פרק 1
איך הכול נגמר?
רוב השיעורים בבית הספר משעממים אותי ואני לא זוכר אותם, אבל את השיעור הזה מכיתה ד' אני דווקא כן זוכר.
"מה אתם רואים בתמונה הזו?" גילי, המורה למדעים, שאלה את כל הכיתה.
חלק מהילדים אמרו 'ברווז' וחלק אמרו 'ארנב' והתחיל ויכוח בכיתה מי צודק. אני לא עניתי. חיכיתי לשמוע מה התשובה הנכונה. אבל אז גילי המורה אמרה: "כולכם צודקים. שתי התשובות נכונות. קוראים לתופעה הזו 'תעתועי ראייה' או 'אשליה אופטית'. גם אם נדמה לנו שאנחנו רואים בתמונה משהו מסוים, אם נסתכל עליה מכיוון שונה, או במבט חדש, נצליח לראות משהו אחר."
עכשיו אני כבר בכיתה ו' ואני רוצה להגיד לכם שלמדתי שגם בחיים יש תעתועי ראייה.
אני מתכוון שלפעמים קורה לך משהו שחשבת שהוא דבר אחד, אבל אז כשאתה מסתכל עליו מזווית שונה, אתה מבין שבעצם קרה לך משהו אחר.
על זה בדיוק הסיפור שאני רוצה לספר לכם.
פליסיה ביקשה מצ'יקה וממני שנגיע להיות איתה כשהיא נפרדת מהבניין של הספרייה.
למרות שלא הבנו למה היא רוצה לראות איך הכול נגמר, הגענו.
עמדנו על המדרכה שמעבר לכביש, ומולנו שני דחפורים הרימו את הכפות הגדולות שלהם והתחילו להרוס את הקירות, שעד לפני כמה ימים היו עמוסים בספרים.
שלושתנו באמת האמנו שנצליח לנצח את העירייה, שטענה שאין שום הצדקה להמשיך את פעילות הספרייה הציבורית.
אבל זה לא קרה. הם ניצחו. אנחנו הפסדנו.
פליסיה, צ'יקה ואני לא אמרנו כלום וגם לא החזקנו ידיים, אלא עמדנו שם מובסים.
כשעמדנו מול הדחפורים שהרסו את הבניין, הייתי בטוח שנכשלנו, הייתי משוכנע שזה הסוף. רק מאוחר יותר הבנתי שבעצם בדיוק באותה נקודה התחיל משהו חדש.
אחרי שאחד הקירות החיצוניים התמוטט לערמה של אבנים ואבק, היו כמה דקות של שקט והרגשתי שאני חייב להגיד משהו.
"זהו, זה הסוף."
"אין מצב שזה הסוף של הספרייה." צ'יקה לא הצליחה להאמין שכל המאמצים שלנו להציל את הספרייה נכשלו.
"מה חשבת, שיגיע פתאום איזה גיבור־על בחליפה ויעצור את הדחפור?" עניתי לה.
"אולי," היא אמרה בשקט וכמעט יכולתי לראות אותו — גיבור־על ממושקף בחליפה צמודה וגלימה ירוקה שמצליח לעצור את כף הדחפור ברגע האחרון.
"נו, באמת, אפילו אני כבר יודע שאין במציאות גיבורי־על. אני ביסודי, אבל את כבר בחטיבה. אם לא הבנת, הסיפור של הספרייה שלנו נגמר."
החלון הגדול שעליו היה מצויר חתול תעלול התנפץ לרסיסים קטנים, והרגשתי שגם הלב שלי נשבר.
האמנתי ששלושתנו מספיק חכמים וחזקים ושמגיע לנו לנצח. קיוויתי שנצליח להציל את הספרייה של פליסיה מהדחפורים כי היה לי חשוב לא לאכזב אותה.
הרמתי חצי מבט לכיוון פליסיה כדי שלא תבחין שאני רואה את הדמעות שלה, אבל להפתעתי, היא לא בכתה.
כשהרמתי את החצי השני של המבט, שמתי לב שהיא אומנם מסתכלת על הדחפורים, אבל המחשבות שלה נמצאות רחוק מאוד.
היא לא נראתה עצובה וגם לא כועסת, היא נראתה כמו מישהי שהחליטה משהו חשוב.
"זה לא הסוף. הכול ייגמר רק כשאנחנו נחליט," פליסיה הכריזה בקול שעוד לא שמעתי.
"בואו נחליט שהרגע הזה הוא רק אמצע הסיפור שלנו."
לא הבנתי למה פליסיה מתכוונת. הייתי עכשיו לא רק עצוב, אלא גם מבולבל לגמרי.
"אנחנו רק רצינו לעצור את הדחפורים, למנוע מהם להרוס את הספרייה, אבל זה בדיוק מה שקורה מולנו עכשיו. איך הרגע הזה יכול להיות אמצע הסיפור?"
צ'יקה כן הבינה למה פליסיה התכוונה כי היא שאלה אותה, "על מה חשבת?"
הן הסתכלו זו על זו ובקצה המבט שלהן היה חיוך קטן — אותו חיוך שהתחיל כל אחת מהחוויות בהרפתקה של שלושתנו.
אבל רגע, אולי כדאי שנעצור כאן.
פתאום אני מבין שהלכתי קצת רחוק מדי וקצת מהר מדי עם הסיפור שאני רוצה לספר לכם — הסיפור של פליסיה, של צ'יקה ושלי.
קודם כול, חשוב לי שתדעו שאין סיכוי שהייתי מספר לכם סיפור עם סוף רע.
אולי זה לא הוגן שאני מגלה לכם שיש סוף טוב לסיפור הזה, אבל כולם יודעים שרוב הסיפורים נגמרים כשכולם מאושרים והכול מסתדר.
אותי תמיד מעניין איך כל סיפור מוצא את הדרך שלו להגיע אל הסוף הטוב, גם אם לפעמים נדמה שהכול אבוד...
קוראים לי דרור, אבל פליסיה קוראת לי 'מי אָמוֹר'. זה 'אהובי' בספרדית.
פעם היא קראה לי 'דרור מי אמוֹר', אבל בגלל שהיו יותר מדי רי"שים מתגלגלות בשם הזה, הוא התקצר ל'מי אמוֹר'.
הסיפור שאני רוצה לספר לכם מתחיל עוד לפני שפגשנו את צ'יקה.
אם אתם סקרנים לשמוע איך הכול התחיל, אני שמח.
אני שמח כי זה אומר שלמדתי עוד משהו ממש חשוב בהרפתקה הזו של שלושתנו —
למדתי שכשמספרים סיפור צריך לדעת איך לשמור על מתח.
למדתי שחשוב להשאיר משהו מסקרן לפני שהופכים לדף הבא.
זה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות עכשיו, אם אתם רוצים לדעת איך הכול התחיל — להפוך לדף הבא.
