1
בכל פעם שסיגל הביטה בדורון נדמה היה לה שהוא מביט בה חזרה. מביט ובוחן אותה באותו מבט מלטף, שאפיין אותו בשנים האחרונות לפני שעזב את הבית. התגעגעה אליו כפי שמעולם לא התגעגעה לגבר.
מצד אחד הייתה לה כמיהה עזה לחופש. הימים והלילות האחרונים שבילתה עימו היו למעמסה כבדה עליה. מצד אחד אפשר היה לראות בלכתו מין הקלה מסוימת, אבל מצד שני, הכמיהה אליו גברה על כמיהתה לחופש. החיים בלעדיו נראו טפלים. קשה היה להמשיך בהם.
ביום הארור ההוא נפרדה ממנו וידעה שמרגע זה ואילך חייה ישתנו ללא הכר. כמעט שנה וחצי הייתה מודעת לעובדה שיום אחד ייפרד ממנה, ואכן היום הזה הגיע מהר יותר מכפי שחשבה. לאחר לכתו חשה לפתע בבדידות זועקת והמפלט היחיד שנותר לה היה השירה. היא השתמשה בה כמפלט אחרון לכל תלאותיה. רק בעזרתה יכלה להקל את דאבונה.
"את נראית בסדר גמור, את יפה כמו תמיד, המשיכי בחייך," שמעה את דורון מדבר עימה ברוך. במקרה כזה נהגה להשיב לו מייד. לעיתים גם כשדמעות צורבות את עיניה, אבל הפעם התמהמהה.
לפני שבועיים סיפרה לו על הקשר שיצרה עם תמיר, חבר מהעבר. התלבטה אם תמשיך לספר לו או שתמתין עד שתפגוש אותו שוב. היא ניסתה להשיב, אבל המחשבות על תמיר העיבו על תשובתה. תמיר צץ לפתע בחייה כמו יש מאין. מאז חילופי ההודעות ביניהם הבינה שמדובר על חבר נעורים מלפני עשרים שנה. חבר שבאותה עת רחוקה גרם לה למפנה בכל הקשור לגברים ולאהבות. עתה הביטה בדורון ודחקה בתקיפות את המחשבות על תמיר. הוא לא יפריע לה בשיחתה עם אהובה.
היורה החל השבוע. עונה חלפה ועונה חדשה בפתח. סתיו. ממטרים בודדים ירדו בימים האחרונים. השמיים קדרו והשרו אווירה של עצבות מהולה בגעגועים. החיים נמשכים גם בלעדי דורון.
סיגל התקשתה להשיב ולבסוף מלמלה ספק לעצמה ספק לדורון, "אולי קל לך לדבר, אבל אני זו שנשארת לבד בבית, בודדה כל כך." בדיבורה לא השמיעה קול ודבריה נאמרו בליבה בלבד. לעיתים שפתיה רטטו ופניה הרצינו על פי נימת קולה.
נדמה היה לה שפניו של דורון הרצינו. לרגע התלבטה אם תמשיך לספר לו על השיחות האחרונות שניהלה עם תמיר, אבל החליטה שמוקדם מדי. הרי עדיין לא ראתה אותו. אולי תספר לו יותר מאוחר, לאחר הפגישה עימו הערב. לאחר הפגישה בוודאי יהיה מה לספר והיא תעשה זאת בשמחה. המפגש המתוכנן שהוזמנה אליו יתקיים היום בערב וכל מחשבותיה נתונות אליו.
היא לא הסתירה דבר מדורון. לאחרונה סיפרה לו בפרוטרוט על מערכת היחסים שקיימה עם בארי ואפילו הזכירה מספר פעמים את טל-אור, חסיד השירה שלה. דורון שמע ולא הגיב והיא ראתה במבטיו עידוד למעשיה. אחרי הכול הוא היה מודע יותר מכולם למיניותה.
היום שדורון עזב אותה יישאר טעון בזיכרונה. לפני לכתו הקדישה מעט זמן לציוריו הרבים שגדשו את חדר העבודה שלו. אף פעם לא ניסתה לעשות סדר בחדר לאחר שעזב. ציוריו נותרו במקומם בדיוק כפי שהניח אותם לפני לכתו. מאז אותו יום מר היא רק מביטה בהם שוב ושוב. מביטה ונזכרת בימים היפים שעברו עליהם יחד.
"את לא תישארי בודדה, בוודאי לא להרבה זמן," שמעה את קולו של דורון.
"אני מתגעגעת אליך, רוצה אותך כאן לידי ועכשיו," מלמלה ברטט. דורון נראה מביט בה ללא תנועה והיה נדמה לה שהרים גבה.
"את בוגרת מספיק, תמצאי את דרכך בחיים, תנהלי אותם," שמעה את קולו הצלול ממש כפי שנשמע לה לפני לכתו.
"אני לא רוצה לאבד אותך לעולם, רוצה אותך איתי," התעקשה. אבל ידעה היטב שהימים היפים והסוערים שבילתה עימו לא ישובו לעולם. דורון היה לצידה במשך כל השנים האחרונות. תמיד עמד לצידה וסייע לה בכל דרך אפשרית. מעולם לא היו לה חיים כה טובים ומלאי סיפוק כפי שהיו לה עימו. החיים עם בעלה הקודם היו כישלון מבחינתה, אולי משום שלא הייתה ערה מספיק להיותו הלום קרב, אבל גם הוא לא היה ער ולא ידע. הגירושים ממנו הותירו בה משקעים קשים. גם מעט הגברים שפגשה אחריו אכזבו אותה. חייה היפים התחילו עם דורון, ונטישתו המהירה הותירה בה רק חלל עצום.
היום בערב תלך לפגוש את תמיר. היא תראה אותו לראשונה לאחר עשרים שנה. זיכרונה פעל בקדחתנות ובכל רגע צץ בראשה משהו חדש מהעבר. זיכרונות שניטעו בה הרבה לפני שהכירה את דורון, התפרצו החוצה והתערבלו בין מציאות לדמיון.
הכול התחיל כאשר באחת משיחות הטלפון שלה עם אופק, סיפר לה על טקס השקת ספר שירה שיתקיים בכרמיאל ובו ישתתף גם תמיר. אופק היה ידיד ותיק וחבר בקבוצת פייסבוק לשירה. במהלך השיחה איתו הסתבר לה שהייתה היכרות בין תמיר לאופק. תמיר חבר טוב של אופק ולהם חוויות משותפות מהשירות הצבאי ובייחוד מהמבצעים שבהם נטלו חלק בלבנון. כשאופק הזכיר באקראי את השם תמיר, נזכרה מייד בתמיר שהכירה בעבר.
"מה שם משפחתו?" שאלה את אופק בשיחת הטלפון ביניהם. "אדר," השיב אופק והוסיף מעט מילים על תמיר ועל תרומתו להצלחת הספר. שם המשפחה לא אמר לה הרבה. אופק הציג את תמיר באופן חיובי ולפי תיאורו התעוררה בסיגל מין תחושה מוזרה שאולי יש סיכוי שמדובר פה על אותו תמיר שהכירה בעבר בתקופה ששהתה בקיבוץ.
אופק, מורה במקצועו, בגיל העמידה, עוסק בפרוזה ובשירה ופעיל במספר קבוצות בפייסבוק. הוא הכיר את סיגל לאחר שקרא מספר שירים מפרי עטה, שירים שפרסמה בדף הפייסבוק שלה. מאז שנחשף לשיריה הוחלפו ביניהם מספר מסרים בטלפון והקשר הלך והתהדק. כאשר סיפר לה על המפגש הצפוי בערב המשוררים בכרמיאל. אך טבעי היה שיזמין אותה להשתתף בו. היה להם הרבה על מה לשוחח ולא רק בנושאי השירה. לסיגל ולוֹ הייתה בקיאות רבה בנעשה במלחמות לבנון לאורך השנים. אופק צבר ידע כחייל סדיר ששירת תקופה מסוימת בלבנון, וסיגל כאשת נפגע שהשתתף באחד הקרבות שם. סיגל הקפידה לקרוא חומר רב ומגוון בכל מה שקשור למלחמות בלבנון ולמורשתן. לשניהם היו גם ידידים משותפים שנספו בלבנון. עם הזמן נוצרו ביניהם קשרי ידידות שהלכו והעמיקו בשיחות הטלפון ובהודעות ההדדיות ששלחו זה לזה.
כשסיגל ראתה את הפרסום של אופק על ספר השירה האחרון שכתב, גלש הקשר גם לנפגעי צה"ל והמכנה המשותף היה הלומי הקרב. הסתבר לה שגם אופק נמנה עם אותם נפגעי נפש, תוצאה של מלחמה.
"אני הכרתי את תמיר הרבה לפני שאתה שמעת עליו," אמרה סיגל לאופק בשיחת הטלפון ביניהם. אופק הופתע. "איך? אני מכיר אותו מאז השירות הצבאי. שירתנו יחד בלבנון."
"כשהייתי בקיבוץ, הוא היה בגרעין שבא לקיבוץ להשלמה."
"אם כך יהיה מעניין. את חייבת להגיע לערב ההשקה. אני מוכן לעבור דרכך ולאסוף אותך במכונית שלי ובסיום הערב אחזיר אותך לנתניה." סיגל הופתעה וקפצה על ההצעה. "מצוין," השיבה בהתלהבות. אין ספק שזו מחווה נדיבה מבחינתו. אומנם המרחק ביניהם רק כרבע שעה נסיעה, אבל בכל זאת הוא יצטרך לנסוע חזרה לנתניה כדי לאסוף אותה.
מאז אותה שיחה לא פסקה לחשוב על תמיר ועל המפגש הצפוי איתו. שבועיים קודם, מייד כשנודע לה לראשונה על המפגש וזיהתה את תמיר כאחד המוזמנים, יצרה איתו קשר בוואטסאפ. בתחילה הועברו ביניהם מסרים בודדים וחסרי משמעות שכל מטרתם הייתה לוודא שאכן תמיר ישתתף במפגש, אבל במסרים האחרונים הועלו ביניהם מספר הגיגים משותפים והסקרנות אפיינה את שניהם.
כשהכירה את תמיר בקיבוץ הייתה בת שמונה עשרה, לפני הגיוס הצבאי. נערה יפה, עיניה תכולות ושיערה קצוץ. חטובה וספורטאית שמדי בוקר רצה ארבעה קילומטרים מסביב לקיבוץ. בערבים השתתפה בקבוצת מחול בקיבוץ הסמוך, והריקודים, כמו השירה, היו לחלק בלתי נפרד מחייה.
היום עשתה ככל שביכולתה כדי שבערב תיראה במיטבה. יום קודם הלכה לקוסמטיקאית לטיפול ולא עזבה אותה, עד שהצהירה בפניה עד כמה היא נראית טוב. "סקסית," אמרה הקוסמטיקאית, "פצצה!" אבל סיגל לא התרגשה. העריכה את יופייה, אבל לומר פצצה על אישה בגיל ארבעים ושתיים, נראה לה קצת מוגזם. בטיפול הקודם דאגה להסיר כל שיער מיותר מגופה ורק בין ירכיה השאירה משהו סמלי. הפעם התמקדה רק בפניה. בבוקר צבעה את שיערה לבלונד, לאותו צבע שאפיין אותה באותם ימים כשהכירה את תמיר.
לא פעם מצאה עצמה נעה מול המראה בבגדים שונים כשהיא מחפשת את הלבוש שיחמיא למבנה גופה. חיפשה משהו שייראה עליה טוב ויבליט היכן שצריך להבליט ואולי גם יסתיר את מה שצריך להסתיר. אחרי הכול היא לא תחזור להיות אותה סיגל של שנות השמונה עשרה.
היא לבשה את שמלת הערב השחורה, שמלה חדשה שקנה לה דורון לפני מספר שנים. עתה הביטה בדמותה שנשקפה במראה. דורון לא זכה לראותה לבושה בה. אף פעם לא לבשה אותה. הנסיבות אף פעם לא התאימו ולא הייתה שום הזדמנות למשהו חגיגי. אבל היום זה שונה. היא תלבש אותה ותחגוג בה עם תמיר. תעשה זאת לכבודו. אולי גם כפיצוי על זה שבמשך השנה האחרונה לא קנתה לעצמה שום בגד חדש.
הפעם זה חייב להיות שונה. מתחת לשמלה לבשה את החזייה שהבליטה את שדיה. כרכה את הצעיף סביב צווארה ושוב צעדה מול המראה כשדורון מביט בה מלמעלה, מעל משקוף דלת הכניסה לבית. הערב היא חייבת להיות במיטבה. היא הביטה שוב ושוב בדמותה שנשקפה במראה וראתה מולה את עצמה כפי שנראתה לפני עשרים שנה. במקום שמלת הערב הייתה לבושה במכנסיים קצרים וחולצת טריקו מעליהם. שיערה קצוץ, פניה חלקות ונקיות מאיפור. גופה דקיק ושדיה קטנים שלא נזקקו לחזייה. היום שיערה צבוע אדמוני, ארוך וגולש על כתפיה, מתנשאת לגובה מטר ושבעים כשהיא על נעלי עקב. מינית מאוד. רגישה, פתוחה וגלויה, כמהה לזוגיות.
בחוץ החל לרדת גשם קל. נעשה קריר וסיגל שמה לב שהשמלה היפה שלה אינה אלא שמלה קיצית. היה ברור לה שתכף תפשוט אותה ותחזור ללבוש את החלוק הביתי שמלווה אותה כבר ימים רבים בבית. הערב עדיין לא ירד והיא תקפיד ללבוש את השמלה דקות אחדות לפני שתצא מן הבית. כשתצא החוצה תעטה עצמה במעיל חורפי. לפעמים מזג האוויר מתעתע בעונה זו של השנה.
קשה לה להתגבר על אווירת הנכאים שאפפה אותה ואת ביתה. מאז לכתו של דורון עברו עליה ימים רבים בהרגשה כזו. מין מלנכוליה בלתי נשלטת. אבל עתה הייתה לה מעט עדנה. אולי תקווה חדשה עם אפשרות למלא את החלל שנפער בקרבה מאז לכתו של אהובהּ.
הבדידות שלה והיעדרותו של דורון הכריעו את הכף וגרמו לה לעשות הכול כדי לצאת ממשבר הבדידות. לא פעם התגעגעה לימים שבהם ביקרה איתו במוזיאונים והלכה לתערוכות ולהצגות, אבל מאז לכתו רגלה לא דרכה עוד במקומות האלה. אולי גם הקשר עם בארי מנע ממנה להגיע לשם. בארי העדיף את מכון הכושר עליהם.
העיסוק בשירה לא תמיד הקל עליה ולעיתים שינה את מצב רוחה לרעה. הדרך הטובה ביותר להקל את בדידותה הייתה לאתר חברים ותיקים, או כאלה שבעבר לא הסתירו את חיבתם אליה. בתחילה חשבה על אהוב רחוק מתקופת הצבא, ואחריו גם על אחרים מתקופות שונות בחייה, אבל לשווא.
עתה הייתה חייבת להשלים עם המציאות שנכפתה עליה. הרי אי אפשר להשיב את החיים לאחור. מזמן הפנימה שהימים היפים שהיו לה עם דורון לא ישובו לעולם. וכל מה שנותר לה עתה היה למצוא תחליפים, והיה קשה למצוא. בארי היה אחד מהם.
היא מעולם לא אהבה את רעיון הבדידות. לאחר חמש עשרה שנים של חיים משותפים עם מי שאהבה נפשה, זה היה כמעט בלתי אפשרי. עם דורון בנתה את חייה ונהנתה מכל יום במחיצתו ובעיקר בלילות האהבה. הרעיון של להיות לבד הפחיד אותה. אולי זו הסיבה העיקרית שהרשתה לעצמה לשתף פעולה עם בארי ולגור עימו בדירתו. לראשונה חוותה עם בארי שוב את חוויות המין שחסרו לה מאז שדורון הלך לעולמו.
בעיני רוחה דורון עדיין קיים ודמותו מסרבת להיעלם מהבית וממנה. בתחילה חשבה שאולי בארי יוציא אותה מהאווירה המלנכולית שבה הייתה שרויה כשנה וחצי, אבל המציאות הייתה קצת שונה ולעיתים מפתיעה.
כשהייתה בת עשרים, לפני עשרים שנה, עזבה סיגל את הקיבוץ. היה זה מספר חודשים לאחר סיום השירות הצבאי. מהר מאוד הסתגלה לחיי העיר ולמרות שלא היו לה חברים, התרגלה לחיים החדשים. מחצית מחייה הראשונים התנהלו בתוך הקיבוץ ומשם היו כל חבריה וחברותיה. בתחילה החיים בעיר הדאיגו אותה, אבל האתגר היה גדול. הצליחה לרכוש דירה במרכז נתניה, מצאה עבודה הולמת והקימה משפחה.
בזמן שנטלה את תיק היד שלה והתכוננה לצאת מן הבית, הציצה שוב במראה. בעבר אהבה להתגנדר מולה, אבל מאז שדורון נעלם מחייה, העדיפה להתגנדר מול דיוקנו שמעל למשקוף.
הטלפון הנייד שלה צלצל ובמבט חטוף על המסך ראתה את פניו של בארי. היא בחרה שלא להשיב. זה בהחלט לא הזמן המתאים. דקות ספורות אחר כך קיבלה ממנו הודעה בוואטסאפ, 'צלצלי בבקשה, זה חשוב'. בנחישות בחרה להתעלם מהטלפון ומההודעה. היה ברור לה שהוא רצה לפגוש אותה היום. כבר שבוע ימים שמנסה לשכנע אותה להגיע אליו, אבל היא מסרבת. זה היום הכי פחות מתאים לשיחה איתו. הטוב ביותר שפשוט לא תענה. אחר כך תוכל לספק סיבה מתאימה. לא חסרו סיבות שבהן השתמשה בעבר. על אף העובדה שהייתה משוכנעת שהיא זקוקה לבארי, החליטה הפעם להתעלם ממנו. תמיר מילא את כל מחשבותיה.
ככל שהזמן עבר והתקרבה השעה שבה הייתה צריכה לצאת מהבית כדי לפגוש את אופק, כך התרגשותה גברה בה. בזיכרונה שבה ועלתה תמונה שלה מהעבר עם תמיר. שניהם היו בתחילת יחסי החברות ביניהם. תמימים שלא הבינו הרבה במערכות יחסים בין בני זוג. זכרה שעמדו בכניסה לבית בקיבוץ, אולי היה זה הצריף הישן של בית הילדים שננטש לטובת מבנה חדש. לא זכרה בדיוק, אבל זכרה היטב את מה שנעשה בתוכו. עיניו של תמיר התלקחו מתאווה. גופה הגיב במהירות. תחתוניה הפכו לחים. היא שלחה את ידה לאחור להתיר את החזייה ושמטה אותה על השידה הסמוכה למיטה. כשחשה את גבריותו בולטת במכנסיו, ברק של תשוקה עבר בין רגליה, אבל תמיר נאלם. לא ידע כיצד להמשיך. משהו בלם אותו ונותר המום מבלי להוציא הגה מפיו. ואילו היא רק שוטטה בידיה על גופו החם.
חיוך עצוב התפשט על פניה. אוה, רק שיגיע הערב למפגש בכרמיאל. רק שתמיר יגיע. אף פעם לא רצתה לראותו כמו הפעם. ההתרגשות לא עזבה אותה לרגע. ואם הוא לא יופיע? או אז המפגש ייהפך לה לסיוט. במקרה כזה היא תשב בצד ותמתין לסיומו עד שאופק יחזירה לנתניה.
עתה עמדה בפתח הדלת, לבושה ומצוחצחת לקראת הערב הצפוי לה. לרגע הביטה בשעון שעל ידה, ומייד הפנתה את מבטה לעבר דורון. תמונת הדיוקן שלו התנוססה גדולה ויפה מעל משקוף דלת הכניסה. "מבטיחה לספר לך על הערב," אמרה לו.
