מבוא


אכן, אין ערך גבוהה מהיוגה,


אין טוב גבוה מהיוגה,


אין עידון גבוה מהיוגה;


אין דבר הגבוה מהיוגה.


יוֹגָשִיקָהָה־אוּפָּנִישָד I.67


פטנג'לי והספרות הפרשנית


למעשה, דבר אינו ידוע על מחבר הטקסט שלנו, לפחות לא דבר בעל מידה של ודאות היסטורית. על פי מסורות של מלומדים מקומיים, פטנג'לי זהה לכאורה לדקדקן סנסקריט ידוע בעל אותו שם, שחי בתקופה כלשהי במאה השנייה לפני הספירה. האגדה, לעומת זאת, רואה בו גלגול של מלך הנחשים אָנָנְטָה, התגלות של האל וִישְנוּ, שלפי האמונה מכתר את כדור הארץ.


לזיהוי זה יש לכל הפחות חשיבות סמלית. זאת מכיוון שגזע הנחשים, שאָנָנְטָה או שֵשָה עומד בראשו, קשור במיתולוגיה לשמירה על התורה האזוטרית, ויוגה כמובן היא מסורת סודית במלוא מובן המילה. פרשנויות אחרות אפשריות, אבל גם הן חסרות ביסוס היסטורי. כאן אנו יכולים לציין את הבורות העמוקה שלנו לגבי האישיות ההיסטורית של מחבר היוגה־סוטרה, ורק לאשר מחדש את הממצאים של מלומדים קודמים, שלפיהם פטנג'לי והדקדקן הנושא את אותו שם, אינם זהים. בין השניים מפרידות ארבע או חמש מאות שנים, שהרי היוגה־סוטרה היא תוצר של המאה השלישית לספירה הנוצרית.


עבור הקהל המערבי שרגיל לביוגרפיות די מפורטות של גיבורי הספרות שלו, אנונימיות כזו אינה מובנת. בהודו, לעומת זאת, זהו הכלל ולא היוצא מן הכלל. הדמיון העממי היה חופשי לגמרי לייחס חיבורים אנונימיים כאלה לכותבים ידועים ואפילו לדמויות מיתולוגיות לחלוטין, כאלה שלא יתכן שהיה להם קשר לחיבורם. לדוגמא, מאמינים שוְיָאסָה מסוים (הפירוש המילולי של השם הוא: מלקט ומשווה כתבים) חיבר את הוֶדוֹת* וחיבר לא רק את האפוס* הלאומי הגדול, הכולל את המסה הידועה ביותר שלו הבְּהָגָוָד־גִיתָא*, אלא גם את ספרות הפּוראנה רחבת־היריעה, ולא פחות מאשר את הפרשנות העתיקה והחשובה ביותר ליוגה־סוטרה, הבְּהָשְיָה.


יהיה אשר יהיה השם האמיתי של מחבר היוֹגָה־בְּהָשְיָה, לא סביר שהוא היה תומך של אסכולת היוגה של פטנג'לי. יש סיבה לחשוב שהוא בעצם היה שייך לאסכולת סָמְקְהְיָה מסוימת. כמצופה, הידע שלו על שיטת היוגה כפי שתוארה באפוריזמים היא של זר אמפתי — וזה כנראה המקרה גם ביחס לפרשנים האחרים. אי אפשר לומר על אחד מפרשני הסנסקריט הקיימים שהיה חסיד האסכולה של פטנג'לי. הדבר מעלה את השאלה האם פטנג'לי ממש ייסד אסכולה כזו, או האם הוא היה פשוט יוגין בעל דרך עצמאית אשר מלבד חיבור אפוריזמים לא עסק בהוראה כלשהי, וכך לא השאיר אחריו תלמידים שימשיכו את מסורת היוגה שלו, הניכרת באחידותה האינטלקטואלית.


האלטרנטיבה השנייה עושה רושם שאינו מתקבל על הדעת. ראשית, פטנג'לי מוכרח היה להיות דמות חשובה דיה במסורת היוגית בכללותה כדי לשקול אפילו לייצר לקט אפוריסטי מוסמך, ומכאן שבוודאי היו לו תלמידים רבים הלהוטים ללמוד ממנו. שנית, גם נראה קצת בלתי סביר שמקרב כל אותם חסידים לא היה אחד שהמשיך את המסורת. לאמיתו של דבר, סוואמי הָרִיהָרָנָנְדָה אָרָנְיָה, (1869-1947), מחבר פרשנות סנסקריטית ליוגה־סוטרה מן העת האחרונה טען שהמורה שלו, סוואמי טְרִילוֹקִי אָרָנְיָה, היה חבר מכובד בשושלת גורואים של יוגה שהוקמה על ידי פטנג'לי. בהתחשב בכך שהפרשנות של סוואמי הָרִיהָרָנָנְדָה לא ממש מחדשת משהו, לא נראה סביר שמסורת הפָּרָמְפָּרָה המיוחדת שלו שעברה בעל פה, או ששושלת ממשיכי דרכו שימרה ידע נוסף כלשהו ביחס למסגרת התיאורטית של היוגה הקלאסית. ישנה בכל זאת סבירות קלושה, שבמקום כלשהו באחת הספריות ההודיות, בין אלפים (פשוטו כמשמעו) של כתבי יד שלא נקראו, יש עדיין העתק של פרשנות סנסקריט שנכתבה על ידי תלמיד של פטנג'לי. מצד שני, אולי לא היה חיבור כזה מעולם, מה שעודד מלומדים ממסורות לא־יוגיות, כמו וְיָאסָה ווָאצָ'סְפָּטִי מִישְרָה, לחבר פרשנויות פחות או יותר מקוריות ליוגה־סוטרה.


כפרשנות העתיקה ביותר, היוֹגָה­־בְּהָשְיָה מספקת את המפתח לכל הפרשנים האחרים. יותר מכל הפרשנים המאוחרים, וְיָאסָה נראה מצוי למדי בהיבטים המעשיים של היוגה, מה שעודד לפחות מלומד אחד, ג. וו. האואר (1958), לראות בו יוגין־מתרגל (למרות שעם רקע סָמְקְהְיָה שונה). יתכן שהפרשן האקדמי ביותר הוא וָאצָ'סְפָּטִי מִישְרָה, חכם הודי בן המאה התשיעית שכתב חיבורים מבריקים על הפילוסופיה של הסָמְקְהְיָה והוֵדָנְטָה ואסכולות פילוסופיות אחרות. מאתים שנה לאחר מכן, המלך בְּהוֹגָ'ה כתב פרשנות בשם רָאגָ'ה־מָרְטָנְדָה, שההשראה לה הייתה במידה רבה הניסיונות הפרשניים של וְיָאסָה ושל וָאצָ'סְפָּטִי מִישְרָה. וִיגְ'נָנָה בְּהִיקְשוּ היה גם הוא פילוסוף מכובד, שמלבד חיבורים הֵיצגיים רבים ומקוריים ביותר, כתב גם פרשנות מפורטת ליוגה־סוטרה הנקראת יוֹגָה־וָרְטִיקָה, וכן תקציר של פרשנות רחבת־מימדים זו, היוֹגָה־סָרָה־סָמְגְרָהָה. (פירושים ופרשנויות אחרים אשר באו בעקבותיהם, מבטאים דרגות משתנות של תובנה ומקוריות, למרות שהם לעיתים קרובות מערפלים את עולם המושגים המורכב, שתואר באופן כה תמציתי באפוריזמים של פטנג'לי, במקום לנסוך עליו אור).


בקריאה חוזרת ונשנית של היוגה־סוטרה מתחילים לחבר דימוי או פרופיל מנטאלי, די היפותטי, של המחבר שלה. זהו דיוקנו של הוגה־דעות סיסטמטי בעל קו מחשבה מסורתי, מטאפיסיקן פרקטי, בהיר ומדויק בנוסחאותיו, לא מתלהב יתר על המידה להיכנס לפולמוס עם אסכולות אחרות, ובאופן ברור מבוסס היטב בתרגול היוגה. עבודתו בולטת במזגה קר־הרוח. לא ניתן להסביר זאת על ידי התמציתיות הקיצונית של הסגנון האפוריסטי שלה לבדה. אחרי הכול, פַּסְקָל הצליח להעביר דימויים רגשיים חזקים על ידי שימוש באותה שיטה. אלא שההעדר הבולט של רגשנות כלשהי ביוגה־סוטרה חייב להיות מוסבר על ידי הפילוסופיה של המחבר, הקשורה למימד קיום אחר, ותכונות אישיות של יוגין ופורש אמיתי.


פטנג'לי הוא הוכחה ברורה לעובדה שאפשר לגשת למיסטיקה באופן רציונלי, ולא פחות חשוב, שגילוי עניין בהתבוננות ועיסוק אינטלקטואלי — שניהם יכולים להשתלב בצורה מוצלחת באדם אחד. הלקח הזה אינו חדש, מכיוון שהוא כבר מזמן נלמד בהקשר של הנצרות, על ידי תיאולוגים ומיסטיקנים כדוגמת אוגוסטין הקדוש ומייסטר אֵקֶהָרְט. הם ופטנג'לי, ממחישים אמיתה נוספת, והיא שטיפוח התבוננות מיסטית פנימה אינה מנוגדת, בעיקרון, לממסד — הבחנה רלוונטית במיוחד בתקופה בה מיסטיקנים נוטים להיות מעורבים במחאה חברתית ואף במיליטנטיות.


מושגים פילוסופיים בקְרִיָה־יוֹגָה


כדי להימנע מחפיפה מיותרת עם החומר המוצג בספרי The Essence of Yoga, להלן אגביל את עצמי לתיאור קצר של הנקודות העיקריות בפילוסופיה של פטנג'לי. לחדשים בתחום, או לזקוקים לרענון בנוגע להיסטוריה, לספרות ולאסכולות יוגה מרכזיות, מומלץ ביותר לקרוא את הספר The Yoga TradItIon לצורך מידע רקע הכרחי.


ה'פילוסופיה' המוסברת ביוגה־סוטרה היא, למען האמת, יותר ממה שמבינים בדרך כלל ממונח זה. זו לא רק מערכת היגדים קשורים לוגית העוסקת במשמעות המציאות בכללותה (שהיא הגדרה אפשרית אחת לפילוסופיה). היא מכילה גם צווים מוסריים קשוחים, ומעל הכול, כוללת שיטה לשינוי מובנה של התודעה במטרה האולטימטיבית של השגת 'שחרור' או 'הגשמת־העצמיות', המוצבים על־ידי האתיקה של היוגה כ'טוב העליון'. אין להתייחס להיבטים שונים אלה באופן נפרד, פרט למטרות אנליטיות, על מנת להבין טוב יותר כיצד כל המערכת משתלבת יחד.


פילוסופיה, כתרגיל בחשיבה אבסטרקטית טהורה, שנותרת ללא השלכות בחיי היומיום, היא לא דבר שפטנג'לי או כל יוגין אחר היה מסכים אתו. תפיסתם את הפילוסופיה כנראה דומה יותר לסוג החקירה רחבת־האופקים ש'אהבת החכמה' ייצגה במקור. עם זאת, 'החכמה' (סוֹפְיָה) המבוקשת ביוגה עולה על סוג ההבנה מלאת ההשראה שסוקרטס ותלמידיו חתרו אליה. פטנג'לי מתעניין באותו מקור של כל הידע, או של האפשרות לידע, כלומר: בתודעת־השורש שאותה הוא מכנה פּוּרוּשָה, דְרָשְטְרִי, צִ'יטִי־שָקְטִי וסְוָאמִין. זהו לכל הדעות מושג קשה להבנה, שהציק למספר פסיכולוגים ופילוסופים בעבר הלא־רחוק, אזכיר רק את וויליאם ג'יימס, קרל גוסטב יונג וז'אן פול סארטר. חלק דחו את המושג כחסר־תועלת או בדיוני, אחרים ניסו למצוא בו הגיון על ידי כך שפֵרשו אותו מחדש, ואחדים הודו במבוכתם המוחלטת. אין זה המקום לבחון מחדש את הטיעונים השונים בעד ונגד, שהועלו על ידי הוגי דעות אלה. ענייננו הוא להבין מהי משמעות מושג זה בהקשר החשיבה של פטנג'לי.


כאן יש לתת את הדעת לעובדה חשובה ביותר, והיא שמושג מפתח זה ביוגה הוא לא תוצר של השערות ערטילאיות בלבד כדוגמת הרעיון של 'סריג לא־דיסטריביוטיבי' (non-dIstrIbutIve lattIce), שפותח על ידי לוגיקנים. אלא שהמושג פּוּרוּשָה נוסח כדי להסביר סוג מסוים של חוויה, או של מציאות נחווית, שבה פוגשים בשיא התהליך היוגי של אינטריוריזציה*. כך שזהו מושג שיש לו אסמכתא ממשית. כל פירוש אחר לא רק פועל בניגוד להסבר הניתן על ידי היוגינים עצמם, אלא גם מתמזג עם העמדה השטחית אשר מצמצמת חוויות של יוגינים להלוצינציות (הזיות), או לכל היותר, לפונקציות מוחיות בלבד. לפיכך, השאלה בעצם אינה האם הפּוּרוּשָה של היוגין היא אמיתית או דמיונית, אלא האם ההמשגה של החוויה שאותה מייצג המושג, באשר היא, מספקת או לא, או בניסוח שונה: מה סוג החוויה שהמושג אמור לתאר.


הסיבה שבגללה איני מוכן אפילו לשקול את האפשרות שהמושג 'פּוּרוּשָה' רק מייצג מילה חסרת משמעות, כפי שכל פוזיטיביסט* מעשי נוטה לטעון, היא שהדבר יאלץ אותי להכחיש, ללא סיבה מספקת, את תוקף עדותם של אלפי אנשים בגילים שונים וממדינות שונות, וכך להשליך לערמת האשפה חלק משמעותי של חוויה אנושית כוללת. בייחוד בתקופה שלנו, שבה חלק גדול מהרגש, מהחשיבה ומההתנהגות שלנו 'הוקפא' סביב מספר נושאים צרים — מין, סטטוס, עבודה קשה ולא מספקת, צפייה פסיבית וכיו"ב — יהיה זה חסר הגיון להודות בגישה מצמצמת כלשהי אשר מבקשת לתרץ חוויה שבאופן ברור קוראת תיגר על אותו בסיס של סגנון החיים המודרני, ושעשויה להיות אמצעי לכונן מחדש תפיסה מספקת יותר של האדם.


אם פּוּרוּשָה היא לא רק מושג חלול אלא סמל לחוויה, שתוכנה הוא דבר אמיתי ולא דמיוני, אנו מובלים לדון בשאלה של ההתאמה בין המושג לבין המציאות שאותה הוא נועד לבטא. ליתר דיוק, אנו חייבים לשאול את עצמנו האם החוויה שמתויגת כ'פּוּרוּשָה' זהה לחוויה שמתויגת כ"פּוּרוּשָה" בחשיבה של הסָמְקְהְיָה, אָטְמָן או בְּרָהְמָן בוֵדָנְטָה, נִירְוָנָה בבודהיזם או "האל" במיסטיקה הנוצרית. המאמינים באחידות הטרנסצנדנטלית* של התנסויות טרנספרסונליות* תקיפים בעמדתם שכל הכינויים האלה מתייחסים למציאות אחת זהה, ושהם בעיקרו של דבר, ווריאציות של אותה חוויה. אלה טוענים, שהשוני במונחים ובמושגים שהם מייצגים, נובע מהטיות פילוסופיות או העדפות לשוניות של המנסחים אותם. הסבר זה הוא פשטני מדי. אין בו כדי להסביר מדוע התיאורים של החוויה האחידה־כביכול שונים זה מזה לעיתים קרובות באופן ניכר. עובדה זו נותרת בלתי מובנת אלא אם כן מניחים שאין חוויה יחידה אחת, שמתויגת באופן שונה, אלא חוויות נבדלות אחדות עם מספר מאפיינים משותפים. ברור כי זהו לא רק סוג של התחכמות מערבית מן העובדה שבעיה זו הוכרה מזמן על ידי הוגי הדעות ההודים עצמם.


לעיתים גם הועלה הרעיון, שאף על פי שהמציאות המונחת בבסיס חוויות נשגבות אלה היא בכל מקרה זהה, המשגתן במגוון דרכים כזה היא הודות ליכולת האינדיבידואלית של היוגין, איש הוֵדָנְטָה או המיסטיקן. לעיתים לא נדירות, אסכולה אחת שמה את מטרתה מעל כל האחרות בטענה שהיא מייצגת חוויה גבוהה יותר או המשגה טובה יותר מאלו הניתנות על ידי האסכולות היריבות. אנלוגיה הלקוחה מהחשיבה המדעית המערבית עשויה לעזור לנו להבין תופעה זו. לפני קופרניקוס, מיליוני אנשים תפסו את כדור הארץ כדיסקית שטוחה שמעליה מתקמרת כיפת השמים. קופרניקוס תאר אותו ככדור המסתובב במסלולים בלתי פוסקים סביב השמש. כיום אנו יודעים (ממשיגים) את הגלובוס כגאואיד (כדור לא מושלם במידת־מה) הנע במהירות בתוך חלל ריק (או כמעט ריק) במסלול לא ממש מושלם (הוא 'מתנודד'). כיצד יראו האסטרונומים של המחר את המכאניקה הפלנטרית — איש לא יכול לומר. האמת היא אפוא ההערכה הקונספטואלית הטובה ביותר למציאות הנגישה לנו. כמובן, עד שלא טיפסנו לאותם גבהים כמו היוגינים והמיסטיקנים של המזרח והמערב, אנו חייבים לחדול מכל שיפוט לגבי מידת האמת שבהסבריהם. כל שאנו יכולים לעשות הוא להעיר לגבי העקביות הלוגית הטבועה בהם, או העדרה, ולבחון את סבירותם בתוך המסגרת הכוללת של תיעוד חוויות טרנספרסונליות שיש בידינו. זוהי משימתו האדירה של מחקר השוואתי עתידי לתעד את השונות הגדולה בסוג חוויה זה, ולמצוא מסגרת מבנית כלשהי, שבה כל החוויות השונות הללו יכולות למצוא מקום.


חזרה לפילוסופיה של פטנג'לי. הוא קובע שתי קביעות יסודיות לגבי הפּוּרוּשָה. לפי הראשונה הפּוּרוּשָה היא, באופן חד־משמעי, אמיתית. היא למעשה אמיתית יותר מכל דבר שבו נתקלים בחוויה הרגילה. הטענה השנייה היא שהפּוּרוּשָה היא טבעו המהותי של האדם, ובתור שכזו היא יעד בעל ערך רב יותר מכל שאיפה אנושית. שתי הנחות אלה — הטענה האונטולוגית* לגבי הממשות העליונה של הפּוּרוּשָה, והטענה האקסיולוגית* הנוגעת לערכיות העליונה שלה, הן בלתי נפרדות. פּוּרוּשָה היא ערך עליון, ה-summum bonum, בדיוק בגלל שהיא הממשות הגבוהה ביותר, או ליתר דיוק, כי היא נחווית כממשות הגבוהה ביותר, ולהיפך.


בעיקרו של דבר, אותו רעיון נמצא באסכולות פילוסופיות (דָרְשָנוֹת) אחרות. בחלק מהטקסטים הוֵדָנְטִים, האָטְמָן (המקביל, אם כי לא זהה, לפּוּרוּשָה) נחשב בעצם לנִיהְשְרֵיָסָה או ל'טוב העליון'. כפי שאחד המלומדים ניסח זאת בתמציתיות במסורות הסוטריולוגיות של הודו: "העניין האולטימטיבי של האדם הוא האדם".1 כלומר המטרה הגבוהה ביותר שאדם יכול וצריך לשאוף לה, אינה טמונה בעולם החיצוני אלא בתוך עצמו, בלב ההוויה שלו. אך כיצד אדם יכול להפוך את עצמו למושא המוטיבציה שלו? האם אין זה אלא אגואיזם מוחלט? אם לענות על שאלה זו מנקודת המבט של היוגה הקלאסית — ויש תשובות אחרות אפשריות! — פטנג'לי לא היה מכחיש את היסוד האגואיסטי הכלול בהוראתו להגשים את העצמיות או את תודעת־השורש. כל בעלי החיים משמרים את חייהם עצמם על ידי כך שהם ניזונים מחייהם של אחרים, הן במובן המטפורי והן המילולי. הרצון לחיות (אָבְּהִינִיוֵשָה), מציין פטנג'לי (II.9), מושרש אפילו אצל החכם אשר הפנה את ליבו ואת מחשבתו הרחק מדברים ארציים, זה המתכחש לחיים כשלעצמם. מאבק היוגי לגלות את העצמיות האמיתית שלו היא לפיכך נטולת כל אנוכיות. באופן טבעי, יש הבדל גדול בין האגואיזם המתגלה, נניח, בתאווה לכוח או לתחושה, לבין האגואיזם הנדרש במאמץ היוגי לצאת ממעגל קסמים זה אחת ולתמיד. האגו הוא דבר הקשור למערכת גוף־נפש מסוימת, אך העצמיות היא מעבר למרחב ולזמן. לפיכך מתייחסים אליה לעיתים כאל העצמיות הטרנסצנדנטלית או 'הגבוהה יותר', בשונה מהעצמיות הפנומנלית* או 'הנמוכה יותר' (או אגו, או אישיות).


יתכן כי צו בלתי־מותנה זה להגשמת־העצמיות, המשתמע מהפילוסופיה של פטנג'לי, הוא מֻטֶּה מדי. הואיל ופטנג'לי עושה הבחנה כה נחרצת בין העצמיות והלא־עצמיות (דהיינו: ההוויה), בהתייחסו לראשונה כאל ערך אולטימטיבי, הוא נאלץ להורות צורה של חירות, שהנחת היסוד שלה היא הכחדה טוטאלית של האדם כפי שאנו מכירים אותו.


גם אם אנו משוכנעים בממשות הפּוּרוּשָה, על סמך מה עלינו לקבל את הרעיון שהגשמת־העצמיות, כפי שהורתה על ידי פטנג'לי, אכן מהווה את הערך הגבוה ביותר שאנו יכולים לשאוף אליו? האם הגשמת ערך זה לא מתרחשת יחד עם הכחדתנו כישויות במרחב ובזמן? מדוע אידיאל כזה צריך לקסום לנו? אפשר להסיק שהצורה של הגשמת־העצמיות, שעודדה על ידי פטנג'לי היא אכן מסוג קיצוני זה, על פי האפוריזם האחרון שלו (IV.34), העוסק בספיגתם של רכיבי היסוד חזרה אל מקור־היקום*. בכך נרמז שיש להבין את החירות, המושגת בעקבות ביטולו הטוטאלי של האורגניזם, ככוללת הן את החיים הארציים והן את החיים הפסיכו־מנטאליים. גרסה מתונה יותר להגשמת־העצמיות או לחירות הורתה באסכולות וֵדָנְטָה מסוימות, שבהן נעשית הבחנה בין גִ'יוָן־מוּקְטִי או שחרור בחיים לבין וִידֵהָה־מוּקְטִי או שחרור במוות. האידיאל של שחרור בחיים מבוסס על התובנה שהגשמת־העצמיות היא ממילא אירוע שמתקיים מעבר למרחב וזמן, ולכן האורגניזם כלל לא מעורב, ומכאן שלא דרושה הכחדה פיזית או מנטאלית קודם לשחרור. גישה זו היא פחות קיצונית, אך עם זאת בעייתית באותה מידה.


בין אם נשקול את האפשרות לשחרור בחיים או שחרור אחרי השלכת הגוף, עדיין עלינו לענות על השאלה ההתחלתית: מדוע העצמיות מהווה את הערך האולטימטיבי? מדוע איננו מתבקשים לחתור לאמת, לידע, יופי או אושר? אני סבור שכל הדְרָשְנוֹת נותנות תשובה זהה לשאלה מכריעה זו: הערך העליון של הגשמת־העצמיות נעוץ בעובדה שהעצמיות היא הממשות היחידה שתישאר אחרי שכל דבר אחר יישחק ויימחה עם הזמן. אמונה זו מבוטאת בקלאסיקת יוגה גדולה אחרת, הבְּהָגָוָד־גִיתָא (II.20) במילים הבאות: "היא לעולם לא נולדה או מתה. היא לא התהוותה, ולעולם גם לא תתהווה. (עצמיות) קדומה זו לא נולדה, היא נצחית ואינסופית. היא אינה נקטלת, כשהגוף נקטל."


בניגוד לעולם המשתנה ללא הרף, העצמיות יציבה תמיד. כפי שפטנג'לי מנסח זאת (IV.18): העצמיות היא היודע, זו המאופיינת באי־השתנות (אָפָּרִינָמִיטְוָה). ביציבות האיתנה הזו של העצמיות הפנימית ביותר שלנו, רואה פטנג'לי את ערכה הגדול כתרופת־פלא לחיסול המצב האנושי אחוז־החרדה שלנו. הגשמה של תודעת־השורש פירושה התגברות על כל פחד, כל מחלה, כל ניורוזה. אך, כפי שכבר ציינתי, הנחת היסוד בהתגברות זו היא הפניית עורף לכל הדברים בעולם, לחיים עצמם. הגישה של פטנג'לי היא אינה דרך לחיות בעולם חופשי מפחד ממוות או אובדן מכל סוג, אלא השגת מימד קיום אחר, שבו למעשה כבר לא מתקבל כלל על הדעת לדבר על פחד או על הסרתו. השתנות הטבע האנושי כפי שתוארה ביוגה הקלאסית היא בהחלט תהליך של שלילת כל דבר שבאופן רגיל נחשב לאנושי.


תצורה־מחדש קיצונית כזו של האדם — יש גם שיקראו לה דה־הומניזציה* — כלל לא קוסמת לכל אחד, וללא ספק רבים באופן טבעי ידחו עמדה זו. תהיה אשר תהיה נטייתנו האישית בעניין זה, בין אם אנו בעד או נגד סוג זה של חירות מתוך מימד קיום אחר, אל לנו לדחות במחי יד את האפשרות של צורת חירות זו או אחרת.


באופן כללי, הוגי הדעות והנביאים ההודים נטו להתייחס לאידיאל של הגשמת־העצמיות בחיים כמטרה נחשקת יותר, ונראה לי שאולי גם מספקת יותר מבחינה פילוסופית, ולו רק בגלל שהיא נראית כגישה מובנת ואינטגרלית יותר מבין השתיים. אם אנו יכולים לגלות את העצמיות שלנו ולהישאר פעילים בעולם, כל עוד הדבר אפשרי, בוודאי שזו מטרה מעוררת השראה יותר מאשר טרנסצנדנטיות גרידא. הכרה זו היא שהובילה להתפתחויות במָהָיָאנָה*־בּודְהִיזְם הקשורות לאידיאל המהולל של בּוֹדְהִיסָטְּוָה, הישות המוארת, שמוותרת על הזכות לחירות למען טובתם הרוחנית של ישויות בעלות תודעה אחרות. אף על פי כן, זאת כנראה לא העמדה של פטנג'לי. לפיו, טבעו האמיתי של האדם הוא העצמיות הנצחית, והקיום שלה במרחב ובזמן הוא רק תופעת־לוואי בלתי רצויה. מסיבה לגמרי לא מוסברת כלשהי, עצמיות טהורה ובלתי־משתנה זו מזהה עצמה עם אורגניזם מסוים. זיהוי מוטעה זה הוא הסיבה לכל מחלות בני האדם. הדרך לשים קץ לסבלו היא על ידי התעמקות־עצמית, על ידי הסרת כל הזהויות הבדויות וניתוצן, עד שהעצמיות 'מתגלית' מתוך ערימה רב־שכבתית של הריסות פסיכו־מנטאליות.


ישנה אלטרנטיבה למודל הדואליסטי של פטנג'לי, אשר מבוסס על דיכוטומיה חסרת פשרות בין העצמיות (או העצמיויות) וההוויה. זהו מושג 'ספקטרום התודעה' של קן ווילבר (1977) — רעיון שנוסח לראשונה על ידי החלוץ האמריקאי הידוע בתחום הפסיכולוגיה, וויליאם ג'יימס. באנלוגיה לספקטרום אלקטרו־מגנטי בפיסיקה, ווילבר מציע שניתן, באופן מועיל, לראות את רמות התודעה השונות, כפי שתוארו על ידי פסיכולוגים (במובן הרחב ביותר של המושג) מהמערב ומהמזרח, כחלקים ('רצועות') של ספקטרום אחד. "מתוך אינספור רמות אפשריות שהפכו נגישות עבורנו באמצעות הגילויים של פסיכואנליזה, יוֹגָצָ'ארָה־בּוּדְהִיזם, אנליזה יונגאנית, וֵדָנְטָה־הינדואיזם, תרפיית גשטלט, וָגְ'רָיָאנָה, פסיכוסינתזיס ודומיהם, שלוש רצועות עיקריות... נבחרו על בסיס פשטותן וקלות זיהוין."2 שלוש הרמות שעליהן מדובר הן מה שהוא מכנה 'רמת האגו', 'רמה קיומית', ורמת המיינד'. אלו, בהתאמה, מקבילות באופן גס לצִ'יטָּה, אָסְמִיטָה־מָטְרָה והפּוּרוּשָה של פטנג'לי.


ווילבר מתאר את רמת האגו (צִ'יטָּה) כ"רצועת תודעה שכוללת את התפקיד שלנו, את הראייה שלנו את עצמנו, את הדימוי העצמי שלנו, באמצעות האספקטים המודעים וגם הלא־מודעים שלה, כמו גם את הטבע האנליטי והמבחין של האינטלקט, של 'המיינד' שלנו". הרמה העיקרית השנייה "קשורה לאורגניזם הטוטאלי שלנו, הגוף כמו גם הנפש, וכך כוללת את תחושת הממשות — הקיום — הבסיסית שלנו, יחד עם הנחות־היסוד התרבותיות שלנו שבדרכים רבות מעצבות את אותה תחושה בסיסית של קיום". לבסוף, הרמה השלישית של ה'מיינד', "בדרך כלל מכונה 'תודעה מיסטית', והיא כרוכה בתחושה שאתה, ביסודו של דבר, אחד עם היקום". כך במקום להגדיר את הטבע האנושי במונחים של 'מיינד' בלבד, כפי שפטנג'לי עושה, מודל הספקטרום הזה מתמודד עם תפיסה של האדם, הכוללת בתוכה את כל טווח צורות הקיום או החשיבה הפתוחות בפניו. יתר על כן, ווילבר מראה כיצד הדיסציפלינות הפסיכולוגיות השונות של המזרח והמערב מתייחסות ל'רצועות' או 'תדירויות' ספציפיות בספקטרום התודעה. אי־הבנה ובלבול מתעוררים כאשר השיטות והלוגיקה המתאימים לרצועה אחת מיושמים על רמה אחרת, למשל כאשר פסיכואנליטיקאים מנסים להסביר את תודעת־השורש במונחים של לא־מודע (מושג מפוקפק כשלעצמו), או כאשר חסידים של דרכים רוחניות מן המזרח מגנים את מאמצי הפסיכולוגים המערביים ליצור רק אגו בריא או אישיות בת־קיימא מבחינה חברתית.


מטפורה זו של ספקטרום התודעה מביאה לתודעתנו את הפוטנציאל הרחב של הקיום האנושי. באפשרותנו לקפוא על רמה מסוימת או להתרחב החוצה, וללמוד להשיג שליטה בחלקים אחרים ב'לוח המקשים' הענק הזה, לחקור מימדים שונים של המציאות, או לכל הפחות להיפתח אליהם. ווילאם ג'יימס הבחין לפני יותר משבעה עשורים ש"עולם התודעה הנוכחית שלנו הוא רק אחד מבין עולמות תודעה רבים שקיימים, ושעולמות אחרים אלו מוכרחים להכיל חוויות שלהן משמעות גם לחיינו"3.


יש להוסיף הערה אחרונה בנוגע לבעיית העצמיות ביוגה הקלאסית. זו נוגעת לדוקטרינה של ריבוי העצמיויות הטרנסצנדנטליות שלכאורה מוסכמת על ידי פטנג'לי. בשונה מהוֵדָנְטָה*, אשר מכירה רק עצמיות אחת (האָטְמָן) עבור כל הישויות, היוגה הקלאסית ידועה בהוראתה שלכל ישות יש את העצמיות שלה. למעשה, אין אזכור אחד ביוגה־סוטרה לעניין ריבוי הפּוּרוּשוֹת. אולם, וְיָאסָה ופרשנים אחרים אולי צודקים בייחוס דוקטרינה זו לפטנג'לי, כי היא שומרת על הפילוסופיה הדואליסטית שלו. עם זאת, מאחר שהפּוּרוּשָה מייצגת סוג של ישות, המתקיימת מעבר למרחב וזמן, והיא גם נוכחת בכל וגם יודעת־כל, השאלה לגבי יחידות העצמיות או ריבויה היא בעיקר שאלה אקדמית.


עד כה עסקתי בעיקר במושג המשמעותי ביותר אצל פטנג'לי, והוא תודעת־השורש או העצמיות.


בחלק הבא אני מתכוון להתמקד קצרות בעמוד־התווך השני בפילוסופיה שלו, דהיינו: מושג 'הטבע', ה'הוויה' או הפְּרָקְרִיטִי. מונח זה מציין כל מה שהעצמיות היא לא, כלומר את היקום כולו — מהאובייקטים הפיזיים עד הממשויות העל־חושיות והמנטאליות.


בניגוד לעצמיות, שהיא סובייקטיבית באופן טהור, הפְּרָקְרִיטִי מייצג מציאות אובייקטיבית. הוא זה שנתפס על ידי העצמיות. פטנג'לי מכנה אותו גם 'המשתייך'/'זה שבבעלות' (סְוָה, II.23) 'הנראה' (דְרִישְטָה, II.17) ו'הנתפס' (גְרָהְיָה, I.41). כמו העצמיות, העולם בכללותו הוא אמיתי. פטנג'לי דוחה את הרעיון, שעולם הוא רק תוצר מחשבה או השלכה דמיונית של העצמיות, אלא מתעקש שהוא מתקיים בזכות עצמו. רעיון האידיאליזם* מוכחש באופן ברור באפוריזם IV.16.


בעוד העצמיות היא תודעת־שורש, מודעות רוגעת, הרי מקור היקום ונגזרותיו הם, ביסודם, לא מודעים. אולם דיכוטומיה זו בין העצמיות להוויה אינה בדיוק זהה לדואליזם הקרטיזיאני* בין ה-res cogItas (נפש/הכרה) וה-res extensa (גוף/חומר). וזאת מכיוון שפטנג'לי מכליל בתוך הקטגוריה האחרונה, הפְּרָקְרִיטִי, גם את הנפש והמיינד. לולא יכולת ההארה של העצמיות, המערכת הפסיכו־מנטאלית לא הייתה מעולם מראה סימן כלשהו לפעילות מודעת. תודעה, כלומר 'תודעה למשהו', היא באופן כלשהו תוצאה של נוכחותם המשולבת של העצמיות ושל הלא־עצמיות (ראה IV.17 ואילך).


המושגים פּוּרוּשָה ופְּרָקְרִיטִי שייכים למאגר העתיק ביותר של החשיבה המטאפיסית ההודית. המונח פְּרָקְרִיטִי כבר נמצא ב־אָטְהָרְוָאוֵדָה, וכמו מקבילתו הפּוּרוּשָה, היה קשור באופן הדוק להתפתחות מסורת היוֹגָה־סָמְקְהְיָה המוקדמת. הן היוגה והן הסָמְקְהְיָה משתמשים במונח טכני זה לציין את הטבע במצב הלא־מובחן, הטרנסצנדנטלי שלו ואת המצב הרב־תצורתי המובחן שלו. תפיסה זו היא לא יותר מופשטת מהרעיון המודרני של רצף חלל־זמן, ולמעשה אפשר למצוא נקודות דמיון מעניינות רבות בין שתי הנוסחות. הדמיון המפתיע שקיים בין המודל הקוסמוגוני* הארכאי של היוגה ומקבילתו המודרנית, שמצא תימוכין בקוסמולוגיה* המודרנית ובפיסיקה הגרעינית, זכה לעיתים קרובות להתייחסות, אבל עדיין מחכה להסבר מספק.


פטנג'לי משתמש במילה פְּרָקְרִיטִי ביחיד, ורק במקרה אחד (IV.3) ברבים, עובדה שנותנים עליה את הדעת רק לעיתים רחוקות. באופן היסטורי ניתן להסביר זאת על בסיס התפתחויות קודמות של יוגה וסָמְקְהְיָה 'אֶפִּיוֹת' שתועדו, בראש ובראשונה, במָהָבְּהָרָטָה*. מבחינה הגיונית, השימוש הכפול מוצדק לאור טבעו הכפול של הפְּרָקְרִיטִי עצמו. הוא גם יחיד וגם רבים, גם פוטנציאל וגם הגשמה. מן ההיבט הטרנסצנדנטלי שלו, כמרכז כל הדברים הקיימים אובייקטיבית, הוא אחיד — אפשר לומר שדה אנרגיה לא מובחן. ולעומת זאת, מן ההיבט הפנומנלי שלו, הפְּרָקְרִיטִי הוא יקום רב־מפלסי המתפתח מן המקור בשלבי התפתחות מובחנים באופן ברור.


כאשר הפְּרָקְרִיטִי פורש עצמו הוא חושף את המבנה הרב־מימדי של היקום. הסידור ההיררכי של היקום מזמין השוואה לפירמידה. אבן הראשה בחלק העליון ביותר של הפירמידה מייצגת את מקור־היקום האוניטרי*, בסיס הפירמידה הוא תחום האובייקטים החומריים 'עם ייחוד', וביניהם שכבות בנויות לבנים המסמלות את הקטגוריות השונות של חיים פסיכו־מנטאליים, כלומר, את המימד ה'סמוי' או 'הרוחני' של היקום.4


האופן בו הריבוי יוצא מן האחד היה תחום חקירה מיוחד באונטולוגיה* של היוגה והסָמְקְהְיָה. באסכולות השונות של שתי מסורות גדולות אלה פותחו מודלים קוסמוגנים רבים וטובים, שהם בסך הכול די דומים זה לזה. בניגוד לדעה הרווחת, אינני מתייחס למודלים האלה כמבנים בעלי משמעות עיונית טהורה בלבד, אלא כתערובת של השערות אפריוריות* והסברים אפוסטריוריים* לחוויות יוגיות ממשיות. היוגין משתמש במודלים אלה לצורך התמצאות במהלך המסע הפנימי שלו. הם, בראש ובראשונה, מפות מעשיות בתהליך האִינְבוֹלוּצְיָה. באופן משני, אלו הם דיווחים המתארים את התהליך העצום של האבולוציה הקוסמית.


ה. ט. קוֹלְבְּרוּק, שהיה אחד מהאוריינטליסטים הראשונים שנתנו תשומת לב כלשהי ליוגה, טען לפני יותר ממאה שנים שהפילוסופיה של הטבע, המוצעת ביוגה, זהה לזו של הסָמְקְהְיָה הקלאסית — הנחה מסולפת, שאותה אפילו מאה שנות מחקר שלמות לא הצליחו לתקן. למעשה, המודל הקוסמוגוני* של פטנג'לי לא רק שלא אומץ בשלמותו מהסָמְקְהְיָה של אִישְוָרָה קְרִישְנָה, אלא שזוהי נוסחה בלתי תלויה, שמבחינה תיאורטית היא אפילו קוסמת יותר מתואמתה בסָמְקְהְיָה. זו איבדה הרבה מתכונת המיפוי שדובר עליה קודם, והפכה למבנה פורמליסטי* יותר. הבדל זה מוסבר בכך שהסָמְקְהְיָה הקלאסית התרחקה מעריכת מחקר יוגי, שהיה עדיין חלק בלתי־נפרד מאסכולות סָמְקְהְיָה אֶפִּיוֹת, ופיתחה הטיה רציונליסטית בולטת, שלפיה הספקולציה תופסת את המקום מרגע שיועדה לחוויה.


מהי, אפוא, הסכמה הקוסמוגנית המיוחדת שהורתה על ידי פטנג'לי? בקווים כללים, היוגה־סוטרה מבחינה, בצורה די ייחודית בין ארבעה שלבים או רמות עיקריות (פָּרְוָן) של קיום:


1. אָלִינְגָה (לא־מובחן): הליבה הטרנסצנדנטלית של ההוויה שהיא מצב של פוטנציאל מוחלט, נקרא גם פְּרָדְהָנָה (מילולית: 'יסודות')


2. לִינְגָה־מָטְרָה (המובחן): המימוש הראשון של מקור־היקום.


3. אָוִישֵשָה (בלי ייחוד): המימוש השני, הנובע מהמובחן, וכולל את הקטגוריות של אָסְמִיטָה־מָטְרָה (עקרון האינדיבידואציה*) וחמש הטָנְמָטְרוֹת (הפוטנציאלים של החושים, לדוגמא: קול, ראייה, שמיעה וכולי)


4. וִישֵשָה (עם ייחוד): המימוש השלישי, המתפתח מרמת ה'בלי ייחוד', וכולל את הקטגוריות של מָנָאס (האינטלקט), עשרת איברי החושים (אִינְדְרִיָה) ואת חמשת יסודות החומר (בְּהוּטָה), והם: אֶתֶר, אוויר, אש, מים ואדמה.


בעוד שלוש הרמות הראשונות מהוות את המימד ה'עדין' (סוּקְשְמָה) של הטבע, הרמה האחרונה היא המציאות האמפירית* היומיומית שלנו. יחסי הגומלין המדויקים בין ארבעת רבדים אלה יידונו בהערות לאפוריזמים הרלוונטיים. הדינמיקה של האבולוציה או הבריאה הקוסמית מתאפשרת באמצעות המתח הטבוע בליבה הסמויה של ההוויה, שאותה אפשר לדמיין כשדה אנרגיה אוניברסלי רחב הבנוי משלושה פוטנציאלים שונים של אנרגיה, הלוא הם הגוּנוֹת.


כפי שאנו נוטים כיום לצמצם באופן אנליטי את כל התופעות לאטומים, כך גם היוגין מתייחס לכל היקום כהתגלות של שלושה סוגי כוחות אשר מהווים את שדה האנרגיה של הפְּרָקְרִיטִי. למרות שהתובנות של הפיזיקה הגרעינית המודרנית עשויות לעזור לנו להבין טוב יותר את הטענה היוגית הזו, עדיין יהיה קשה להשוות, כפי שעשו חלק מהמחברים, את הגוּנוֹת לאטומים או לחלקיקים תת־אטומיים כלשהם. שני מושגים אלה אנלוגיים אך לא זהים. טעות נפוצה אחרת היא להתייחס לגוּנוֹת כאל 'רכיבים' או 'חלקים' של הפְּרָקְרִיטִי. מכיוון שנאמר באופן ברור כי הן מרכיבות אפילו את האָלִינְגָה (ראה II.19), הן עצמן חייבות להיות בלתי ניתנות לחלוקה. הגונות הם הפְּרָקְרִיטִי.


שפע התופעות, בין אם אלה שייכות למימד העדין או לתחום הגלוי של ההוויה, נחשבות לשינויים אמיתיים (פָּרִינָמָה) של אותו עיקרון ראשוני שקיים מעבר ליקום של מרחב וזמן המוכר לנו. לגישה זו יש את השם הטכני פְּרָקְרִיטִי־פָּרִינָמָה־וָדָה, והיא מצריכה תיאוריה מיוחדת של סיבתיות, שלפיה התוצאה קיימת מראש בסיבתה. היא ידועה גם כדוקטרינת סָט־קָרְיָה, שלה יש מקבילה מודרנית בפילוסופיה של הזמן האחרון הנוגעת לפוטנציאליות ומבני עומק.


התיאור הנוכחי של הפילוסופיה של פטנג'לי לא יהיה שלם ללא התייחסות לעקרון היסוד השלישי באונטולוגיה שלו, והוא מושג האִישְוָרָה או 'אדון הכול'. כפי שציינתי במבוא, המילה אִישְוָרָה פורשה פעם אחר פעם בטעות במובן של "אל". אך ברור לגמרי מהיוגה־סוטרה שאִישְוָרָה הוא לא סוג של מוחלט (Absolute) שתואר על ידי הוגי־הדעות של הוֵדָנְטָה, וגם לא האל המואנש של הנצרות או היהדות, הוא גם לא 'אדון הכול' — סוג של ישות־על מוארת כמו הבּוּדְהוֹת או הבּוּדְהִיסָטְּווֹת הטרנסצנדנטליים בהִינָיָאנָה ובמָהָיָאנָה־בּוּדְהִיזְם. פטנג'לי מגדיר את האִישְוָרָה פשוט כ'עצמיות מיוחדת' (I.24) שבניגוד לעצמיות הטרנסצנדנטלית האנושית, לא הייתה מעורבת מעולם במכניזם של הפְּרָקְרִיטִי. במילים אחרות, זו העצמיות שאף פעם לא ויתרה על מודעות־העצמיות המושלמת שלה, ומעולם לא סבלה ממגבלות התודעה הסופית. באסכולות יוגה פְּרה־קלאסיות, האִישְוָרָה עדיין היה נחשב לישות עליונה, שממנה נבע היקום כולו כולל כל העצמיויות הטרנסצנדנטליות.


לעיתים קרובות נמתחה ביקורת על פטנג'לי בנוגע למושג האִישְוָרָה הדל שלו. מדוע החזיק בו בכלל? קשה לקבל את הרעיון שהוא המשיך להשתמש במושג זה מסיבות היסטוריות גרידא, או כדי שהפילוסופיה שלו תהיה מקובלת על ההינדו האורתודוכסי. בהתחשב בצביון המעשי המובהק של היוגה שלו, האשמה כזו נראית מגוחכת.


מוטב להניח שהאִישְוָרָה כמו הפּוּרוּשָה וכמו מושגים רבים אחרים, מייצג בעצם סוג מסוים של חוויות. הדבר מסביר מדוע מושג זה הוא, בראש ובראשונה, בעל משמעות מעשית. באפוריזם I.26, אדון־הכול תואר כ'מורה של היוגינים הקדומים'. מאחר שהאִישְוָרָה הוא, על פי הגדרה, עיקרון טרנסצנדנטלי, חייבים להבין היגד זה באופן מטפורי. לא יתכן להניח שאדון־הכול מופיע בהתגלמות אדם על מנת ללמד את אלה השואפים להגיע להגשמת־העצמיות. לפיכך, הוראתו חייבת להיות אחרת מאשר לימוד פעיל: הוא 'מדריך' את היוגין באמצעות קיומו בלבד. נקודה דקה וחשובה זו הובנה נכונה על ידי מירצ'ה אליאדה (1969), אשר בשפה לא־פוזיטיביסטית נועזת, מדבר על ה"סימפתיה המטאפיסית" בין אדון־הכול לגרעין הפנימי ביותר של האדם, העצמיות.


כדי לחתום תמצית זו, ברצוני לעשות כמה הבחנות לגבי האספקט המתודולוגי של היוגה הקלאסית. היוגה של פטנג'לי אופיינה בדרך־כלל כאָשְטָאנְגָה־יוֹגָה או ה'דרך בעלת שמונת החלקים' (מילולית: 'יוגה של שמונת איברים'). האיברים (אָנְגוֹת) הנזכרים הם, כמובן, הסדרה הידועה של יָאמָה (עקרונות מוסריים כללים), נִיָאמָה (עקרונות מיוחדים של ריסון־עצמי), אָסָנָה (תנוחות המתאימות להתעמקות־מדיטטיבית), פְּרָנָיָאמָה (טכניקות נשימה), פְּרָטְיָהָרָה (נסיגת־החושים), דְהָרָנָה (התרכזות), דְהָיָנָה (התעמקות־מדיטטבית) וסָמָדְהִי (אֶנְסְטָזָה). אלו אמנם נידונו באריכות־מה ביוגה־סוטרה. אולם, כפי שיכולתי להראות, לחלק המסוים העוסק באָשְטָאנְגָה־יוֹגָה, יש מעמד משני בחיבורו של פטנג'לי, והשם המתאים למערכת שלו הוא קְרִיָה־יוֹגָה (כפי שצוין ב-II.1)ק5. קרוב לוודאי, שהחלק של האָשְטָאנְגָה הוא רק ציטוט או, בסבירות פחותה יותר, תוספת מאוחרת. מעניין הוא, שהיוגה של פטנג'לי הפכה מקושרת באופן כה בלעדי לרעיון של שמונה ענפים או איברים, אבל הסיבה העיקרית לכך ללא ספק נעוצה בכך שהפן המעשי ביוגה שלו תמיד משך תשומת לב גדולה יותר מהפילוסופיה שעליה הוא מבוסס. עובדה זו היא מצערת, ראשית, מכיוון שביוגה של פטנג'לי, תיאוריה ומעשה קשורים באופן הדוק, כך שאין באחד מהם כל הגיון ללא האחר, ושנית — מפני שהמערכת הפילוסופית שלו מכילה נושאים מעניינים רבים הראויים ללימוד מעמיק יותר.


סקירת הנושאים הנידונים על ידי פטנג'לי


I.1


אפוריזם פותח


I.2


הגדרה מקדימה ליוגה


4-I.3


העצמיות ביחס לתודעה


11-I.5


תנודות התודעה


16-I.12


שני הקטבים של תהליך האִינְטֶרִיוֹרִיזָצְיָה היוגי — תרגול של האחדה ואי־השתוקקות


20-I.17


סוגי סמדהי/אֶנְסְטָזָה


I.21-22


דרגות של התחייבות


I.23-28


'אדון־הכול' וייצוגו הסמלי


I.29-32


המכשולים בדרך היוגית והאמצעים להסרתם


I.33-39


אמצעים ספציפיים לייצוב תנודות תודעה


I.40


טווח האובייקטים המדיטטביים שהיוגי משיג שליטה בהם


I.41-44


סוגי אֶנְסְטָזָה מכוונת־אובייקט (סָמְפְּרָגְ'נָטָה־סמדהי)


I.45


הגדרה למושג אובייקט 'עדין'


I.46-49


שיאה של האֶנְסְטָזָה מכוונת־האובייקט (סָמְפְּרָגְ'נָטָה־ סמדהי)


I.50


האֶנְסְטָזָה 'חסרת הגרעין'


II.1-2


שלושת מרכיבי הקְרִיָה־יוֹגָה והרציונל שלהם


II.3-14


גורמי הכאב — טבעם, השפעותיהם והסרתם


II.15-17


צער — הגורם לו והסרתו


II.18-19


טבעה של המציאות האובייקטיבית (ה'נראֶה')


II.20-25


טבעה של המציאות והקשר שלה ל'נראֶה' הסובייקטיבית (ה'רואה' או העצמיות)


II.26-27


'ראייה של הבחנה' כאמצעי להפגת אי־הידיעה


*II.28-29


מרכיבי היוגה של 'שמונת האיברים' והרציונל שלהם


*II.30-34


פירוט מרכיבי הריסונים (יָאמָה) והנוהגים (נִיָאמָה), והשיטה


להבטחת טיפוחם


*II.35-39


הגדרות נפרדות למרכיבי הריסונים (יָאמָה) השונים


*II.40-45


הגדרות נפרדות למרכיבי הנוהגים (נִיָאמָה) השונים


*II.46-48


תרגול של תנוחה ותוצאותיו


*II.49-53


תרגול של שליטה בנשימה ותוצאותיו


*II.54-55


תרגול של נסיגת־החושים ותוצאותיו


*III.1


הגדרה של התרכזות


*III.2


הגדרה של התעמקות־מדיטטבית


*III.3


הגדרה של סמדהי (מכוונת־אובייקט)


*III.4-6


הגדרה של סָמְיָאמָה ותוצאותיה


*III.7-8


הסבר משמעותם של מרכיבי היוגה (או 'אבריה') 'הפנימיים'


ו'החיצוניים'


III.9-15


אִינְטֶרִיוֹרִיזָצְיָה מודעת לאור הרעיון הפילוסופי של 'השתנות'


III.16-49


תרגול סָמְיָאמָה ביחס לתכני תודעה שונים וה'כוחות'


III.50-51


הצורה הגבוהה יותר של 'אי־השתוקקות' ומכשולים


III.52-55


השלבים הסופיים של תהליך האִינְטֶרִיוֹרִיזָצְיָה


^IV.1


האמצעים השונים להשגת 'כוחות'


IV.2-5


תהליך הבריאה עם להופעתה של התודעה המוגבלת התייחסות מיוחדת


IV.6


טבעהּ של התודעה המותמרת באמצעות היוגה


IV.7-11


הגורמים המונחים בבסיס מנגנון הגמול והלידה־מחדש


IV.12


טבעו של הזמן


IV.13-16


הסבר נוסף בנוגע לטבעה של המציאות האובייקטיבית


IV.17-23


תהליך הידיעה והעצמיות כעיקרון מודעות מוחלט


IV.24


טבעהּ הטלאולוגי ('מטרתיות־אחרת') של המציאות


האובייקטיבית


IV.25-28


'ראייה של הבחנה'


IV.29-31


'אֶנְסְטָזָה של ענן דְהָרְמָה' והשלכותיה


IV.32-34


השלב הסופי באֶנְסְטָזָה במונחים של רעיון ה'השתנות'


ושחרור


אפוריזמים המסומנים ב־* שייכים לטקסט של אָשְטָאנְגָה־יוֹגָה המצוטט בחיבורו של פטנג'לי.


האפוריזם המסומן ב־^ הוא קרוב לוודאי תוספת מאוחרת.


התרגום המוער


תרגום אינו רק חיפוש אחר קודים מקבילים מדוייקים או צורנים לשוניים תואמים, אלא החיפוש אחר ביטוי לשוני לצורת חיים אחרת.


D.W. Theobald, An IntroductIon to the PhIlosophy of ScIence (p.135)