*חסרת נשימה 1 - נסחפת*
פרק 1
"אדיסון, בואי כבר. את לא יכולה להמשיך ככה עוד הרבה," אומרת כריסטינה העומדת בפתח חדרי. היא צועדת פנימה בהיסוס וכשאני לא מתנגדת היא מתיישבת על המיטה ופונה אליי. "אני יודעת שקשה לך, באמת, אבל אני דואגת לך. גם דנה דואגת. זה לא מועיל לך."
אני מנסה להסתיר בכרית את פניי המוכתמות בדמעות, אף שזה לא סוד שאני בוכה ללא הפסקה כבר שבוע. אני לא מגיבה. היא טופחת על זרועי בהשתתפות וקמה, ולפני שהיא יוצאת מהחדר היא אומרת, "את יודעת איפה למצוא אותי אם תזדקקי לי."
היא יוצאת וסוגרת את הדלת מאחוריה.
אני יודעת שהיא צודקת. לנעול את עצמי בחדר ולחשוב שוב ושוב איפה הכול השתבש, לא יפתור כלום. שום דבר לא יכול לעשות את זה. אני אבודה ולבד, ובפעם הראשונה בחיי אני שבורת לב לגמרי. לא ידעתי שיכאיב לי כל־כך לאבד מישהו שלא היה טוב עבורי מלכתחילה.
אני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה. הכול התנהל לפי התוכנית. לפני שמונה חודשים סיימתי את הקולג' ואהובי מימי התיכון היה איתי. העולם נפרש לרגלינו והייתי נרגשת לגלות לאן החיים ייקחו אותנו. אחרי ארבעה חודשים ארזתי את חיי בוורמונט וטסתי ללאס וגאס כדי להצטרף אל גרייסון. חשבתי שהכול מתנהל היטב. גרייסון הגיע לכאן כדי לעבוד במשרד עורכי הדין של דודו. מעולם לא חשבתי שאחיה את חיי בעיר כמו לאס וגאס, אבל אם היה בכך צורך, הייתי מוכנה לנסוע עד קצה העולם כדי להיות איתו.
למען האמת, פחדתי להיות בלעדיו. התחלנו לצאת בשנה השנייה בתיכון וגרייסון היה כל מה שהכרתי, הדבר היציב היחיד בחיי שעזר לי להרגיש מוגנת ורגועה. אפילו עכשיו אני לא יודעת מתי הכול התפרק. התרחקנו במשך השנים, אבל בחרתי להתעלם מכך. בחרתי לא לשים לב לסימנים שהתריעו שאנחנו מתקדמים לעבר אסון.
אני מניחה שלא הייתי אמורה להיות מופתעת כשהגעתי הביתה מהעבודה בשבוע שעבר וגיליתי שכל החפצים שלי נארזו וממתינים לי בחדר המגורים בדירתנו הקטנה. הוא התכוון לעזוב אותי, או ליתר דיוק – הוא התכוון לבקש ממני לעזוב אותו. התוצאה זהה בכל דרך שמסתכלים על זה.
ניסיתי להפציר בו, להבטיח לו שאני יכולה להשתנות, שהדברים יכולים להשתפר.
"זו לא את, זה אני," הוא אמר לי. המשפט הנדוש. איזו טיפשה הייתי. הוא היה קריר ומרוחק. היינו כמו שני זרים גמורים באותו רגע.
הלכתי אל המקום היחיד שהכרתי. לכריסטינה הייתה דירת שני חדרים קטנה והיא חיפשה שותפה כבר שבועות. ידעתי שיהיה לה חדר פנוי. היא לא נראתה מופתעת כשהופעתי על מפתן דלתה בשעה מאוחרת בלילה, עם בקבוק וודקה ביד וכל חפציי הארוזים בערמה על המדרכה.
היא הייתה מדהימה ואני אסירת תודה על כך שהיא חלק מחיי. בלעדיה הייתי לבדי בעיר שהייתה עדיין חדשה עבורי.
שלושה שבועות אחרי שהגעתי ללאס וגאס מצאתי עבודה ב'אר־אל פרסום', חברה לשיווק ולקידום מכירות שבין לקוחותיה נמנו כמה מהמלונות ומבתי הקזינו הגדולים ביותר. על כריסטינה הוטל להכניס אותי לעבודה והתיידדנו מייד. מאז היא הפכה לאחת מחברותיי הקרובות ביותר.
לא היו לי חברות רבות בוורמונט. הקדשתי את חיי לגרייסון ולא נותר לי זמן פנוי רב למערכות יחסים. אחד הדברים העיקריים שתמיד אתחרט עליהם, הוא שהצבתי כל דבר מלבדו בעדיפות שנייה.
אני שמחה שלפחות לא הזנחתי גם את הקריירה. בזמן שגרייסון למד משפטים השלמתי תואר במנהל עסקים והתמחיתי בשיווק. ידעתי מגיל צעיר שזה משהו שארצה לעשות. הדודה שלי קלי עובדת בניו יורק ומפרסמת כמה ממסעדות היוקרה ומהמלונות המפוארים. קיץ אחד, כשהייתי בת שתים־עשרה, ביקרתי אותה וראיתי אותה בפעולה. התאהבתי מיידית במקצוע שלה ומאותו רגע ידעתי שבזה ארצה לעבוד. היא הייתה מאושרת על שהלכתי בעקבותיה. לא היו לה ילדים והיא תמיד פינקה אותי. עד היום היא אחד האנשים האהובים עליי ביותר.
בשבוע שעבר שקלתי ברצינות לארוז את חפציי ולהצטרף אליה ב'תפוח הגדול'. היא הייתה שמחה מאוד, כמובן, אבל מסיבה כלשהי לא הצלחתי לשאת את הרעיון שאעזוב את לאס וגאס עכשיו. הצלחתי כבר לבנות לעצמי מוניטין בעבודה ויצרתי כמה חברויות נהדרות. לעזוב עכשיו משמעו לוותר. נכון, הגעתי לכאן כדי להיות עם גרייסון, אבל בתהליך הצלחתי ליצור לעצמי חיים, ואני נהנית מהם.
אני אוהבת את הרחובות הצפופים, את האורות, את הקולות ואת התיירים. כל דבר בעיר גורם לי להרגיש שאני חיה, לפחות עד לפני שבעה ימים. אני נחושה שלא לאבד את האהבה שלי למקום. גרייסון שלט בכל היבט של חיי בשמונה השנים האחרונות, לא אתן לו לסלק אותי מהמקום שאני יודעת שבו אני אמורה להיות.
אני מתרוממת למצב ישיבה ומותחת את רגליי הכואבות. אף שכל מה שעשיתי לאחרונה היה לשכב במיטה, אני מרגישה חלשה באופן מפתיע.
אני קמה והולכת אל השידה ושולחן האיפור שלי. הם לא שייכים לי, אבל שכר הדירה כולל חדר מרוהט אז אני מניחה שאני יכולה לראות בהם רהיטים שלי, בינתיים לפחות.
אני בוחנת את דמותי במראה ורואה בדיוק מה שחשבתי שאראה. בעצם, לא בדיוק, אני נראית הרבה יותר גרוע מכפי שחשבתי. שערי החום, המגיע אל כתפיי, מדובלל ומלא קשרים. השקיות שמתחת לעיניי הכחולות גורמות לי להיראות כאילו לא ישנתי במשך ימים רבים. אני מושכת בחולצת הטי השחורה והמקומטת ומנסה ליישר אותה, אך ללא הצלחה. אני נראית כמו מתה מהלכת.
תמיד הקפדתי על ההופעה שלי ואף פעם לא ראיתי את עצמי במצב כזה. גרייסון תמיד עמד על כך שאתלבש כדי להרשים ושתמיד אלבש שמלות. לא היה ברשותי אפילו טרנינג אחד. למזלי, כריסטינה השאילה לי זוג מכנסיים נוחים, וכשאני לובשת אותם אני לא יכולה שלא להרגיש שבדרך כלשהי אני מראה לגרייסון מי הבוס עכשיו.
זה טיפשי. אני לא יודעת למה לא קלטתי מוקדם יותר שהוא אדם אנוכי ושתלטן. מה זה אומר עליי? השלמתי עם כל זה כאילו כך הדברים אמורים להיות. לא יצאתי לבלות, לא שתיתי. כשאני חושבת על כך, אני מבינה שלא עשיתי דבר שלא היה ברשימת הדברים הנכונים ברשימה שלו, שכללו ארוחות מפוארות שבהן לא דיברנו זה עם זה, ולילות שבהם הוא עבד עד שעה מאוחרת ואני צפיתי בשידורים חוזרים של 'סקס והעיר הגדולה'.
הוא עמד על כך שנתאמן שישה ימים בשבוע. זה היה מתיש ושנאתי כל דקה. הוא תמיד ציין את הפגמים הכי קטנים בגוף שלי והתעקש שאעבוד קשה כדי שיהיה לי הגוף שהוא חשב שאני צריכה.
אני מניחה שאסור לי להתלונן יותר מדי. אני אוהבת ממתקים ומן הסתם ללא ההתעקשות שלו לא הייתי מצליחה להישאר במידה שלושים ושש. עכשיו אני מבינה שאם הוא היה אוהב אותי שום דבר מזה לא היה משנה. נקישה קלה על הדלת מחזירה אותי אל המציאות.
"אדי, אני יכולה להיכנס?" שואל קול רך.
נראה שכריסטינה הזעיקה את דנה, חברה נוספת שלי מהמשרד, שאני אוהבת במיוחד. "תיכנסי!" אני קוראת אליה. קולי נשמע מחוספס כי הגרון שלי יבש. אני קולטת שזו הפעם הראשונה שאני מדברת זה זמן מה. הדלת נפתחת לכדי סדק צר, מספיק רק כדי שגופה הקטן של דנה יחמוק פנימה.
ברגע שהיא רואה אותי היא מקדירה את פניה ופולטת, "אלוהים אדירים. את נראית נורא."
אני לא מצליחה להסתיר חיוך. שתהיה בריאה, היא לא מסננת את דבריה. זו תכונה נהדרת בדרך כלל, אבל לפעמים קצת מרגיזה. "נחמד לראות גם אותך," אני אומרת, לא מפסיקה לחייך. היא נשענת על הדלת וסוקרת אותי במבטה מכפות רגליי ועד ראשי.
היא מחזיקה שקית של שוקולד מתוצרת 'הרשי', אחד החטאים החביבים עליי, כזה שהרשיתי לעצמי לאכול רק בעבודה, ואומרת בחיוך, "אני רואה שכריסטינה הכירה לך את עולם מכנסי היוגה וחולצות הטי הגדולות. אני חייבת להגיד שהמראה מוצא חן בעיניי. לכל בחורה מגיע להתכרבל בבגדים נוחים ולאכול ערמות של שוקולד מדי פעם."
אני מתקרבת אליה בשני צעדים גדולים וחוטפת את השקית מידה. "לא נחתי מכוכב אחר, לידיעתך. אני יודעת מה הם בגדים נוחים, תודה רבה." אני חוזרת אל המיטה הרחבה שתופסת חצי מהחדר ונשכבת במרכזה. אני טופחת על השטח לידי ודנה מצטרפת אליי. ידי כבר תחובה בשקית השוקולד.
"את מתכוונת לחזור לעבודה בקרוב?" היא מתבכיינת, "משעמם שם בלעדייך."
"אחזור ביום שני," אני עונה בפה מלא שוקולד. לא ידעתי עד כמה שוקולד ישפר את הרגשתי. אני תוחבת חתיכה נוספת לפי.
"תודה לאל!" היא מכריזה ונשכבת על גבה. שערה הבלונדיני מתפזר סביבה כמניפה כשהיא מביטה בי. "כריסטינה שיגעה אותי. את יודעת שהיא דואגת לך."
"אני יודעת," אני עונה בתחושת אשמה. אני מרגישה נורא על הדיכאון ששקעתי בו, אבל לא התכוונתי לגרום דאגה לאנשים שאכפת לי מהם.
היא נשענת על המרפקים ושולחת יד לגנוב ממתק מהשקית שבחיקי. "אז מה שלומך באמת?"
"אני חושבת שאני בסדר. כלומר, אני יודעת שגרייסון לא היה האדם הכי חביב ביקום, אבל הוא היה טוב אליי. הוא דאג לי. אני מבינה רק עכשיו שגרייסון שהתאהבתי בו נעלם לפני זמן רב. אני חושבת שקיוויתי שהגבר שהכרתי יחזור אליי. היו לו גם תכונות טובות, לא רק שליליות."
"אני לא מתווכחת איתך, אדיסון. אני יודעת עד כמה הוא היה חשוב לך, אבל תכירי בעובדות. את בת עשרים ושלוש והוא התייחס אלייך כאילו היית בת שתים־עשרה. מגיע לך לחוות כל מה שיש לעולם להציע, כולל כמה גברים סקסיים שיראו לך מה הפסדת עד עכשיו."
"דנה!" אני צורחת וסוטרת על זרועה. היא קורצת לי ומתגלגלת על צידה כדי לקום. כריסטינה ידעה מה היא עושה. היא ידעה שדנה היא האדם המתאים להחזיר אותי אל המציאות.
"אני רק אומרת! עד עתה היית רק עם גבר אחד, אין לך מושג מה את מפסידה. אני חושבת שצריך לתקן את המצב בהקדם האפשרי." היא צוחקת. "אבל ברצינות עכשיו. יום שישי, אני, את וכריסטינה. בילוי בעיר." היא רואה את החשש מצטייר על פניי. "תאמיני לי, זה בדיוק מה שאת צריכה. העניין כבר הוחלט. אל תנסי אפילו להתחמק. להתראות בעבודה!" היא מדלגת אל מחוץ לחדר ומשאירה את הדלת פתוחה מאחוריה.
"ברצינות? היא תבוא?" אני שומעת את כריסטינה קוראת בחדר המגורים. אני מתרוממת והולכת במסדרון הקצר שבין שני חדרי השינה אל חדר המגורים והמטבח.
"אני לא..." אני מתחילה למחות, אבל עוצרת כשאני רואה את ההתרגשות על פניהן של הבנות. "בסדר. אבל אם אחת מכן תנסה לשדך לי בחור אקראי אני הולכת, ברור?"
"כשמש," אומרת כריסטינה ואז מקפצת אליי וכורכת סביבי את זרועותיה בחיבוק. "יהיה לנו כזה כיף יחד!" היא משחררת אותי והולכת אל המקרר להוציא בקבוק מים.
"שתיכן מתישות אותי. אני חוזרת למיטה," אני אומרת בפיהוק.
"לילה טוב," דנה קוראת כשאני חוזרת לחדר וסוגרת מאחוריי את הדלת. אני שוקעת בחזרה על המיטה, מרימה את שקית השוקולד ומניחה על השידה. אני לא רוצה לצאת איתן, אבל עמוק בליבי אני יודעת שאני חייבת. אני חייבת למצוא דרך לחיות את חיי בלי גרייסון. אני חייבת לגלות מי היא אדיסון גרנט.
האמת היא שחייתי למען מישהו אחר במשך זמן כה רב, שאני חוששת שאיבדתי את עצמי איפשהו לאורך הדרך. אני לא יכולה להישאר תקועה בחדר לנצח. מערכת היחסים שלי הסתיימה, לא חיי. אני מקווה שיום אחד יהיה לי מספיק כוח להאמין בזה.
