פרק 1
"איך קראת לי?" שאלתי בקול רועד.
"שירה. זה השם האמיתי שלך, לא?"
"זה לא השם שלי," גיחכתי ביובש.
"את כבר לא יכולה להסתיר את זה. תסתכלי במעטפה," היא לגמה שוב מהמיץ שלה.
לקחתי את המעטפה בידיים רועדות ופתחתי אותה. גופי התאבן כשראיתי מה היה בתוכה, תמונות שלי מהנעורים ועד עכשיו, כולל תמונות מהמועדון, ומסמכים עם פרטים על אודותיי.
"מה זה? את עוקבת אחריי?" הבטתי בה כלא מבינה.
"לא אני, בעלי היקר, הבחור שאת שוכבת איתו."
"אני לא מבינה, מה זה הדבר הזה?" אמרתי ברוגז ונופפתי במעטפה מולה.
"תומר עוקב אחרייך, הוא חוקר פרטי ולא עובד באמת במועדון הזה. הוא בחיים לא יעבוד בעבודה פתטית כזאת. זה הכול משחק, העמדת פנים שהייתה דרושה לעבודה שלו," קולה נשמע בטוח ורגוע, כאילו היא לא באמת חיסלה נשמה של אישה אחרת ברגע.
"מה? למה שהוא יעשה דבר כזה? מה קורה פה?" רעדתי, הרמתי יד אל מצחי כדי לנגב את אגלי הזיעה שהחלו להצטבר עליו.
הדלת נפתחה ותומר נכנס פנימה. הוא נעצר כשראה את שתינו, ברגע הראשון הוא נראה המום ולאחר רגע גבותיו התכווצו בכעס.
"ניקול, מה לעזאזל את עושה פה?"
"באתי לקחת כמה דברים."
"אבל אמרתי לך שאני אביא לך..." מבטו הנרגז נעצר כשהבחין במעטפה שבידי. ניקול נראתה מרוצה מהסיטואציה.
"מה אתה בהלם, תומר? זכותה לדעת את האמת, לא?"
"למה עשית את זה?" הוא שאל בזעם וניגש אליה.
"נראה לך שאתן לך ככה לשכב עם מישהי אחרת? ועוד עם חשפנית עלובה? חשבתי שהטעם שלך משובח יותר." המילים שלה הדהדו באוזניי. לא הצלחתי לעכל את כל מה שקרה פה, הגוף שלי רעד מזעם. אגרפתי את היד הפנויה שלי עד שציפורניי ננעצו בבשרי והכאיבו לי.
"ניקול, לכי מפה!" פקד עליה תומר בסמכותיות, והיא חייכה ולקחה את התיק שלה.
"אני הולכת, אבל זה עוד לא נגמר, תומר," היא נעצה בשנינו מבט מאיים ויצאה. תומר מיהר לטרוק את הדלת אחריה.
הייתי קפואה, לא הצלחתי לדבר, כל מה ששמעתי עכשיו חלף במוחי בהילוך מהיר.
תומר ניגש אליי. "מיה, לא רציתי שתגלי ככה," הוא אמר בשקט.
"אל תתקרב אליי," עצרתי אותו. "למה אתה קורא לי מיה? הרי כתוב לך פה שהשם שלי הוא שירה, לא?" יריתי.
"כן, אני יודע שהחלפת את השם לפני כמה שנים," הוא התקרב אליי בזהירות.
"תתרחק ממני, לא סיימתי! ועכשיו אני מבינה למה אתה לא מעמיק את הקשרים שלך," סימנתי מירכאות באצבעותיי. "אתה נשוי. אה, ואתה גם חוקר פרטי נוסף לכול." הוא שתק, השפיל את מבטו והכניס את ידיו לכיסי מכנסיו.
"ומה זה? איך בכלל יש לך את כל זה?" נעצתי בו מבט נוקב והצגתי מול עיניו את המעטפה. הוא הרים את מבטו אליי אבל לא אמר דבר. פניו היו חתומות. "מה זה הדבר הזה? אתה עוקב אחריי, באיזו זכות בכלל?"
"מיה," הוא ניסה להתקרב אליי שוב, ושלחתי את ידי קדימה כדי לעצור אותו.
"אמרתי לך, אל תתקרב אליי! אני רוצה הסבר, תגיד לי מה זה!" נופפתי מולו בתמונות ובמסמכים. "תסביר לי מייד מה זה או שאני מתקשרת למשטרה." ניסיתי לפענח מה אומרות עיניו. "תגיד לי מה קורה פה, לעזאזל!" צרחתי לעברו. הרגשתי שאשתגע אם לא יסביר לי.
"טוב, בכל מקרה היית מגלה בקרוב," הוא העביר את ידו בשערו.
"מגלה מה?" שאלתי בחשש.
הוא השתהה וגירד את סנטרו. "אני לא חשפן, מעולם לא הייתי. בעברי, כמו שסיפרתי לך, באמת הייתי רקדן וברמן, וזה עזר לי להשתלב במועדון כסמוי. זה היה הכיסוי שלי, אבל אני חוקר פרטי ועובד במשרד חקירות כבר כמה שנים, ומה שיש לך ביד זה עבודה," הוא החווה בראשו לעבר המסמכים שהחזקתי, שהכילו פיסות מעברי ומחיי.
"רגע, אני עבודה שלך?"
"כן," הוא הודה בשקט, והרגשתי שליבי מתכווץ.
"שיקרת לי כל הזמן הזה. כל מה שאמרת לי היה שקר," אמרתי בקול רועד.
"לא הכול היה שקר, רוב הדברים שסיפרתי לך על עצמי היו נכונים."
"ומי ביקש את העבודה הזאת?" דרשתי לדעת.
הוא ניגש לבר המשקאות הקטן שבסלון, מזג לעצמו ויסקי, לגם מהכוס והתיישב על הכורסה בסלון. נותרתי לעמוד דוממת עם המעטפה בידי ועקבתי אחריו במבטי.
"אימא שלך," הוא אמר בשקט ובחן אותי.
ידיי הרועדות שמטו את המסמכים וצנחתי על ברכיי. מה הוא אמר הרגע? אימא שלי?!
"זה לא יכול להיות," אמרתי בשקט.
"אבל זה נכון."
"אבל היא שונאת אותי, למה שהיא תחפש אותי?" הבטתי סביבי, מנסה למצוא תשובה בחלל החדר, וחיבקתי את עצמי כשעברי חזר אליי בבת אחת. "לא, לא. היא שונאת אותי, בגללה נשארתי בלי כלום, רוב חיי לא היה לי אבא וגם לא אימא. למה היא נזכרה עכשיו שאני קיימת?" מלמלתי בעיקר לעצמי. תומר שתק והביט בי בדאגה. "למה?" פניתי אליו, ודמעות החלו לזלוג על פניי.
הוא רכן לכיווני. "אני לא יודע את כל הפרטים, אני רק יודע שהיא מחפשת אותך, היא רוצה לפגוש אותך, לדבר איתך." מבטו לא מש ממני.
"למה לא באת ישר ואמרת לי? למה היית צריך לעשות לי מניפולציות ולשחק בי?"
"כשהמשרד שלי שלח אותי לעבודה הזאת, הדרישה הברורה הייתה קודם להתקרב אלייך, לעשות עבודת שטח, ורק אז לספר לך. לקח הרבה זמן עד שהצליחו למצוא אותך. זה לא היה פשוט בכלל, וכשכבר ידעו איפה את, לא רצו להסתכן בלאבד אותך. היה חשש גדול שאם אגש אלייך ישירות, תברחי, לכן שתלו אותי כדי לעשות את זה לאט ולעקוב אחרייך."
"למה התנהגת כמו חרא בהתחלה?" שאלתי ברוגז.
"כי לא רציתי שתתחילי לפתח רגשות כלפיי. ניסיתי למנוע מראש קשר אינטימי בינינו, רציתי להתקרב אלייך רק בידידות. התכוונתי לזה שאני לא מערב רגשות בעבודה ולזה שאני לא מפתח קשרים, מצטער." עיניו ננעצו בכוס הוויסקי הריקה שאחז.
הבטתי בו המומה. הייתי רק עבודה בשבילו?
"אני מבינה, כל הימים האחרונים... מה הם היו? למה שכבת איתי בכלל? למה שמרת עליי?" יריתי לעברו את השאלות.
"זו הייתה טעות מצידי לשכב איתך, אני מצטער."
"זו בהחלט הייתה טעות, אם הייתי יודעת שאתה נשוי, לא הייתי מתקרבת אליך בכלל," סיננתי בזעם.
"אנחנו פרודים, מיה. למעשה, אנחנו בהליך די מכוער של גירושים, היא הגיעה לכאן לחפש כנראה משהו שיפיל אותי."
"אתה יודע מה? זה ממש לא מעניין אותי."
"ושמרתי עלייך, כי באמת דאגתי לך."
נזכרתי בפעמים שבהן הופיע לפתע והציל אותי, ובפעמים שהטלפון שלו צלצל לידי והוא לא ענה. באותו הרגע הכול התחבר לי. אבל למרות כל מה שהוא אמר, הוא פצע את ליבי במילותיו שוב ושוב ללא רחמים.
"לא באמת התכוונת לכל מה שאמרת."
"יש דברים שהתכוונתי אליהם, שבאמת..."
"טוב, שמעתי מספיק," קטעתי אותו וקמתי מהרצפה. מחיתי את עיניי ששרפו מהדמעות המהולות באייליינר והבטתי בו בכעס. "תקשיב לי טוב, תומר, או מי שלא תהיה, לא אכפת לי מה אתה ומי אתה. תגיד למשרד המחורבן שלך וללקוחה הזאת שלכם שאני לא מתכוונת ולא רוצה לפגוש אותה בשום צורה ובשום מצב," הסתובבתי כדי לחפש את התיק שלי ולהסתלק.
"חכי רגע, תני לי להגיד לך כמה דברים," הוא התקרב אליי, אבל דחפתי אותו ממני בכוח.
"אני לא רוצה לשמוע אותך יותר!"
"אוקיי, את כועסת, בצדק. אבל בלי קשר אליי או לעבודה שלי, אני חושב שאת צריכה ללכת לראות אותה ולשמוע את מה שיש לה להגיד, זאת אימא שלך."
פלטתי גיחוך ונעצרתי. "אימא שלי? בוא אספר לך משהו על 'אימא שלי'," סימנתי שוב מירכאות באוויר. "אימא שלי שונאת אותי מגיל שבע, מאז שאבא שלי נהרג. היא האשימה אותי כל חיי במותו, ולא עבר יום מבלי שהזכירה לי כמה אני עלובה ושאין לי מקום בעולם הזה," הטיתי את ראשי ונעצתי מבט בקיר. "אימא שלי כמה שנים אחרי שאבא שלי מת הכניסה לבית שלנו את הגבר שכשהייתי בת שתים־עשרה וחצי החליט שמותר לו לטמא את גופי ולגעת בי בכל הזדמנות, בזמן שאני ניסיתי להתחמק ממנו." דמעות זלגו על לחיי, ותומר הביט בי בכאב. "בלילות הייתי מבועתת מהמחשבה שייכנס לחדר שלי. וכשהוא היה נכנס, הוא נהג לסתום לי את הפה כדי שלא אצעק, איים שאם אצעק הוא ירצח אותי, ואחר כך את אימא שלי ואת אחי הקטן. פחדתי ממנו, לכן שתקתי והתפללתי שזה ייגמר מהר. הוא אנס אותי במשך שנתיים וחצי, ואימא שלי רוב הזמן לקחה כדורי שינה ולא שמעה כלום," הסדרתי את הנשימה. "לילה אחד, יומיים לפני שעזבתי, הוא שוב נכנס לחדר שלי כדי לבצע בי את זממו, אבל למזלי אימא שלי התעוררה וחיפשה אותו במסדרון. הוא איים עליי שוב שאם אגיד משהו הוא יהרוג אותי. הוא סיפר לה שהביא לי מים, והיא כמובן האמינה לזה," מחיתי את הדמעות. "זו אותה האימא שיום אחר כך, בזמן שהוא היה בעבודה, ניסיתי לאזור אומץ ולספר לה סוף־סוף מה עברתי בכל הזמן הזה, והיא רק צרחה עליי שאני שקרנית ושאני מנסה להרוס לה את הקשר איתו בכוונה. היא סטרה לי ואמרה לי לעוף לה מהעיניים, לכן באותו לילה ידעתי שאין לי מוצא אחר, ברחתי מהבית ולא הסתכלתי לאחור. אני לא חושבת שהיה אכפת לה בכלל שהלכתי, כי היא לא טרחה לרגע לחפש אותי. לדעתי אפילו הוקל לה כשנעלמתי מחייה," נשמתי נשימה עמוקה.
תומר אגרף את ידו במבט המום. "ואחר כך הגעת לרחוב?" הוא שאל בקול שקט.
"בהתחלה במשך ימים ארוכים הסתובבתי ברחובות. ראיתי את כל הדברים הנוראים ביותר שאפשר, חוויתי אותם, עברתי גיהינום. לא היה לי אף אחד ושקלתי ללכת לסבתא שלי, המשפחה היחידה שנותרה לי, אבל חששתי ללכת אליה כי אימא שלי הייתה מסוכסכת איתה הרבה שנים מאז שאבי נפטר, ולכן הקשר שלנו איתה נותק. בסופו של דבר נשברתי והחלטתי ללכת אליה. במשך שעה שלמה שכנעתי אותה שזאת אני, הנכדה שלה, וכשהיא נזכרה היא חיבקה אותי ובכתה. היא אפילו התקשרה לאימא שלי אחרי כמה ימים, ואימא שלי אמרה לה שלא אכפת לה ושהיא מתנערת מהאחריות עליי, וסבתא שלי קיבלה אותי תחת חסותה." בטני התכווצה לנוכח הזיכרון.
"כשגרתי אצלה גיליתי כמה היא חולה, וכשהיא נפטרה, שוב נשארתי בלי כלום עד שהגעתי לעבוד במועדון. והמפלצת הזאת, אימא שלי, זו שאמורה לדאוג לילדה שלה ולגונן עליה, לא רצתה לדעת ולא היה אכפת לה, ופתאום היא נזכרה שאני חיה? מבחינתי, אין לי אימא. שירה מתה. עכשיו אני מיה, ואני לא מתכוונת לפגוש אותה לעולם." הרגשתי שאני נחנקת ושוב נשמתי עמוק.
תומר עדיין הביט בי המום. "אני מצטער, לא ידעתי את כל זה, זה נורא," הוא ניסה לאחוז בידי.
"אל תיגע בי!" אמרתי בתקיפות. "אני לא מכירה אותך בכלל, אין לי מושג מי אתה!" לקחתי את התיק שלי מהשולחן וצעדתי לכיוון הדלת, נעצרתי לרגע והשפלתי את עיניי. "נכשלת במשימה. אני לא הולכת אליה, ואני לא רוצה לראות אותך או לשמוע ממך יותר, אתה סתם עוד אחד שאכזב אותי," מיהרתי החוצה וטרקתי את הדלת בחוזקה אחריי.
כשיצאתי משם התקשיתי לנשום, גופי וליבי כאבו כל כך. ירדתי במעלית וחציתי את הלובי במהירות. רצתי לפינה מרוחקת מחוץ לבניין, נשענתי על הקיר ובכיתי בקול, לא יכולתי להתאפק עוד.
