11
מצריים
עמק המלכים
כשיצאו סוראיה ואביה מביתם שעל שפת הנילוס, החשכה עדיין שלטה בכל. אלכסנדר ניווט את סירת המשוטים הקטנה לעבר הגדה המערבית של הנהר, שם חיכה להם גמל. סוראיה לבושה בסרבל שחור, מטפחת משי על ראשה, טיפסה אל האוכף האחורי ונצמדה לגבו של אביה, כפי שנהגה לעשות בילדותה.
הנופים הכפריים וצלליות עצי הדקל הלכו ונעלמו, ככל שהתקדמו ברכיבתם לעבר המדבר. הם עקפו את מחנה משלחת החיפושים הצרפתית, שאנשיה היו עדיין שקועים בשנתם, וכשהגיעו למחוז חפצם, עמק המלכים, הבריכו את הגמל וירדו מעל גבו.
אלכסנדר סייע לבתו להעלות את התרמיל הגדול על גבה."זה לא כבד לך מדי?" שאל בנימת דאגה אבהית.
"זה בסדר, אבא. אני מבקשת שתחזור הביתה. אל תחכה לי כאן. זה מסוכן".
" בסדר, אני אחזור הביתה. כשתגיעי לעמדת השמירה אמרי לשומרים שאת הבת שלי. הם ייתנו לך להיכנס למתחם הקבר בלי הרבה שאלות. כשתסיימי, צאי מהמתחם ותתקשרי אליי".
סוראיה הינהנה בראשה.
" שיהיה לך בהצלחה, נסיכה שלי. אני מקווה שבקרוב מאוד תזכי סוף-סוף להכיר את אימך", נפרד ממנה בנשיקה על המצח.
"תזכי סוף סוף להכיר את אימך", הידהדו מילותיו האחרונות באוזניה, והיא הוגיעה את מוחה בניסיון להבין למה התכוון.
*****
בכל ביקוריה הקודמים בעמק המלכים, חשה סוראיה גאווה על היותה מצרייה, צאצאית של שושלת הפרעונים המפוארת. לצד הגאווה פעם בקירבה כעס אצור על קהילת החוקרים, האגיפטולוגים ואספני העתיקות למיניהם, שהפרו את מנוחת הנצח של הפרעונים. גרוע מזאת, הם נהגו להוציא את המומיות מקברן ולהשתמש בהן – כביכול בשם המדע - כמוצג מוזיאוני, שמושך רבבות סקרנים. זאת, למרות שהמומיות לא נראו במיטבן: עצמות גוף מעוותות, פיות פעורים אשר כמו זעקו: באיזו רשות הפרתם את מנוחתנו? מדוע חשפתם אותנו בטרם עת?
במרץ 2016, תשעים וארבע שנים לאחר שהתגלה קברו של תות ענח' אמון, נערכו בו סריקות באמצעות גלאי מתכות. הממצאים הצביעו על קיומם של חומרים מתכתיים ואורגניים שלא זוהו בבדיקות קודמות, מה שחיזק את ההשערה בדבר קיומו של חדר קבורה נוסף. התברר שהמלך תות לא היה הדייר המקורי של מתחם הקבר, וכי לפניו כבר נטמנה בו אמו החורגת, המלכה נפרטיטי.
בביקורה האחרון במוזיאון המצרי הגדול בקהיר, כשעמדה מול אלפי הפריטים שנלקחו מקברו של תות ענח' אמון, עלצה סוראיה בסתר ליבה על גורלם הטראגי של מחללי הקבר. "קללת הפרעונים", מיתוס או אמת, היינו אך. מה שחשוב זה שמי שהפר את מנוחת הפרעונים, בא על עונשו.
כך חשבה אז לעצמה ולפתע קלטה שממש ברגעים אלה היא מתנהגת בדיוק כמוהם - עומדת להיכנס לקברה של המלכה נפרטיטי ולחלל את פרטיותה. האם הקללה תחול גם על ראשה?
ליבה החל להלום בקצב. היא כרעה על ברכיה, תוך שהיא ממששת באצבעותיה את תליון הכסף שעל צווארה, עליו חרוטה דמותו של אוריאוס- נחש הקוברה, נציג האש האלוהית, שתפקידו להגן על מאמיניו. תליון שהניחה אמה על צווארה זמן קצר לאחר שנולדה.
שפתיה מילמלו תפילה. כשסיימה, קמה על רגליה, הידקה על ראשה פנס מכרות, והחלה פוסעת לעבר המתחם.
*****
דלת חדר השמירה הייתה פתוחה למחצה. מהמקום בו ניצבה, לא נראתה כל תנועה.
דממת מוות.
סוראיה התקדמה בצעדים מהוססים, והדפה קלות את הדלת. המראה שנגלה לעיניה היה מקפיא דם: שני השומרים היו שרועים על הרצפה בתוך שלוליות דם, גרונם משוסף.
היא יצאה החוצה ברגליים כושלות. ליבה הלם בפראות. תחושת קבס טיפסה במעלה גרונה. חלפו מספר רגעים עד שהסדירה את פעימות ליבה. המחשבה הראשונה שחלפה במוחה הייתה להתקשר לאביה, לדווח לו על האירוע המחריד ולהודיע שהיא מסתלקת לפני שיהיה מאוחר מדי.
במחשבה שנייה ידעה שאביה אומנם יגָבה את החלטתה לפרוש, אך בליבו פנימה הוא יחוש אכזבה ותיסכול על שחלום חייו התנפץ לרסיסים.
לקחה נשימה עמוקה, הדליקה את פנס המכרות הצמוד למצחה והחלה לרדת במדרגות הברזל המובילות אל חדרי הקבורה התת-קרקעיים.
ריח טחב כבד קידם את פניה. היא חלפה במסדרון הצר על פני שלושת החדרים הראשונים ועצרה ליד קיר החדר הרביעי. לבה הלם בקצב, על-פי המפה ששירטט עבורה אביה, מעברו השני היה אמור להימצא ארון הקבורה של נפרטיטי.
הורידה את התרמיל הכבד מעל גבה, שלפה מתוכו מקדחה נטענת והחל לקדוח בקיר. קדחה שני חורים, תחבה לתוכם אצבעות חומר נפץ פלסטי שבקצותיהן פתילים, ולחצה על הדק מבער הגז. בשל ההתרגשות שאחזה בה, הצליחה להדליק את הפתילים רק בניסיון השלישי.
כשהאש החלה לאכל את הפתילים היא התרחקה מהקיר, כרעה על ברכיה, ומילמלה תפילה חרישית, מעין בקשת מחילה מהפרעונים על החדירה הבוטה לפרטיותם.
הפיצוץ היה עז מכפי ששיערה. גל ההדף הצמיד אותה אל הקיר. נשימתה נעתקה. אבק בן אלפי שנים חדר לנחיריה ספוג בריח חריף.
"ריח עולם המוות הנצחי", אמרה לעצמה.
קמה, ניערה את האבק מבגדיה, והשתחלה פנימה מבעד לפתח שנפער בקיר.
אלומת פנס-הראש האירה אולם רחב ממדים. במרכזו נח ארון קבורה גדול וסביבו ארונות קבורה נוספים, קטנים יותר.
ליבה החסיר פעימה כשנעמדה ליד ארון הקבורה המרכזי - ארונה של נפרטיטי.
בניגוד למרבית ארונות הקבורה של הפרעונים העשויים עץ, ארונה של נפרטיטי היה עשוי אבן גרניט אדמדמה-חומה. עיטורי הירוגליפים קישטו את מכסה הארון. בשאר הארונות טמונים, כך שיערה, קרובי המלכה נפרטיטי, אנשי חצרה, משרתיה, שהומתו מרצונם החופשי במטרה להתלוות אליה במסעה הארוך אל עולם המתים.
סוראיה לא ביזבזה זמן יקר. היא שלפה מהתרמיל פטיש ואיזמל מתכת צר, והחדירה אותו לחריץ שבין המכסה לגוף הארון, בניסיון להרים את המכסה. ניסתה שוב ושוב, אך המכסה העשוי אבן גרניט כבדה, סירב להיכנע.
אט-אט חדרה למוחה ההכרה, שהסיכוי היחיד לפתוח את הקבר הוא לפוצץ את המכסה, תוך סיכון מחושב שהפיצוץ המבוקר עלול לפגוע גם במומיה. היא קיבלה החלטה, שלפה מהתרמיל אצבע דינמיט, תקעה אותה במרווח הצר בין המכסה והארון.
ביד רודת עמדה להדליק את המבער.
"עצרי! רק רגע!" קול גברי עמוק הידהד בחלל חדר הקבורה.
היא סבה על עקביה. מולה עמד גבר שרירי גלוח-ראש. הבעת פניו לא בישרה טובות.
"מי...מי אתה?" גימגמה, מבוהלת בעליל.
"אגא", אמר קצרות. "ואני לא אוהב שמסנוורים אותי".
"מתנצלת", אמרה והסירה את הפנס מעל מצחה.
הגברתן הקירח הצביע על החור שנפער בקיר. "עשית עבודה טובה", החמיא לה. "עכשיו זוזי ותני לי להשלים את המלאכה".
אגא לא היה זקוק לכלי-עבודה או לחומר נפץ. הוא רכן מעל הארון, לפת באצבעותיו הבשרניות את דפנות המכסה משני צידיו והחל לדחוף את האבן הכבדה. גופו השרירי נשטף זיעה מהמאמץ, חזהו הרחב עולה ויורד בנשימות טרופות.
המכסה נע באיטיות סנטימטר אחר סנטימטר, עד שנשמט והתרסק על הקרקע.
שניהם מיהרו להציץ לתוך הארון.
לעיניהם נתגלתה מומיה מצומקת עטופה תכריכי בד נֶמֶס, השמור למלכות ולמלכים. על מצחה נכרך כתר זהב דק שבקצהו התנוסס ראשו של נחש הקוברה אוריאוס. ידיה המשוכלות בתנוחה אצילית על חזה, אחזו בשני שרביטים מלכותיים.
"אני מניחה שאתה יודע במי מדובר", הפרה סוראיה את הדממה.
"אם אני יודע!?" אגא פרץ בצחוק רועם שהרעיד את קירות החדר. "אין לך מושג כמה שנים אני מחפש אותה".
"אפשר לשאול מה מטרת החיפושים?" שאלה בקול מהוסס.
הר-האדם היסס קלות לפני שהשיב.
"תראי, אני לא מתכוון להוציא מכאן את המומיה ולקחת אותה לסיבוב הופעות במוזיאונים ברחבי העולם", אמר בנימה צינית. "אני אסתפק בשני השרביטים".
הוא תלש מידה את פנס הראש, ומיקד את אלומת האור בעומק הארון.
"קדימה, תתחילי לשחרר את השרביטים, אם את רוצה לצאת מכאן בחיים!" נימת האיום בקולו לא הותירה לה ברירה. היא ידעה שהוא מתכוון לכל מילה.
אחרי היסוס קל היא כרעה ברך לצד הארון ותחבה את ידיה פנימה. באצבעות רועדות החליקה על כפות ידיה של המומיה, שבמשך למעלה משלושת אלפים שנים לא נגעה בה יד אדם. כשאיתרה את אימרת בד הנֶמֶס, היא החלה לקלף אותו באיטיות, נזהרת לא לפורר את העצמות הפריכות האוחזות בשרביטי המלוכה.
חלפו דקות ארוכות עד שהסירה את התכריך מאחת משתי ידיה של נפרטיטי. בזהירות שיחררה את השרביט מהאצבעות הגרומות שלפתו אותו. כשהשרביט היה בידיה, היא פלטה אנחת רווחה.
בתוך השרביט, מוגנת על-ידי שבכה של חוטי זהב דקיקים, נחה לה אמפולת זכוכית עתיקה ובתוכה גוש אפור. סוראיה הביטה בשרביט בעיניים כלות, אבל אגא לא הניח לה להתמוגג זמן רב ותלש אותו מידיה. "גם את השני!" פקד.
תהליך החילוץ חזר על עצמו, וכעבור מספר דקות היה גם השרביט השני בידיו של אגא.
"כל הכבוד אישה", בחן אגא את האישה בשחור העומדת לידו, "הייתי רוצה לדעת מה שמה של האישה שעזרה לי להוציא את שרביטי המלוכה מידיה של נפרטיטי".
"סוראיה".
"ומה בדיוק עושה סוראיה כאן בחדר הקבורה של הפרעונית?"
מוחה של סוראיה עבד בקדחנות, היא חיפשה תשובה שלא תסגיר את אביה.
"אני מומחית לשפות עתיקות, מלווה משלחות של אגיפטולוגים העוסקים בחקר ההיסטוריה של מצריים העתיקה. מתרגמת להם את הטקסטים בכתב ההירוגליפים, באחד מהפפירוסים כתוב בכתב ההירוגליפים שבידיה של נפרטיטי סוד חיי הנצח, באתי לבדוק".
" לבדך?" הוא לא הסתיר את סקרנותו.
"לא, יחד עם המשלחת הצרפתית", היא נזכרה במשלחת המחכה לאישורי הכניסה לקבר.
לרגע היסס למשנהו:
"סוראיה אני חושש שכאן עלינו להיפרד". אמר, מקיש באצבעותיו שלוש פעמים על הקיר שנפרץ.
דקה ארוכה ומן הפתח הגיח גבר דק-גזרה, לבוש גלימה לבנה. בידו החזיק שברייה מעוקלת. ברק המתכת ניצנץ באור הפנס.
"במבינו, תעשה את זה מהר", לחש באוזנו אגא, ונבלע בפירצה מחזיק בידיו את שני השרביטים המלכותיים.
במבינו קרב אליה בצעד איטי, בידו השברייה המעוקלת, סוראיה לא חלמה, גם בסיוטים הגרועים ביותר, שתסיים את חייה במעמקי הפירמידה הגדולה של חופו, למרגלות ארון הקבורה הפתוח של המלכה נפרטיטי.
