1
פגישה ראשונה 25.6.2014
איתן: השעה תשע ואני בדרכי לליאורה. בנותיי העירו אותי כבר בשש בבוקר, ולאחר בוקר אינטנסיבי לקחתי אותן לגנים ויצאתי לדרכי. ליאורה רק עכשיו פוקחת עיניים. זאת פגישת הכתיבה הראשונה שלנו, אבל את סדר יומה אני מכיר היטב. גם אני עבדתי בעבר בלילות ונהגתי לקום מאוחר, אבל ההורות המאוחרת הפכה הכול. ליאורה סיימה להיות אימא לתינוקת מזמן. אולי כשנסיים את כתיבת הספר זה יהיה אחרת. בינתיים אני בדרך, חושב על התפקידים החדשים שאנחנו לוקחים על עצמנו בתוך מערכת היחסים המוכרת.
הרעיון לכתוב ספר על טיפול מושך אותי, אבל ליאורה רוצה לכתוב ספר על פסיכו־פוליטיקה. גם על הפוליטיקה של עכשיו, גם על תקופת "צוק איתן". אולי היא חושבת ששמי הופך אותי למומחה במלחמה ההיא...
הגעתי.
ליאורה, איך מתחילים?
ליאורה: אתחיל לתאר את תחילת הטיפול, יותר נכון, איך היא הגיעה אליי.
תמי התקשרה אליי. את תמי אני מכירה מפסיכואקטיב.2 היא הפנתה אליי מישהי לטיפול, סטודנטית לעבודה סוציאלית, ערבייה, בת תשע־עשרה. רציתי מאוד שהיא תתקשר. בתוך תוכי כנראה פנטזתי על כך שטיפול בערבייה יפתח סדק שממנו ינבע הפתרון לסכסוך במזרח התיכון.
איתן, אתה מבין אותי?
איתן: תמשיכי.
ליאורה: כשנור מצלצלת אליי ושואלת אם היא מדברת עם ליאורה, אני מיד מבחינה במבטא הערבי ומבינה שמדובר בנור. אנחנו מדברות בקצרה על הפרטים הטכניים ואני מתלבטת אם לנקוב במחיר המלא שאני נוהגת לגבות, או שאולי כבר בשיחת הטלפון עליי לבוא לקראתה. אחרי הכול היא צעירה, סטודנטית וערבייה (טמבלית שכמותי).
איתן: למה טמבלית?
ליאורה: רגע. אומנם החלטנו שבספר הזה נדבר על עצמנו לא פחות משנכתוב על נור, אבל בוער בי לתאר קודם כול את המפגש הראשון איתה, כדי להציב מְכָל שלתוכו נוכל לשפוך את הקרביים.
איתן: קרביים?!
ליאורה: כן.
שתי דקות לפני תחילת הפגישה היא מתקשרת אליי. "אני חושבת שאני מחוץ לבית שלך, אני לא בטוחה. תוכלי לצאת?" היא מבקשת בקול שקט. אני יוצאת לרחוב החשוך ולא רואה אף אחד. דלת של מכונית נפתחת לא רחוק ממני. דמות גבוהה ודקה נועצת בי מבט ולא מוציאה הגה. "נור?" אני שואלת, והיא מהנהנת ובאה לקראתי. אנחנו פוסעות אל ביתי. היא צועדת קרוב, כמעט נצמדת אליי, עד שאנחנו מגיעות אל חדר העבודה.3
נערה עם עיניים צרות, שמתלבשת כמו בתי המפונקת בסגנון מדליק, איכותי, לא מתפשר - מתיישבת מולי. נור הרבה יותר מרשימה מכפי שציפיתי. גם היא, כמו בתי, ילדת דור המילניום. מתברר שמאז השיחה שלי עם תמי, כנראה נרקם בדמיוני בלי משים דימוי רחוק מאוד ממי שפגשתי בפועל. כבדות של ביקורת עצמית נוחתת עליי. אני מרגישה גזענית, שטופה בדעות קדומות ובסטריאוטיפים. עשיתי לה עוול, וגם לי.
איתן: כשאנחנו מתייגים אנשים, אנחנו מפסיקים לראות אותם באמת.
ליאורה: בקיצור, טמבלית.
איתן: בואי נחדד לקוראים כבר בשלב זה מדוע אנחנו כותבים את הספר הזה ביחד. אני בעצמי לא בטוח שאני יודע למה את זקוקה לי, ואני חושש שגם אם תעני לי, זהו שלב מוקדם מכדי שאוכל להבין, אבל תתחילי.
ליאורה: הכתיבה על מטופל יהודי, ולא משנה מה מצבו הנפשי או דעותיו הפוליטיות, לא מפגישה אותי עם הפוליטיקה המדינית שלנו באותו האופן והעוצמה שבהם עושה זאת הכתיבה על מטופלת ערבייה. נכון שעם מטופל יהודי הפוליטיקה4 גם עשויה להיכנס לחדר, באופן גלוי או סמוי, אבל עם מטופלת ערבייה ההיבט הפוליטי צף באופן כואב יותר. המפגש עם נור היה מציף עבורי.
איתן: תרחיבי.
ליאורה: כנראה עם מטופל יהודי כבר למדתי להפריד בינו לבין הדיכאון, הבורדרליניוּת, השכול, התוקפנות, הארוטיקה שהוא מביא, וגם כשמדובר בקיצוני, ימני או שמאלני, נדמה לי שאני מתמודדת די יפה. אבל עם מטופלת ערבייה, בכל אופן עם נור, קורה משהו כואב במיוחד. מושג הבית־מדינה, אף על פי שהוא שונה עבור כל אחד מאיתנו, והעובדה שהיא מיעוט ואני לא - מורכבים עבורי. זה טיפול פסיכו־פוליטי יותר מבדרך כלל.
איתן: יצא לי לעבוד במסגרות שמבחינה גיאוגרפית אמורות לתת שירות גם לאוכלוסייה הערבית, ולמרות זאת הם פשוט לא שם, ולא בגלל שאין להם את הצורך. דווקא בצוותים תמיד ישנם גם ערבים, גם בתפקידי מפתח. הניסיון שלי בטיפול בערבים כמעט אפסי, אז הוא לא יהיה לך לעזר. אולי אני כאן על תקן הגורם המתווך? המרגיע? המתבונן מהצד? אפילו שגם אני ישראלי־יהודי...
ליאורה: האמת היא שכשאני יוצרת בחימר או כשאני כותבת, אני תחילה קופצת למים, לא למים שאני עשויה לטבוע בהם, ואז אני מתנהלת־משחקת־מבררת בתוכם, כך שלא לגמרי ברור לי בינתיים מה בדיוק התפקיד שלך עבורי בסיפור הזה, אבל אני מרגישה שזה נכון.
איתן: אז אם אין סיכוי שתטבעי, אנחנו כבר יודעים שאני לא המציל.
ליאורה: נראה לי שזה בעיקר כדי להיות יחד איתי בתהליך הכתיבה. אולי גם להציל אותי אם יהיה צורך.
איתן: תסבירי, בבקשה.
ליאורה: אולי קודם אמשיך לספר לך על הפגישה הראשונה עם נור ואשתדל שזה לא יהיה טרחני וארוך. נור ואני מתקשות לפתח שיחה קולחת. היא גרה ביישוב ערבי קטן, שאף על פי שהוא במרחק של שעה ממני, מעולם לא הייתי בו. היא הקטנה מבין ארבעה, אחות בכורה ושני אחים. היא מתארת את אביה, מורה בבית ספר, ואני מתרשמת מהמידה שבה היא מעריכה את עיסוקו. שני האחים שלה סטודנטים באוניברסיטה נחשבת בירדן. אחותה בת העשרים ותשע חולה בניוון שרירים והאם סועדת אותה ואת בנה הקטן.
אני מובילה את השיחה בשאלות מנחות, וכשאני משתהה לרגע, השיחה נעצרת. היא מצפה ממני להמשיך להוביל. אני מבינה שאצטרך להיות אקטיבית מאוד כדי שתתקיים כאן שיחה. לא פשוט לי, אני מבינה שמאז השיחה שלי עם תמי אני נעה בין קטבים. ההופעה שלה מעוררת בי התפעלות, הזהות שלה מעוררת בי פנטזיית הצלה5 והיעדר הזרימה מציף אותי בכבדות.
איתן: זו לא את, את לרוב לא נעה בין קטבים... זה לא המקום להתחבר לחומרי יצירה כדי להתקרקע קצת?
ליאורה: בדיוק. היא יושבת מולי על ספה ואני על הכורסה שמולה. על שולחן בצידו האחר של החדר ישנם חומרים וכלי עבודה, סימני יצירה בחימר ובצבע, ואני תוהה אם כדאי שנעבור לשם. הרי היא ידעה שהיא באה למטפלת באמנות. אבל אני מרגישה שהמעבר הזה יהיה נועז מדי. היא מתחילה לתאר את הנסיעה אליי, שלוותה בחששות, ואומרת שאלמלא הווייז אין מצב שהייתה מוכנה לבוא. נור שואלת אותי מי עוד גר כאן, ואני לא בדיוק מבינה למה כוונתה. "אני ובן זוגי גרים כאן", אני עונה, והיא שואלת, "אבל מי עוד?", ואני חושבת על הכלבים ועל החתולים שגרים איתנו.
איתן: מתאים לך לענות על שאלות אינפורמטיביות של המטופלת ולא להחזיר אליה את השאלה, כמו שהרבה מטפלים היו עושים.6
ליאורה: היא רק התחתנה לפני חודש ומיד עברה לביתו של בעלה. הם גרים בקומה האמצעית, מעליהם משפחת אחיו ומתחתיהם, בקומת הכניסה, גרים ההורים של בעלה. עם זאת, אל בית הוריה, שנמצא מעט מרוחק מביתה החדש, היא מגיעה כמעט בכל יום.
איתן: עולם אחר.
ליאורה: לגמרי.
כשהיא תיארה את החשש להגיע אליי, נאחזתי באופטימיות כי נוכח רגש בחדר, רגש של זרות, חשש, אבל מהר מאוד הוא חמק. כשהיא תיארה היכן ועם מי היא מתגוררת, הנימה הפכה להיות אינפורמטיבית. בעצם היה רגש באוויר לאורך כל הפגישה, אבל אני עדיין לא מצליחה להבין אותו, אותה, אותנו.
איתן: איך בכלל היא הגיעה אלייך? זאת אומרת למה שהיא תבחר דווקא במטפלת באמנות יהודייה? ועוד בתקופת "צוק איתן", כשהיחסים בין יהודים וערבים נפיצים כל כך?
ליאורה: גם אני תהיתי בעניין. הרהרתי למשל בשאלה אם היא מודעת בכלל לחטיפת הנערים שבועיים קודם, ואם כן, אם זה עולה בתודעתה בזמן המפגש (החדשות געשו בנוגע לשלושה נערים יהודים שנחטפו על ידי פלסטינים, כשאז עוד לא פורסם בציבור שהם כבר נרצחו).7 תהיתי לאילו ערוצי תקשורת היא מחוברת; אם היא משמרת פיצול8 כדי להגיע אליי, ואם כן, איזה; עד כמה היא מבינה מה זה טיפול; אם בכלל הרעיון היה שלה; ומה איתי? אולי גם אני מביאה לחדר אחד מתוך אותם פיצולים רבים בלתי נמנעים כשחיים במדינה כמו שלנו. האם המתיחות הזו עומדת גם בינינו?
איתן: משהו מזה עלה בפגישה הראשונה?
ליאורה: בדקתי איתה רק מה הביא אותה אליי והבנתי שהיא לא בחרה לפנות לטיפול, אלא בחוג לעבודה סוציאלית אחת המרצות הציעה לה לפנות אליי, והמידע הזה מבאס אותי.
איתן: שלא כמנהגך, את נשמעת לי קצת לחוצה.
ליאורה: כן, גם עכשיו אני באיזה תסכול סביב החוויה שהייתה לי איתה. לא בטוחה, לא מבינה... אני עדיין צריכה לברר מה עבר עליי בטיפול הזה.
איתן: ואיך סיימת את הפגישה הראשונה שלכן?
ליאורה: אני מרגישה שאני רוצה יותר מכול להקל עליה. אני לוקחת את כובע המרצה ומסבירה שאני מדמה טיפול לשיעור שחייה. המים לפעמים קרים מדי ולפעמים הם מתאימים בדיוק. אפשר להיעזר במצופים וללמוד את התנועות שוב ושוב, לפעמים אפילו בצלילה, בחתירה או בהיפוך לצד השני. המים יכולים להיות נעימים מאוד, אבל לפעמים גם בולעים מים. אני מבקשת מנור שתיתן לתהליך הזדמנות. יש משהו מופשט מאוד בטיפול, אני מוסיפה. זה לא מתכון לעוגה, אני אומרת, והיא לראשונה מחייכת אליי.
אני תוהה אם היא נתנה את הדעת על מה שעבר עליה בפגישה ואיזה רושם הותרתי בה אם בכלל, או שהיא פשוט מתייחסת לטיפול כאל משימה, כחלק מתוכנית ההכשרה שלה, כדי לְרַצות מורים. אני אומרת לה שהיא יכולה לשקול אם להמשיך לבוא ולא לקבוע עכשיו עוד פגישה, והיא מיד משיבה שהיא רוצה לקבוע לשבוע הבא.
אנחנו מסיימות והיא מתעכבת לרגע כדי לכוון את הווייז לפני שהיא יוצאת מהחדר אל הרחוב.
איתן: זו הפעם הראשונה שאת מטפלת במטופלת ערבייה?
ליאורה: כן. אבל במשך כמה שנים לימדתי בשלוחה של מכללת תל חי סטודנטיות לטיפול באמנות בכפר מע'ר שבצפון הארץ. בכיתה היו כעשרים סטודנטיות. לעיתים רחוקות נכח גם סטודנט אחד. הכיתה התחלקה לכמה תתי־קבוצות: דרוזיות, ערביות מוסלמיות ונוצריות, ויהודיות. הערבית הייתה שפת האם של רוב הסטודנטיות, ושל האחרות - עברית. בשנת 2010, באחד ממחזורי הלימודים, התרחשה ההשתלטות על אוניית המרמרה כשלוחמי שייטת השתלטו על משט שניסה לפרוץ את הסגר על רצועת עזה. כמה מנוסעי האונייה נהרגו וכמה חיילי צה"ל נפצעו, והתקשורת געשה סביב המעורבות של חברת הכנסת חנין זועבי; ובכל זאת, האווירה במכללה הייתה חברית ונעימה. לימדתי בעברית, וכשהתייחסתי למינוחים מקצועיים מורכבים, ביקשתי מהסטודנטיות לנסח ביניהן את אותם רעיונות בערבית, כי חלקן התקשו בעברית. במשך דקות ספורות הן הסבירו והתווכחו זו עם זו בערבית כדי להגיע לניסוח ברור, בלי שהיה לי מושג על מה הן מדברות. אני והסטודנטיות היהודיות היינו בתחושת מיעוט זר ומודר. "מה ריכלתן עלי?" הייתי שואלת בחיוך כדי להפיג את הסקרנות שלי. הרצון שלי שידברו בערבית לא היה רק כדי שהן יבינו את החומר הנלמד. היה לי חשוב לתת לשפה הערבית מקום בחדר.
איתן, שפת אם היא עניין עצום. שפות האם שלי הן עברית ואנגלית. נולדתי בישראל והוריי שהיו עולים חדשים דיברו איתי בשתי השפות. ביניהם הם דיברו רק באנגלית ועם השכנים הרבים שהיו יוצאים ונכנסים בדלת ביתנו דיברנו בעברית. כילדה המילים לא נחלקו בתפיסתי לשתי קטגוריות שפה נפרדות, אלא היו מונחות אלו לצד אלו בתוך לקסיקון רחב, שבו ישנה לכל מילה בשפה אחת משמעות השונה לעיתים מהמקבילה לה בשפה האחרת. אבא שלי היה אומר לי בחיוך ענק, "You're a nice girl." באוזניי לא היה ניתן להחליף את המילה nice באף מילה אחרת.
איתן: כלומר הילדה הקטנה הבינה באותו רגע שאביה אומר לה שהיא יפה ושהיא נחמדה ושהוא אוהב אותה, ואף מילה אחרת בעברית לא הייתה מצליחה להחליף את כל אלו גם יחד.
ליאורה: בדיוק! אתה מתחיל להבין למה אני צריכה אותך?
איתן: תסבירי.
ליאורה: כרגע אתה הסברת אותי. ההסבר שלך מדייק אותי. זאת חוויה טובה.
המפגשים עם נור חידדו בי מחשבות על הבדלי השפה ועל הפערים שהם מייצרים. זה לא בסדר שאני לא יודעת ערבית, והתחושה הזאת מחזירה אותי לפערי השפה מול כיתת הסטודנטיות במע'ר. כשנור יושבת אצלי בחדר, אין לה עם מי לנסח לעצמה את הדברים. לעומתה אתה ואני כותבים את כתב היד הזה בשניים. אנו מנסים לנסח מחדש את חוויית הטיפול שלי עם נור ואתה יושב ומקשיב, מנסה להעלות על הכתב את הדברים במילים שלנו.
איתן: המחשב הנייד על הברכיים שלי ואני מקשיב לכל מילה שלך, לעיתים כותב את דברייך מילה במילה ולפעמים מצייר את הרעיונות מחדש במילותיי. את יודעת, אני אוהב לכתוב. ותני לי לרגע להיות ילדותי וקטנוני ולספר לך שהמורה שלי בתיכון למקצוע החיבור טענה שהכתיבה שלי אינה בוגרת דיה, אבל זה לא עצר אותה מלפרסם שיר שכתבתי. בצבא כבר הייתי כותב סיפורים קצרים בשם בדוי לעיתון של הבסיס, ומפליא אותי עד היום שנתנו בצבא מקום לסיפורים הסוריאליסטיים וההזויים האלו. להבדיל, גם הכתיבה האקדמית, וכן ערכים רבים שכתבתי בוויקיפדיה, מרתקים אותי. כילד, אימא שלי תמיד תיקנה את העברית שלי, שפת האם היחידה שלי. בכל זאת, אימא שהיא מורה לתנ"ך וללשון לא עוצרת את עצמה כשבנה טועה בשם המספר או מטעים את ההברה הלא נכונה. כילד לא סבלתי את זה, אבל כמבוגר אני חושב שזה נטע בי את ההקשבה הביקורתית לכל מילה וביטוי שאני כותב או שומע.
המילים שלך והמילים שלי, כל מילה עם מזוודה ובתוכה זיכרונות, מחשבות ורגשות, מזוודה שהיא התרבות של כל אחד מאיתנו. כשאנחנו יושבים וכותבים, אופן השימוש שלנו בשפה נובע גם מנקודות המבט השונות שלנו. את בפועל המטפלת של נור, ואני מכיר אותה דרכך.
