצון להמשיך ליהנות מהחופש שנמנע ממנו למשך זמן רב.
אך דודו כמובן לא ירצה לשמוע וגם לא יבין תירוץ שכזה. ג'אליל התחתן בגיל צעיר והיה נשוי באושר רב, וכמו המועצה הוא חשש מהחופש המיני שכולם היו משוכנעים שהביא למפלתו של אביו המנוח אזהר ושגרם לשערוריות כה רבות. אזהר פתח במצוד אחר כל העובדות שלו ואחר הרעיות של פקידים בכירים וחברים שלו. שום אישה מושכת לא הייתה בטוחה בקרבתו. אך ראפיק לא היה מכור לסקס וגם לא מסומם שמחפש ללא הרף אחר הסוטול הבא.
"זיאן חייב להתחתן," השיב ג'אליל בחומרה. "הוא חייב לספק לך יורש."
"אם כך, אני מוכן להתחתן שוב," אמר ראפיק בקול חרישי בהול משהבין בזעף שכבר אין לו ברירה.
הוא עמד בפרץ ככל יכולתו מול הטיעונים לטובת נישואיו השניים ודחה את האפשרות שאחיו ייאלץ להתחתן כל עוד הוא צעיר מדי לאחריות כזאת. הוא אמנם הבין שנישואים שניים שלו מן הסתם לא יובילו לאותו יורש נחשק, אבל לפחות הם ישיגו לאחיו הקטן עוד חופש.
"אני אתחתן שוב," חזר ואמר. "אבל רק בתנאי שאחי יקבל עוד כמה שנים לפני שיצפו ממנו לקחת לו אישה."
"גם אני וגם המועצה לא רוצים שתרגיש שכופים עליך נישואים בניגוד לרצונך," מחה האיש המבוגר יותר בייאוש.
"לא ארגיש תחת כפייה," שיקר ראפיק חלקלקות, משום שהיה נחוש לעשות את הדבר היחיד שהוא יכול כדי להגן על אחיו הקטן מהכורח להתבגר בטרם עת. "אחרי הכול, אני חייב לשאת אישה. אם יהיה מלך, חייבת להיות גם מלכה."
"אם אתה בטוח..." העוצר היסס. "החדשות על שינוי דעתך יתקבלו בברכה במועצה, ומי יודע? אולי נישואים שניים יניבו ילד."
"סביר יותר להניח שלא יהיה ילד," השיב ראפיק בפסקנות. "כמובן כל כלה פוטנציאלית תהיה מודעת לסבירות הזאת מההתחלה."
"יש לך אישה מועדפת?" דחק בו דודו בתקווה.
"לצערי לא, אבל כשאחזור מהנסיעה הבאה שלי, תוכל להעביר לי הצעות," מלמל ראפיק והכריח את עצמו לחייך. "אני לא מציאה גדולה בשביל נשים."
"מיליארדר ומלך עתידי שמוצג בתקשורת החברתית כנסיך הנאה ביותר במזרח התיכון?" השיב האיש המבוגר יותר ברגש עז. "לתקשורת החברתית אין שום כבוד ושום בושה!"
"אין לנו איך להשתיק שטויות כאלה." ראפיק משך בכתפיו. גם עליו וגם על אחיו נאסר זה מכבר להתבטא בדרכים פומביות כאלה, והם בודדו מבני גילם בכל דרך. והמראה המצודד של כוכב קולנוע שירש מאימו המנוחה היפהפייה, שהייתה אשת חברה איטלקית, רק הביך אותו.
רק בזכות כוח הרצון שלו השלים ראפיק את התואר בכלכלה ובמנהל עסקים על אפה וחמתה של המועצה המבצעת שסירבה לראות את היתרונות בשליט משכיל. ראפיק זכה להשכלה נורמלית ככל שהתאפשר לו במסגרת ההגבלות שנכפו עליו, אך שום דבר אחר בחייו לא היה קרוב לנורמלי. הוא תמיד היה מוקף בשומרי ראש, ונגזר עליו לצרף אליו לכל נסיעה טבח ואפילו טועם מזון משום שאביו מת מהרעלה.
ראפיק סבר שהגורל המר הזה לא היה קשור כלל להסתה, אלא ככל הנראה היה מעשה של בעל מריר, אישה נקמנית או תוצאה של פסיקה לא הוגנת באחת המחלוקות השבטיות הרבות שבהן אביו העדיף את מקורביו או דרש שוחד. שלא במפתיע, לאביו היו אויבים רבים מאוד. רבים העלו כל מיני סיבות שערורייתיות למות אביו, אך לא היו מספיק הוכחות לצורך העמדה לדין, ולמרבה הצער, עבור המועצה המבצעת היה מותו של אביו הקלה יותר מאשר מקור לצער.
עם זאת, בהשוואה לאביו, ראפיק לא היה רק ישר והגון, אלא גם דיפלומט מוכשר. לא שהיכולת סייעה לו רבות בתפקידו כבעל, הודה וכמעט הצטמרר מרוב חלחלה מהמחשבה על נישואים שניים. לא היה לו שום רצון ברעיה נוספת. מטבע הדברים הוא לא רצה להרגיש שוב לכוד. הוא שנא להיות נשוי וידע שהגישה שלו היא תגובה פנימית למה שעבר. הוא גם לא רצה להיות מושא להערצה כמו אליל מוזהב, והוא בהחלט לא רצה להיתקע שוב עם אישה שרצתה ילד הרבה יותר משרצתה אותו. עם זאת, הוא היה נאמן בתקופת נישואיו.
רק אחרי מות אשתו התברר לו שישנם סוגים נוספים של התנסות מינית ‒ מפגשים אקראיים שיכולים להיות מהנים ולעיתים אפילו מלהיבים, שבהם שני בני הזוג נפרדים אחר-כך בלי מבט לאחור. בלי קשרים, בלי חרטות, אפילו בלי החלפת מספרי טלפון. זו הייתה האפשרות המועדפת עליו, אך מכיוון שהיה מודע להתמכרות של אביו למין, הוא ריסן בקפדנות את היצר המיני החזק שלו וכמעט לא הרשה לעצמו לספק את צרכיו הגופניים. אך אחרי שיתחתן בשנית, הוא לעולם לא יחווה שוב הנאה מינית פשוטה, הזכיר לעצמו בקדרות וידע שבביקור הבא שלו באנגליה הוא ימצא לו אישה ויבלה איתה שעות במיטה. חטא אחד אחרון, אמר לעצמו באירוניה שעה שנפרד מדודו עם החיים הנורמליים שלו, חטא אחד אחרון לפני שחייו ופרטיותו ייגזלו ממנו שוב...


איזי גנחה בקול כשהציצה בשעונה. היא מאחרת, היא ממש מאחרת, ואם חברת הניקיון שמעסיקה אותה תגלה שהיא פספסה עבודה קבועה, היא תפוטר בו-במקום. ואסור שיפטרו אותה, כי יש לה חוב מצטבר של הלוואת סטודנטים בשווי אלפי פאונד והורים שזקוקים תמיד לעזרה כספית.
לאמיתו של דבר, אחותה התאומה מאיה עזרה יותר ממנה. מצד שני, מאיה לא הייתה צריכה לרדת על הידיים והברכיים ולקרצף רצפות כדי להרוויח כסף. לא, מאיה הייתה גאונה אמיתית במתמטיקה וכה מבריקה עד שהתחילה ללמוד באוניברסיטה בגיל שש-עשרה. מאיה קיבלה מלגות ומענקים וזכתה בפרסים לאורך שנות לימודיה, ואם הייתה צריכה להרוויח קצת כסף מהצד, תמיד פרויקט מיוחד כלשהו היה להוט להעסיק אותה כדי שתלהטט מספרים ותחולל את הקסם המיוחד שלה. לרוע המזל, איזי לא נהנתה מאף יתרון כזה ונאלצה לעבוד בעבודת כפיים כדי לתרום סכומים קטנים הרבה יותר שיעזרו למשפחתן להחזיק את הראש מעל המים.
אך לאיזי לא היה אכפת כי היא אהבה את משפחתה, במיוחד את אחיה הקטן, מאט, שהיה מוגבל ומרותק לכיסא גלגלים. אביה, רורי קמפבל, היה סקוטי עליז ואופטימי עם רעמה של שיער אדום שנהג כל חייו לתלות את תקוותיו במזימות התעשרות-בצ'יק ואז ללוות כסף כשהכול השתבש, מה שתמיד קרה. אימה, לוצ'יה, הייתה איטלקייה וגדלה במשפחה עשירה מאוד. משפחתה נישלה אותה מהירושה אחרי שהיא התאהבה ברורי, הרתה וברחה איתו, ובכך הפנתה את גבה לנישואים רווחיים ומקובלים-חברתית הרבה יותר עם איטלקי עשיר אחר.
לאמיתו של דבר, מאז ומתמיד כסף וחובות היו סוגיות הרות משקל במשפחתה של איזי. לולי ההתעקשות של הוריה שהיא ומאיה ימשיכו לרכוש השכלה, שתי הבנות היו מחפשות עבודה ישר אחרי סיום התיכון. אך בגלל נחישות הוריהן השקיעו התאומות מאמצים רבים ברכישת השכלה טובה והתמקדו במטרות שהבטיחו עבודות הגונות. אחרי ככלות הכול, הסיבה העיקרית שהוריה שרו לעיתים כה קרובות במצוקה כספית הייתה שאף אחד מהם לא זכה להשכלה ראויה שציידה אותם בכישורים לעבודה יציבה.
ואף שלא היה שום ספק שהתוכניות השאפתניות של התאומות היו מושלמות למאיה, איזי התקשתה הרבה יותר להשיג את מטרותיה. מאיה התקבלה לאוניברסיטת אוקספורד, אך איזי השלימה את לימודיה בקולג' מקומי באותה העיר, דבר שאפשר לאחיות לגור יחד. היא לא הייתה סופר-פיקחית כמו התאומה שלה ולימודים אקדמיים לא באו לה בקלות. יתרה מזאת, מבחנים הלחיצו אותה והיא לא הצטיינה בהם. בגלל הצורך לעבור את המבחן הסופי הראשון שלה באותו בוקר היא פספסה את ניקיון דירת הפנטהאוז, ובעקבות אותה חוויה קשה היא הייתה סחוטה ואחוזת פאניקה מפני כישלון. אם היא תאבד את העבודה שלה בנוסף לכל זה, מצבה יהיה גרוע עוד יותר.
כשנכנסה לבניין הדירות האלגנטי, השומר נראה מופתע לראותה. "מה את עושה כאן בשעה כזאת? כבר כמעט צהריים," ציין.
"היה לי מבחן הבוקר. אני באיחור."
"בדיוק התחלתי את המשמרת," השיב וחייך אליה משום שהיא הייתה נערה יפה מאוד, אבל במיוחד מפני שהיא הייתה גם נערה חכמה מאוד והיא הייתה מבין הנשים המעטות שעליהן יכול היה להתנשא. "אני אצטרך לבדוק אם האורחים כבר הגיעו. אני לא אמור למסור את המפתח לתחזוקה אחרי אחת-עשרה."
"בבקשה תן לי את המפתח," התחננה איזי בייאוש. "אם האורחים יגיעו לדירה לא נקייה, יפטרו אותי!"
"רק הפעם," ויתר ופסע לאחור כדי ליטול את המפתח, לפני שהעביר לה אותו על הדלפק ותפס את ידה בידו כדי להוסיף, "מתחשק לך לשתות משהו איזה לילה?"
"מצטערת, אני יוצאת עם מישהו," שיקרה כדי לא להשיב את פניו ריקם אחרי שהוא עשה לה טובה והעלים עין מהופעתה המאוחרת.
"תודיעי לי כשתתפני שוב," דחק בה בקריצה כשהיא נכנסה למעלית השירות שהובילה אל הכניסה האחורית של הדירה.
במעלית שלפה איזי מהתיק את סינר המדים הוורוד שלה, לבשה אותו והחליקה בידה את רעמת התלתלים האדמוניים הסבוכה שלה כדי למנוע את הזדקרותם. היא נאנחה וחשבה שהיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאה לדייט. ההשקעה בלימודים, התייצבות לכמה משמרות ניקיון בשבוע וביקור אצל משפחתה בסופי שבוע לא השאירו לה פנאי רב. למעשה לילה פנוי היה צ'ופר גדול, ובדרך כלל היא התכרבלה בו עם ספר טוב או צפתה בסרט עם מאיה, שאיתה חלקה דירה קודרת קטנה. ואביה תמיד אמר לה שתקופת העלומים כוללת את השנים הכיפיות ביותר בחיים! ממש, חשבה באירוניה והצטערה שהשומר לא מוצא חן בעיניה, כי היא עוד לא פגשה גבר שהצית בה עניין.
מאיה נחשבה היפה של המשפחה. היא הייתה בעלת שיער בלונדיני חלק, רגליים ארוכות ופנים מושלמות. איזי הייתה אדמונית, בגובה מטר חמישים וקצת, ומעוגלת מכפי שרצתה. ברחוב גברים סובבו את הראש כדי להסתכל על מאיה ובקושי הבחינו באיזי. האחיות אולי היו תאומות אך היו רחוקות מלהיות זהות.
איזי החדירה את כרטיס המפתח למנעול של הכניסה האחורית, נחפזה לתוך הדירה והוציאה את קופסת חומרי הניקוי ואת המטלית הנקייה מארון האחסון. היא העיפה במטבח מבט סוקר חטוף בלבד. היא אמנם תנקה אותו לפני שתעזוב, אך מכשירי המטבח לרוב לא חייבו תשומת לב רבה משום שהתיירים ואנשי העסקים שנהגו להשתמש בדירה בדרך כלל אכלו בחוץ או הזמינו אוכל. לרוב היא בילתה את רוב זמנה בניקוי חדרי הרחצה, וכשמטרה זו בראשה היא ניגשה ישירות לחדר הרחצה הצמוד לחדר השינה הראשי כדי להתחיל שם.


הבוקר של ראפיק היה מעייף מאוד. תאונה ביציאה משדה התעופה בשעות הבוקר המוקדמות הכניסה שני שליש מצוות המאבטחים שלו ואת הטבח שלו לבית החולים. למרבה המזל, אף אחד מהעובדים שלו לא נפצע קשה, אך ראפיק בילה שעות בבית החולים והוא היה עייף ורעב. לא היה לו כוח לפאניקה של דודו מהמחשבה שאחיינו שוהה בחו"ל ונתון רק להשגחה של שני אנשים. העוצר התעקש לשכור חברת אבטחה חיצונית ליתר ביטחון, אף שראפיק הגיע לאוקספורד רק לרגל פתיחת מתקן המחקר שהוא מימן באוניברסיטה, ומחר הוא יטוס בחזרה הביתה.
כניסה של אישה זרה לחדר הרחצה בדיוק כשהוא יצא מהמקלחת הייתה הקש האחרון, והוא פתח בנאום תוכחה כעוס בשפתו ודרש לדעת מי היא, איך היא הצליחה להיכנס לבניין ואיזה משחק היא חושבת שהיא משחקת.
הוא התמקד בה בעודו קושר בזעם את המגבת סביב ירכיו הרזות, ופתאום השתתק כי היא דמתה לילדה יותר מאשר לאישה. גופה הזעיר היה נוקשה מבהלה ומהפתעה, ופניה ביטאו את הדאגה שלה מהטעות שעשתה.
איזי עצרה בבת-אחת כשקלטה באיחור שחדר הרחצה למעשה בשימוש, ושבחור שחום ענקי במגבת לבנה קטנה מאוד יצא בנוקשות מהמקלחת כדי להתעמת איתה על חוצפתה. היא לטשה בו עיניים בזעזוע, בטנה מתהפכת, ולא יכלה להפסיק לנעוץ בו מבטים כי הוא היה – פשוטו כמשמעו – הגבר היפה ביותר שראתה מימיה. רעמה של שיער שחור סתור הדגישה את עיניו הזהובות-ענבריות העמוקות הכהות ויוצאות הדופן. היו לו ריסים כה ארוכים עד שאישה יכולה לעמוד עליהם, עצמות לחיים חדות כתער שהתחרו בעצמות הלחיים של דוגמנית-על, וזיפים שהבליטו בחספוס את קו הלסת הגברי החזק שלו ופה חושני רחב. הוא היה משגע. בשעה שהמחשבה הלא ראויה חלפה בראשה, ידיים קשות לפתו את כתפיה מאחור ומשכו אותה אחורה. פניה בערו ממבוכה.
"אני כל-כך מצטערת!" החלה להתנצל. "חשבתי שהדירה ריקה."
"מי את?" דרש ראפיק לדעת בקוצר רוח.
"משירות הניקיון והחלפת המצעים," ענתה איזי ושלחה מבט הנה והנה אל הרי האדם שהחזיקו אותה במקומה. "תירגעו, בחורים. אני לא עומדת לתקוף אף אחד!"
"איך נכנסת?" הטיח בה ראפיק בעודו מסמן לשומרים הנלהבים מדי להרפות את לפיתתם. היא הזכירה לו בובה עם עור החרסינה הלבן שלה, עיניה הכחולות הבורקות והשיער בצבע המשונה שהזכיר לו נחושת ממורקת, רעמת תלתלים פרועה שהסתחררה סביב פני הלב שלה כמו סימני שאלה וגלשה על כתפיה. אך הוא נוכח שהיא לא הייתה ילדה כפי שחשב בהתחלה, וסקר את הקימור המלא הבשל של שדיה ושל ירכיה ברעב שהתקשה לרסן משום שעבר זמן רב מדי מאז נהנה מחברה במיטתו.
"ע-עם כרטיס המפתח."
חילופי דברים בשפה זרה התנהלו מעל ראשה.
"לא יכולת להיכנס דרך הדלת הראשית מבלי שיראו אותך," ענה ראפיק.
"אני לא אמורה להשתמש בדלת הקדמית," טענה איזי. "השתמשתי בכניסת השירות שליד המטבח–"
חילופי דברים בלתי מובנים נוספים התנהלו.
"לא ידענו שקיימת בדירה כניסה נוספת," הודה ראפיק בחומרה והניע יד שחומה גדולה בתנועה שתלטנית כדי לסמן לאנשים לסלק אותה מהמקום.
"תראה, אני ממש מצטערת על הטעות. לא הייתי אמורה להיות כאן בשעה מאוחרת כל-כך אבל אם תדווח עליי, אאבד את מקום העבודה שלי!" קראה איזי.
"ולמה שזה יעניין אותי?" שאל ראפיק כשפסע בעצלות אל חדר השינה בגמישות של פנתר שמשחר לטרף בג'ונגל.
"כי כבר היה לי יום ממש מחריד! היה לי היום מבחן גמר, ולא הספקתי לסיים את המבחן בזמן, כך שאולי נכשלתי," אמרה לו איזי מפורשות.
"את סטודנטית?"
איזי הנהנה בתנועה עוויתית.
"חכי בחדר הסמוך עד שאתלבש," הורה. "ואז אדבר איתך."
איזי התנשמה ברעד, הניחה את ערימת המצעים הנקיים שלה על ההדום שלמרגלות המיטה ונסוגה מהחדר כששני הבריונים בעקבותיה.
"את יודעת לבשל?" שאל אותה פתאום האיש במגבת.
איזי מצמצה בהשתאות וסובבה את ראשה. "כן... אה... אבל למה?"
"אחר-כך." היא הובלה אל הסלון המרווח, ודלת חדר השינה נסגרה אחריה בחבטה.
"שבי שם," אמר לה אחד הבריונים במבטא כבד.
"אמשיך בעבודה שלי," חלקה איזי על הוראתו ללא היסוס וגלגלה את עגלת כלי הניקוי שלה אל חדר הרחצה השני כדי להתחיל בעבודה.
למה לעזאזל הוא שאל אותה אם היא יודעת לבשל? ברור שהיא יודעת לבשל. היא נאלצה ללמוד לבשל כיוון שאימא בקושי הצליחה להכין צנים בלי לשרוף אותו. גם היא וגם מאיה בישלו מגיל צעיר. אפילו אביה היה מיומן במטבח יותר מאימה, אך היא לא האשימה את אימה בפגם הזה משום שלוצ'יה קמפבל הצטיינה בדברים החשובים, לעורר בילדים את התחושה שהם אהובים, מוערכים ובטוחים, חשבה בחיבה.
היא תסיים את חדר הרחצה ותעבור למטבח, ועם קצת מזל עד אז חדר השינה יתפנה והיא תוכל להחליף מצעים, תכננה איזי וסירבה להרשות למחשבותיה להתעסק במה שקרה... הבחור הזה, החתיך ההורס הזה. איזי מצמצה, מזועזעת ונבוכה מאי-היכולת של מוחה להדחיק את התמונות שעדיין הבזיקו בו בשידור חוזר אינסופי. כן, כמו כל אישה נורמלית היא הבחינה בגברים מושכים אך בהחלט לא כפי שהבחינה בחתיך מהמקלחת, שהשלמות של הכתפיים הרחבות, הירכיים הצרות והרגליים ארוכות שלו הוטבעה בה כמו דיו שהיא לא הצליחה לשטוף מעליה.
למעשה עד ליום זה ממש היא לא העלתה בדעתה שגבר בכל תפארתו העירומה-למחצה יכול לקסום לה בכלל בדרך כה גופנית. היא האמינה באמת ובתמים שהיא קצת קרירה בתחום הזה, כי בעבר אף גבר לא הציף את גופה בזרם חום מביך וריתך אליו את תשומת ליבה כאילו אין בלתו. בשיא מבוכתה היא הייתה מהופנטת לחלוטין מעיניו, מאותם תווי פנים מושלמים כהים וקשים, מאותו גו שחום חלק מחורץ בשרירים רזים שנעו עם כל תנועה שלו, שלא לדבר על הווי האגדי שהשתפל מעצמות ירכיו... איזי ינקה נשימה מרגיעה, הדמימה את מחשבותיה והמשיכה בניקיון כשהיא נוזפת בעצמה שהיא מתנהגת כמו תלמידה במנזר שמימיה לא ראתה גבר אמיתי.
הנה היא, פמיניסטית לא מצטדקת שמתנהגת בסקסיסטיות המשפילה ביותר, חשבה בבושה. היא החפיצה את "החתיך מהמקלחת" בדיוק כפי שנשים התלוננו שגברים מחפיצים נשים, בלי לראות בו אדם, בריה. ותאווה צרופה נעצה בגופה טפרים מכאיבים, פטמותיה מזדקרות, מודעות שמעולם לא הרגישה מלחכת כל סנטימטר בעורה החשוף כשחום חתרני הסתלסל ממרכזה. זה היה מטלטל, מבעית, להרגיש שהיא נתונה לשליטתו של משהו הרבה יותר חזק ממנה. היא מעולם לא העלתה בדעתה שמשיכה מינית יכולה להיות כה עוצמתית או מיידית. בלי כל שליטה, מרחק שמים וארץ ממה שציפתה אי פעם להרגיש.
היא תמיד הייתה הגיונית מדי בשביל דברים כאלה, שלא כמו מאיה, שלמרות גאונותה, נותרה בליבה רומנטיקנית חולמנית. לא, איזי הייתה ריאליסטית וידעה היטב שגבר נאה כזה לעולם לא יסתכל עליה ברעב דומה. כמו כן, היא חשדה שהוא קרוב לוודאי בעל או חבר של מישהי, והסבירות הזאת העבירה בה רעד אשמה בגלל השפעתו עליה. הוא מדהים מכדי להסתובב ללא השגחה, חשבה בטירוף. לא, אילו היה שייך לאיזי, הוא לא היה זוכה להתרחק ממנה יותר משישה מטרים, והוא בהחלט לא היה מגיח כמעט עירום מהמקלחת מול אישה זרה אקראית!
ראפיק יצא מחדר השינה בחיפוש אחר טרפו ושאל את אחד השומרים איפה היא.
"היא לא מצייתת לפקודות," נאמר לו.
ראפיק חייך כשראה אותה כפופה מעל האמבטיה, ישבנה האפרסקי רוטט כשהיא קרצפה אותה נמרצות. הוא אף פעם לא אהב נשים כחושות. הוא אהב קימורים ורכות ונשיות. המלאות הנשית העסיסית מעל ומתחת למותניה הזעירים הדליקה אותו חזק ומהר. הוא הציץ בשעונו ועמד נינוח בפתח. "נו," מלמל רכות, והיא קפצה בחשש והסתובבה. "את יודעת להכין חביתה?"
איזי, שהרגישה מעורערת משום שנתפסה שוב לא מוכנה, משכה את כתפיה הנוקשות לאחור והצטערה בפעם החמישים בשנים האחרונות שהיא לא גבוהה מספיק כדי שייקחו אותה ברצינות, ושהיא כל-כך קטנה עד שלרוב מתייחסים אליה כאל מתבגרת ולא כאל האישה בת העשרים ואחת שבאמת הייתה.
"כן... אבל למה אתה שואל?" שאלה בחוסר סבלנות כשהסתובבה ומוסמרה למקומה על-ידי עיניים קטיפתיות כהות כחצות הליל בעלות עוצמה יוצאת דופן.
פיה יבש. הוא היה תקוע בפתח, גברי ותקיף עם עמידתו הרגועה המעצבנת.
"אני רוצה שתבשלי לי. יש לך שעה לפני שאני צריך לצאת לפגישה שלי."
"למה אתה לא מזמין פשוט אוכל לדירה?" שאלה איזי בהשתאות.
"אני לא אוכל ג'אנק פוד. אני אוהב אוכל מבושל טרי שמוגש בפרטיות," אמר לה ראפיק והיה משועשע משהו מהתקדים של קבלת יחס שוויוני ממישהי שניכר היה שאין לה שום מושג מהו מעמדו האמיתי.
"אני כאן רק כדי לנקות ולהחליף מצעים," ציינה איזי בהיסח הדעת, מופתעת מהדרישה.
"אבל אני יכולתי לסלק אותך מכאן ולהתלונן על ההפרעה, ואת היית עלולה לאבד את העבודה שלך," הזכיר לה ראפיק בבהילות משיית. "בתמורה להתעלמות הנדיבה שלי מהתנהגותך, את יכולה לבשל לי צהריים וכולם יהיו מרוצים."
"באמת?" איזי התנשפה בזעזוע מניסיון הסחיטה הבוטה הזה שיצא בקלילות מבין שפתיו המעוצבות לעילא.
"ואם ארוחת הצהריים תהיה טובה, תוכלי לבשל לי גם ארוחת ערב הלילה ואני אשלם לך בעין יפה על השירותים שלך," סיים ראפיק בקול יציב.
"עד כמה יפה?" לחצה איזי בקול מתוח.
ראפיק כמעט צחק למראה מבטה המורם שהביע עניין פתאומי. "אני נדיב מאוד בנוגע לנוחות ולרווחה שלי כשאני רחוק מהבית."
איזי הנהנה באיטיות. "אז אבשל ארוחת צהריים."
"חשבתי שתתווכחי."
איזי גלגלה את עיניה הכחולות הבורקות. "אין מצב, אם אתה מציע לשלם לי ולשמור בסוד את ההגעה המאוחרת שלי לכאן. אני לא גאה להודות שאין לי גרוש בארנק ושכשכסף מדבר, אני מקשיבה."
הכנות שלה מצאה חן בעיני ראפיק גם אם קצת דחתה אותו. כמובן, הוא היה רגיל לנשים רודפות בצע שמיומנות בהסתרת אופיין האמיתי, נשים שהתפעלו מתכשיטי יהלומים ומבגדי מעצבים או פיזרו רמזים טעונים כדי להבטיח שיתוגמלו בעין יפה על הזמן שיבלו במיטתו. אך הוא כעס על עצמו ברגע שמחשבותיו פנו לכיוון השיפוטי הזה. האישה הספציפית הזאת הייתה אישה רגילה שעבדה בעבודה רגילה לא פחות כדי להתפרנס, מישהי רחוקה מאוד מהדוגמניות המלוטשות ומנשות החברה המפונקות שאיתן התנסה. עבורה כסף היה צורך בסיסי כדי לכסות הוצאות קיומיות כמו קורת גג, אוכל ולבוש.
"אמרת שיש לך שעה?" ביררה איזי כשקילפה מעליה את הסינר והעבירה אותו מעבר לראשה, תלתלי הנחושת מרקדים כשניגשה להתמודד עם האתגר. "אין כאן אוכל אבל מעבר לרחוב יש סופרמרקט. קודם תגיד לי מה אתה אוהב ולא אוהב."
ראפיק קרע במאמץ את תשומת ליבו מהקפצוץ של שדיה המלאים תחת חולצת הטי הדהויה שלה כשהסירה את הסינר. מפשעתו פעמה כאילו מבער הופנה אליה, הרעב והצורך כמעט מכאיבים, ובאותו רגע הוא הגיע להחלטה. אם הכול יתנהל כמתוכנן, הוא ייקח אותה למיטתו ויבלה איתה את הלילה. הוא לא היה בקטע של בילוי במועדוני שיט כדי למצוא בת זוג מזדמנת. נשים שתויות או קולניות עוררו בו סלידה. השומרים שלו משכו אליו תשומת לב. אנשים יצלמו אותו. דיסקרטיות תמיד הייתה בעיה. ראפיק ידע שעיניה הבוהקות כספיר עדיין נעוצות בו בציפייה, והוא הפסיק לתכנן תוכניות וענה.
איזי הציצה בשעונה. "קודם כול קניות," אמרה לו.
"אחד השומרים שלי יתלווה אלייך," הודיע לה ראפיק.
"זה ממש לא הכרחי."
העיניים הכהות התקררו והתקשו. "אני מחליט מה הכרחי כאן."
"אוה..." איזי נכנעה לחיוך לא רצוני כאילו השתלטנות הטבועה בו משעשעת במקצת. "אתה רוצה שאקרא לך 'אדוני'?"
ראפיק שקל את ההצעה כי אחרי הכול, בתואר זה נהוג היה לפנות אליו בחברה. עם זאת, חוסר הכבוד השובב שלה היה מרענן. הוא שיפר את מצב רוחו ועורר את חוש ההומור שלו כי לא היה לו צל של ספק שהיא הייתה קוראת לו "אדוני" על ימין ועל שמאל אילו ידעה שהוא נסיך כתר.
"לא. את יכולה לקרוא לי ראפיק," הודיע לה חלקות.
"אתה גר באנגליה?"
"לא. אני גר בזנארה," חשף בהסתייגות מה.
אך איזי אפילו לא הסתכלה עליו; היא אספה את ציוד הניקוי שלה. "אף פעם לא שמעתי על המקום," אמרה לו בהתנצלות.
"זה במזרח התיכון," הרגיש ראפיק צורך להסביר בבדיחות. "אני מבין שאת לא סטודנטית לגאוגרפיה."
"לא, אני לומדת אנגלית. השנה האחרונה שלי, בחינות הגמר," קשקשה והתכווצה כשחלפה על פניו בהליכה צידית וירכה נחבטה בירכו. "סליחה, אבל כדאי שאתחיל עם הקניות..."
וככה סתם, אישה פטרה בביטול את תשומת ליבו של ראפיק. רוגז והפתעה ומשהו שדמה בצורה מסוכנת להנאה שימשו בו בערבוביה כי אף אישה לא התרחקה ממנו מיוזמתה. לא, נשים תמיד השתהו לצידו, מפטפטות, מפלרטטות, מרפרפות בריסיהן ומנסות נואשות לצוד את העניין שלו. היא לא תהיה טרף קל, זה בטוח, חשב בשביעות רצון כי באותו רגע המחשבה על אתגר קסמה לו.
ברגע שאיזי חצתה את הרחוב לצד שומר ראש חסון, היא הוציאה את הטלפון הנייד הזול שלה והתקשרה לאחותה, מאיה. "תקשיבי," אמרה בעליזות בקול רווי חידתיות והבטחה. "איזה סיפור יש לי בשבילך..."