פרק 1
אייר קונדישנר פרום אללה


אבי היה מהנדס תוכנה או מחשבים או משהו כזה, לפחות זה מה שאני זוכר מהשעמום בו עסק. בכל יום הוא היה יוצא מהבית סביב השעה שבע בבוקר וחוזר לקראת שבע בערב, אמר שבמקצועות הטכנולוגיים אין שעות רגילות של תשע עד חמש, שיגרה. כבחור מתבגר שרק סיים את השירות הצבאי חיפשתי כמו שאר בני גילי מה נכון לי בחיי, לפניי חיים ארוכים, הכל פתוח ואפשרי ועליי רק לבחור, אבל לזה יש עוד זמן.
את רפי הכרתי עוד בצבא, בחור כריזמטי גבוה עם זקן קצרצר. איכשהו תמיד נראה שאורך הזקן שלו נשאר קבוע ויציב במקומו ובדיוק ההפך מאישיותו ההפכפכה והמשונה. כמעט בכל ערב היינו נפגשים אצל רפי לערב שתייה, סרטים ומוזיקה תוך שיחות מוזרות על העתיד ואף פעם לא על ההווה. גם הערב הגעתי לרפי לקומה השנייה, דירה מיושנת במרכז הארץ, חדר המדרגות אף פעם לא היה הגרסה הטובה ביותר של כניסה לבניין ואיכשהו העלייה במדרגות לקומה השנייה הרגישה כמסע של חמש קומות לפחות. רגע לפני שדפקתי בדלת מתנשף, רפי ורוני פתחו את הדלת שניהם בתחתונים.
"השתגעתם? מה אתם עושים לעזאזל?".
"אנחנו הולכים להוציא כסף מהכספומט למטה, אתה מצטרף?" שאל רפי.
"מה כסף מה, אתם בתחתונים!", התחלתי להתעצבן.
"אה... זה... עשינו התערבות על 100 שקל אם יש לי אומץ לרדת להוציא כסף עם תחתונים בלבד".
"טוב... אם אתם בהתערבות, אז מה הקטע שגם רוני בתחתונים?" שאלתי שוב.
"אחרי שהתערבנו, רוני חשב שיהיה סולידרי מצידו גם לרדת למטה בתחתונים".
נו, אלו החברים שלי רפי ורוני.
חזרנו לדירה של רפי אחרי שמספר עוברי אורח נעצו מבטים מבלי להוציא מילה, האמת שגם אני לא הייתי זורק מילה לשני גברים בתחתונים, פשוט ממשיך ללכת.
"אין לי עצבים לעבודה מחר", אמר רוני, כמו בכל מוצ"ש.
"אז בוא ניזרק מחר בסיני במקום בעבודה", אמר בקול רם רפי מהמטבח בזמן שמילא מים לקפה.
"ועכשיו להתקשר לבוס ולחזור על השטות של אני לא מרגיש טוב, יש לי כווייה ביד או הדודה מגיעה לביקור שבועי בארץ?" שאל רוני.
"כן, אם כל מוצ"ש תתבאס על החיים שלך בתירוץ העבודה שלך, מהר מאוד תמצא את עצמך שמן, עם קרחת ועושה שמונה עד חמש תוך קללות על החיים שלך. חוץ מזה, יש לך רכב חברה לא מנוצל שעומד בחנייה".
"זהו, שכנעת אותי עם הרכב חברה, מחר אנחנו בסיני", חרץ רוני מבלי ששאלו אותי בכלל לדעתי.


כשהתעוררתי בבוקר היה לי כאב ראש רציני, בשעה עשר התחלתי לארוז מזוודה לנסיעה לסיני. לקחתי מספיק לשבוע, אולי ליותר, רק ליתר ביטחון – לך תמצא מקום לקנות תחתונים או גרביים באמצע שום מקום במדבר, אז עדיף שיהיה יותר מאשר חסר.
הטלפון צילצל, החבר'ה לחצו לצאת, "אתה יורד? אנחנו מחכים לך למטה". "חבל שלא נתתם לי חצי שעה להתארגן, עכשיו הכל בלחץ", עניתי.
"מה אני הטכנאי של הכבלים שצריך לתת לך חצי שעה? יאללה, רד עכשיו", צרח רפי. ירדתי מובס.
פתחתי את תא המטען כדי להניח את המזוודה שלי, ובפנים ראיתי רק שני תיקי גב. הנחתי את המזוודה בזהירות וחשבתי לעצמי שראיתי את שני החבר'ה האלה במצבים מוזרים רבים, אבל הפעם הם הולכים להידפק עם כל כך מעט ציוד שהביאו. בדרך עצרנו לאכול סביח, לשתות קפה, ובעצירה השלישית כבר הבעתי את מורת רוחי מהעצירות שחיתות האלו.
"רפי, בחייך, זה כבר נעשה מוגזם, בוא נגיע לסיני".
"לאן אתה בדיוק ממהר? נגיע, זה באמת משנה אם נגיע חצי שעה לפני או חצי שעה אחרי?"
"כן, נפסיד את האור, את הים, את המסעדות, את כל הכיף, יאללה, בוא נדלג", אמרתי.
"תשמע, אחי, אתה כבר בטיול, תתחיל להנות, תוריד רגל מהגז ותהנה מהדרך".
אחרי נסיעה של בערך חמש שעות עם כל העצירות חנינו באיזה איזור חולי, מזל שהשמש התחילה לרדת והטמפרטורה הגיעה לשלושים מעלות. זה היה קשוח אבל היה אפשר לנשום וללכת ברגל עד לגבול תוך שגררתי אחריי את המזוודה הגדולה שלי ורוני ורפי דילגו עם תיקי הגב הקטנטנים שלהם כמו איילות.
לא מעט שוטרים חשדניים הסתובבו בשער הגבול הקטן, תור הגיוני של בדיקת דרכונים, חיפוש חפוז עלינו ובחפצים שלנו והנה אנחנו כבר בתוך סיני. בדרך עברנו את הדיוטי פרי דרך חנות שהייתה קטנה מהמכולת של ששון מתחת לבית. מצאנו מונית ממש ביציאה משער הגבול, ובעברית עם מבטא ערבי כבד שאל אותנו "לאן אתם חברים?" רפי ישר ענה לו: "איפה שהים הכי כחול והזמן עובר הכי לאט". זיאד, התברר שקראו לו, חייך ואמר "אם ככה אתם בדרך לעלי, תעלו על האוטובוס". טוב, אם היה אפשר ממש לקרוא לזה אוטובוס, למעשה זה היה פרייבט עם שישה מקומות שלדעתי שניים מהם הוא פשוט הלחים בעצמו.
בדרך נעצרנו שוב על ידי המשטרה במחסום מוזר. "זיאד, מה קרה?" שאלתי קצת מוטרד מהמצב, בכל זאת ארץ עם לא מעט אנשים שלא אוהבים ישראלים.
"זה מחסום הבקשיש, כל אחד צריך להוציא חמישים שקל ונעבור אותו צ'יק צ'ק".
"מה זה בקשיש?", שאל רוני.
"איך אומרים את זה בעברית, לתת כסף כדי לרצות מישהו?"
"שוחד?"
"כן, בדיוק זה בקשיש", ענה זיאד. הוצאנו את השטרות והוא העביר אותם לשוטר המרוצה.
"אתה יכול להדליק את המזגן עכשיו?", התערבתי.
"כן", הוא פתח את החלון וצחק צחוק מטורף, "אייר קונדישינר פרום אללה".
אחרי שעה של נסיעה בשביל צר על צד תהום בכביש דו סטרי, ספק יודע את הדרך בעיניים עצומות ספק היה שתוי, וכשהנוף לא משתנה כלל, הגענו למקום בשם "ראס א-שטן", כלומר "ראש השטן". עוד לפני שהספקנו לרדת מהרכב, קפץ עלינו בחור שחום בשנות השלושים המאוחרות לחייו, בחיוך רחב עם שיניים לבנות ובולטות וסיגריה כלשהי בפה. "אהלן חברים, ברוכים הבאים, אני עלי, בואו אעזור לכם עם התיקים". "איזה תיקים?", רפי צחק והוציא את תיק הגב שלו, "אנחנו בסיני או בלונדון?" ענה לו, תוך כדי שהבחור נלחם עם המזוודה שלי.
הים היה מדהים בצבע תכלת עדין, מסוג התמונות שאתה רואה באינטרנט ואומר זה בליינד פוטושופ. כמה חושות קטנטנות היו פזורות מולנו עד קו הים, אוהל גדול מגודר במבנה בטון קטן כמו מרפסת נמוכה עם שטיחים ובפנים זוג חברים מעשנים נרגילה.
"בואו למסעדה", אמר עלי, "אכין לכם ארוחת בוקר, קפה עם הל ומשהו לעשן".
"כמה זה ללילה?" שאלתי.
"חינם", צחק אותו בחור עם השיניים הבולטות, "אתה משלם רק על המסעדה, אני לא לוקח כסף לאורחים שלי על לינה, מי שרוצה לשים את הראש שלו תמיד מוזמן".
כשנכנסתי לחושה הבנתי למה הוא לא לוקח כסף על הלינה, כי פשוט אי אפשר לישון שם. חום מטורף, מובן שאין שום מזגן או אפילו מאוורר, רק בקתת קש קטנטנה עם מזרנים פזורים על החול. אפשר להגיד שזה סוג של מחסן למזוודות. סליחה למזוודה שלי – השאר היו עם תיקי גב.
חזרנו למסעדה והתיישבנו על המחצלות הצבעוניות, הבחור עם השיניים הבולטות חזר אלינו. "ברוכים הבאים למקום של אבו עלי" אמר, "לי קוראים עלי, אבא שלי בנה את המקום הזה לפני עשר שנים ואחרי שנפטר היה ברור שאני ממשיך אותו". מהמטבח יצא בחור בלונדיני עם סינר לבן ושאל אותנו באנגלית רהוטה מה נרצה להזמין.
"תביא שקשוקה עם שלוש ביצים, לחם, וטונה בשבילי", ענה רפי. "ובשבילי כוס קולה וקלמארי", ביקש רוני.
"יש תפריט?" שאלתי בנימוס.
עלי ישב וגילגל סיגריה או משהו, וצחק: "אין לנו תפריט, אנחנו משתדלים להתאים את המטבח לאורח. מה שהוא מבקש אנחנו מכינים, לפי המלאי שיש לנו".
רציתי להתחכם, "אקח רביולי עם שמנת פטריות".
"ומה תרצה לשתות?"
"תפוזים", עניתי בתבוסה.
עלי סיים לגלגל והעביר לרוני את הסיגריה.
הנוף מהמסעדה היה ממש מדהים, הים פתוח ובריזה מטורפת, חול, הרבה חול, רק חול. חשבתי לעצמי שאני יכול להתרגל למקום הזה.
תוך כדי שבהיתי בים הופיע איש עם מדים. עלי קם רגוע ופנה אל אותו חייל או שוטר ושוחח איתו בערבית דקות ארוכות, ממש בשקט. האיש עם המדים היה נראה מרוצה, עלה בחזרה לרכב פרטי ונסע משם.
"מה זה היה עכשיו, עלי?" שאל רפי.
"אה... זה שוטר. הוא בא לקחת כאן בקשיש על האורחים החדשים, בטח זיאד מהמונית שלח אותו כדי שגם הוא ירוויח". אז למעשה זיאד הרוויח היום שלוש פעמים בזכותנו, פעם אחת על הנסיעה במונית, פעם אחת בדרך כשעצרו אותנו ופעם נוספת כאן במקום של עלי, זה נקרא 'מינוף לקוח', חשבתי לעצמי.
"וואלה עלי, עברה שעה מאז ההזמנה, מתי היא תגיע?" שאל רוני.
"יא עמי, זה עוד מעט יוצא, סבלנות. אצלכם הישראלים הזמן משחק תפקיד מאוד חשוב, אתם ממהרים למקום העבודה, לקחת את הילד לגן או לחוג, לישיבות, אפילו לאחרונה הבנתי שאתם מנסים לנהל את הזמן, מחפשים תוצאות של כאן ועכשיו וכל זה רק בשביל להרגיש שאתם בתנועה, שאתם זזים, שאתם עסוקים, שאתם הכרחיים. אבל האם באמת כל זה חשוב כדי להשיג את התוצאה הרצויה של החיים שבסופו של דבר מסתכמים בכ-36 אלף ימים? האם הזמן שאתם בוחרים לרוץ במעגל הטירוף מושקע בסדר העדיפות הנכון של החיים שלכם? להנות מהשמש, מהים, מהרוח, מזמן האיכות עם הילדים, לראות איך השיניים שלהם גדלות? כתוצאה מהסטרס ומהמרדף אחרי הזמן אתם מבזבזים את הבריאות שלכם ואת הנפש שלכם ולמעשה לאחר מכן אתם משקיעים שוב זמן רב כדי להחזיר אותם".
מעניין למה הוא בחר דווקא בדוגמא של השיניים, חשבתי לעצמי.
"עלי, אני לא ממש מבין מה אתה רוצה להגיד כאן. האם אנחנו הישראלים כמו שאתה אומר צריכים לעזוב את העבודה, את החיים, להיזרק על החופים ולאכול לחם ובצל, ואיך בדיוק נשלם את הכסף עבור הדירה, אוכל, ובגדים?" שאלתי, אולי בתוקפנות יתרה.
"אני ממש לא חושב שאתם צריכים לזרוק הכל ולהיזרק על החופים, אני חושב שאתם נמצאים בחוסר איזון מתמיד. שלא תתבלבל לרגע, גם אני עובד, משרת את האורחים שלי, ודואג לתיירות נכנסת כל הזמן כדי להביא כסף למשפחתי, אבל אני מאזן היטב את הזמן שלי בין שעות הפנאי שלי, ליום העבודה, לזמן איכות עם ילדיי ולפעמים גם משלב בין כולם, הזמן הוא לא פקטור בשבילי. הרי אני יכול להיות על כל הממדים האלו בו זמנית, ואם אין לי אפשרות אז פשוט אשלים את חוסר האיזון איפה שאני מרגיש שהוא נמצא מבלי לדאוג כל כך לתחרות בזמן ולהרגשה מיותרת שאני בתנועה. תסתכל רגע אחד על המדבר. הוא נראה עומד, שום דבר לא זז, ובימים שיש סופות מדבר אז ספק אם משהו יכול לעמוד בפניו, ולמעשה החשיבות של הסופות האלה קריטית כדי לייצר מזון לבעלי החיים והצומח ולאיכות הקרקע. וזה יוצר איזון מושלם".
הרביולי יצא מהמטבח, באיחור של כמעט שעתיים, אבל תחושת הזמן אבדה לה בשיחה עם עלי, והאמת שזה היה אחד המשובחים שיצא לי לאכול. ואולי זה רק הרעב שגרם לי לחשוב ככה.
הלילה התחיל לרדת, ישבנו במתחם המסעדה לאורך כל היום תוך שאנחנו נכנסים לשיחות עומק על החיים. יכולתי להמשיך לשבת במתחם עוד זמן רב ללא תזוזה, לא הרגשתי שום לחץ או מניע לקום ולעשות פעולה כלשהי, ובכל זאת החלטתי לעשות הליכה קצרה על שפת הים. במהלך הצעידה שמתי לב שהשמים שחורים במיוחד ושאין כמעט תאורה חשמלית, למעט אור זעיר שהגיח מהמסעדות. הלילה היה מוחלט והכוכבים היו חזקים וברורים מתמיד.
כשחזרתי למסעדה של עלי, ראיתי אותו יושב ומעשן נרגילה עם אדם נוסף, טיפוס גבוה ורזה במיוחד עם כאפיה לבנה מרושלת ויחף.
"אפשר להצטרף לנרגילה?", שאלתי.
"אהלן וסהלן", ענה לי אותו בחור. "שמי ג'לאל, בן דוד של עלי. אמא שלו ואבא שלי אחים", אמר תוך שהעביר לי את הפייה הארוכה של הנרגילה הצבעונית.
"נעים להכיר, אני דורון".
"מאיפה אתה בישראל?", התעניין ג'לאל.
"אנחנו מאיזור המרכז", לא רציתי להסגיר את העיר המדויקת.
"יענו תל אביב", אמר ג'לאל.
"כן, משהו כזה. מאיפה אתה?"
"מנואיבה", ענה ג'לאל, "לא רחוק מכאן. גדלתי באלכסנדריה ולמדתי באוניברסיטה מתמטיקה ומדעים, ובאיזשהו שלב הבנתי שאני מבזבז את חיי רק כדי להשלים לאבי את החלום שהוא בעצמו לא הצליח להגשים. עזבתי את האוניברסיטה והיום יש לי חנות קטנה לנרגילות ומוצרי טבק, מה שעושה לי טוב על הלב. שלא תבין אותי לא נכון, מתמטיקה היא מאוד מעניינת. רק שאת החשבון אני אוהב לעשות על אחוזי הרווח שלי בחנות, מלאי התחשבנות עם ספקים, הקמת מודל תמחור יעיל, הוצאות והכנסות, אבל לא ממש מעניין אותי מטריצות ופרבולות שלעולם לא אתעסק איתם". ענה.
"האמת שאני בעצמי מתלבט מה לעשות בחיים, אבי מאוד לוחץ אותי להיכנס לעולם התוכנה ומערכות המחשב, אבל זה נראה לי משעמם עד מוות להגיע למשרד, להשקיע מתשע עד שבע, לחזור הביתה ולהתפלל שיגיע כבר יום שישי כדי שאוכל להנות יומיים ולעשות מה שאני באמת נהנה ממנו". הרגשתי שיש לנו אותו מכנה משותף של התנגדות לאבות שלנו.
"וממה אתה באמת נהנה?" שאל, נשף עשן וחייך. לרגע הוא נראה לי כמו הזחל של עליזה בארץ הפלאות.
"כמו כולם – לצפות בטלוויזיה, לקרוא ספר טוב, להיות עם המשפחה ולעשות ספורט", עניתי.
"אז למה אתה לא משלב את כל זה יחד למוצר אחד?" המשיך לשאול.
"לא הבנתי אותך, ג'לאל". הייתי מעט מבולבל מהשאלה שלו.
"אם זה מה שאתה אוהב, ואתה טוב בזה, למה אתה לא כותב ספר או מדריך טוב על ספורט? או יוצר קלטת ביתית לספורט עבור משפחות ומשלב בה ילדים כדי שהלקוחות שלך יראו שהמוצר הוא לכל המשפחה? וזו כמובן רק דוגמא אחת למוצר שאפשר לפתח דרך מה שאתה אוהב לעשות ולשלב את כל המרכיבים שאתה נהנה מהם". ענה לי ג'לאל.
"אבל זה באמת פרקטי, ג'לאל? אוכל להכניס מזה כסף ולכלכל את עצמי?" שוב שאלתי.
"אגיד לך מה לא פרקטי. לא פרקטי זה ללכת למקום שאתה שונא במשך יותר מחצי חיים רק בשביל לגלות בסוף הדרך שהחיים לא היו מסיבה מאושרת עבורך". ענה לי תוך שהוא ממשיך לנשוף מהנרגילה. "ואתה יודע מה? לא חייבים באמת תירוץ וסיבה לכל דבר, הערב נערוך מסיבה ענקית" אמר ג'לאל "כי החתול והחתולה מתחתנים!" צרח באושר גדול. ואני חשבתי שהוא פשוט ירד מהפסים.
אולי זו הייתה השפעת רוח המקום ואולי זה בכלל משהו באוכל אבל זה היה ממש הזוי. רפי ורוני ירדו להתקלח, להתגלח, להתבשם ולהתלבש כאילו באמת הולכת להיות כאן חתונה. "מה אתם עושים לכל הרוחות?" שאגתי על שניהם כשראיתי אותם מתקרבים לאזור המסעדה. רפי צחק ושאל, "לא שמעת שיש חתונה היום?"
"מה חתונה, מה? הוא דיבר על חתולים, לא על חתונה אמיתית". התחלתי לכעוס.
"מבחינתי זו חתונה לכל דבר" ענה רפי לעצמו.
בינתיים המסעדה קושטה בתאורה צבעונית, מוזיקה בערבית, מגשי בשר כבש פזורים על השולחנות, ומסתבר שהגיעה גם רקדנית בטן.
"רפי, המקום הזה הופך להיות יותר מדי מוזר". פניתי אליו בשקט.
"אולי אתה המוזר היחיד כאן שפשוט לא נהנה מהרגע המקסים הזה, תשמע, אותי לא באמת מעניין אם יש כאן חופה וקידושין, ואולי לא נראה את אדון חתול שובר את הכוס, אבל בחייאת – יש מוזיקה, רקדנית בטן, וכבש על השולחן, אז מה אתה מתלונן כל הזמן? תתחיל פשוט להנות מהרגע", אמר רפי.
אני לא מבין איך רפי נהנה כל הזמן. החיים שלו לא היו קלים. אמו התגרשה מאביו אחרי שעברה אלימות קשה בבית, והיא נאלצה לגדל את רפי ושלוש אחיות נוספות לבדה. רפי היה צריך לעזור לאמו לפרנס את המשפחה, ועזר לה בניקיון חדרי מדרגות, הרוויח גרושים בעבור עבודה מאוד קשה. מיד אחרי שהיה מסיים את יום הלימודים בבית הספר, הוא היה רץ לשטוף חדרי מדרגות של בניינים גבוהים ובתי כנסת בשכונה. ובכל זאת, תמיד הוא מצליח לראות את הטוב בכל דבר.
ישבתי בפינה הקבועה שלי, אוכל צלחת עם אורז וכבש בעוד רוני כבר התיישב לו ליד אחת האורחות מארגנטינה, ורפי רקד עם רקדנית הבטן. ג'לאל הגיע עם נרגילה וחייך.
"נו, מה אתה אומר על החתונה של החתול והחתולה?" שאל ג'לאל.
"כנראה שזוג המתחתנים לא הגיעו לאירוע שלהם, אבל לפחות הכבש נהדר", עניתי.
"זה מה שאתה אומר, הם בהחלט פה קרוב, מאוד אפילו", צחק ג'לאל תוך שהוא מצביע על צלחת האוכל שלי.
ג'לאל ראה שאני מתחיל להחליף צבעים, "תירגע, אני רק מתלוצץ, אני רואה שאתה מכווץ כל כך בזמן שהחברים שלך ממש נהנים מהחתונה, מה כבד עליך?".
"אני לא ממש יודע, זה יכול להיות שאני מרגיש שהגיע הזמן לבחור מה לעשות בחיים ולהיכנס לתהליך מסודר. בזמן האחרון אני באמת מוטרד בכל הנושא הזה של לימודים, מקצוע, עיסוק, ואהבה".
ג'לאל הרים אבן שתמכה בשולחן הקטן שלא יתנדנד והצמיד אותה קרוב מאוד לפנים שלי. "מה אתה רואה?" שאל.
"אבן אפורה עם מעט חורים קטנטנים", רציתי להיות מדויק ככל האפשר.
"זו בדיוק הנקודה, אתה מתמקד באבן הקטנטנה הזו ומפספס את כל המדבר הפרוס לפניך, הים הכחול והמופלא הזה שברא לנו אללה, החול, המדבר, ההרים. אתה מבין ככל שתתמקד בפרטים הקטנים ותתלבט, ככה תהיה שקוע בתמונה צרה מאוד ללא שום תכלית. תצעד שני צעדים אחורה ותבחן שוב מה אתה רואה עכשיו ואז יהיה לך קל לראות את כל העולם פרוס לפניך, התמונה תהיה הרבה יותר רחבה. זכור, מי שירדוף אחרי אהבה, האהבה תתרחק ממנו. מי שיתמקד במקצוע לחיים, יפספס את התשוקה לעשייה אמיתית. עליך לעשות פעולות שהנפש מחוברת אליהן ולהפסיק להתמקד בתוצאות שאינן תלויות בך". אמר והחזיר את האבן לשולחן.
"ג'לאל, אם אני לא אתחיל לשאול את עצמי שאלות לגבי העתיד שלי ולתכנן איך הדברים יסתדרו לי, אני עלול לפספס את הרכבת או לקבל החלטות שגויות על המשך החיים", אמרתי.
"שאלות שאין עליהן תשובה או שאין לך יכולת להשפיע עליהן הן מיותרות, פשוט אל תענה עליהן, ובכך תחסוך לעצמך התעסקות במה שאין לך יכולת לשנות. הרי אתה לא תקום בבוקר ותעיר את נהג הקטר כדי שהוא יגיע בזמן לרציף, אם הוא מקדים או מאחר זה לא תלוי בך, ולכן אתה לא יכול להתמקד בשאלות מסוג זה. כשאדם מרגיש חוסר ביטחון בתחום מסוים זה רק איתות להיעדר פעולות באותו התחום. בוא ניקח לדוגמא אדם שמפחד שהבריאות שלו לא טובה. הוא עושה המון בדיקות רפואיות כדי לוודא שהוא בסדר, בסך הכל הנפש של אותו אדם אומרת לו 'אתה לא עושה מספיק פעולות לשיפור', בין אם זה ספורט או תזונה או להימנע מסוכרים. וזה נכון לכל תחום – כסף, זוגיות או לא משנה מה, זכור: פעולות מעשיות הנובעות מדאגה יוצרות ביטחון ומקטינות את החרדות. ועכשיו תפסיק לנשנש את גברת ומר חתול ובוא לרקוד איתי עד הבוקר יא עמי", שוב צחק ועלתה בי המחשבה האם הוא באמת מטורלל או ממש שפוי, ואז הבנתי שלשאלה זו אין תשובה ואין לי יכולת להשפיע עליה. הצטרפתי לריקודים.