פרולוג
להיות שוטר זו דרך חיים. זו לא עבודה משמונה עד חמש. כשהייתי הולך עם חברים למועדון, עם בת הזוג לפאב או עם המשפחה לבילוי, ופתאום התרחש אירוע פלילי, הייתי עוזב הכול כדי להשליט סדר. לכאורה הייתי בחופשה, אבל בעצם לשוטר אין דבר כזה. בחרתי להיות שוטר, ופירוש הדבר 24/7, 365 ימים בשנה.
28 שנים הייתי חלק מהמשטרה, במודיעין ובחקירות בשטח, במטה הארצי ובהדרכה. אחד מתפקידיי החשובים היה תחקירי תקלות בפעילות יחידות המודיעין ברמה הארצית, והפקת לקחים. לא פעם נתקלתי בפעילות שלא על פי הנורמות המקובלות, פעילות בניגוד לנהלים, להנחיות ולפקודות המשטרה. הסיפור המרכזי בספר זה הוא חריג וחמור במיוחד. מדובר בפעילות בניגוד לנורמות, ואפילו בניגוד לחוק הפלילי, תוך רצף של שקרים, רמאויות וזיוף מסמכים, ועד לדריכת כלי נשק, שכמעט הביאה לירי דו־צדדי של שתי יחידות נבחרות מהמודיעין המשטרתי.
כתבתי את הספר “הפרטיה הגדולה” בהשראת אירועים אמיתיים, מהחמורים ביותר שנתקלתי בהם במשך כל שנות שירותי במשטרה. למרות זאת, הדמויות וחלק מהאירועים הם פרי דמיוני, וכל קשר בינם ובין המציאות הוא מקרי בהחלט. החלטתי להוציא לאור את הספר כדי להתריע על כך שיש מפקדים במערכת המשטרתית שפועלים בשיטות פסולות לחלוטין. מדובר במפקדים מעטים בתוך מערכת של יחידות ושל מפקדים מצוינים, בעלי מוסר עבודה גבוה ומוטיבציה בשמיים. הכרתי את רובם במסגרת תפקידיי המשמעותיים במערכת. החלטתי לכתוב את הספר בתקווה שהפיקוד העליון יהיה די אמיץ לנקוט יד קשה כלפי מפקדים שסורחים תוך חשיבה רק על טובתם האישית.
כאשר הספר יצא לאור, ייתכן שחלק קטן מעמיתיי לשעבר יגידו שלא יורקים לבאר שממנה שתיתי, אולם אני מאמין שרוב השוטרים דווקא יזדהו עם המסר שבספר, ויפרגנו על אומץ הלב שלי להציף את הסיפור על כל היבטיו. אני מקווה שמי שיקרא את הספר יפנים שיש לנו משטרה טובה. אומנם לא מושלמת, אך יש מפקדים טובים וטובים פחות כמו בכל מקום. מהיכרותי את המערכת, הופקו לקחים רבים מאירועים דומים, אף שיש עוד מקום לשיפור.
לאור ריבוי הדמויות בסיפור, הכנתי סכמות שיקלו על הקוראים להתמצא בתפקידה של כל דמות. הקוראים מוזמנים להיעזר בסכמות אלה, הנמצאות בסוף הספר.
שלמה בלישה, 2021
פרק 1
השעה תשע חמישים וחמש. נצ”מ[1] אלברטו בן שבת, ראש ימ”ר[2] צפון במטה המחוז בנצרת, נמצא בלשכתו. הוא קורא בקול רם לעבר מזכירתו:
“אביבה, מה קורה עם דיון הפקת לקחים? קבענו בעשר, לא?”
רנ”ג[3] אביבה הלוי לא מתרגשת מהצעקות של אלברטו. אחרי שתים עשרה שנים כמזכירתו היא רגילה לכך.
“אני בודקת!” היא משיבה בקול.
היא עוד לא מספיקה להרים את הטלפון, והחבר’ה מגיעים ונכנסים לחדרו של אלברטו.
אלברטו הוא ראש ימ”ר צפון הנצחי, בן חמישים וחמש, נמוך ורזה. המראה שלו די מטעה. הוא נראה כמו פקיד בנק תמים, אבל הוא לגמרי ההפך - ערמומי, ואינו בוחל בעימותים עם עמיתיו. “השועל”, כך הוא מכונה. הוא נמצא בתפקידו כמעט שבע עשרה שנים, הרבה יותר מהממוצע. הקדנציה של ראשי ימ”ר בכל מחוז היא לשלוש שנים, ובדרך כלל הם נשארים בתפקידם קדנציה אחת או שתיים, לא יותר מזה. נראה שאלברטו מאוהב בתפקידו, מאוהב בתפיסות הגדולות של הסמים שמנסים להבריח דרך גבול לבנון, ומאוהב בפרסום הרב ובכותרות שהוא זוכה להן באמצעי התקשורת. אחרי כל תפיסת סמים, בכינוסים ובפגישות עם עמיתים, הוא מרוצה מעצמו והולך תמיד כמו טווס. לכן אינו שש לעזוב את תפקידו, וגם הממ”זים,[4] מפקדיו המתחלפים כל קדנציה או קדנציה וחצי, לא ששים להזיזו מתפקידו, שהרי הצלחה שלו היא גם הצלחה שלהם.
אלברטו מתכונן לישיבה בלשכתו המרווחת. הקירות מעוטרים בתמונות של גזרי עיתונים מההצלחות המבצעיות שבהן השתתף ושעליהן פיקד, וכן בתעודות הוקרה רבות לו וליחידתו.
בישיבה בראשותו של אלברטו משתתפים סגנו ויד ימינו, סנ”צ[5] מוטי קריאף רמ”פ[6] המודיעין, סנ”צ מיקי גולדשטיין ראש מפלג בילוש וסמים, סנ”צ ברכה לוי ראש מפלג הערכה, רפ”ק[7] רוני אליעזר ראש מחלק עיקוב, ועוד כארבעה קצינים ושוטרים זוטרים יותר. גם רס”ר[8] אלישבע לחמי, פקידה בלשכת ראש הימ”ר, נמצאת כדי לכתוב את פרוטוקול הישיבה.
אלברטו ומוטי מכירים כבר עשרים שנה, וזה עשר שנים שמוטי מכהן כסגנו של אלברטו. הם גלשו יחד מהמאה ה־20 אל המאה ה־21, ואלברטו דאג לקידומו של מוטי לתפקיד, ולכך שתוענק לו דרגת סנ”צ, לאחר שתים עשרה שנים שבהן היה בדרגת רפ”ק. מוטי יודע שאילולא אלברטו, היה מסיים את הקריירה שלו בדרגת רפ”ק, והוא מרגיש מחויב לאלברטו. הוא יד ימינו ועושה דברו.
מוטי הוא בן חמישים וארבע, רזה על גבול האנורקטי, תמיד מגולח ומצוחצח למשעי. ניכר שהוא אדם וקצין טוב, אך חסר עמוד שדרה. כאשר אלברטו נעדר והוא ממלא את מקומו, קשה לו לקבל החלטות לבד והוא נוהג להתקשר לאלברטו להתייעצות. החבר’ה בימ”ר מכנים את מוטי “עַבְדּוֹ" של אלברטו - כל מה שאלברטו מבקש או מורה לו לעשות הוא עושה.
אלברטו פותח את הישיבה:
“דיון להפקת לקחים מהאירוע בשבוע שעבר, 11.8.1997 - פעילות עם ימ”ר ירושלים ותפיסת שמונה קילוגרם הרואין”. הוא פונה לסגנו: “מוטי, תן סקירה בקצרה על העובדות, ונפתח את זה לדיון”.
“בתאריך 8.8 דווח לנו לראשונה מימ”ר ירושלים שמתכננים להגיע לגבול לבנון במעקב אחר חשודים בסחר בסמים, ולבצע מעצרים אחרי קניית שמונה קילו הרואין, דרך זריקת החומר מגבול לבנון לצד שלנו. מדובר בסוחרים ערביים מאזור הכפרים של ירושלים. קיבלנו מרוני דיווח ראשוני, הוא קיבל דיווח מיפתח. לא נמסר מתי העסקה אמורה להתבצע. לאלה שלא מכירים את החבר’ה מהעיקוב, רוני הוא ראש מחלק עיקוב, ויפתח הוא המקביל שלו, ראש מחלק עיקוב בירושלים.
“בבוקר 11.8 התקשר אליי סנ”צ יוסי יואב, רמ”פ מודיעין ירושלים, ודיווח לי לראשונה שהם עולים לכיווננו עם חשודים מקומיים שהם במעקב אחריהם. הוא אמר שהולכת להתבצע עסקת סמים עם סוחרים לבנוניים, דרך הגדר בגבול לבנון. אמרתי לו שיהיו בקשר כשיתקרבו לאזורנו, ניתן להם סיוע ככל שירצו. כמובן עדכנתי את אלברטו, והוא וניסים, ראש ימ”ר ירושלים, דיברו”.
“תכף אספר על השיחה שלי עם ניסים”, אלברטו אומר, “מוטי תמשיך”.
“רוני ויפתח היו בקשר רציף כל היום, וגם נפגשו סמוך לחצות לתיאום אחרון לפני המעצרים. בשלב מסוים איבדנו אותם, יותר נכון לומר שעיקוב ירושלים לא ענו לקשר. למעשה, הירושלמים ביצעו את המעצר של הרכב ושל החשודים שלהם כשני קילומטרים אחרי שחזרו מהגבול, ותפסו שמונה קילו הרואין”.
“טוב, מוטי, תודה”, אלברטו אומר, “הירושלמים יצאו בני זונות. אנחנו כאן כדי לעזור להם, ואמרנו להם שניתן להם כל סיוע שיצטרכו. במקום זה, הם משחקים איתנו מחבואים. פעם הבאה כשיצטרכו את העזרה שלנו, אני אראה להם מאיפה משתין הדג”.
אלברטו לוגם מכוס המים שלצידו, וממשיך בשקט שלפני ההתפרצות:
“אני רוצה שתבינו, ראש אמ”ן[9]... לא זה, הקודם... היה איתי באותו ראש, שמי שמבצע את המעצרים בגבול זה רק אנחנו, ולא שום יחידה אחרת. אני הסברתי לו את הסכנות. יחידות אחרות לא מבינות. אנחנו כאן, אנחנו מכירים את השטח, אנחנו מכירים את המנטליות באזור. יחידה אחרת יכולה לעשות תקלה קרוב לגבול, שתגרום למלחמת לבנון השלישית. ראש אמ”ן הקודם הבין אותי, וזו הייתה המדיניות. הסברתי את זה לניסים. החכמולוג הזה אמר לי שהוא רוצה לראות מסמך כתוב ולא דיבורים. אמרתי לו שאין מסמך כתוב, אבל כולם יודעים את זה”.
בשלב זה אלברטו מרים את הטון:
“ואז הוא מתנהג אליי כמו איזה מניאק ומשחק איתי משחקים. אבל הוא עוד יקבל את שלו”.
בעצבים, אבל עדיין לפני ההתפרצות הגדולה שלו, הוא ממשיך:
“שיהיה ברור לכולם, ואני אומר את זה קודם לכם. אני האלוהים של גבול לבנון. אף אחד, אף יחידה לא מתקרבת לגבול לביצוע עסקאות סמים, רק אנחנו. זו הוראה שאני נותן לכם כל הזמן. אם אני אשמע שיחידה אחרת הגיעה לגבול לעסקת סמים בלי ליידע אותי, אני לא מקנא באותו מפקד”.
גבול לבנון הוא גבול עם מדינה עוינת, ותקלה שם עלולה להצית את כל הגזרה. יחידה שמגיעה מגזרה אחרת ולא מכירה את הניואנסים בצפון עלולה לעשות טעות שתעלה ביוקר. בעבר כבר קרה שיחידה הייתה במבצע מודיעיני שגלש לצפון, ולאחר שאלברטו עודכן הוא השתלט על המבצע בצורה מכוערת, ותפס את הסמים עם אנשיו. בקיצור, הוא גנב ליחידה הפועלת את התפיסה, וזכה שלא בצדק בכותרות על חלקו בתפיסת סמים בכמות גדולה. לכן, יחידות אחרות לא ממהרות לשתף ולעדכן אותו בפעילותן בתחומו. לוּ היה מדובר בראש ימ”ר אחר ולא באלברטו, הפעילות המשותפת הייתה יעילה יותר.
אלברטו מתעצבן יותר ויותר, מרים את הטון, מישיר מבט לעבר רוני ואומר לו:
“אתה יודע מי יצא הבן זונה הכי גדול בסיפור הזה? החבר שלך, המניאק הזה יפתח, שאתה אומר כל הזמן שיש ביניכם שיתוף פעולה מלא ושאתם מוסרים הכול חופשי. אז המניאק הזה הפסיק לענות לך בקשר, למה? כי הוא ניסה לרמות אותך. הוא עבד עליך, הבן זונה הזה. פתאום הוא לא עונה לקשר, בינתיים עשו את העסקה וברחו, ואחר כך פתאום הוא כן עונה לקשר, ואומר לך שהם יצאו עם החשודים ועם החומר”.
“הוא לא מניאק...” רוני מנסה להגן על יפתח, אך אלברטו לא נותן לו להמשיך וצועק לעברו:
“הוא מניאק, האבא של המניאקים”.
רוני לא מתרגש מאלברטו ועונה לו בשקט:
“יפתח לא מניאק, הוא קיבל הוראה מניסים לא לענות לי בקשר. מה הוא יעשה? ניסים הבוס שלו”.
אלברטו מוריד קצת את הטון:
“אתה עוד ילד, רוני, אתה תלמד”.
הדיון נמשך כשעה וחצי, ובסיומו אלברטו מורה לסגנו להפיק לקחים עיקריים מהאירוע, שלא יחזור על עצמו. אלברטו מדגיש לסיום:
“חבר’ה, שתבינו, לא מעניין אותי שנתפוס עוד שמונה קילו או עוד עשרים קילו. מה שחשוב לי זה שלא יהיו תקלות על הגבול, ושלא תפרוץ מלחמה בגלל טעות של יחידה אחרת”.
לא נראה שמישהו מהנוכחים מאמין לאלברטו. מה שבאמת מעניין אותו הוא רק עוד תפיסה ועוד תפיסה ועוד ועוד, כותרות ותשבחות.
כשכולם בדרך לצאת מהישיבה, אלברטו מבקש מרוני להישאר. הם סוגרים את הדלת, ומגיע זמן הליטוף. אלברטו פונה לרוני ברוגע ובחיוך, בטון מפויס, כאילו לא קרה דבר לפני דקות אחדות.
“אתה יודע שאני אוהב אותך. בישיבות כאלה, אתה יודע, הטורים עולים. אני מעריך את העבודה שאתה עושה, אבל אני לא רוצה שתצא פראייר”.
רוני מכיר את אלברטו כבר שש שנים, מאז נכנס לתפקיד. הוא לא התרגש מההתקפה בישיבה, וגם לא מהליטוף אחריה.
רוני, איש עיקוב בכל רמ”ח איבריו, עם חושים חדים ועיניים גדולות שמתרוצצות בחוריהן, לבוש ברישול, בג’ינס ובחולצת פלנל שכבר פסה מהעולם, מחייך לאלברטו ואומר:
“הכול בסדר, לא קרה שום דבר”.
אלברטו מתעניין באשתו החולה של רוני.
“תמסור לה ד”ש חם, וכל מה שאתה צריך אני נותן לך, גם אם תצטרך שכל יום יסיעו אותה לבדיקות, לטיפולים. חופשי, יש לך אישור ממני, כמה שתצטרך”.
זה אלברטו. הוא יכול להיות גס רוח, אך גם אנושי ואכפתי.
אחרי הישיבה, רוני מתקשר ליפתח.
“אחשלי, מה נשמע? הבטחת לבקר”.
“ביקרתי אצלך לפני שבוע”, יפתח עונה.
“אני מדבר על ביקור־ביקור, לא על עבודה”, רוני מדגיש.
“האמת, אני והמשפחה מתים לעלות לסופ”ש לצפון, לקחת איזה צימר טוב ושנטייל ביחד”, יפתח אומר.
“דיר באלק, אם אני שומע שאתם בצפון ולקחתם צימר, אל תבוא”, רוני מדגיש, “אחי, קומה שלמה אני נותן לכם, יותר טוב מאחלה צימר, מה קרה לך?”
“תודה, אחשלי, “אולי בעוד שבועיים נעלה, אני אתאם איתך”.
“סגור”, רוני אומר. “היה לנו עכשיו דיון הפקת לקחים עם אלברטו”.
“נו?”
“וואלה, מלחמה יש ביניהם אלה. הוא חם על הבוס שלך. לא מבין אותם, הם כמו ילדים קטנים”.
“בינינו, יש לך בוס מניאק”, יפתח מרגיש חופשי לדבר עם רוני, “כולם יודעים את זה. כמה פעמים הוא גנב ליחידות אחרות? ניסים לא פראייר, הוא כורדי עקשן, והוא יודע מי זה אלברטו. חוץ מזה, אל תשכח שלפני כמה חודשים מרדונה עבר אלינו”.
“מי?”
“אתה לא זוכר? פקד משה משיח. הקצין שעבר מיחידת עיקוב צפון ליחידת עיקוב ירושלים. אנחנו קוראים לו מרדונה כי הוא ממש דומה לו”.
“אה”, רוני מחייך.
“אז מרדונה מכיר את כל הגזרה בגבול לבנון”.
“כן, הוא תותח. תשמור עליו”, אומר רוני, “חבל שזה עובד ככה. ממש כמו ילדים קטנים, ואין מי שיעשה סדר”.
הם מדברים עוד קצת, ובסוף יפתח אומר:
“טוב, אחי, אני מחכה לטלפון”.
“תגיעו, נפנק אתכם, נצא לטייל, יהיה כיף”.
“תודה אחי, אני אעדכן”, יפתח אומר ומנתק.
* * *
איציק נכנס ללשכה כהרגלו בשש וחצי בבוקר, קשוח, רציני, תמיד במדים מגוהצים שעליהם דרגותיו הנוצצות. איציק, כמו שכולם מכנים אותו, ובשמו המלא והרשמי: יצחק סימנטוב, הוא בדרגת ניצב,[10] ראש אגף המודיעין במשטרה. הוא בן חמישים ותשע, שמנמן מעט, מקריח, איש מודיעין ותיק - כבר שלושים ושש שנים במשטרה. זהו תפקידו האחרון במערכת, לפני פרישתו לפנסיה בעוד כשנה.
הלשכה של ראש אמ”ן נמצאת בקומת הקרקע, במטה הארצי בירושלים. היא רחבת ידיים, כיאה לראש אגף. דגל ישראל מונף בגאווה בצד אחד, בצד השני דגל המשטרה, ותמונת נשיא המדינה מחייכת לכל הנכנס. גם על ריהוט איכותי לא פסח איציק בעיצוב לשכתו - שולחן מעץ מהגוני, כיסאות עור והרבה ירוק בעיניים מהצמחייה המקשטת את הלשכה.
רפ”ק אריאלה בן חור, ראש הלשכה של ראש אמ"ן, מקבלת את איציק בחיוך. היא מחכה דקות אחדות עד שיסיים כמה שיחות טלפון אישיות, דואגת שיכינו לו קפה הפוך ממכונת האספרסו החדשה, ורק לאחר מכן היא נכנסת אליו לעדכונים שוטפים. אריאלה היא בת שלושים ושלוש, נשואה לנתי, עורך דין מצליח בתחום הנדל"ן. יש להם ילד בן שנתיים וחצי, רועי. לאריאלה תואר שני בחינוך, היא אינטליגנטית ונאה, מוקפדת בלבושה ותמיד עם זנב סוס שמשווה לה דמות אצילית. היא מנהלת את הלשכה ביד רמה. כשראש אמ”ן מגיע נגמרים הצחוקים, משתררת אווירה של רצינות, אפילו רצינות יתר. זה מה שראש אמ”ן אוהב ורוצה, וכך יהיה.
איציק שואל את אריאלה:
“הכול מוכן לישיבת ימ”רים? כולם מגיעים?”
“כן”, אריאלה עונה, “אולי כדאי לדחות בחצי שעה, לארבע וחצי. חלק הודיעו שאולי יאחרו בכמה דקות”.
“אוקיי, אין בעיה. תדאגי שהפעם יהיה כיבוד מכובד, אנחנו נשב לפחות עד שבע”.
“אין בעיה”.
“תדאגי גם לסודה, שאלברטו לא יבלבל את המוח שלא מתחשבים בו”.
“כבר קניתי הכול, גם סודה”.
ישיבת ראשי ימ”רים מתקיימת אחת לחודש, בראשות ראש אמ”ן ובנוכחות כל ראשי הימ”ר, וכן סגן ראש אמ”ן ורמ”ח[11] איסוף באמ”ן.
ראשי הימ”רים מתחילים להגיע ללשכה אט־אט. כשאריק ברק, ראש ימ”ר מרכז, נכנס ללשכה, אריאלה מקבלת את פניו בחיוך גדול ובשמחה, בחיבוק חם ובנשיקה. אין רומן בין השניים, שניהם נשואים באושר, אלא חברוּת נפש בין אריאלה ובין אריק, הגולשת גם לחברות בין בני זוגם.
אריק הוא צעיר ראשי הימ”רים, רק בן שלושים וחמש, בחור שרירי ויפה, עיניו כחולות וגדולות, חיוכו ממיס לבבות ושיניו צחורות. הוא הקדים בחצי שעה בכוונה, כדי לשבת עם אריאלה. תנ”צ[12] נתן מילוא, סגן ראש אמ”ן, אמור להגיע בשעה חמש ישירות לישיבה, והשניים יושבים בחדרו הפנוי, עם דלת פתוחה. הם מפטפטים על החיים ועל בני הזוג.
“אתה יודע שיש דיבור שנתן הולך לשליחות בארצות הברית אוטוטו? למה שלא תבוא לכאן?” אריאלה אומרת.
למשטרת ישראל, אגף המודיעין, יש עשרה עד חמישה עשר נציגים של קציני מודיעין בכירים בחו”ל, בעיקר באירופה, בדרום אמריקה, בארה”ב ועוד. הם יוצאים לשליחות עם המשפחה לקדנציה של כמה שנים, שבה הם מייצגים את כל משטרת ישראל. הם משתפים פעולה עם האינטרפול, ארגון בין־לאומי של כל משטרות העולם. התפקיד של קציני המשטרה בחו”ל הוא ליצור קשר ושיתופי פעולה עם המשטרות המקומיות, בכל הנוגע לפעילות פלילית חמורה של עבריינים ישראלים בחו”ל ועוד.
אריק מופתע, ומגיב בביטול:
“לבוא למטה? לא בשבילי, חמודה. לבוא ולשבת במשרד? אני, כל החיים שלי בשטח. אחרי שבוע אני אשתגע כאן”.
“תשמע, אתה עולה כאן בדרגה, ומי יודע מה הלאה - אולי תהיה ראש אמ”ן”, אריאלה מנסה לשכנעו בחיוך.
“זה לא בשבילי”, אריק מבטל את דבריה ועובר נושא.
בינתיים, כל ראשי הימ”רים מגיעים והישיבה עומדת להתחיל.
הישיבה בראשות ראש אמ”ן מתחילה, וראשי הימ”רים סוקרים את הפרשיות שבטיפולם. ראשי ימ”ר תל־אביב וירושלים מבקשים לדווח לראש אמ”ן בארבע עיניים.
ראש אמ”ן מוסר דיווחים שוטפים ומבקש:
“חברים, יש יותר מדי מריבות של אגו בין הימ”רים. זה לא מתאים וזה פוגע בסופו של דבר במערכת כולה. תעזרו אחד לשני במקום לריב, תשימו את האגו בצד ותתנהגו כמו חברים, כמו משפחה. תצאו מהקטע של תחרות ‘מי תופס יותר’. חבר’ה, כולנו משטרה אחת. אם תעזרו אחד לשני, כולכם תתפסו יותר - יותר סמים, יותר נשק, יותר ארגוני פשיעה. תתעלו על עצמכם. תזכרו גם שאיך שאתם מתנהגים, זה מחלחל לפקודים שלכם, וחבל”.
נצ”מ אלברטו בן שבת אומר:
“חבר’ה, ראש אמ”ן צודק. צריך לוותר על אגו. כולנו משטרה אחת”.
דבריו של אלברטו מכעיסים את כולם, ולא נותנים לו להמשיך בדבריו. ספק מחויכים ספק זועמים, הם מגיבים:
“אתה מדבר? יא חתיכת עקרוט,[13] יש כאן מישהו שלא האכלת אותו קש?” זועק לעברו נצ”מ אלי דוידיאן, ראש ימ”ר תל־אביב.
“וואלאק, אתה הנחש הכי גדול כאן, תחמן”, אומר בכעס נצ”מ ניסים יצחק.
גם אחרים קוראים לכיוונו של אלברטו “שועל”, “מניאק”, וכולם מסתכלים עליו כעל שקרן, וגם הוא צועק נגד כולם. את הצעקות שומעים גם במסדרון. איציק צועק ודופק על השולחן:
“חברים, מספיק! מה עובר עליכם?”
המהומה פסקה, ישיבה נוספת הסתיימה והחברים מתחילים לעזוב.
אריק לא משתתף בהמולה ובצעקות. הוא בא מתרבות אחרת, מסיירת מטכ”ל, והוא די המום מההשתלחויות בין ראשי הימ”רים. הוא היחיד שעדיין לא נכווה מאלברטו. כמעט בכל ישיבת ראשי ימ”רים אלברטו מלבה את האש באמירות שלו ובשחצנות הוולגרית שלו. לא מזמן הוא קומם את כולם נגדו כשאמר:
“מה שכולכם ביחד תתפסו כל השנה, אני תופס בחודש!”
זו אמירה שחצנית, רברבנית וקנטרנית, אף על פי שייתכן כי עובדתית היא נכונה, בחודש מסוים שבו ימ”ר צפון תופס כמה פעמים הברחות סמים מגבול לבנון. ראשי הימ”רים האחרים לא שותקים:
“אתה לא כזה גדול, אם אנחנו היינו בגזרה שלך, היינו תופסים פי שניים, תרגיע”.
אכן, אלברטו נמצא בגזרה שהיא מוקד הברחות הסמים לישראל.
אריק ניגש לאריאלה ומחבקה.
“ביי, מותק, וד”ש לנתי. אם אין לכם תוכניות מיוחדות בשבת, תקפצו”.
“תמסור ד”ש למאיה, אני אדבר איתה”.
אריק פונה ללכת, ואריאלה זורקת שוב: “תחשוב על מה שדיברנו”.
1 נצ”מ: ניצב משנה.
2 ימ”ר: יחידה מרכזית (ראו בסוף הספר תרשים המתאר את מבנה הימ”ר במשטרת ישראל).
3 רנ”ג: רב־נגד.
4 ממ”ז: מפקד מחוז.
5 סנ”צ: סגן ניצב.
6 רמ”פ: ראש מפלג.
7 רפ”ק: רב־פקד.
8 רס”ר: רב־סמל ראשון.
9 אמ”ן: אגף המודיעין.
10 ניצב: דרגה המקבילה לדרגת אלוף בצה"ל.
11 רמ”ח: ראש מחלקה.
12 תנ”צ: תת־ניצב.
13 עקרוט: סלנג בערבית, שמשמעותו: רע, ממזר, ממולח.
