1
בראי המוות
חוויית המוות הראשונה שלי התרחשה כשהייתי כבן שבע. התכוננו לעזוב את הרמה המזרחית ולעבור למרכז טיבט. סַמְטֶן, אחד מעוזריו האישיים של מורי, היה נזיר נפלא שנהג בי בחביבות בשנות ילדותי. היו לו פנים עליזות, עגלגלות ושמנמנות, שתמיד נראו כאילו עמד לחייך. הוא היה חביבם של כל אנשי המנזר בשל מזגו הנעים. בכל יום היה מורי מעביר שיעורים וטקסי חניכה ומנחה את התרגילים והטקסים. לקראת סוף היום הייתי אוסף את חבריי ומציג הצגה קצרה שבה תוארו אירועי הבוקר. היה זה סמטן שתמיד השאיל לי את התלבושות שלבש מורי בבוקר. הוא מעולם לא סירב לי.
ואז סמטן חלה לפתע, והיה ברור שלא יחיה. נאלצנו לדחות את יציאתנו. לעולם לא אשכח את השבועיים שלאחר מכן. צחנת המוות ריחפה כענן מעל לכול, ובכל פעם שאני נזכר באותה תקופה, חוזר אליי הריח. המנזר היה רווי במודעות עזה למוות, אבל הדבר לא היה קודר או מפחיד כלל. בנוכחותו של מורי קיבל מותו של סמטן משמעות מיוחדת, והוא הפך ללימוד עבור כולנו.
סמטן שכב במיטה ליד החלון במקדש קטן במגוריו של מורי. ידעתי שהוא עומד למות. מדי פעם הייתי נכנס ויושב לצידו. הוא לא היה מסוגל לדבר, ואני נדהמתי מהשינוי שחל בפניו, שהיו עכשיו כחושים ועייפים כל כך. הבנתי שהוא עומד לעזוב אותנו ושלא נוכל לראות אותו עוד. הרגשתי עצוב ובודד מאוד.
מותו של סמטן לא היה מהקלים. צלילי נשימתו המאומצת רדפו אותנו בכל מקום, והרחנו את גופו הנרקב. המנזר היה שקט שלא כרגיל, למעט קול נשימתו. הכול היה ממוקד בסמטן. אך למרות הסבל הרב במותו הממושך, יכולנו כולנו לראות כי בתוך תוכו שררו שלווה וביטחון פנימי. בתחילה לא יכולתי להסביר זאת, אבל לאחר מכן הבנתי את מקורם: אמונתו והכשרתו, בשילוב נוכחותו של מורנו. ועל אף שהרגשתי עצוב, ידעתי אז שאם מורנו שם, הכול יהיה בסדר, מפני שהוא יוכל לעזור לסמטן להשתחרר. מאוחר יותר נודע לי כי זהו חלומו של כל מתרגל — למות לפני מורו ולזכות להדרכתו בתהליך המיתה.
כשג'מיאנג קיינטסה הנחה ברוגע את סמטן בזמן המיתה, הוא הציג לפניו בזה אחר זה את כל השלבים בתהליך שעבר. השתאיתי על הידע המדויק של מורי ועל ביטחונו ושלוותו. כשנכח במקום הרגיע ביטחונו השלו גם את האדם החרד ביותר. עכשיו הראה לנו ג'מיאנג שהוא אינו מפחד מהמוות. לא מפני שאי פעם הקל בו ראש: לעתים קרובות אמר לנו שהוא מפחד מהמוות, והזהיר אותנו שלא נתייחס אליו בנאיביות או בשאננות. ועם זאת, מה אפשר למורי להתמודד עם המוות באופן צלול וקליל כל כך, כה מעשי ועם זאת, באופן מסתורי, כה נטול דאגה? השאלה הזו הקסימה וריתקה אותי.
מותו של סמטן טלטל אותי. בגיל שבע גיליתי לראשונה שמץ מעוצמתה האדירה של המסורת שנעשיתי חלק ממנה והתחלתי להבין את מטרתו של התרגול הרוחני. התרגול העניק לסמטן את ההשלמה עם המוות, וכן את ההבנה הברורה שהסבל והכאב יכולים להיות חלק מתהליך עמוק וטבעי של היטהרות. התרגול העניק למורי ידיעה מושלמת על מהות המוות ומיומנות מדויקת להנחות אנשים במהלכו.
לאחר מותו של סמטן יצאנו ללהסה, בירת טיבט: מסע של שלושה חודשים בדרכים מפותלות על גב סוסים. משם המשכנו במסע העלייה לרגל שלנו לאתרים הקדושים של מרכז טיבט ודרומה. אלה הם המקומות המקודשים של הקדושים, המלכים והמלומדים שהביאו את הבודהיזם לטיבט מהמאה השביעית ואילך. מורי היה התגלמות של מורים רבים מכל המסורות, ובשל המוניטין שיצאו לו, זכה לקבלת פנים נלהבת בכל מקום שהגענו אליו.
בשבילי היה המסע מרגש מאוד ונותרו לי ממנו זיכרונות נפלאים. הטיבטים נוהגים לקום מוקדם כדי לנצל את האור הטבעי. היינו הולכים לישון בין ערביים וקמים לפני עלות השחר. עם אור ראשון החלו היקים הנושאים את חפצינו לנוע. האוהלים הועמסו, והאחרונים שפורקו היו אוהל המטבח ואוהלו של מורי. הסייר היה נשלח לפנינו כדי לבחור לנו מקום טוב למחנה, ובצהריים היינו עוצרים וחונים עד סוף היום. אהבתי לחנות ליד נהר ולהקשיב לצליל המים או לשבת באוהל ולשמוע את הגשם מקיש על הגג.
היינו חבורה קטנה עם שלושים אוהלים בסך הכול. במשך היום רכבתי על סוס זהוב לצד מורי. במהלך הרכיבה הוא לימד שיעורים, סיפר סיפורים, תרגל וחיבר מספר תרגולים במיוחד בשבילי. יום אחד, כשהתקרבנו לאגם הקדוש יאמדרוֹק טְסוֹ וראינו מרחוק את גון הטורקיז הזוהר של המים, החל לאמה אחר בחבורתנו, לאמה טְסֶטֶן, למות.
מותו של לאמה טסטן היה עוד לימוד חשוב עבורי. הוא היה המחנך של שותפתו הרוחנית של מורי, קאנדרוֹ טְסֶרינג צ'ודרון. רבים ראו בה את האישה המתרגלת החשובה בטיבט, מורה נסתרת שהייתה בעיניי התגלמות המסירות, ושלימדה מעצם הפשטות של נוכחותה האוהבת. לאמה טסטן היה מעין דמות סבא אנושית מאוד. הוא היה בן יותר משישים, גבוה למדי ובעל שיער אפור, וקרנה ממנו חביבות טבעית ללא כל מאמץ. הוא היה גם מודט מנוסה מאוד, ועצם נוכחותו השרתה עליי שקט ושלווה. לעתים היה נוזף בי ואז פחדתי ממנו. אך על אף שהיה קשוח מדי פעם, מעולם לא איבד את חמימותו.
לאמה טסטן מת בדרך יוצאת דופן. אף שבסמוך אלינו שכן מנזר, הוא סירב להיכנס לשם ואמר שאינו רוצה להשאיר בידיהם עוד גופה לפנות. לכן חנינו ונטינו את אוהלינו בעיגול כרגיל. קאנדרו טיפלה בלאמה טסטן ודאגה לו, מאחר שהוא היה מחנכה. רק היא ואני היינו איתו באוהל כאשר קרא לה אליו לפתע. הוא נהג לקרוא לה בחיבה ״אָ־מִי״, שמשמעו ״ילדתי״ בניב המקומי שלו. ״א־מי״, אמר לה ברוך, ״בואי הנה. זה קורה עכשיו. אין לי שום עצות נוספות עבורך. את נהדרת כמו שאת: אני שמח בך. המשיכי לשרת את מורך ממש כפי שעשית עד היום״.
מייד פנתה לרוץ אל מחוץ לאוהל, אך הוא אחז בשרוולה. ״לאן את הולכת?״ שאל. ״אני הולכת לקרוא לרינפוצ'ה״, ענתה.
״אל תטרידי אותו, אין כל צורך״, חייך. ״כשמדובר במורה, המרחק חסר משמעות״. לאחר שאמר זאת, פשוט הביט למעלה אל השמיים ומת. קאנדרו שחררה את עצמה מאחיזתו ורצה לקרוא למורי. ישבתי שם ללא יכולת לזוז.
נדהמתי מהעובדה שמישהו שעומד אל מול פני המוות יכול לנהוג בביטחון שכזה. לאמה טסטן היה יכול לקבל את עזרתו האישית של הלאמה שלו — דבר שכל אדם אחר היה מייחל לו — אך לא חש כל צורך בכך. עכשיו אני יכול להבין זאת: הוא הגשים את נוכחותו של המורה בתוכו. ג'מיאנג קיינטסה היה עימו תמיד בליבו ובתודעתו, ולכן הוא הרגיש שלא נפרד ממנו אף לרגע.
קאנדרו יצאה בכל זאת לקרוא לג'מיאנג קיינטסה.4 לעולם לא אשכח איך התכופף כדי להיכנס לאוהל. הוא העיף מבט אחד בפניו של לאמה טסטן, ואז הביט ישירות בעיניו והחל לצחקק. הוא נהג לקרוא לו ״לָה גֶ'ן״, כלומר ״לאמה זקן״. זה היה אות לחיבתו. ״לה ג'ן״, אמר, ״אל תישאר במצב הזה!״ היום אני מבין שהיה ביכולתו לראות שלאמה טסטן עשה תרגול מדיטציה מיוחד שבו המתרגל ממזג את טבע תודעתו עם מרחב האמת, ויכול להישאר במצב זה ימים רבים בתהליך המיתה. ״לה ג'ן, אנחנו במסע, אנחנו עולי רגל. איננו יכולים להמתין זמן רב כל כך. בוא ואנחה אותך״.
צפיתי מרותק בכל מה שהתרחש אחר כך, ואילו לא ראיתי זאת במו עיניי, לא הייתי מאמין בכך לעולם. לאמה טסטן קם לתחייה. מורי התיישב לצדו והוביל אותו דרך הפהווה, התרגול המיועד להנחות את התודעה ברגע שלפני המוות. יש דרכים רבות לבצע תרגול זה. בדרך שבה בחר מורי, בשיאו של התהליך, מבטא המורה את ההברה ״אָה״ שלוש פעמים. כאשר הגה מורי את ה״אָה״ הראשון, יכולנו לשמוע את לאמה טסטן מלווה אותו בקול רם למדי. בפעם השנייה היה קולו ברור פחות, ובפעם השלישית נדם. הוא הלך לעולמו.
מותו של סמטן לימד אותי על מטרתו של התרגול הרוחני. מותו של לאמה טסטן לימד אותי שלעיתים קרובות יכולים מתרגלים ברמתו להסתיר כל חייהם את האיכויות הנפלאות הטמונות בהם. למעשה, לעיתים הם מציגים אותן פעם אחת בלבד, ברגע מותם. כבר כילד הבנתי שיש הבדל משמעותי בין מותו של סמטן לבין מותו של לאמה טסטן, ונוכחתי לדעת שהיה זה ההבדל בין מותו של נזיר טוב שתרגל במהלך חייו, לבין מותו של מתרגל שהגיע להגשמה גבוהה בהרבה. סמטן מת באופן הרגיל וסבל מכאבים, אף שהביטחון הנובע מאמונתו ליווה אותו. מותו של לאמה טסטן היה מפגן של שליטה רוחנית.
זמן קצר לאחר לווייתו של לאמה טסטן הגענו אל מנזר יאמדרוק. כרגיל, לנתי ליד מורי בחדרו, ואני זוכר שצפיתי בצללים המרצדים שהטילו מנורות החמאה על גבי הקיר. בעוד כל האחרים היו שקועים בשינה, שכבתי ער ובכיתי כל הלילה. באותו לילה הבנתי שהמוות הוא אמיתי ושגם אני איאלץ למות. כששכבתי שם והרהרתי במוות ובמותי שלי, החלה תחושת קבלה מלאה לבקוע לאיטה מבעד לעצבותי הרבה, ועימה ההחלטה להקדיש את חיי לאימון רוחני.
כך התחלתי להתמודד עם המוות ומשמעויותיו בגיל צעיר. לא יכולתי לחזות אז כמה סוגי מוות עוד אראה בזה אחר זה: מותה ואובדנה הטראגי של ארצי, טיבט, לאחר הכיבוש הסיני, המוות שהוא הגלות, המוות שבאובדן כל הרכוש שלי ושל משפחתי. משפחתי, לאקאר טסאנג, הייתה בין העשירות ביותר בטיבט. מאז המאה הארבע־עשרה נודעה כאחת התורמות החשובות לבודהיזם, תמכה בלימודי הבודהה וסייעה למורים הגדולים בעבודתם.5
והמוות הנורא ביותר עוד עתיד היה לקרות — מותו של מורי ג'מיאנג קיינטסה. כשאיבדתי אותו, חשתי שאיבדתי את הבסיס לקיומי. הדבר אירע בשנת 1959, שנת נפילתה של טיבט. לטיבטים היה מותו של מורי המהלומה המוחצת השנייה. ועבור טיבט הוא סימן את סופו של עידן.
מוות בעולם המודרני
כשהגעתי לראשונה למערב, הדהים אותי הניגוד שבין הגישות למוות שעליהן חונכתי לבין מה שמצאתי. למרות כל הישגיה הטכנולוגיים של החברה המערבית, אין בה כל הבנה אמיתית בנוגע למוות או בנוגע למה שקורה בזמן המוות ולאחריו.
גיליתי שהאנשים בימינו לומדים להתכחש למוות, ולומדים שהוא אינו אלא כיליון ואובדן. משמעות הדבר היא שרוב העולם חי בהכחשת המוות או חרד מפניו. אפילו הדיבור על נושא זה נחשב מורבידי, ורבים מאמינים שעצם אזכור המילה מהווה סיכון, כאילו איחלנו זאת לעצמנו.
אחרים מסתכלים על המוות בעליזות נאיבית ונטולת מחשבה, וסבורים מסיבה לא ברורה שתהליך המוות יעלה יפה עבורם ושאין כל סיבה לדאגה בנושא. כשאני חושב עליהם, עולים בזיכרוני הדברים שאמר אחד המורים הטיבטים: ״לעתים קרובות לוקים אנשים בקלות דעת בנוגע למוות, וחושבים 'נו, הרי כולם מתים בסוף. זה לא עניין גדול, זה טבעי. אני אהיה בסדר', וזוהי תיאוריה יפה עד שמגיעה שעתו של אותו אדם למות״.6
מבין שתי גישות אלה כלפי המוות, האחת רואה בו דבר שיש לברוח מפניו והאחרת עניין שיסתדר מאליו. כמה רחוקות שתיהן מהבנת משמעותו האמיתית של המוות!
כל המסורות הרוחניות הגדולות בעולם אומרות במפורש שהמוות איננו הסוף. כולן מוסרות לנו חזון כלשהו של חיים לאחר המוות שיוצק משמעות קדושה לתוך חיינו הנוכחיים. אך למרות לימודים אלה, החברה המודרנית היא מדבר רוחני ברובה, ורובם הגדול של האנשים עדיין סבורים שהחיים האלה הם כל מה שיש. ללא אמונה אמיתית או אותנטית בעולם הבא, חייהם של רוב האנשים משוללים משמעות אמיתית.
נוכחתי לדעת שתוצאותיה ההרסניות של הכחשת המוות אינן חלות רק על האדם הבודד: הן משפיעות על כוכב הלכת כולו. האדם המודרני, הסבור שחיים אלה הם כל מה שיש, לא פיתח חזון לטווח ארוך. לכן אין מה שיעצור בו מלבזוז את כוכב הלכת לצרכיו המיידיים ומלחיות חיים אנוכיים שהשפעתם העתידית עלולה להיות הרת אסון. לכמה אזהרות אנחנו זקוקים עוד, מעבר לזו של השר לשעבר לאיכות הסביבה בברזיל, האחראי על יערות הגשם באמזונס?
״החברה המתועשת המודרנית היא דת קנאית. אנחנו הורסים, מרעילים ומחריבים את כל מערכות החיים על כוכב הלכת. אנחנו חותמים על שטרות חוב שילדינו לא יוכלו לפרוע... אנחנו חיים כאילו היינו הדור האחרון על פני כוכב הלכת. ללא שינוי יסודי בליבנו, בתודעתנו, בחזוננו, יהיה סופו של כדור הארץ כזה של כוכב הלכת נגה, החרוך והמת״.7
הפחד מן המוות והבורות בנוגע לחיים שלאחריו מגבירים את הרס הסביבה המאיים על חיינו. לאור כל זה, האם אין זה מדאיג שאנשים אינם לומדים מהו המוות או כיצד למות? ושלא ניתנת להם תקווה באשר למה שנמצא לאחר המוות, ולכן מסתתר בעצם מאחורי החיים? מה אירוני יותר מהעובדה שאנשים צעירים מקבלים חינוך מקיף בכל הנושאים, אך לא בנושא שבו טמון המפתח למשמעות החיים, ואולי אף לעצם הישרדותנו?
לעתים קרובות תהיתי מדוע חלק מהמורים הבודהיסטים שאני מכיר שואלים את האנשים שמבקשים ללמוד מהם שאלה אחת פשוטה: האם אתה מאמין בחיים שלאחר חייך הנוכחיים? הם אינם נשאלים אם הם מאמינים בכך באופן פילוסופי, אלא אם הם חשים זאת בעומק ליבם. המורה יודע שאם בני האדם יאמינו בחיים שלאחר חיים אלה, תשתנה נקודת ההשקפה שלהם על החיים מקצה לקצה, ותהיה להם תחושה ברורה של אחריות אישית ומוסריות. המורים מבינים בוודאי שיש סכנה שאנשים שאינם בעלי אמונה איתנה בחיים שלאחר המוות ייצרו חברה המבוססת על תוצאות קצרות טווח, בלי מחשבה רבה על השלכות מעשיהם. האם זוהי הסיבה העיקרית לכך שיצרנו עולם ברוטלי כמו זה שאנחנו חיים בו כעת, עולם שבו החמלה האמיתית מועטה כל כך?
לפעמים אני חושב שהמדינות העשירות והחזקות ביותר בעולם המפותח דומות למישור האלים המתואר בלימודים הבודהיסטיים. האלים, כך נאמר, חיים חיי מותרות אגדיים ונהנים מכל תענוג העולה על הדעת, מבלי להרהר במימד הרוחני של החיים. נראה שהכול מתנהל כשורה עד שהמוות מתחיל להתקרב ומופיעים סימני הדעיכה הראשונים. ואז שוב אין נשותיהם ואהובי ליבם של האלים מעזים להתקרב אליהם, אלא משליכים להם פרחים מרחוק, בצירוף תפילות סתמיות שיזכו להיוולד שוב כאלים. כל זיכרונות האושר והנוחות אינם יכולים לגונן עליהם עכשיו מפני הסבל הממתין להם. הזיכרונות רק מחריפים את הצער. וכך נעזבים האלים למות לבדם באומללות.
גורלם של האלים מזכיר לי את היחס כיום למבוגרים, לחולים ולנוטים למות. החברה שלנו סוגדת לנעורים, למין ולעוצמה, ונרתעת מפני הזקנה והדעיכה. האין זה מפחיד לחשוב שאנחנו משליכים את הזקנים כשאינם יכולים לעבוד עוד וכבר אינם מועילים? האין זה מטריד לדעת שאנחנו זונחים אותם בבתי אבות, שם הם מתים נטושים ובודדים?
האם לא הגיע הזמן שנבחן שוב את היחס שלנו לאנשים הסובלים ממחלות סופניות כמו סרטן ואיידס? הכרתי מספר אנשים שמתו מאיידס, וראיתי כיצד לעתים קרובות אפילו חבריהם התייחסו אליהם כאילו היו מנודים, וכיצד הביאה אותם הסטיגמה המיוחסת למחלה זו לכלל ייאוש, וגרמה להם לחוש שחייהם היו מגעילים ושבעיני העולם הם כבר נחשבים כמתים.
אפילו כשאדם שאנחנו מכירים ואוהבים עומד למות, לעתים קרובות אנחנו מגלים שאין לנו כל מושג איך לעזור. וכאשר הוא מת, איננו מקבלים עידוד להקדיש מחשבה לעתידו של המת, לאופן שבו הוא יוכל להמשיך בדרכו או לאופן שבו נוכל להמשיך ולסייע לו. למעשה כל ניסיון לחשוב במונחים כאלה נתפס כמטופש או נלעג.
דברים אלה ממחישים לנו בדרך ברורה ומכאיבה שאנחנו זקוקים, יותר מאי פעם, לשינוי יסודי בהתייחסותנו למוות ולנוטים למות.
למרבה השמחה, התייחסות זו מתחילה להשתנות. תנועת ההוספיס, למשל, עושה עבודה נפלאה במישור הטיפול המעשי והרגשי. אך לא די בטיפול מעשי ורגשי: אנשים הנוטים למות זקוקים אמנם לאהבה ולטיפול, אך גם למשהו עמוק יותר. עליהם לגלות את המשמעות האמיתית של המוות ושל החיים. בלעדיה, איך נוכל להעניק להם ניחומים ממשיים? אם כן, העזרה לנוטים למות חייבת להכיל בתוכה גם את האפשרות לטיפול רוחני, מכיוון שרק באמצעות ידע רוחני נוכל להתמודד באמת עם המוות ולהבין אותו.
בשנים האחרונות שאבתי עידוד רב מהאופן שבו חלוצים כמו אליזבת קובלר־רוס וריימונד מודי החלו לחקור את נושא המוות ותהליך המיתה במערב. אליזבת קובלר־רוס, שחקרה באופן מעמיק את האופן שבו אנחנו מטפלים בנוטים למות, הראתה שבאמצעות אהבה ללא תנאי וגישה נאורה יותר יכולה המיתה להיות חוויה שלווה ואף מחוללת שינוי. המחקרים המדעיים שבדקו את ההיבטים השונים של חוויות סף־מוות בעקבות עבודתו האמיצה של ריימונד מודי מעניקים לאנושות תקווה חיה ואיתנה שהחיים אינם מסתיימים ברגע המוות ושאמנם יש ״חיים לאחר החיים״.
למרבה הצער, חלק מהאנשים לא הבינו את משמעותם המלאה של גילויים אלה בנוגע למוות ולתהליך המיתה. הם בוחרים בקיצוניות האחרת ומציגים את המוות באור זוהר. שמעתי על אנשים צעירים שהתאבדו מכיוון שהאמינו שהמוות נפלא ורצו להימלט מהדיכאון שבחייהם. אבל בין אם נפחד מפני המוות ונסרב להתמודד עימו ובין אם נציג אותו באור רומנטי, איננו מתייחסים אליו ברצינות הראויה. הן הייאוש והן האופוריה מסביב לנושא זה הם התחמקות. המוות אינו מדכא ואף אינו מלהיב: הוא פשוט עובדת חיים.
כמה מצער לחשוב שרובנו מתחילים להעריך את חיינו רק כאשר אנחנו על סף המוות. לעתים קרובות אני הוגה בדבריו של המורה הבודהיסט הגדול, פַּדְמָאסַמְבְּהָאבָה: ״אלה המאמינים שעתותיהם בידיהם יתחילו להתכונן רק ברגע המוות, ואז יוצפו ברגשי חרטה. אבל האם אין זה מאוחר מדי?״ הערה זו על העולם המודרני מפחידה מאין כמוה לנוכח העובדה שאנשים כיום מתים בלתי מוכנים למוות, ממש כפי שחיו — בלתי מוכנים לחיים.
המסע דרך החיים והמוות
על פי חוכמת בודהה, אנחנו יכולים להשתמש בחיינו כדי להיערך לקראת המוות. איננו חייבים לחכות למותו המכאיב של אדם קרוב או להלם של מחלה סופנית שיאלצו אותנו להסתכל פנימה אל תוך חיינו. בנוסף, איננו נידונים לצאת לקראת המוות בידיים ריקות ולפגוש את הלא־נודע. אנחנו יכולים להתחיל, כאן ועכשיו, למצוא משמעות בחיינו. אנחנו יכולים להפוך כל רגע להזדמנות להשתנות ולהתכונן — בלב שלם, באורח מדויק ובמחשבה רוגעת — לקראת המוות והנצח.
הגישה הבודהיסטית רואה את החיים והמוות כחלק ממכלול אחד, והמוות אינו אלא תחילתו של פרק חיים נוסף. המוות הוא המראה המשקפת את משמעותם הכוללת של החיים.
זוהי השקפה מרכזית בלימודים של האסכולות העתיקות ביותר בבודהיזם הטיבטי. רבים מכם שמעו בוודאי על ספר המתים הטיבטי. מטרתי בספר זה היא להסביר ולהרחיב את ספר המתים הטיבטי, כך שיעסוק לא רק במוות, אלא גם בחיים, ולהשלים באופן מפורט את הלימוד שספר המתים הטיבטי הוא רק חלק ממנו. בלימוד נפלא זה מוצגים יחד החיים והמוות כרצף של מציאויות משתנות הידועות בשם בארדות. במילה 'בַּארְדוֹ' משתמשים בדרך כלל כדי לציין את מצב הביניים שבין המוות ללידה מחדש, אך למעשה הבארדות מתרחשים ללא הרף במהלך החיים והמוות, ומהווים צמתים שבהם מתחזקת האפשרות לשחרור או להארה.
הבארדות הם הזדמנויות רבות ערך לשחרור, מפני שכפי שמראים לנו הלימודים, ישנם רגעים שטמונה בהם עוצמה רבה יותר מאשר באחרים, והם טעונים יותר בפוטנציאל. ברגעים אלה, כל מה שתעשו הוא מכריע ובעל השלכות מרחיקות לכת. אני חושב על הבארדו כעל הרגע שבו אנחנו צועדים לעבר קצה הצוק. הרגע שבו, למשל, המורה מציג בפני התלמיד את טבעה העמוק, המהותי והאמיתי ביותר של תודעתו. אבל הרגע הגדול והטעון מכולם הוא רגע המוות.
אם כן, מנקודת המבט של הבודהיזם הטיבטי אנחנו יכולים לחלק את קיומנו לארבע מציאויות מתמשכות הקשורות זו בזו: (1) החיים (2) תהליך המיתה והמוות (3) לאחר המוות (4) הלידה מחדש. אלה ידועים כארבעת הבארדות: (1) הבארדו הטבעי של החיים האלה (2) הבארדו המכאיב של המיתה (3) הבארדו הזוהר של הדהרמטה (4) הבארדו הקארמתי של ההתהוות.
בשל היקפם העצום של לימודי הבארדו, ספר זה נבנה בתשומת לב רבה. אתם תודרכו, צעד אחר צעד, במסע החיים והמוות הנגלה לעיניכם. מטבע הדברים יהיה על הסיור שלנו להתחיל בהתבוננות ישירה במשמעותו של המוות ובפניה הרבות של האמת בנוגע לארעיות — התבוננות שתוכל לסייע לנו לעשות שימוש מלא בחיינו, כל עוד זמננו בידינו, ולוודא שכאשר תגיע שעתנו למות, הדבר יקרה ללא רגשי חרטה או האשמה עצמית על האופן שבו בזבזנו את חיינו. כפי שאמר מִילַארֶפָּה, המשורר הקדוש הגדול של טיבט: ״עקרונות דתי הם לחיות — ולמות — ללא חרטה״.
התבוננות מעמיקה במסר הסודי של הארעיות — במה שקיים למעשה מעבר לארעיות ולמוות — תוביל אל לב ליבם של הלימודים העמוקים והעוצמתיים של טיבט: היכרות עם תמצית המהות של 'טבע התודעה'. הבנת טבע התודעה, שאותו ניתן לכנות גם תמצית המהות הכמוסה, האמת שכולנו תרים אחריה, היא המפתח להבנת החיים והמוות. זאת מכיוון שמה שקורה ברגע המוות הוא שהתודעה הרגילה על כל אשליותיה מתה, ובמרחב שנוצר נחשף טבעה של התודעה שלנו, האינסופי כמו השמיים. תמצית מהותה של התודעה היא הרקע לחיים ולמוות בכללותם, כמו השמיים, המקפלים בתוכם את כלל היקום.
הלימודים הבודהיסטיים מבהירים שאם כל מה שאנחנו מכירים הוא אותו צד של תודעתנו המתפוגג כשאנחנו מתים, הרי שאנחנו עלולים להיוותר ללא כל מושג בנוגע למה שיבוא בהמשך, ללא שום ידע על המימד החדש של המציאות העמוקה יותר של טבע התודעה. לכן כה חיוני לכולנו להכיר את טבע התודעה בעודנו חיים. רק כך נהיה מוכנים כשהוא יתגלה לפנינו באופן ספונטני ועוצמתי ברגע המוות, ונהיה מסוגלים לזהות אותו ״בטבעיות״, כפי שנכתב בלימודים, ״כמו ילד הרץ לזרועות אימו״. ובהישארנו במצב זה, נוכל לבסוף להשתחרר.
מטבע הדברים מוביל התיאור של טבע התודעה להוראות מפורטות בנוגע למדיטציה, מכיוון שהמדיטציה היא הדרך היחידה שבה נוכל לחשוף בהתמדה את טבע התודעה, להבין אותו בהדרגה ולייצבו. בהמשך יינתן הסבר על ההתפתחות האנושית, על הלידה מחדש ועל הקארמה, כדי לצייד אתכם במשמעות ובהקשר המלאים ביותר של הנתיב שלנו דרך החיים והמוות.
בנקודה זו יהיה בידיכם די ידע כדי להיכנס בביטחון אל לב ליבו של הספר: דיווח מקיף, השאוב ממקורות רבים ושונים, על כל ארבעת הבארדות ועל השלבים השונים של המוות ושל תהליך המיתה. הוראות, עצות מעשיות ותרגולים רוחניים מוגדרים בפרוטרוט כדי לעזור לעצמנו ולאחרים במהלך החיים, המוות ואחרי המוות. הספר מסתיים בחזון באשר לאופן שבו לימודי הבארדו יכולים לסייע לנו להבין את טבעה העמוק ביותר של תודעת האדם ואת היקום.
תלמידיי שואלים אותי לעתים קרובות: איך נוכל לדעת מה הם הבארדות האלה, ומה מקור הדיוק המדהים של לימודי הבארדו והידע הישיר והברור על כל שלב משלבי המיתה, המוות והלידה מחדש? רבים מהקוראים יתקשו בתחילה להבין את התשובה, מכיוון שתפיסת התודעה הקיימת כיום במערב היא מוגבלת ביותר. על אף פריצות הדרך המשמעותיות של השנים האחרונות, במיוחד בתחום מדע הגוף־נפש והפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, ממשיכים רוב המדענים להתייחס לתודעה כאילו היא אינה יותר מתהליך גופני המתרחש במוח, ולהתכחש לעדותם ולניסיונם של מיסטיקנים ומודטים בני כל הדתות במשך אלפי שנים.
אם כן, מתוקף אילו מקורות או סמכות יכול ספר כזה להיכתב? ״המדע הפנימי״ של הבודהיזם, כפי שהגדיר אותו מלומד מערבי, ״מבוסס על ידיעה יסודית ומקיפה של המציאות, על הבנה מעמיקה ובדוקה של העצמי ושל הסביבה, כלומר על ההארה המושלמת של הבודהה״.8 מקורם של לימודי הבארדו הוא התודעה המוארת, תודעת הבודהה הערה לחלוטין, כפי שנחוותה, הוסברה ונמסרה בידי שורה ארוכה של מורים, החל בבודהה המקורי. הם ערכו מסע תגליות זהיר וקפדני — ניתן אף לומר מדעי — וניסחו את תגליותיהם בתחום התודעה במשך דורות רבים, וכך העבירו לנו את התמונה המלאה ביותר של החיים ושל המוות. בהשראת ג'מיאנג קיינטסה ומורים דגולים אחרים, אנסה להעביר את התמונה המלאה הזו למערב בפעם הראשונה כמיטב יכולתי הצנועה.
במשך שנים רבות של התבוננות, לימוד, תרגולים וליבון סוגיות עם מוריי, כתבתי את ספר החיים והמתים הטיבטי כתמציתן המרוכזת של עצות הלב שקיבלתי מכל מוריי, כך שנוצר דבר חדש — ספר המתים הטיבטי וגם ספר החיים הטיבטי. רציתי שהספר יהיה מדריך, ספר עיון ומקור להשראה קדושה. אני מציע לעבור עליו ולקרוא בו שוב ושוב, כדי לחשוף את הרבדים השונים והמשמעויות הרבות הטמונים בו. תגלו שככל שתשתמשו בו יותר, כך תוכלו לחוש לעומק את השלכותיו ולהבין את עומק החוכמה המועברת אליכם דרך לימודים אלה.
לימודי הבארדו מגלים לנו במדויק מה יקרה אם ניערך לקראת המוות ומה יקרה אם לא ניערך לקראתו. הבחירה ברורה בתכלית. אם נסרב לקבל את המוות עכשיו, כל עוד אנחנו חיים, נשלם על כך ביוקר כל חיינו, ברגע המוות ואף אחריו. תוצאותיו של סירוב זה יחוללו שמות בחיים אלה ובעתידים לבוא. לא נוכל לחיות חיים מלאים, אלא נישאר כלואים בתוך אותו היבט שלנו שאמור למות. בורות זו תגזול מאיתנו את הבסיס למסע לקראת ההארה ותכלא אותנו לנצח במישור האשליה, מעגל הלידה והמוות שאין לנו שליטה עליו, אוקיינוס הסבל שאנחנו, הבודהיסטים, קוראים לו סמסארה.9
עם זאת, המסר הבסיסי של הלימודים הבודהיסטיים הוא שאם נהיה מוכנים, מצפה לנו תקווה נפלאה, בחיינו ואף במותנו. הלימודים מגלים לנו את האפשרות לחירות מופלאה ובסופו של דבר חסרת גבולות, שלקראתה נוכל לעבוד עכשיו, בחיינו — החירות שתאפשר לנו גם לבחור את מותנו וכך לבחור את לידתנו. אל מי שהתכונן ותרגל מגיע המוות לא כתבוסה, אלא כניצחון, נקודת השיא והרגע הנפלא ביותר בחיינו.
