1
אפשר היה לשמוע סיכה נופלת באולם ההרצאות. ואפילו הזבוב המיתולוגי שעל הקיר היה יודע מיד שהגבר שלימד משפטים היה איטלקי. דבר אחד היה ודאי. עם המראה הלטיני המרשים שלו, החליפות המחויטות למשעי והמבט הסמכותי, לורנצו דומינגו ידע איך להחזיק את הקהל שלו מהופנט. נשים רצו ברחבי הפקולטה למשפטים כדי להשיג מקום בהרצאה שלו ובבוקר הראשון של הקורס עלו ביחס מספרי של עשר לאחד על הגברים. לורנצו דומינגו אולי היה חדש בעיר, אבל כבר נחשב כדמות מיתולוגית.
לורנצו צעד תוך כדי דיבור, עוצר מפעם לפעם כדי לשלוח מבט חסר סבלנות בקהל המעריץ שלו. הוא רצה לבדוק אם הם מקשיבים. הוא התכוון להציב דרישות שיהיו הגבוהות ביותר בפקולטה. הוא עבד קשה, ועכשיו ציפה לאותה מסירות מצד הסטודנטים שלו. הוא בחן אותם כל הזמן, לעתים תכופות בדרכים לא צפויות. לדעתו של לורנצו, כל מי שהיה בעל זיכרון צילומי יוכל לעבור בחינה, אבל האם הם יכלו להקיף את העומק והדקויות של החוק ולהגיע לתוצאה הטובה ביותר עבור הלקוח שלהם? הוא קרא לזה חשיבה רוחבית. חלק מהסטודנטים שלו קראו לזה חוסר היגיון, והם אלו שלא הצליחו לעבור את הקורס.
מלבד העובדה שעמד בראש תוכנית המלגות הוא גם הסכים להיות חונך של עורך דין מתלמד אחד במשרדים של חברת עורכי הדין בעלת המוניטין שאצלה החזיק גם את משרדו. ריבוי משימות הייתה ההתמחות שלו, חוסר הסובלנות שלו כלפי מי שלא עמדו בקצב שלו היה המגרעת היחידה שלו – למרות שאמו האיטלקייה המעריצה לא הייתה מסכימה, ונטתה לשכנע אותו שלא היו לו מגרעות כלל. לורנצו חייך. אימא תמיד צודקת.
מתעכב באמצע הצעידה, הוא בדק את רשימת הנוכחות. מישהו היה חסר. אינסטינקט גרם לו להציץ מבעד לחלון. הוא נמתח. "האם תסלחו לי? זו לא הייתה שאלה," הוא הוסיף כשאנקות אכזבה נשמעו ברחבי האודיטוריום. הוא כבר היה בחצי הדרך לדלת. הסטודנטית שאיחרה בדיוק נתקעה עם אופניה החלודים באלפא רומיאו המצוחצחת שלו.
"אי אפשר למחות את זה," הוא שאג, יוצא דרך דלתות הבניין כמו מלאך נקמות. הוא הגיע בדיוק בזמן לראות את הלשון הוורודה של הצעירה מרטיבה את אצבעה.
"זו שריטה קטנה מאוד," היא הסבירה, עיניה הירוקות מתעגלות בהבעה של כנות. "אוי," פניה החווירו. "שלום..."
הוא עמד חסר תנועה, ובדק את העובדות. מכל כיוון אפשרי, זה נראה לו גרוע.
קרלי החווירה כשמוחה קלט את האינפורמציה: קרלי טייט התנגשה במכוניתו של המרצה הבכיר לורנצו דומינגו בבוקר הלימודים הראשון של הקורס שלו. ולא רק זה, היא גם קיבלה מכתב שהודיע לה שהוא התמנה החונך האישי שלה במשרד עורכי הדין, חוץ מזה הוא עמד בראש ועדת מלגת יוניקורן – המלגה שהיא הבטיחה להוריה. כמה זה עוד יכול להשתפר?
זה לא צריך להיות קשה לנחש את המחשבות שלו: אוי, לא. לא הבחורה הזאת שוב! ומיד אחר-כך: האם מתאים לי להיות קשור עם כישלון? היא לא יכלה להעמיד פנים שהוא לא הבחין באסון של הערב הקודם. ועכשיו זה! כדי להסיח את דעת שניהם היא הצביעה על הנזק שנגרם למכוניתו. "אתה יכול לראות כמה הוא קטן..." אבל כשהסתכלה בו שוב נדמה היה לה שהשריטה גדלה.
"קטן?" הוא אמר כשפיו מתעקל.
לא פלא שהיא לא זיהתה אותו אתמול. מאז שהגיע לאנגליה לורנצו דומינגו לא עצר את מרוצתו זמן מספיק כדי להטיל צל. הזכייה שלו בתיק שהוגדר כחסר תקווה, בחודש הראשון שלו בעיר, העלתה את הפרופיל שלו ברמה כזו שהפקידים שטיפלו ביומן העבודה שלו כבר ערכו רשימת המתנה לשנה. לורנצו לא יחזור לביתו בקרוב – או אי-פעם, אם השמועות היו אמינות – אז הגיע הזמן להניח גשרים ביניהם. ומהר. "אני באמת מצטערת על המכונית שלך – "
"את בהחלט תצטערי," הוא קטע אותה בחדות.
מתברר שלא לחינם כינו אותו השוט של בתי המשפט. איזו התחלה מושלמת לתקוותיה לזכות במלגה! התלמידים האחרים קיבלו כל אחד איזה לא יצלח מבוגר שהדריך אותם באווירה אקדמית רגועה ומאובקת בעוד שהיא העלתה בגורלה את טורקמדה, האינקוויזיטור הראשי.
כשקראה את המכתב היא הייתה כל-כך בטוחה שהיא תוכל להתמודד עם אדם כמו לורנצו דומינגו, למעשה הייתה די מאושרת, אבל היה פער גדול בין המלה הכתובה לבין הגבר שעמד עכשיו לפניה. וכסימן מבשר רעות הגרביים שלו היו הפעם בדוגמת משבצות סקוטיות, מה שמסמל שהוא עומד לרקוד את ריקוד הג'יג על הקבר של האמביציות שלה. אבל היא לא התכוונה להיכנע בלי קרב. "אני חושבת שתגלה שאפשר להוריד את השריטה על-ידי ליטוש – "
"אל תתיימרי להפעיל את כישורי עריכת הדין שלך עלי, מיס טייט." עיניו היו קרות. "תסתכלי במכונית שלי."
"נחמדה מאוד – "
"אני מתכוון לנזק, מיס טייט. תסתכלי בזה. אם תסתכלי בזה מקרוב תראי שאי אפשר להוריד את השריטה."
היא הנידה ראש כמו פוני תועה, וגרמה לתלתלים ערמוניים להתעופף סביב כתפיה. הוא התפעל מהשיער, אבל זה לא הסיח את דעתו. היא הייתה סטודנטית והמטרה היחידה שלו בחיים הייתה להצליף בה כך שתגיע לכושר הרצוי.
"אני בקושי רואה את זה," היא מחתה.
הנחישות שלה להילחם מצאה חן בעיניו. הוא אהב קרבות. "ואיך תשפיע שריטה קטנה מאוד על הפיקדון ששילמתי על המכונית השכורה, מיס טייט?" הוא יעביד אותה קשה כמו את שאר הסטודנטים שלו. הזמן היה קצר, והם היו צריכים ללמוד הרבה יותר מאשר את החוק היבש, הם היו חייבים להפנים אוצר ידע שלם של דקויות ופרשנויות. אם הם לא היו מסוגלים לזה, מוטב היה לגלות זאת עכשיו. "נו, נו," הוא דרבן אותה. "את לא אמורה להיות עורכת דין?"
"אני עורכת דין," היא ענתה, מחזיקה את מבטו.
הוא הרגיש זרם נוסף של עונג. הוא לא רצה שהסטודנטים שלו ייכשלו; הוא רצה שהם כולם יצטיינו – אפילו הבחורה הזו שהייתה כישלון מוחלט כמנחה. "את עשויה להיות עורכת דין יום אחד," הוא אמר," אבל עדיין לא. ואם תאחרי לשיעור שלי פעם נוספת, לעולם לא תהיי. את תיכשלי בקורס ותאבדי את ההזדמנות להתחרות על המלגה."
"אני באמת מצטערת – "
"מצטערת זה לא מספיק לי, מיס טייט."
"מאוד מצטערת..."
היא הרימה את ראשה כדי להתעמת אתו בצורה שכמעט פיצתה על הטעויות שלה, כי עכשיו זכה להצצה בגרעין הפנימי החזק שלה. היא תזדקק לזה כשתעמוד בבית המשפט. פניה היו נעימות לעין. למרות שהיא לא הייתה זוהרת או מושכת במיוחד, היו לה פנים רעננות שמצאו חן בעיניו. אחרי כל המתוחכמות העשויות למשעי שפגש במה שקראו כאן הסצינה החברתית, היא הייתה שינוי מרענן.
והיו גם הסטודנטים שלו. הרושם שלו עד כה היה שהנקבות היו מעט פחות נאות למראה מהגברים, מה שבתור הטרוסקסואל סדרתי בהחלט הטריד אותו.
הוא קרא את הדו"ח על קרלי טייט, כפי שקרא את הדו"חות על כל הסטודנטים שלו. היא הייתה המבריקה שבמבריקים, אבל האם היא התאימה לעולם המשפט? את זה הוא התכוון לגלות. אבל אם היא מתכוונת לעבוד אתו היא חייבת לשפר את ההופעה שלה. למשל, מה היא לובשת? ז'קט עם חפתים מהוהים, שאותו חיברה למכנסי ג'ינס קרועים ודהויים, ועל רגליה משהו שנראה כאילו הכינה אותו בעצמה מכמה עורות וקצת חבל.
היא לא עשתה שום מאמץ להרשים, מה שהעליב אותו. היא נראתה כאילו הרגע נזרקה מהמיטה, מה שהרגיז אותו. נשים אמורות להיות חסודות ונגישות ולהמתין שיבחין בהן. עיניו האפילו כשדמיין את האישה האידאלית שלו מתעוררת בבוקר לאט ובעצלתיים כשזיכרונות ליל אמש עדיין גלויים בעיניה, וחרותים על שפתיה המלאות, המעוצבות לעילא...
למה הוא בהה בשפתיים שלה? האם היה לה שפם של חלב?
היא כחכחה בגרונה, והשתמשה בזה כתירוץ להעביר יד על שפתיה.
מקסים! כל-כך הרבה חן וסגנון יש לנשים האנגליות האלו. "אז," הוא אמר, בוהה בה, לפני שהעביר את מבטו לדבר היחיד שהיה יכול להסיח את דעתו של גבר איטלקי ממחשבות על משפחה, כדורגל, אופנה או סקס: המכונית שלו. "מה את מתכוונת לעשות לגבי הנזק ותביעתי לפיצוי?"
היא דקלמה בפניו ללא שגיאה את פסקאות החוק הרלוונטיות אבל אז, כשנזכר בחומר הראשוני שהעביר עוד לפני שהקורס התחיל, הוא הבין עד כמה הוא מורה טוב. "אני מבין שקראת את הרשימות שלי."
"כמובן שכן," היא אמרה, מסמיקה שוב.
"במקרה זה, אני אניח לך לדווח על הנזק," הוא אמר בקור. "תארגני את התיקונים ותדווחי לי..."
הוא היה מרוצה לראות את התגובות שלה להנחיות. אבל כשהסתובב ללכת היה יכול להישבע שהצדיעה בהקשת עקבים. הוא כמעט הסתובב בחזרה כי להתעמת על כך, אבל אז הסתפק בידיעה שהטיפול בתלמידים עושי צרות היה משהו שהצטיין בו. הוא אהב בעיות; כל הקריירה שלו הייתה מושתתת עליהן.
הוא הגיע לכניסה לבניין, ואז עצר והסתובב בפתאומיות. הלחיים שלה קיבלו צבע אדום להבה, כשקיבע מבט קשוח על פניה. מרוצה מהתוצאה, הוא המשיך בהסתערות. "מכיוון שכבר החמצת הרבה מן ההרצאה שלי אני רוצה שתחזרי הביתה ותתלבשי לבית המשפט."
פניה התבהרו. "לבית המשפט?"
לא היה סטודנט משפטים שלא השתוקק להקל על השיעמום של הלימודים עם דרמת בית משפט ריאליסטית. "כן, בית משפט," הוא אמר. "השארתי שם את הגלימה ואת הפיאה שלי. את יכולה לאסוף אותן עבורי."
זה שעשע אותו לראות את עיניה יורות בו ברקים בעוד פניה נשארו חסרות הבעה. הוא שוב שינה את ההערכה שלו לגביה – כלפי מעלה. היא תהיה עורכת דין נפלאה אם היה לה באמת הרצון לזה. אבל הוא עדיין לא סיים אתה. "את יכולה ללכת לבית המשפט בתור הנציגה שלי ולהתלבש בהתאם."
"אל תדאג בקשר אלי," היא אמרה, והתחילה לאסוף את חפציה שהתפזרו. "החליפה הזו תתנקה היטב." היא הרימה איזה סמרטוט מהרצפה וניערה אותו.
"במקרה שלא שמת לב, מיס טייט, החליפה מכוסה בבוץ, ואת עובדת מתחתי עכשיו." ניסוח לא מוצלח, כנראה, אבל מאוחר מכדי לקחת אותו בחזרה. הוא הוסיף עוד ברזל לתרכובת. "אני אוסר עליך ללכת ככה לבית המשפט. מה אנשים יחשבו?"
"שאני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם על ניקוי יבש?"
הייתה כזו הבעה של תמימות על פניה שהוא חשב שהסיבות לתגובה נגדית לא היו מוצקות מספיק. כולם ידעו שתלמידי משפטים התקיימו בעיקר על אוויר ועל התרומות של הוריהם, וחוץ מזה הפנים שלה כבר היו מכוסות בהשפלה, והכוונה שלו מעולם לא הייתה לרמוס אותה. בעוד שהוא חשב על זה היא התקוממה. היא חיכתה, מבליטה את סנטרה, כאילו ציפתה שילטף אותה על הראש בגלל שהגיעה לתשובה הנכונה. הוא זיהה מיד את הטיפוס שלה. היא הייתה הילדה שתמיד ידעה את התשובה הנכונה בכיתה, ושהצביעה לפני שלמישהו אחר בכלל הייתה הזדמנות, עיוורת לחוסר הפופולריות שלה בגלל זה. הוא יכול היה רק להשוות את זה עם הילדות שלו שבה היה עליו בסך הכל לגהק כדי לזכות לגלים של הערצה. למרות הכל, הוא היה חייב לתקן אותה. "לא, מיס טייט. הם לא יחשבו ככה. הם יחשבו שכל-כך מיהרת הבוקר שלא הייתה לך הזדמנות להסתכל במראה. האם את רוצה להשאיר מאחוריך רושם של חוסר יכולת? לא, לא חשבתי שתרצי."
דימויים לא נוחים הציפו את מוחה של קרלי כשלורנצו השמיע את האולטימטום שלו. היא רצתה לזרוק את החליפה שלה לרגליו ולקפוץ עליה. האם הוא חשב שחליפות מושלמות כמו שלו גדלו על עצים? האם הוא חשב שלהחנות את הרכב שלו על שביל אופניים היה רעיון טוב? אבל בעקבות המחשבות האלו מיהרו להגיע למודעותה פניהם החרדות של הוריה. היא לא יכלה לאכזב אותם, וכל עוד הייתה עדיין תקווה כלשהי לזכייתה במלגה לא הייתה לה שום כוונה לעשות זאת.
