חשבון צדק
פטנט ההצלחה בבחירות של ראש הממשלה היה מבוסס על שיטה סודית־מדעית לשיפור הזיכרון שפיתח עבורו סגן אלוף במילואים אברהם אריה ליכטר, שהיה ידוע בכינויו אברהמיניו. אברהמיניו רשם פטנט על השיטה והפיק ממנה מרגליות.
הוא ידע שבכל אחת מאוכלוסיות העולם ישנו אחוז מסוים של בני אדם עם זיכרון מוגבל. מוגבלות זו נובעת מסיבות גנטיות או מסיבות אחרות, וידוע שהיא מחמירה עם הגיל. התרופפות הזיכרון, ממש כמו מפת הקמטים, מעידה על הזדקנות ומעוררת מבוכה. ריבוי המחקרים על המוח עורר לאחרונה גם צמיחה של תחום עיסוק חדש — אנשים העוסקים בשיפור הזיכרון. תחום העיסוק הזה ללא ספק הפיח תקוות רבות אצל דלי זיכרון, שרובן, יש לציין, שקעו והתפוגגו כאבק לאחר זמן מה.
בעת שירותו הצבאי גילה אברהמיניו במקרה שהוא ניחן בכישרונות מניפולציה יוצאים מן הכלל. בסביבתו היה ברור שבזכות לשונו המושחזת והמתוחכמת הוא מסוגל לשכנע בני אדם לקבל את דעתו, מופרכת ככל שתהיה. גם אלו שחשבו אחרת ממנו, שינו את מחשבותיהם לפי הכוונתו.
בזמן שירותו הצבאי שיכלל אברהמיניו את יכולותיו אלו ותירגל אותן. כאשר השתחרר מהצבא כקצין במילואים והשתלב בחיים האזרחיים התברר לו שבעולם הקפיטליסטי בו אנו חיים, כישרון מניפולטיבי כמו שלו שווה כסף, לפעמים הרבה כסף. אברהמיניו גם שמח לגלות שדווקא בפוליטיקה יש לכישרונותיו הלא שגרתיים ערך גבוה במיוחד.
הוא החליט לנצל אותם, ולכן פנה ליו"ר מפלגתו ופרש לפניו את תוכניתו.
באותה עת היה יו"ר המפלגה, שכיהן גם כראש ממשלה, מוקף צרות מכל עבר והוא הסתקרן במיוחד לשמוע על "תחמושת־על" פוליטית חדשה. הפוליטיקאי המיומן תיכנן להפעיל את התחמושת באופן מדוד ושקול, וקיווה שהיא תושיע אותו מצרותיו. לפיכך, הרעיון המבריק של אברהמיניו — להקים בחסות המפלגה רשת מרפאות שיטפלו חינם בבעלי הזיכרון הלקוי — התקבל אצלו בברכה אוהדת והם לחצו ידיים בהבנה. בתמורה, הסכים ראש הממשלה לשלם לאברהמיניו סכום כסף נאה ביותר וגם לשריין לו מקום מכובד ברשימת מקורביו המועמדים לתפקידי שר בבוא הזמן.
השניים הסכימו שבעזרת הטריק הסודי של אברהמיניו יבינו המטופלים במהלך הטיפול המסור מיהו המנהיג הדגול שצריך להיבחר שוב. לפי התכנון, לאחר הטיפול ישתפר זיכרונם של המטופלים והם ירגישו צעירים, איתנים ושמחים בחלקם כמי שהטעינו להם את סוללת החיים.
הטיפולים במרפאות הזיכרון לא ישנו כמובן דבר וחצי דבר בכושר הזיכרון של המטופלים בחיי היום־יום, אלא שכאן יבואו לידי ביטוי יכולות המניפולציה של אברהמיניו: כל מטופל ייצא מהמרפאה מאושר ומשוכנע שזיכרונו עבר רענון וחידוש כמו מכונית שעברה טיפול יסודי וכעת היא מחליקה בקלות על הכביש. המטופל כאמור לא רק ישמח בחלקו, אלא גם ירגיש אסיר תודה למנהיג שהעניק לו את הפלא הזה חינם אין כסף.
אבל לכל מטבע יש צד שני. לפני שאברהמיניו צורף לרשימת המקורבים שעתידים להתברג בתפקידי מפתח בממשלתו של ראש הממשלה, ידע כל פעיל מפלגה מה מקומו ברשימה החשובה. כל אחד זכר היטב אם הוא צריך להמתין שנה, שנתיים, שלוש, או שישתלב במנגנון לקיצור דרך עד לקבלת התפקיד הרשמי. צירופו של אברהמיניו טרף את הקלפים ברשימה, ועורר תסיסה ותחושת נבגדות בקרב הפוליטיקאים. אחד המועמדים הבכירים, שמעולם לא הצליח לטפס לראש המפלגה, מצא את עצמו נדחק לאחור ללא סיבה. הוא טען ש"לא עשה כלום, אז למה מגיע לו להפסיד נקודה חשובה". מרמורו גונב לאוזני כולם. מראשית דרכו הפוליטית, כשנחשב לכוכב, היה כינויו של הפעיל הזה ״רינגו סטאר״, ואילו עם תחילת הדשדוש הוא קיבל שם חדש ומלעיג, ״רינגו סטאק״, כלומר רינגו תקוע. אף שכולם התבוננו במבוכה ובפחד מסוים ב״רינגו סטאק״, לא פסק איש מבין המקורבים לחורר חורים בחגורה ולייחל כמוהו לעמוד בראש משרד ממשלתי. כולם במפלגה חונכו על ברכי הרעיון ש״טוב להיות שר״. אין ספק שרצו להשפיע בזירה הציבורית, אך לא פחות וחשוב מכך ייחלו להשיג שררה, כסף וכבוד.
המשחקים הפוליטיים הללו לא עניינו את אברהמיניו, שכן היתה לו הסכמה מפורשת עם ראש הממשלה. הוא השיג עבורו עוד ועוד מצביעים שזיכרונם רוענן ברשת המרפאות שלו, ובתמורה הגדיל את הונו הפוליטי והבטיח את עתידו במשרת שר מכובדת.
אבל כאשר נודע לו שבנו של ראש הממשלה מעוניין להצטרף לרשימת חברי הכנסת הנבחרים מטעם המפלגה ולעמוד בראשה, ביטחונו החל להתערער. למקורביו אמר הבן שאמו רוצה שאם יהיו בעיות משפטיות, או יצופו דברים אחרים — הוא יחליף את ראש הממשלה. ראש הממשלה עצמו לא התייחס לנושא מעולם, אבל היה ברור שהוא בסוד העניינים ושכולם סביבו צריכים להאמין שהוא אינו יודע על כך דבר.
אברהמיניו עמד לפני דילמה רצינית. מצד אחד, אם לא יפעל ולא יעשה דבר, יש סיכוי שבנו של ראש הממשלה יגנוב את כל ההצגה וינשל אותו ממקומו המכובד ברשימה. לעומת זאת, אם יתייצב נגדו, יש סיכוי לא מבוטל שיפסיד. במקרה זה הוא יוכל למצוא את עצמו כלוא במרתף אסירים עמוק ללא אור שמש. אברהמיניו, שלא היה טיפש, החליט לא להסתכן ובחר בדרך הבטוחה ביותר בפוליטיקה — כלומר, לשמור מרחק, לשבת על הגדר ולפעול לפי ההתפתחויות הצפויות.
ואז מעדה הפלנטה ״ארץ״, ובאחד מסיבוביה היא יצאה ממסלולה הקבוע מסביב לשמש, והתחילה להסתובב בחלל מסביב לשום דבר.
באחת המדינות הידועות כחכמות ביותר, אף שהצטברה בה לאחרונה המון טיפשות, פורסמה הידיעה שבעוד שבוע עומד להיפתח המשפט של ראש הממשלה. לפתע כל זקני הדור התחילו לנהוג בצד שמאל של הכביש. לא חס וחלילה מתוך זלזול בחוקי המדינה, הם פשוט התבלבלו, כל אחד באופן אישי, לאחר שמיעת ההודעה.
הידיעה הפתיעה את אברהמיניו, שחשש מעט לעתיד רשת מרפאות הזיכרון שהקים — מה יעלה בגורלן אם ראש הממשלה לא יתמודד בבחירות הבאות?
המקורב הבכיר ״רינגו סטאק״ רק חיכה לרעידה־מעידה מהסוג הזה. הוא החליט שהגיע הרגע שלו לעשות חשבון צדק עם מנהיגו. הוא זכר את חשבון הצדק הפיקנטי של העוזרת המפורסמת עם הבוס שלה, שסייעה לו בששון ובשמחה להיכנס לכלא מעשיהו, אגף 10, כי אהב מעטפות. ״רינגו סטאק״ הזכיר לכל מי ששכח, את דבריו של ראש הממשלה הנוכחי בעת שראש הממשלה הקודם היה על פי תהום: "ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כה גורליים במדינת ישראל. קיים חשש, אני חייב להגיד אמיתי — לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, משום שהוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו — הכל כך עמוקה." כשבא זמנו, שכח במפתיע ראש הממשלה שאותם דברים נוגעים לו במאת האחוזים. זה בא לו כי לא קיבל טיפול באחת ממרפאותיו של אברהמיניו.
או אז התחילה התעוררות כללית, וכל פעיל פוליטי בתורו נזכר באירוע מפליל עם ראש הממשלה שדמה למה שקרה לעוזרת המפורסמת עם הבוס הקודם. ובנו של ראש הממשלה? הוא, שאהב היסטוריה, גילה שחשבונות צדק חוזרים על עצמם, אבל נשכחים. מכיוון שאמו לא הבינה את העניין הזה, הוא נאלץ להסביר לה. הסביר, הסביר, עד שעבר מישהו ונתן לו סטירת לחי מפוארת, סתם ככה.
שירותי חידוש הזיכרון של אברהמיניו הפכו בן לילה ללא רלוונטיים לאחר שכהונתו של ראש הממשלה התערערה ושלטונו לא היה מובטח, אבל אברהמיניו שמח שבזמן כה קצר הצליח לשלש את הונו ולצבור עוד כוח פוליטי. מלבד זאת, לא היה לו ספק שבקרוב, אחד מבין אלו שציפו שנים ארוכות להיות יורשיו של ראש הממשלה, יבקש ממנו להשתמש שוב בכישוריו יוצאי הדופן.
חרב הנייר
עליזה החשמונאית גדלה והתפתחה כמאמינה גדולה בשוויון בין המינים. כשהיתה עליזה פרופסור באוניברסיטה היא פירסמה כרוז התומך בצדק חברתי והתחילה להחתים את עובדי האוניברסיטה, כולל סגל אקדמי וסגל מנהלי בתוך הקמפוס. היא גם חצתה את גדר הקמפוס והחתימה עוברים ושבים. טענתה הבסיסית היתה שהגיע הזמן לפצות את האישה על הקיפוח ארוך השנים. עליזה הגתה רעיון שבבסיסו היו לא רק דיבורים על פיצויים, אלא גם תוכניות אופרטיביות לתשלום פיצוי למקופחות.
עליזה הופיעה עם כרוז שני בדיוק בזמן שהמושב השנתי של חבר הנאמנים התכנס באולם הסנאט רחב הידיים לרגל ציון יום השנה להקמתה של האוניברסיטה. לפני שהסדרנים הבינו שמול עיניהם מתרקמת פרובוקציה לא מתוכננת, התייצבה עליזה בצבע אדום־אש בשערה, בשמלה שחורה בתפירה מדויקת לגופה ובמגפיים אדומים במרכז אולם הסנאט באוניברסיטה, נעצה מבט חד לפנים וחיכתה חצי דקה. או אז שלפה מנדנה חרב עשויה מנייר, שעליה כתובות תקנות האוניברסיטה, ותקעה אותה עמוק בין אריחי הגרניט של המדרגה המעוצבת במרכז הבמה.
ברגע שעליזה עלתה על הבמה, מחזיקה בידה את הכרוז השלישי, שהיה כתוב באנגלית על מנת שכל באי חבר הנאמנים יוכלו להשתתף בשמחה, עצרו אורחי האולם את נשימתם. חלק מהנוכחים הבינו את כוונותיה של עליזה וגילו אהדה מיידית למעשה המרד. הם קמו על רגליהם והתחילו למחוא כפיים. אל מחיאות הכפיים נוספו קריאות עידוד, כאשר עליזה ניסתה לשלוף את חרב הנייר מבין אריחי הגרניט ולא הצליחה. חוסנה של חרב הנייר רמז לנוכחים שהכללים הישנים ותקנות האוניברסיטה כבר אינם רלוונטיים, והתלהבותם של תומכיה גברה.
הגברת יוריטה קפלנסקי, יושבת ראש חבר הנאמנים, שהובילה עד לאותו רגע בקולה המקפיא את תוכנית הערב, ישבה נבוכה סמוך לשולחן הנשיאות במרכז הבמה. לצדה ישב הרקטור והסביר לה מה מתרחש לפניהם. בעיקר ניסה הרקטור לומר ליושבת ראש, שפרופ' עליזה החשמונאית היא אחת משלנו ואל נא תחשוב היושבת ראש אפילו לרגע שיש כאן מעשה אלימות מילולית כלשהו, או משהו בלתי תקין אחר.
היו כאלו שאמרו שחיי הילדות הקשים והמרירים של עליזה החשמונאית עיצבו את אופיה. הוריה רבו באופן תמידי ולבסוף החליטו להיפרד, לא לפני שכל אחד מבני המשפחה הותש לגמרי וציפה לפרידה המיוחלת כמו למסיבה נכספת. תהליך הגירושים שלהם היה ארוך ומכוער לא פחות מנישואיהם הסוערים, ונפשה של עליזה נקרעה מסבך הגידופים שסיפרה לה אמה על אביה. אמה לא חסכה ממנה תיאורים ואמרות פסקניות, וביניהן שכל הגברים גרועים באותה מידה והגרוע מכולם הוא אביה.
עליזה הצעירה השתכנעה בכך ללא עוררין, באופן בו ילדים מקבלים את דברי הוריהם כאמת ניצחת. אחיה התאום עמיקם, לעומת זאת, סירב להקשיב לדברי ההסתה של אמו ועבר לגור עם סבתו. אין ספק שכך הציל את נפשו משקיעה בעבר ומשנאה יוקדת.
אמה של עליזה שהיתה אישה שאפתנית נטעה בעליזה עוד מילדות את התחושה שהיא נועדה לגדולות. היא דירבנה אותה להצליח בכל מעשיה, להצטיין בלימודיה ולהיות המנצחת בכל פעילות כיתתית. עליזה הפנימה את תוכניותיה של אמה לגביה ואכן סיימה את התיכון בהצטיינות יתרה, התקבלה ליחידת עילית בשירותה הצבאי, סיימה קורס קצינות בהצלחה והתקבלה ללימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת יוקרה הסמוכה למקום מגוריה.
הבחורים שהכירה במהלך מסלול חייה נהגו להיזהר ממנה, אולי כי חששו מחוזקה ומדבקותה במטרה. ובכל זאת, באחד מהקורסים שלמדה באוניברסיטה התקרבה למתי, שלמד כמוה הנדסת חשמל. צמחה ביניהם אהבה יפה וגם הסקס שלהם היה מלהיב, אלא שהציונים הגבוהים שהשיגה בבחינות, שהיו גבוהים יותר משלו, קיררו מעט את תשוקתם.
לאחר ששניהם סיימו את לימודי התואר הראשון, הוא נסע לחו״ל כדי להשלים את התואר השלישי והיא נשארה בארץ, סיימה תואר שלישי, ומיד, בלי פוסט־דוקטורט, הוצע לה תפקיד מרצה במחלקה להנדסת חשמל. הפרידה ממתי הכאיבה לה, ונסיעתו לחוץ לארץ בלעדיה הותירה בה כעס חבוי.
עזיבתו עוררה בה את המיאוס הנושן כלפי גברים שהתגבש בה עוד מילדותה. היא חששה להתחיל קשר רומנטי עם אחרים, ובכל פעם שניסו בחורים להתקרב אליה, הדפה אותם בנימוס צונן. במיוחד השתדלה לסכל הזדמנויות וגישושים מצד מרצים מהפקולטה לטכנולוגיה, שביקשו את קרבתה.
באחת ממסיבות הסטודנטים, הציגו אותה לפני רוני צוקר, האמן המפורסם שפסליו עיטרו רחבות מרכזיות בבירות העולם. הם יצאו פעמיים, אבל אמה הזהירה אותה שהאמנים הם התנינים המסוכנים ביותר בנהר של החתנים. בהתחלה הם מפתים אותך בדמעות, הואיל והם רגישים, ואחר כך הם בולעים אותך, כדי לחסוך לעצמם את עבודת הלעיסה. מכיוון שעליזה קיבלה את דברי אמה כמעט ללא עוררין, והאמינה בניסיון החיים העשיר שלה, הסתיים הפרק החדש הזה תוך זמן קצר, וגם חיזורים חוזרים מצדו לא הועילו.
מזמן לזמן, כאשר מתי ביקר בארץ, הוא ועליזה היו נפגשים ומבלים יחד, אבל ביקורים אלו התמעטו עם השנים ונפסקו כליל כשמתי נישא לאישה אחרת והשתקע באמריקה. עליזה המשיכה לחיות ללא בן זוג וללא ילדים. היא עבדה וחקרה והקדישה זמן להרצאות בנושא קידום השוויון בין גברים לנשים.
היא התכוננה רבות גם להופעה המתפרצת שלה במושב הנאמנים של האוניברסיטה באולם הסנאט. לאחר שהציגה עליזה בפני הקהל את הכרוז השלישי, ולאחר שהרקטור הסביר לגברת יוריטה קפלנסקי את התקציר אודות מי שכונתה עליזה החשמונאית, הינהנה קפלנסקי בסנטרה בהבנה.
הגברת יוריטה קפלנסקי, מיליארדרית בזכות עצמה, נחשבה אחת הדמויות הנשיות הציוריות ביותר בצפון אמריקה. היא התחילה לצבור את הונה בתעשיית לבני נשים. תחילה במדינת ניו יורק, אחר כך ניו ג'רסי ופנסילבניה, ויותר מאוחר בכל ארצות הברית ומזרח קנדה. עם הזמן, עברה הגברת יוריטה קפלנסקי גם לתחום הנדל"ן. בתחום זה אחד המתחרים שלה היה גוי בשם דונלד טראמפ, אשר אותו עקפה והשאירה מאחור. בזכות תרומותיה לאוניברסיטאות הישראליות, נבחרה יוריטה לתפקיד יו״רית חבר הנאמנים של אוניברסיטת היוקרה.
היו״רית הפיקחית ועשירת הניסיון הבינה מה מתרחש לפניה. היא קראה לעליזה שתעזור לה בבקשה לעשות סדר באולם. עליזה העיפה מבט בוחן שדילג בין כל היושבים באולם. הם החזירו לה מבטים משתתפים והיה ברור לה מעבר לכל ספק שהמסר שלה נקלט. עליזה החליטה לשתף פעולה עם היו"רית, להחזיר לה את שרביט ניהול הערב, שהיה יום חשוב וחגיגי בהיסטוריית האוניברסיטה, כדי שתשיב את סדר היום המקורי של חבר הנאמנים באירוע.
בעיה אחת נותרה בלתי פתורה. חרב הנייר נשארה תקועה עמוק במדרגת הגרניט הקשיחה ולא זזה ממקומה. לאחר שתוכנית הערב חזרה לסדרה המקורי, והיו"רית שניהלה אותו הבהירה בפנים מרצינות מה עומד לקרות כעת כשכל העניינים חזרו לתִקנם, היא הבחינה ברחש שרחש בקהל. החרב התקועה עמוק במדרגת הגרניט צדה את עיני הקהל, שנמשכו אל המראה הגרוטסקי כאל מגנט.
היו״רית המתינה שניות אחדות, ואז קמה ממקומה, שלפה אולר כיס קטן מארנקה ופנתה נחושה לעבר חרב הנייר. היא התכופפה וחתכה באולרה את החרב בתנופת יד אחת וחזרה לשבת במקומה. מחיאות כפים סוערות נשמעו למראה עיקשותה ונחישותה של היו"רית. אלא שברגע שהיא התיישבה ורצתה להמשיך באירוע החלו להישמע בקהל מחאות קולניות שקבלו על שליפת החרב שסימלה את מאבקה האיתן של עליזה. מסתבר שלפחות חצי מהקהל תמכו בעמדתה של עליזה והתלהבו מהופעתה המרשימה והספונטנית על הבמה. כמובן שעליזה לא נשארה אדישה כלפי הקהל הנאמן שלה, שהריע לה בתשואות מעודדות. מישהו הגיש לה מיקרופון ומישהי אחרת עודדה אותה בלחישות להניף מחדש את דגל המאבק. בעליזה התעורר הרצון להוביל ולהנהיג. היא חשבה על אמונתה של אמה, שנועדה לגדולות, וזיהתה את הרגע הזה כהזדמנות בלתי חוזרת עבורה להשאיר שרטת בדפי ההיסטוריה.
היא קמה על רגליה והכריזה: ״למי שעוד לא שומע ויודע, עד העת הזו היו הגברים שולטים ומכתיבים את תנאי ההתנהגות. בחסות הערב הזה הכול מתהפך. אנו הנשים מתחילות להנהיג את העולם. למען האמת, איננו מתחילות בכך. קדמו לנו חלוצות אמיצות ברחבי העולם, כמו המלכה נפרטיטי, ז'אן ד'ארק, המלכה ויקטוריה, מדאם קירי, קוקו שאנל, רוזה פארקס ואפילו גולדה מאיר. אנחנו ממשיכות את דרכן של הנשים הנחושות האלה. את מה שאנו מתחילות היום תמשכנה נשים אמיצות מחר, עד שישרור שוויון מלא בין שני המינים, מחרתיים."
