פרק 1
לבד, תמיד לבד. אם חיי יסתיימו ברגע זה איש לא ידע על כך.
אומרים שאנחנו לא מסוגלים לחיות לבדנו כי אנחנו זקוקים לקשרים אנושיים כדי להתקיים. אנחנו חייבים לשמוע מילה טובה, להרגיש זרועות שעוטפות אותנו, זקוקים לחיבוק חם ולכתף שתתמוך בנו. אפילו מריבה עם מישהו עדיפה על בדידות.
כשמצאתי את עצמי לבד, שיננתי בליבי שאני חייבת להיות חזקה ולשרוד. ידעתי שאם לא אכריח את עצמי, אמות. אף שרציתי למות יותר מפעם אחת, ניצוץ קטן בתוכי סירב לוותר לגמרי, וקיוויתי שמשהו ישתנה עבורי. לא ייתכן שאלו הם החיים שצפויים לי.
רציתי למות וגם לחיות.
הרחוב היה מלא אנשים, למרות זאת הרגשתי לבד. החנויות החלו לפתוח את שעריהן. מכוניות רבות ואוטובוסים נסעו על הכביש, ושני קטנועים חלפו ביניהם בקלילות. ברחוב קינג ג'ורג' סמוך לגן מאיר מצאתי לי פינה מרוחקת מעט, אבל כזאת שיהיה אפשר להבחין בי, והתיישבתי על הרצפה הקשה בישיבה מזרחית. האספלט המחוספס והחם צרב את ישבני, והאבק נדבק לעורי. אלך מפה לפני הצהריים כשחום השמש יגיע לשיאו, והלחות תהיה בלתי נסבלת, חשבתי.
ניחוח של לחם טרי עלה באוויר והזכיר לי שלא הכנסתי דבר לפי מאז אתמול בצהריים. זרם של אנשים חלף על פניי ברחוב. ליד פח זבל מרוחק הצטברה ערמה של פסולת, ושני חתולים נברו באחת השקיות. כמה בגדים בצבצו מתוך שקית זבל שחורה, לעיתים הם היו אוצר של ממש לחסרת בית כמוני.
סביר להניח שהעייפות ניכרה בפניי. המחסור בשעות שינה נתן את אותותיו, עיניי צרבו ואיימו להיעצם. גופי היה חלש וצנום בשל תזונה לקויה ולא מספקת. מכנסי הג'ינס המרופטים והטי-שירט הדהויה שלי כבר זעקו שאחליף אותם. כן, לא היו לי בגדים רבים, ככה זה כשאין לך מקום לגור בו ובטח לא מכונת כביסה. לא אפשרתי לכל התחושות האלו להשתלט עליי. הוצאתי את הגיטרה מהנרתיק, היא הייתה הדבר היקר ביותר שהיה לי, מקור הכוח והנחמה שלי, והתחלתי לנגן. שרתי את השיר של אבריל לאבין, "Nobody's Home" ונשאבתי לתוך המילים שהתאימו למצבי. עצמתי את עיניי ודמיינתי שאני במקום אחר. הלוואי שזה היה כך. כשפקחתי את העיניים הבחנתי בבחור צעיר שנראה כמו סטודנט מתקרב אליי, שערו היה בהיר, והוא היה מצויד באוזניות גדולות ובתיק גב. הוא זרק שקלים אחדים לתוך כובע קסקט מרופט שהנחתי לידי. הודיתי לו, והוא הביט בי ברחמים. התעלמתי מקרקורי הרעב הצורמים שהפיקה בטני, והתחלתי לשיר את "רק רצית אהבה" של מאיה אברהם, שיר שתמיד הסיח את דעתי מכל רעב או כאב, שהזכיר לי את התקווה לאהבה שגוועה בתוכי במשך השנים. עוברים ושבים המשיכו לחלוף על פניי, רובם התעלמו מקיומי, מעטים זרקו לי מטבעות. כשהתעייפתי הנחתי את הגיטרה בצד ונשענתי על הקיר שמאחוריי. בהיתי אל עבר האופק, ואפילו רחשי התנועה הערה והצעדים של האנשים שחלפו לידי לא נשמעו באוזניי כעת. ככה ישבתי דקות ארוכות עד שמישהו התיישב לידי. במבט חטוף הבחנתי שזו בחורה צעירה.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא הביטה בי והעבירה את ידה בשערה האדמוני והמקורזל, ציפורניה היו מטופחות ומשוחות בלק אדום. הרטבתי את שפתיי בלשוני, הייתי די מיובשת. היא מתחה את רגליה לפנים והניחה עליהן תיק קטן ושחור שנראה יוקרתי. תהיתי איך לא אכפת לה להתלכלך ככה בישיבה על הרצפה.
"תלוי מה את רוצה," עניתי בעייפות ולא הבנתי למה היא פונה דווקא אליי.
"אני עוברת פה לפעמים ורואה אותך מנגנת, אוספת כסף."
"אז?" הסטתי את עיניי לעבר תחנת האוטובוס מימיני. הבטתי באנשים העולים לאוטובוס ובאלו היורדים ממנו. הייתי נבוכה ולא הייתה לי סבלנות.
"אני תוהה למה בחורה צעירה שכל החיים לפניה צריכה לאסוף כסף ככה."
"למה שזה יהיה אכפת לך בכלל?" לקחתי את הכובע שנח מולי והבטתי במטבעות שזרקו לתוכו, כמה עשרות אגורות, שקלים אחדים ומטבע של חמישה שקלים. "אנשים קמצנים," פלטתי.
"אכפת לי, בגלל זה התיישבתי פה," היא המשיכה להתבונן בי.
"טוב, אני מצטערת על הגסות, אבל זה באמת לא עניינך." התחלתי להכניס את המטבעות לכיס מכנסי הג'ינס שלי ולא הבטתי כלל לכיוונה, רק חשבתי איך להשיג לעצמי מים ומשהו לאכול.
"נכון, זה לא ענייני, ובכל זאת לפעמים נחמד לשתף אדם שלא מכירים."
"אין לי במה לשתף אותך," עניתי לה בעוקצנות. רציתי שתלך מפה. היא השתתקה והביטה קדימה. למה לעזאזל היא לא הולכת? מכונית אחת צפרה לזו שלפניה, ונוצר פקק קטן וקולני. "אני פשוט אוהבת להיות פה, בסדר?" אמרתי בעודי מביטה במכוניות מולי. אולי זה יגרום לה ללכת. "אני זמרת שאוספת עוד כמה שקלים למחייתי. מה רע בזה?" שיקרתי את השקר הלבן שהשתמשתי בו בדרך כלל כשרציתי להרחיק ממני אנשים זרים שהתעניינו במעשיי.
"את לא באמת אוהבת להיות פה, מי אוהב לאסוף כסף ברחוב?" היא ענתה באדישות שהרגיזה אותי והעבירה קווצת שיער מאחורי אוזנה.
"תראי, אין לי מושג מה את רוצה. אני מבינה שכנראה משעמם לך, את בטח אחת כזאת שיושבת רגל על רגל עם מגזין אופנה ביד במכוני יופי כל היום, ועכשיו את רוצה לשבור את השגרה ולהציק לי."
"זה ממש לא ככה," היא שיכלה את רגליה שהיו נתונות בתוך נעלי עקב גבוהות ושחורות. "בא לי סיגריה, אבל נגמרו לי," היא אמרה לחלל האוויר והביטה סביבה באנשים שצעדו על המדרכה. גבר מבוגר עבר לידנו ובהה בה לרגע.
"אין לי סיגריה, תבקשי ממישהו אחר," עניתי בחוסר סבלנות.
"את יכולה לעשות קצת יותר טוב מזה," היא הביטה בכובע שאחזתי בידי.
"אני לא מבינה מה זה עניינך."
"למען האמת, אני יודעת שאת מחפשת עבודה, ראיתי אותך בשבוע שעבר מחוץ למועדון שאני עובדת בו כשעישנתי בחוץ, זיהיתי אותך מפה. הסתכלת על השלט שכתוב עליו שדרושה לנו עובדת."
"יכול להיות," הפטרתי. עברתי יום־יום בין בתי קפה ומקומות עבודה רבים כל כך, שכבר לא זכרתי איפה חיפשתי. כנראה המראה המוזנח שלי הרתיע אותם מלהעסיק אותי. חוץ מזה, חשדתי במניעים שלה. כשחיים ברחוב התחרות על ההישרדות גדולה, אם את אוספת כסף לעצמך בכל דרך שהיא, מישהו עלול לגזול את המעט שיש לך או לתמרן אותך כדי שהוא ירוויח מזה. כל האנשים נראו לי חשודים, למה שהיא תפנה אליי סתם ככה?
"נו, זה לא במקרה שראיתי אותך, אני יכולה לעזור לך," קבעה האדמונית ונשענה בראשה על קיר הבטון שמאחוריה. הפניתי אליה את מבטי, עיניה החומות-ירוקות היו נעוצות בי.
לפתע נראה היה לי שההתעניינות שלה הייתה כנה. היא הביטה בי בסקרנות, זקפה את גווה ונראתה כמו שחקנית משנות העשרים. השפתון שעל שפתיה המלאות היה מרוח בשלמות.
"מה את מציעה לי בעצם?" שאלתי בחשש קל.
"שתבואי אלינו למועדון, אני עובדת שם, וזה ממש לא רחוק מפה."
"איזה מועדון? ומה את עושה שם?" לא הצלחתי להתיק את עיניי ממנה. היא הייתה מטופחת כל כך, ואני בטח נראיתי כמו חתול רחוב מוזנח. לא הבנתי מה היא כבר חשבה שאני יכולה לעשות חוץ מלנקות שירותים.
"אני חשפנית," היא השיבה והישירה אליי מבט.
החום בגופי החל לעלות לשמע המילה. "לא, תשכחי מזה," מיהרתי להשיב והנפתי את ידי בביטול.
"אל תדאגי, אנחנו מחפשים כרגע עוד מלצרית ולא חשפנית," היא חייכה והוסיפה, "האמת היא שהתחילו לחפש גם חשפן לערבי נשים, אבל את לא מתאימה," היא צחקה משועשעת.
שקלתי לרגע את הצעתה והגעתי למסקנה שממילא אין לי כלום כרגע, לכן אין לי מה להפסיד.
"את יודעת מה? אשמח לבוא," הזדקפתי כדי להראות לה שאני רצינית.
"אני מלי," היא הושיטה לי את ידה בחינניות.
"מִיָה," החזרתי לה יד מהוססת.
"מיה, אני עובדת היום בערב, תבואי ואכיר לך את המקום. ארז, הבעלים של המקום, סומך עליי כשאני מביאה מישהי לעבוד שם, אני הבאתי חצי מהבנות," היא אמרה בשמץ של גאווה וקמה על רגליה תוך כדי שהיא מנערת בידה את האבק מישבנה. החצאית הירוקה הקצרה מדי שלבשה התנופפה ברוח וחשפה זוג ירכיים חטובות ושזופות. אפשר לחשוב איזו גאווה יש בעבודה במקום כזה, חשבתי בציניות כשהבטתי עליה מסדרת את הגופייה החשופה שלבשה.
"אני חייבת ללכת, תבואי בשש בערב, זה מספיק זמן לפני שהפעילות שם מתחילה. בדיוק אסיים חזרות עם חלק מהבנות. אחכה לך," מלי הושיטה לי כרטיס ביקור של המקום.
בחנתי אותו. הוא היה בצבע שחור והתנוססה עליו המילה 'Sugar' באדום ומתחתיה הכיתוב – 'מועדון ריקודים וחשפנות'. עכשיו נזכרתי שראיתי שם שלט שדרושה עובדת, אבל כשהבנתי באיזה מועדון מדובר העדפתי לא להיכנס.
הודיתי לה והיא פנתה לדרכה.
מה הסיכויים שתנחת עליי עבודה ככה? ברוב המקומות שפניתי אליהם לא טרחו להסתכל עליי. לא היו לי אפילו קורות חיים מסודרים לתת להם.
