פרק 1


פרל


אני מתיישבת על הכיסא הגבוה ומחליקה בסיבוב לעבר דלפק הבר. האור זהוב ומעומעם כך שהדלפק עשוי העץ נראה חלק ומבריק לכל אורכו. אני מתבוננת סביב – המקום ריק לחלוטין, אפילו השומר לא הבחין בי כשנכנסתי. זו הפעם הראשונה בחיי שאני יוצאת לבדי. יכולתי לבחור מקום אחר, אבל הפרסומת שקפצה במסך הטלפון שלי משכה את תשומת ליבי. התמונות של המבלים, האושר בעיניהם והעשן הסמיך הספיקו כדי שאחליט להגיע לכאן. אני מסרבת להודות בפני עצמי שזאת טעות גמורה, הרי מוזיקה רועמת ואלכוהול לא יעלימו את דמותה ממחשבותיי. חלף רק שבוע, אך הדמעות לא פסקו. אמרו לי שהזמן עושה את שלו, אבל אני מרגישה שככל שעוברות השעות החלל בליבי גדל והכאב בנפשי פורץ את גבול ההכלה שלי. אסור לי לבכות, לא עוד. לפתע אני מבחינה בצל רחב המתקרב לעבר הדלת הפתוחה לרווחה שבין מדפי השתייה החריפה. זו כנראה הכניסה האחורית.
"מה את עושה כאן?" קול גברי וכבד נשמע, ולאחר כמה רגעים הגבר נחשף ומתקרב אליי בזעף. כרס הבירה שלו מתנועעת בכל צעד שהוא צועד לעברי וחולצתו הקצרה מדי נמתחת על בטנו מותירה פס של עור חשוף.
אני בולעת רוק במאמץ, גרוני צרוד ויבש. בכי של כמה ימים בהחלט מכאיב פיזית, אצטרך לגייס את כל כוחותיי כדי לא להתפרק מול זר מוחלט.
"אני רוצה להזמין לשתות," אני עונה.
"ילדונת, הבר סגור היום." הוא ממשיך להתקרב בעודו בוחן אותי. "אני מבקש שתצאי." הוא חובט על שולחן הבר בכף ידו ומבהיל אותי.
אני מזדקפת ומתרחקת מהשולחן. העצב שהציף אותי קודם לכן מתחלף בזעם. מעולה, אני מעדיפה כל רגש על פני העצבות.
"אני לא ילדה! ימלאו לי עשרים ושלוש בעוד שבוע, יש לי תעודת זהות." אני מתכוונת לשלוף את תעודת הזהות מנרתיק הטלפון.
"את יפהפייה." מילותיו המפתיעות עוצרות בעדי. הוא מניח את כפות ידיו על מותניו "הגעת לכאן לבד?"
אני מביטה בו ומהנהנת בלי לפצות פה. כיסא הבר גבוה מדי עבורי ואני מנסה להחליק את כל המטר ושישים שלי ממנו לרצפת העץ החורקת. כשרגליי פוגעות ברצפה, אני מרגישה מחסור באוויר ומייד שואפת עמוק ונושפת בקצב איטי, מרימה את ראשי וצועדת בנחישות לעבר היציאה. שערי הארוך נשמט על פניי ומסתיר לי מעט את הדרך, ואני מנסה לסרק אותו לאחור באצבעותיי בעודי פוסעת קדימה.
"אאוץ'!" אני צווחת בכאב. דרכתי על משהו והתנגשתי בקיר. אני מגושמת כל כך. מבטי מטפס מעלה בחשש. זה גוף של גבר גבוה במיוחד וכפי הנראה התנגשתי בחזה הפלדה שלו. רגליי מועדות לאחור מעצמן.
הוא אוחז בי ומייצב אותי.
"תיזהרי, קטנטונת, לאן את בורחת?" חיוכו הרחב והמהפנט חושף שיניים צחורות ומושלמות. עיניו חומות וגדולות. הוא יפה כל כך, מפחיד ומאיים בעת ובעונה אחת. החליפה השחורה והמחויטת שעל גופו מדגישה את גודלו החריג.
אני בולעת רוק בקושי ומשתדלת להישאר רגועה. "אני לא בורחת. אמרו לי שהבר סגור." קולי מסגיר את רגשותיי הסוערים. "עזוב אותי." אני שולפת את זרועי הימנית מידו החזקה בכעס. איני רוצה להסתבך בצרות ובזמן האחרון פיתחתי כישרון בתחום. פניו משתנות בן רגע לזעם טהור ומאיים.
"יוני, אמרתי לך לא לשחק בבובות, אין לנו זמן לשיט הזה. איך היא נכנסה לכאן בכלל? איפה מיילו? המאבטח הדפוק הזה כבר לא רואה או שומע. אני לא מבין למה אתה לא מפטר אותו." גבר אחר נעמד לצידו של האדם שהתנגשתי בו. קולו מלא בזלזול. הם נראים דומים מאוד, כמעט זהים, רק שהוא נפוח משרירים מוצקים ושערו אסוף לקוקו מרושל.
אני מעבירה את מבטי ממנו ליוני ושוב אליו בעודי פוסעת לאחור. הם גבוהים. הבחור הזה יהיר ומעצבן, ועדיף שאיסוג לעבר היציאה לפני שאפלוט משהו מהפה ואסתבך. הם לא נראים כמו גברים שכדאי להכעיס.
הברמן צועד לעברנו במהירות ומתנשם בכבדות. "אני מצטער, בוס, לא ראינו אותה נכנסת." הוא מתבונן בי בחוסר אונים ואז בגברים מולי. "היא נראית בלתי מזיקה." הוא מחווה בידו לעברי כאילו שהייתי חתול רחוב מסכן.
יוני מסנן קללה בלחש, פניו זועפות ולסתותיו חשוקות.
"הוא לא אשם, אף אחד לא עצר אותי בכניסה." אני מרחמת על הברמן המסכן, למרות ההתנהגות העלובה שלו כלפיי. נראה שיוני כועס מאוד, אבל למה? אני רק אצא מכאן והכול יהיה בסדר.
השרירן ניגש אליי בחיוך זוהר. "נעים מאוד, שמי עוז רדימו. אני מתנצל על ההתנהגות שלי קודם." הוא מניף את כף ידו ענקית לעברי ואני לוחצת אותה ברעד ומתנתקת ממנה במהירות. "אחי, יהונתן, יכול להיות קצת קשוח ומפחיד," הוא אומר ומחייך בשעשוע.
אני בוחנת אותם לרגע בלי לשים לב, עיניי פוגשות במבטו של יוני ואני מייד מסיטה אותן לעוז. "שני פרל, נעים מאוד," אני מהנהנת קלות. "כדאי שאלך, השעה מאוחרת." אני נושפת בתסכול כשאני מבינה שאצטרך לחזור הביתה לבדידות.
"לא רצית לשתות משהו?" יוני שואל בזעף, אין זכר לחיוכו המהפנט.
חיוך עצוב מתנוסס על שפתיי.
"רציתי." אני מביטה סביב ונועצת את שיניי בשפתי התחתונה. אוכל ללכת לבר אחר, אשתה משהו שמכיל הרבה אחוזי אלכוהול ואולי אסיים את הלילה בשינה רצופה סוף־סוף.
"זה לא ממש אחראי להגיע לבר לבד בשעות מאוחרות ולשתות אלכוהול," יוני אומר בקשיחות. אני לא יודעת למה, אבל זה גורם לי למעט מבוכה. הוא צודק, אני מתנהגת כמו ילדה קטנה ופזיזה. לא משנה מה הסיבה, לא הייתי אמורה לצאת לבד בשעה מאוחרת. הוא מתבונן בי ומנתח את תנועותיי. נראה שהוא יודע בדיוק למה אני כאן ומה אני מרגישה. "בואו. עוז, תזמין שתייה לשלושתנו, ולאחר מכן אזמין לך מונית." הוא מפנה אליי את אצבע המורה שלו בקשיחות.
"אחי, עכשיו אתה מדבר לעניין!" עוז צועד לעבר הבר, מנופף בידו לברמן שכבר הספיק לברוח בלי שנבחין בו.
אני מותשת מדי מהימים האחרונים. יוני ניגש לשולחן עגול ומוסיף כיסא נוסף לשניים האחרים שסביבו. הוא מתיישב ולוקח מעוז את הבירה שהגיש לו. עוז מתיישב מולו ומתרווח בכיסא. אני מתעשתת וממהרת להתיישב לידם. על השולחן מונח בקבוק שתייה קלה. אני מביטה בעוז בבלבול ופוערת את עיניי בשאלה. הוא מתעלם ולוגם מבקבוק הבירה שבידו.
"את לא יכולה לשתות אלכוהול. את נמצאת בבר שלנו ומחובתנו לדאוג שתחזרי לביתך בשלום. גם נהג המונית לא יעזור לך להגיע לביתך אם תהיי שיכורה." עוז ממשיך להתעלם ממבטי ולהחליט עבורי. זה מרתיח אותי, אף על פי שאני אסירת תודה על הדאגה. מעולם לא שתיתי אלכוהול ואיני יודעת איך אתנהג אם אשתה, אולי לא אצליח להגיע לביתי ואתעלף ברחוב.
"מה הסיפור שלך, שני? למה את עצובה כל כך?" יוני שואל ולנוכח פניו שמתקדרות נראה שהוא פלט את השאלה בלי להתכוון. האם העצב משתקף מעיניי בבירור או שהוא פשוט טוב בניתוח שפת גוף?
"אפשר להבין למה אתה כועס?" אני נוזפת בו בביטחון.
עוז מחייך וממשיך ללגום מהבירה. "לאחותנו קראו שני. היא נהרגה לפני שנים רבות בתאונת דרכים עם ההורים שלנו."
"אני מצטערת." מבטי המתנצל מופנה אל יוני. הוא ממצמץ בעיניו בחוסר סבלנות ומסיט את תשומת ליבו לעבר חלל הבר הריק. גוש מחניק מתפתח בגרוני. אני יכולה להבין ולחוש את הרגשת הבדידות והכאב שלו, כי אני חווה אותה בעצמי. הם נראים כמו שני גברים שדבר לא יכול להעיב על האנרגייה שלהם, אך מוות, מסתבר, גורם לכולנו צער.
"אז מה הסיפור שלך, קטנטונת?" עוז ממשיך לדובב אותי בנימה קלילה, רגליו הארוכות פרושות לפניו בנוחות, אדיש להתנהגותו הקשוחה של אחיו. עיניו מספרות שעבר המון בחייו, ולמרות זאת הוא עדיין מלא בשמחת חיים. איך הוא עושה את זה?
"איבדתי את אימא שלי לפני שבוע." אני משפילה את עיניי בכאב. המחלה הארורה לקחה ממני את הדבר הכי יקר בחיי והותירה אותי בודדה ומרוסקת. דמעות זולגות במורד לחיי ואני מוחה אותן בחטף. המילים הקשות שנפלטו מפי שוברות אותי באיטיות מייסרת, אני לא מסוגלת להמשיך בשיחה. הרגשות והתמודדויות של השבוע האחרון מציפים אותי. הדחקתי כל כך הרבה מהם. עיניי קופצות מיוני לאחיו. בלבול, חרדה וכאב עמוק משתוללים בתוכי. האחים מתבוננים בי בהבנה שקטה ומהנהנים קלות.
"יש לך בני משפחה נוספים?" יוני שואל ומפתיע אותי.
"לא, אני לבד." אני משפילה את פניי לבקבוק השתייה, אוחזת בו ומנסה לסובב את הפקק בקושי רב. יוני שולף מידי את הבקבוק, פותח אותו בקלות ומגיש לי. אני לוגמת מהשתייה המתוקה והמרעננת.
"יש לך לאן ללכת? כלומר, בית או חברים?" הוא מתנתק ממשענת הכיסא ומשעין את מרפקיו על השולחן.
"אימא שלי הורישה לי הכול, את העסק ואת הבית. החלטתי למכור את הבית, הוא גדול מדי עבורי, ובאופן זמני מיניתי את חברתי, מורן, לנהל את העסק עד שארגיש מוכנה לחזור." אני נושפת בחדות ומרגישה משוחררת יותר, המועקה מתפוגגת אט־אט. אני מבינה שחיפשתי לשוחח עם מישהו, סתם זר כדי שיהיה לי קל יותר לפרוק. האם אני שקופה כל כך? אני לא מסוגלת לדבר עם מורן כי היא מביטה בי ברחמים. זה מוציא אותי מדעתי.
"על איזה עסק מדובר?" עוז מתעניין.
"יש לי רשת מכוני יופי בכמה ערים בארץ. אני קוסמטיקאית מאז שאני זוכרת את עצמי." אני מחייכת אליהם. "אבל הייתי רוצה קצת חופש מהעיסוק הזה." כשאני בקליניקה, אני נזכרת באימא והקושי שלי מורגש, כבר כמה מטופלות התלוננו שאני עושה הפסקות ארוכות מדי ולא מספיקה לקבל את כולן בזמן.
לאחר כמה רגעים של שקט יוני מזדקף בכיסאו. "את נשמעת כמו אחת שזקוקה לשינוי. יש לי הצעה בשבילך." הוא נראה מתלבט לרגע ומביט באחיו. "אנחנו מחפשים מישהי אמינה שתוכל לנקות, לבשל ולכבס לנו. יש לנו דירה גדולה, ואנחנו לא מצליחים להשתלט על הכול. אנחנו עסוקים מאוד ופעמים רבות טסים לחו"ל מטעמי עבודה. תרצי לנסות?"
"תוכלי למכור את הדירה שלך, לעבור לגור אצלנו ועדיין לנהל את מכוני היופי," עוז מוסיף. "זאת לא עבודת החלומות, אבל בהחלט שינוי עבורך, גם אם תחליטי שהוא זמני."
הם צודקים, אני זקוקה לשינוי ולמעט חברה.
"את יודעת לבשל?" יוני שואל בסקרנות.
"כן," אני עונה מייד.
"בישול הוא הכי חשוב מבחינתי," הוא אומר בנחרצות ולוגם מהבירה שלו.
אני מחייכת ללא מאמץ. הם נחמדים ואני שוקלת את הצעתם ברצינות. "תוכלו להראות לי את הדירה שלכם?" אם הבית נראה מזמין ונעים אסכים להצעה. אני חייבת לעשות שינוי בחיי, אחרת אישאר מדוכאת לנצח. נכון, הם זרים, אבל אני מרגישה שההצעה שלהם מגיעה בזמן המתאים. האם אוכל לקחת את הסיכון? זה מוזר כי אין לי כלל תחושת פחד, רק צורך למלא את החללים הריקים האלה בליבי. האם זו הרפתקה או סיוט? התשובה לכך לא רלוונטית כרגע, כי התרגשות תופסת את מלוא המקום בנפשי.
שניהם מהנהנים בהתאמה. "תרצי שנזמין לך מונית או שתיסעי איתנו?" יוני שואל בזעף.
"אתה שוב כועס," אני אומרת. הגבר הזה זועף וממורמר רוב הזמן, כנראה אצטרך להכיר אותו טוב יותר בשביל להבין למה הוא כזה.
"נכון, כי אם אחותי הייתה בחיים, לא הייתי נותן לה ללכת איתנו. עוז, בוא נלך." הוא נוהם, נעמד וצועד צעדים ארוכים לעבר היציאה בלי להביט לאחור. אני יכולה להבין אותו, הגבר הזה תקוע עם כאב האובדן של משפחתו שנים רבות ולא מוכן לשחרר. האם גם לי מחכה גורל זהה? שמחת החיים לא תשוב והעצב יזרום בעורקיי לנצח?
"חבל, כבר חשבתי מה לבשל מחר," אני פולטת, המומה שאני מוכנה לשתף פעולה עם הטירוף הזה.
הוא נעצר לפתע בגבו אלינו. "על מה חשבת?" גופו הגדול נדרך בציפייה.
"צלי בתנור עם תפוחי אדמה," אני מחייכת ואומרת במתיקות. איכשהו, אני יודעת שתבשיל כזה יקנה אותו.
הוא נושף אוויר בקול ומשפיל את ראשו בכניעה. עוז, שיושב לצידי, צוחק בקול ונהנה לראות את אחיו חסר אונים מול מנת בשר טעימה.
"תזיזו את עצמכם! כבר מאוחר," יוני אומר בחוסר סבלנות מובהק. עוז ואני נעמדים, מביטים זה בזה ומחייכים.


ג'יפ ההאמר שלהם מרווח ונראה חדש. לא חשבתי שמרוויחים כל כך הרבה כסף מבר במרכז העיר. אנחנו נכנסים לחניון תת־קרקעי של גורד שחקים יוקרתי מאוד. יוני נוהג לאט ובטוח, נראה שהוא מתאמץ, כאילו מתחשק לו לסחוט את דוושת הדלק, אבל הוא מתאפק. עוז פותח את דלת הרכב וממתין בסבלנות שאצא. אנחנו צועדים יחד למעלית שנפתחת מייד, החלל בתוכה רחב ומעוצב בטוב טעם. יוני מוציא מכיסו כרטיס זהוב ומצמיד אותו ללוח קטן שעל קיר המעלית. אין לחצנים? האור האדום שמעל דלת המעלית משתנה לירוק והדלתות נסגרות. המעלית מתחילה לעלות במהירות וזה גורם לי לסחרחורת קלה, אני פוסעת לאחור ומניחה את כף ידי על מצחי בהיסח דעת. עוז אוחז במותניי באינסטינקט מהיר ואני נעזרת באחיזתו החזקה ומתייצבת. אני מביטה בו בהכרת תודה והוא מחייך אליי חיוך יהיר ומעצבן. אני לא מספיקה להגיב וכבר דלתות המעלית נפתחות ואנחנו נכנסים היישר לתוך סלון מרווח ויוקרתי בעל חלונות רחבים ונוף מהפנט, בקומת הפנטהאוז. הריהוט גברי ופרקטי, אך חמים מאוד ומזמין.
"שני, ברוכה הבאה לביתנו. בבקשה, שבי היכן שתרצי. אני אביא משהו קל לשתות." יוני מחווה בראשו לעבר הספות הפזורות במרכז הסלון וניגש למטבח שנמצא בצד האחר.
לפתע עוברת בגופי צמרמורת. האם נפלתי בפח והם ינסו לפגוע בי למרות הכול? לעולם לא אצליח לגבור על שני גברים חזקים וגדולים כל כך. גם לימודי ההגנה עצמית שאני מתרגלת לא יעזרו במצב הנוכחי. אני שואפת עמוק ומתיישבת בכורסה רחבה שנראית נוחה ורכה במיוחד. גופי שוקע בה ונרגע מעט. יוני ועוז מתיישבים מולי בספה דו־מושבית בצבע כחול נייבי.
"מה את רוצה לשתות?" הם שואלים בו־זמנית ומגחכים.
אני מחייכת ומצביעה על הבקבוק הסגול שבקצה שולחן העץ. יוני מוזג לתוך כוס ארוכה ושקופה מיץ ענבים קר ומגיש לי אותה.
"תודה," אני אומרת ולוגמת לגימה קצרה.
"למה הגעת לבר לבדך?" יוני רוכן לכיווני בהתעניינות כשמרפקיו על ירכיו.
אני לוגמת מהמיץ באדישות, אך פעימות ליבי מתגברות מהשאלה הטעונה. "חשבתי שאם אצא אוכל לשחרר מעט את המחשבות וכך אצליח אולי לישון כמה שעות. אני לא זוכרת מתי ישנתי שעה רצופה אחת בשבועות האחרונים." שבועות שלמים שכבתי לצד אימא בבית החולים. ידעתי שזה הסוף, אבל לא ויתרתי ולרגע לא התייאשתי. קניתי לה פאה, איפרתי אותה, ולמרות הרזון שלה היא עדיין הייתה יפהפייה ומלאה בשלווה. המבט שבעיניהם גורם לרעד בגופי, הם לא מרחמים עליי, אלא מזדהים איתי וזה ממלא אותי בתחושת שייכות בלתי מוסברת.
עוז מתרומם, מתקרב אליי ומשתופף על ברכיו צמוד לרגליי. עיניו החומות מכילות את כאבי. אנחנו לא מכירים זה את זה, אבל האנרגייה שזורמת ממבטו מספיקה לי כדי לבטוח בו ולחלוק עימו מעט מהכאב שלי. הוא מסוגל לשאת אותו עבורי.
"תוכלי להישאר כאן כבר הלילה. אני מבטיח לך שאת בטוחה ומוגנת אצלנו." משהו בקולו נשמע מוכר ושלו. אני בוהה בו ומחשבותיי על החלטותיה של אימי מצערות אותי. אבי הלך לעולמו, כשעוד התפתחתי בבטנה, והיא החליטה שתישאר אלמנה לנצח. ככל שעבר הזמן קיבלתי את העובדה שלא יהיו לי אחים, אבל תמיד ייחלתי לאח או אחות שנחלוק את חיינו, נגן זה על זה ונחווה חוויות משותפות. "את תראי שתתחזקי. אנחנו נעזור לך," הוא ממשיך לומר ברכות שלא מתאימה לנראות המאיימת שלו. אני שומטת את ראשי, הכאב חזק מדי. הוא מניח זרוע על כתפי. "זה בסדר, את יכולה לבכות," הוא אומר בהבנה.
ליבי דוהר במהירות מסחררת, הדמעות חונקות את גרוני עד שהן זולגות בקצב במורד לחיי. שפתיי רוטטות ביפחות שקטות שמאפשרות לנפשי להתנקות מעט. אני מקבלת את דבריו של עוז ונשענת על חזהו, סופגת את חומו ואת הביטחון שהוא מציע. הוא לא מרפה ממני ומלטף את גבי בעדינות. כשאני נרגעת מעט הוא מוביל אותי לפנים הבית. יוני הולך לפנינו ופותח דלת לבנה אחת מיני רבות שנראה שיש בבית.
"זה החדר החדש שלך, שני, אני מקווה שתאהבי אותו. יש בבית עוד ארבעה חדרים פנויים, אם תרצי להחליף, אין בעיה. תוכלי לעצב אותו איך שתרצי ולהחליף ריהוט. תרגישי חופשי, כסף הוא לא מגבלה עבורנו. נוכל לפתוח חשבון בנק על שמך או שתעבירי לנו את פרטי החשבון שלך שנוכל לשלם לך את השכר שלך. את יכולה לראות את עצמך בתור בת בית כאן," עוז אומר בקולו העמוק. למה הם טובים אליי כל כך?
"יוני, תביא לשני את אחת מהחולצות שלי. היא תלבש אותה לאחר שתתקלח," עוז אומר ויוני יוצא מהחדר בזעף. "מחר נלך להביא את הציוד שלך, לא יחסר לך כאן כלום." נראה שיוני עדיין לא שלם עם ההחלטה שאגור כאן. איאלץ להוכיח את כישורי הבישול שלי כבר מחר ואולי הוא יתרכך מעט. אם זה לא יצליח, אוותר ואחזור הביתה למרות הקושי שבבדידות.
אני מתבוננת סביבי. החדר מושלם ורחב ידיים. אני מסיירת בו וסוקרת אותו. חדר הארונות ענק וריק, ובחדר הרחצה יש שירותים שהם רק שלי. חלום! המיטה הענקית מוצעת במצעים לבנים, נקיים וחדשים למראה. מהחלון הגדול נשקפים הירח והכוכבים. אני מרגישה שלמה שוב. למרות חוסר ההיגיון הברור בסיטואציה עם האחים רדימו אני מרגישה שאני במקום הנכון. יוני חוזר ומתקרב אליי בצעדים בטוחים, מגיש לי חולצה שחורה שנראית גדולה מאוד. אני משערת שהיא אמורה להיות כותונת הלילה שלי.
"אנחנו נחזור בעוד כמה דקות. בינתיים תתקלחי ותיכנסי למיטה. השעה כבר שלוש בלילה." האחים יוצאים מהחדר וסוגרים את הדלת אחריהם, מותירים אותי לבד בחדרי החדש. אני מריחה את החולצה וריחו של עוז חודר לאפי. אני מחייכת ונכנסת לחדר הרחצה, מופתעת לגלות שהמקלחת מאורגנת ומלאה בתכשירים משובחים ובמגבות רכות. המים שוטפים מעליי את המועקה ואני מתמלאת אך ורק בחום ובשלווה. כאשר המקלחת הופכת לחדר אדים בריח סחלב, אני יוצאת לעבר המיטה שלי לבושה בחולצה הנוחה של עוז המגיעה עד ברכיי. אני מגלה את האחים יושבים בשקט על קצה המיטה ומתבוננים בי חוצה את החדר לעבר המיטה. אני מתעלמת מהם במבוכה קלה, מסיטה את השמיכה ומחליקה לתוך החום והרכות ששמיכת פוך אמיתי יכולה להציע. יוני ניגש לכבות את האור ועוז נעמד במפתן הדלת, ממתין לאחיו. אני שוכבת ללא תזוזה כמעט, מעט מפוחדת. הרגשה מוזרה חולפת בי. איך הגעתי לכאן? הסיטואציה דמיונית לחלוטין. הם זרים, אך לא מתנהגים ככאלה. אנתח את רגשותיי מחר ואבהיר את מחשבותיי, כרגע איני מסוגלת להתמקד בדבר.
"לילה טוב, קטנטונת. תישני. את מוגנת, אנחנו כאן בשבילך בחדרים הסמוכים אם תצטרכי משהו." קולו של עוז שקט, אך מעיר אותי ממחשבותיי. אני מכסה את עצמי עד הסנטר, שוקעת במזרן ולהפתעתי נרדמת במהרה.