פרולוג
מיהרתי אחוז תזזית ורטנתי לעצמי ברוגזה. איני נוהג להסתייע בשעון מעורר, והטלפון הסלולרי כבוי תמיד מחצות. הפעם, באופן חריג, השעון הביולוגי שלי כשל ולא העיר אותי בשעה מוקדמת. צללתי למיטתי בשעה מאוחרת, מוצף במטעני בירה חריגים שהעריתי לתוכי במפגש השבועי בפאב, בחברת עמיתיי, גברים מהעבודה.
ויתרתי על הגילוח והעברתי מסרק זריז בשערי הסתור משנת הליל. הבטתי במראה בחופזה, לא הייתי שבע רצון ממראי המרושל. ויתרתי על קפה וקרואסון, משכתי בהינף יד את ידיתו של תיק המחשב האישי הקומפקטי שלי, חפנתי את הסלולרי וטמנתי אותו בכיס מעילי העבה. במבט אחרון לפנים הדירה האפלה למחצה וידאתי שהטלוויזיה והאורות כבויים, שהכיריים שוממות, ומיהרתי לעבר דלת היציאה. השעה הייתה שמונה וארבעים, ורכבי המתין לי בצידו האחר של הרחוב, מצופה דוק של אגלי לחות אשר ייתכן כי קפאו בעוטפם את המכונית.
דירתי השכורה ממוקמת בקומת הקרקע של בניין דירות ברובע צ'לסי, לונדון. שחררתי את נעילת הדלת ופתחתיה. צינת פברואר הכתה בפניי, ושמי לונדון באפור כהה לא הבטיחו רבות. נכון הייתי לדלג ולרדת בארבע המדרגות כהרגלי, שתיים ועוד שתיים, ולהגיע לרחוב, אך בלמתי באחת על מפתן הדלת, וכמעט מעדתי.
ילדה ישבה על המדרגה השלישית בגבה אליי, ראשה מורכן, היא לא נעה ולא סבה כלפיי עם הישמע קול טריקת הדלת מאחוריי.
לבושה לא יכול היה לחפות על צינת הבוקר, כשלוש מעלות צלסיוס. קפאתי על עומדי רגע ארוך, האם ייתכן שישבה לנוח בדרכה לבית ספרה? השתחלתי לצידה עת ירדתי בזהירות במדרגות, והבטתי בה. היא לא יחפנית, בגדיה היו מסודרים, נקיים. היא לבשה חצאית ארוכה משובצת ואפורה, ולרגליה גרביים צבעוניים ארוכים, בהחלט לא תלבושת בית הספר. ברדס מעילה האדום היה מופשל למחצה.
ניסיוני ליצור עימה קשר נדון לכישלון מוחלט, היא לא הישירה את מבטה. לרגע נשתכח ממני רצוני למהר למכוניתי. רכנתי כלפיה מעט, ראשינו כמעט פגשו זה את זה. שערה הגלי והמסודר בגוני זהוב ודבש כהה השתחרר מברדסה, ועיניה הבליחו כלפיי רק לרגע קט, אפורות וייתכן כי שובצו בתרכובת כחלחלה. התקשיתי להעריך את גילה, לא היו לי ילדים משלי, ולבסוף החלטתי שהילדה כבת שמונה או תשע.
התכוונתי להפנות אליה את גבי בדרכי למכונית, כשהבחנתי בפתק צהבהב שהוצמד לדש מעילה, מקופל ומהודק בסיכת ביטחון, כזו של פעם. הסרתי בעדינות את פיסת הנייר, אף שלא הייתי אמור לעשות זאת, הן בימינו גבר אינו חובר לילדה זרה, אלא אם מדובר בעיתות אסון או מצוקה גלויה ומיידית. שפשפתי במרץ את עיניי בקוראי שוב ושוב את המסר שהודפס באותיות ברורות:
"שמי ולריה, אני חירשת מלידה ואין לי הורים ובית. אתה תדאג לי".
הבטתי סביבי. פעמון אזהרה עמום צלצל במוחי, ואחרי הזדחלה מחשבה כי ייתכן שמדובר במתיחה של מצלמה נסתרת, והעומדים מאחוריה בוודאי ישימו אותי ללעג ברשת או בשעשועון טלוויזיה נחות, עת אותיר את הילדה כמות שהיא, כשהשמיים המקדירים מאיימים לשפוך את חמתם. הרמתי בעדינות את סנטרה ושאלתי בדאגה: "רוצה שתייה חמה? את רעבה?"
היא לא הגיבה. ברור, הן נכתב שחור על גבי צהוב שהילדה חירשת. סקרתי במבטי את סביבתי, לא היה איש ברחוב מגוריי. עשיתי תנועה כשותה מספל בתוספת תנועת לעיסה. עיניה עקבו אחריי, היא הנהנה וקמה מרבצה, הרימה תיק ורדרד בגודל בינוני, שהונח קודם לכן מאחורי רגליה בצמוד למדרגה הקפואה, וחבקה אותו לבל יישמט.
הבטתי ברחוב שוב, וידאתי שאיש אינו צופה בי והובלתי אותה אל דירתי. הנהנתי בכוונה שתיאות להיכנס עימי לדירה. הילדה היססה קלות, ולהפתעתי נעתרה. היא צעדה פנימה באיטיות ובחוסר ביטחון ונעצרה במרכז חדר האורחים הצנוע. עיניה העגולות עקבו אחריי, חקרו אותי, וההכרה נחתה עליי באחת – במו ידיי ועקב התרככותי הנחפזת הכנסתי את עצמי לצרה צרורה. הבנתי שלאותו יום אני יכול לשכוח ממקום עבודתי.
