פתח דבר


בשנת 2004 ראה אור ספרי הראשון אימיגרנטים: ההגירה היהודית לארץ־ישראל בראשית המאה העשרים. בספר בחנתי את תקופת 'העלייה השנייה' בהקשר ההיסטורי של ההגירה היהודית הגדולה ממזרח אירופה בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. אימיגרנטים היה עבורי נקודת מוצא לחקר ההגירה היהודית ובעקבות אותם יהודים מן השורה פרסמתי מאמרים וספרים נוספים על ההגירה היהודית לא רק בהקשרה הארץ־ישראלי. ככל שהעמקתי בחקר ההגירה הגעתי למסקנה שכדי להבין את הדינמיקה שלה, את מאפייניה ואת גורמיה, עליי לבחון אותה מנקודת המבט של המהגר היחיד ובני משפחתו. המהגר עצמו הוא הגיבור המרכזי בדרמת ההגירה, שראשיתה בארץ המוצא ואחריתה שנים ארוכות לאחר הגעתו לארץ היעד.


ארץ מקלט נפתח במובאה מתוך ספרו המונומנטלי ורב־ההשראה של אירווינג האו עולם אבותינו, אשר מבטאת את רוח הספר: 'הסיפור הוא היחידה היסודית של חיינו, והוא מעמיד לנו צווים קסומים פלאיים: "כך החל הכול" ו"כך הוא הסתיים" הסיפור עוטף אותנו, מצדיק את שהייתנו, מכין את עזיבתנו. כאן, בעמודים האלה, טמון סיפורם של היהודים המרופטים ובעלי ההשראה שבאו ממזרח אירופה. הבה נשמיע את תהילתם של האלמונים'. כתוספת לציטוט המרגש של האו, אני מבקש להשמיע גם את תהילתם של היהודים האלמונים, המרופטים ובעלי ההשראה שהגיעו לארץ ישראל מארצות האִסלאם.


גם הסופר והמחזאי היהודי צרפתי ז'ורז' פֵּרֶק סבר שאם ברצוננו להבין את ההגירה מאירופה לארצות הברית, עלינו להתחקות אחר הסיפורים האישיים של כל אותם מיליוני מהגרים. הוא ביקש לפרק לגורמים את הפסיפס האנושי של אוכלוסיית המהגרים ולבחון בנפרד כל אבן ואבן שהרכיבה אותו —


חמישה מיליון מהגרים מאיטליה


ארבעה מיליון מאירלנד


מיליון מהגרים משוודיה


שישה מיליון מהגרים מגרמניה


שלושה מיליון מהגרים מאוסטריה ומהונגריה


שלושה מיליון וחמש מאות אלף מהגרים מרוסיה ומהונגריה


חמישה מיליון מהגרים מבריטניה הגדולה


שמונה מאות אלף מהגרים מנורווגיה


שש מאות אלף מהגרים מיוון


ארבע מאות אלף מהגרים מטורקיה


ארבע מאות אלף מהגרים מהולנד


שש מאות אלף מהגרים מצרפת


שלוש מאות אלף מהגרים מדנמרק


[...]


לא לומר רק: שישה עשר מיליון מהגרים


עברו במשך שלושים שנה באליס איילנד


אלא לנסות לדמיין


מה היו שישה עשר מיליון הסיפורים האישיים האלה,


שישה עשר מיליוני הסיפורים הזהים והשונים


של הגברים, והנשים, והילדים שגורשו


מאדמת מולדת בידי הרעב והסבל,


הדיכוי הפוליטי, הגזעני או הדתי,


בעוזבם הכל, את כפרם, את משפחתם,


את חבריהם, שהשקיעו חודשים ושנים באיסוף


הכסף הדרוש לנסיעה,


ומצאו עצמם כאן, באולם כה גדול עד שמעולם


לא העזו לדמיין שיכול להיות מקום כזה —


כל כך גדול,


ערוכים בשורות ישרות, ארבעה־ארבעה,


מחכים לתורם


ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, בבל, תל אביב 2009, עמ' 21, 48-47


ההבחנה של פֶּרֶק חשובה ונכונה, ויש לאמץ אותה גם בהקשר של ההגירה לארץ ישראל בכלל ושל ההגירה בתקופת המנדט בפרט. כדי להבין את מורכבותה עלינו לחלץ את המהגר היהודי מתוך 'סיפור־העל' הציוני ומתוך המחקר הכמותי־הסטטיסטי ולהפוך אותו לגיבור הרשמי בדרמת ההגירה. גיבוריו המרכזיים של ארץ מקלט הם היהודים המרופטים והאלמונים של האו שמקצתם גם רצו להגיע לאמריקה, אך לא יכלו להיכנס אליה ובלית ברֵרה הגיעו לארץ ישראל. לא חלוצי 'העלייה השלישית', חברי גדוד העבודה ומייסדי הקיבוצים הראשונים ניצבים במוקד המחקר, אלא פליטים ומהגרים יהודים מן השורה שנמלטו ממזרח אירופה ומארצות ערב מחרב היונה והגיעו לארץ ישראל. באמצעות סיפוריהם האישיים הנחשפים בספר זה נוכל להבין ולתאר מי היו אותם יהודים שחצו מדינות וגבולות רבים ואת אגן הים התיכון כדי לפתוח בחיים חדשים בארץ ישראל.


ארץ מקלט הוא המשכו של אימיגרנטים מהבחינה הכרונולוגית, אם כי הוא שונה ממנו במגוון הנושאים והסוגיות שהוא עוסק בהן. אימיגרנטים מסתיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וארץ מקלט מתחיל בממשל הצבאי בארץ ישראל שלאחר הכיבוש הבריטי ומתמקד בגורמים להגירה בארצות המוצא ובמסע לארץ ישראל, משלב חיבוטי הנפש עד ההגעה לחופי הארץ. במרכז הספר ניצבים חוויותיהם האישיות, סיפוריהם ועדויותיהם של הפליטים, המהגרים והעולים, ואלה מוסיפים לנו נדבך חשוב לצורך הבנת החברה היישובית בתקופת המנדט. ארץ מקלט אינו רק פרק בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, אלא חלק בלתי נפרד מההיסטוריוגרפיה של ההגירה היהודית במחצית הראשונה של המאה ה־20.


אני מבקש להודות למי שסייעו ועזרו לי בכל שלבי כתיבת הספר. תודה למנהל הארכיון הציוני המרכזי הד"ר יגאל סתרי, לראש מדור תצלומים, הגברת ענת בנין, ולכל עובדי הארכיון המסורים שלא חסכו זמן ומאמץ וגילו סבלנות ואורך רוח לכל שאלותיי ובקשותיי. תודה גם לצוות המסור של ארכיון המרכז להיסטוריה יהודית בניו יורק, ותודה מיוחדת לפרופסור גארי זולה, מנהל הארכיון היהודי האמריקני בסינסינטי, על האירוח הנדיב ועל היחס החם שהרעיף עליי בזמן ישיבתי בארכיון.


אני רוצה להודות גם לתלמידתי הד"ר גליה השרוני, שבחיפושיה אחר מקורות למחקרה החדש הסבה את תשומת לבי לתעודות היסטוריות חשובות; אלה תרמו רבות להתגבשות המחקר. תודה גם לחיים זוננפלד, נינו של יוסף חיים זוננפלד, רבהּ הראשון של העדה החרדית בירושלים, על מאור פניו וסבלנותו האין־סופית בכל פעם שנזקקתי לעזרה ביידיש. תודה ל'שומע החופשי' ולסטודנט הנצחי ראובן סלומונס, שהיה עבורי הכתובת לטקסטים בגרמנית שהתקשתי להבין. תודה מיוחדת גם לד"ר נורית שטובר, ראש החוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה, שסייעה לי הן בסרטוט המפות בספר והן בתמיכה כספית. תודתי גם לרשות המחקר של אוניברסיטת חיפה שסייעה בנדיבות וברוחב לב בהוצאת הספר. ארץ מקלט הוא ספרי השני היוצא לאור בהוצאת מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, ואני גאה בכך מאוד. תודותיי שלוחות לצוות הנפלא והמסור של ההוצאה ובייחוד לגברת סמדר רוטמן, הממונה על ההוצאה לאור. תובנותיה של סמדר היו חכמות ולוּו בעצות טובות, באכפתיות וברצון לעזור.


תודה אחרונה להילה קלור, עורכת הלשון של הספר. עבודתה הייתה מדויקת וחכמה, ובעיקר רגישה. הילה ואני ניהלנו שיחות ארוכות על ממצאיו ועל תובנותיו של הספר ויחד צללנו אל תוך סיפוריהם של המהגרים. שיחותיי עם הילה היו מרתקות וסייעו לי רבות בגיבוש הרעיונות והמסקנות של הספר, ועל כך אני שב ומודה לה.


מבוא


התצלום והפואמה הפותחים ספר זה מגלמים את הסוגיה המרכזית בו: אירועי הדמים באוקראינה, בתימן ובחבל אורמיה שבאיראן בשנים 1921-1917 וסיפורם של הפליטים ושל המהגרים הנרדפים אשר חוו על בשרם את מאורעות התקופה הם חלק הכרחי בחקר הההגירה לארץ ישראל בשנות העשרים של המאה ה־20. העיסוק בתקופת 'העלייה השלישית' ו'העלייה הרביעית' רק מנקודת המבט החלוצית או רק מנקודת המבט הזעיר בורגנית היהודית־הפולנית חוטא לאמת ההיסטורית מפני שהוא מנתק את תנועת ההגירה לארץ ישראל מההקשר ההיסטורי הרחב ומתעלם מהאירועים הדרמטיים והטרגיים שחוו יהודי אוקראינה ואורמיה בשנים שקדמו לשואה.


ילדים ניצולי הפוגרום בחודורקוב, מאי 1919


באדיבות הספרייה הלאומית


ארבעה ילדים, אודים מוצלים מאש, לבושי סחבות, ניצבים מול צלם שהנציח במצלמתו את תוצאות הפוגרום בעיירה חודורקוב בפלך קייב בחודש אייר תרע"ט. פניהם של הילדים מפויחות, כפות ידיהם חבושות ומבטיהם משדרים בהלה, בלבול ותדהמה לנוכח האירוע המצמית שחוו זמן קצר לפני שצולמו. גילו המשוער של הילד במרכז התמונה הוא שש או שבע. שלושת האחרים ודאי בשנות העשרה לחייהם. הנערה חשופת השד משמאל תומכת בידהּ החבולה והחבושה. יש לשער כי אין זה מקרי שהנערה ניצבת אל מול עדשת המצלמה באופן שמחלל את כבודה ואת צניעותה. ייתכן כי הצלם ביקש לרמוז שהיא נאנסה בזמן הפוגרום, כמו נשים יהודיות רבות באוקראינה בתקופת מלחמת האזרחים.1 אין לדעת אם הארבעה היו קרובי משפחה, אך לבטח הכירו זה את זה. אין לדעת מי סייע להם ומה עלה בגורלם. האם היגרו לארצות הברית או לארץ ישראל? האם נשארו באוקראינה ולימים נספו בשואה או ניצלו? איננו יודעים פרטים נוספים על התמונה ועל המצולמים, אך אנו יודעים מה התרחש בחודורקוב בזמן הפוגרום.


גיסי ההגנה אמנם התאספו ויתגרו מלחמה עם הכנופיה, אך עד מהרה נוכחו שלא יוכלו עמוד. אחדים נפלו במלחמה. הנשארים ברחו בדרך העולה אל התחנה פופילנה, הרחוקה מחודורקוב עשרים פרסא. אך הסיקרים דלקו אחריהם עד מרחק עשרים פרסא מהעיר והרגו את הבורחים בלי חמלה. כל הדרך הייתה מרופדה בהרוגים. כאשר עשו הרוצחים כלה בגיסי ההגנה שבו העירה והתחילו להשמיד את היהודים שנמצאו בעיר. המיתו אותם במיתות משונות: הרגו, טבחו, השליכו את קרבנותיהם אל נהר אירפען, דנו אותם בשריפה, רצחו אנשים ונשים זקנים ונערים, גם עוללים ויונקי שדים. לא ידעו רחם. את קרבנותיהם הרגו כמעט רק בנשק קר. רק על אלה שהושלכו אל הנהר ירו, כדי לגמור את מיתתם. את הבתים ושאר הבנינים שלחו באש. אל אֻרוָתו של מאיר ריבאק הביאו כשלשים איש, סגרו את הדלתות ואת האֻרוה שלחו באש. כל הנמצאים באֻרוה נשרפו. לא ניצל אף אחד. אחר השחיטה נשלחו אכרים עם עגלות לאסוף את ההרוגים המתגוללים בשדות ועל הדרכים, כדי שלא יעפשו את האויר. במשך ארבעה ימים הביאו האכרים חמרים־חמרים הרוגים אל בית הקברות בחודורקוב וקברו אותם בקברות אחרים. מאה ועשרים הרוגים בקבר אחד. אך לא עלה בידם לאסוף את כל ההרוגים. עוד נשארו הרבה מתגוללים בשדות ודרכים והיו לברות לכלבים ולחיות. גם אחר כך מצאו האכרים כל פעם הרבה הרוגים בגנים ובשדות והביאו אותם העירה לקבורה. מספר הנרצחים היה עד אלפים נפש.2


קִיֶב — פואמה: ושתי טיוטות שיר לזכר טטיב


יעקב אורלנד


אֲנִי כוֹתֵב טֶטִּיֶב. כָּל יָמַי.


אִם סוֹף שִבְעִים שָנָה, אוֹ סַף שְמֹנִים —


עוֹדִי כוֹתֵב טֶטִּיֶב


כָּל שֶאֲנִי מְשַרְבֵּט — טֶטִּיֶב שָם. וְלוּ בִקְצֵה הָעֵט.


אֲפִילוֹ אָמַרְתִי קִיֶב, אוֹ קִיִשיניֶב, אוֹ גַלַּץ, אוֹ קוֹנְסְטַנְצָה,


אֲפִילוֹ אָמַרְתִּי קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל,


אוֹ יָפוֹ וְתֵל־חַי וּכְפַר גִּלְעָדִי, אוֹ מִגְדָּל וּטְבֶרְיָה,


אֲפִילוֹ אָמַרְתִּי יְרוֹשָלַיִם וְתֵל־אָבִיב וְחֵיפָה, אִם אָז וְאִם עַכְשָיו־עַכְשָיו...


כָּל הָעֵת טֶטִּיֶב אַחֲרַי.


כְּמוֹ אוֹיֵב.


כְּמוֹ רוֹדֵף, מַשִּׂיג, מְחַלֵּק חָלָל.


כָּל נְעוּרַי, בְּחוּרַי,


כָּל פְּזוּרַי בָעוֹלָם,


שְׁאֵרַי,


אֲפִילוּ בִרְכוֹת הוֹרַי,


אֲפִילוּ כַנְפוֹת־שִׁירִי,


כֻּלַּם — יוֹם טֶטִּיֶב מְרַדֵּף אֶת עִקְבֵיהֶם,


דּוֹלֵק אַחֲרָי.


שַׁחַר מוּקְדָּם אֶחָד, וַאֲנִי עַד אָז עֶלֶם רוֹאֶה אוֹב בַּחֲלוֹמוֹ,


שָׁאַלְתִּי בֵאלֹהִים וְלֹא עָנָנִי.3


בקיץ 1921 הגיעו לארץ ישראל לאחר נדודים ממושכים אליעזר ובתיה אורלנד ובנם בן השבע, יעקב. המשפחה ניצלה בעור שיניה מפוגרום אכזרי בעיירה טטייב שבאוקראינה, שנרצחו בו כ־4,000 יהודים בני העיירה, ובהם גם שמונה מבני משפחתם.4 יעקב, אז בן חמש, הסתתר בחבית האשפה בחצר ביתו וצפה מבעד לחריץ בחבית כיצד רוצחים הפורעים את קרוביו ובראשו הכרות של סבו מתגולל למרגלותיו. בהפוגה שבין הפוגרומים נמלטו האם ובנה לכנסייה סמוכה ומצאו שם מקלט ומחסה. עם שוך הפוגרום עברה המשפחה לקייב, בירת אוקראינה. מקייב חצתה המשפחה את נהרות הדנייפר והדנייסטר לבסרביה והתגוררה כשנה בקישינב.


בינואר 1921 הגיעה משפחת אורלנד לעיר הנמל קונסטנצה ומשם הפליגה באנייה דרך קושטא לארץ ישראל.5 עם הגעתה לארץ התגוררה המשפחה בכפר גלעדי, אחר כך עברה בין תל יוסף, מגדל, טבריה, ירושלים ותל אביב. בירושלים למד יעקב בבית הספר תחכמוני, ולאחר שהעתיקה משפחתו את מגוריה לתל אביב למד בגימנסיה 'הרצליה'. את לימודיו התיכוניים השלים בגימנסיה העברית 'רחביה' בירושלים. משך כל חייו בארץ ישראל נשא עמו יעקב את 'צער השתיקה ואת נוף האלם' ששרף אותו מפחד בתחתית חבית האשפה בעיירה האוקראינית. בשנת 1985, בעשור השמיני לחייו, כתב: 'מגיל ה"א ואילך מהלכת עלי טטיב אימים וחרדות כעיָרה מבולקה ושטופת דם, חסרת רחמים וזְרוּעת מתים, שהלוואי ונמחתה מתחת שמי אלוהים. אבל זה לעגו̇ של גורל, שכן טטיב לא נמחתה פרט ליהודיה, ויעריה עבותים מתמיד, והאקציה עודה בטֵרופה והלילך בכמיהתו. תמיד יש דברים בגו. נתחי זיכרונות־טטיב בערו וחרכו בי לסירוגין מאז הפוגרומים באפריל 1919, שהייתי עד להם ומעורב בהם בגופי'.6 עבור יעקב אורלנד היה הפוגרום אירוע משמעותי, שעיצב את אישיותו, ליווה אותו כל חייו בארץ ישראל ולא עזבו̇ עד יומו האחרון: 'אֲנִי כוֹתֵב טֶטִּיֶב. כָּל יָמַי. אִם סוֹף שִבְעִים שָנָה, אוֹ סַף שְמֹנִים — עוֹדִי כוֹתֵב טֶטִּיֶב'.


משפחת אורלנד לא הייתה המשפחה היחידה שהגיעה לארץ ישראל לאחר שניצלה מפוגרום. בשנות העשרים של המאה ה־20 הגיעו לארץ ישראל פליטי הפוגרומים שכמו אורלנד נשאו גם הם את הטראומות ממלחמת האזרחים באוקראינה ומרצח בני משפחותיהם. הפליטים שהגיעו לארץ היו חלק מגל הגירה גדול יותר שפניו היו מועדות בעיקר לארצות הברית. הם נפוצו ברחבי מזרח אירופה ומרכזה וניסו נואשות, כנגד כל הסיכויים, לקבל את אשרת הכניסה המיוחלת לארצות הברית, אשר סגרה את שעריה להגירה באחת השעות הקשות של עם היהודי.


עם פליטי הפוגרומים מאוקראינה הגיעו לארץ ישראל בשנות העשרים גם מהגרים שנשבר מטה לחמם מפולין, מרוסיה הבולשביקית, מעיראק, מאיראן ומתימן. הרעב הכבד ברוסיה הפיל חללים רבים והמשבר הכלכלי בפולין רושש את היהודים ודרדר אותם לעוני כבד ומייסר. בעיראק הוטלו מסים כבדים על מעמד הביניים, ומעמדו של הסוחר היהודי נסדק ונשחק. בתימן ובאיראן נרדפו יהודים ונדחקו לשולי החברה והכלכלה. היו גם חלוצים וחברי תנועות נוער שהגיעו באותן השנים לארץ ישראל. האידאולוגיה הציונית והרצון לבנות חברה צודקת ושוויונית בארץ ישראל היו כוח מניע לעלייתם לארץ.


ההיסטוריוגרפיה של היישוב חילקה את ההגירה לארץ ישראל בשנות העשרים לשני גלי עלייה שונים זה מזה בהרכבם החברתי ובסיבות להגעתם. את זו המכונה 'העלייה השלישית' (1923-1919) מאפיינת ההיסטוריוגרפיה הציונית, מראשיתה, כעלייה חלוצית, ולעומתה התאפיינה ה'עלייה הרביעית' (1928-1924) כבורגנית וזעיר בורגנית. צעירי 'העלייה השלישית' היו בוגרי תנועות הנוער החלוציות. הם התיישבו בסְפר הארץ־ישראלי, ייסדו את גדוד העבודה, הקימו מושבים וקיבוצים ועסקו בחקלאות. עולי 'העלייה הרביעית' התיישבו בערים הגדולות ועסקו במלאכה ובמסחר.


חלוקה זו לשני גלי עלייה אינה משקפת נאמנה את ההגירה היהודית לארץ ישראל בשנות העשרים. לאמתו של דבר רובם המכריע של היהודים שנכנסו באותן שנים לארץ לא השתייכו השתייכות מובהקת וחד־משמעית לאף לא אחד מגלי העלייה הללו מן הבחינות האידאולוגית והחברתית, ואילו נשאלו על כך ודאי לא היו יודעים לומר אם הגיעו בגל השלישי או הרביעי. מרביתם היו פליטים ומהגרים, ניצולי גיא הַהֲרֵגָה באוקראינה או הפרעות באורמיה; עבורם הייתה ארץ ישראל ברֵרת מחדל או ארץ מקלט לאחר שארצות היעד בצדו האחר של האוקיינוס האטלנטי סגרו בפניהם את שעריהן.


החלוקה הידועה והמוכרת לגלי העליות עוצבה בתודעת בני הזמן, אך אין בה כדי לחייב את ההיסטוריון ואין לקבלה ללא ערעור. ההיסטוריון הכלכלי נחום גרוס הציע, למשל, לבחון את תקופת המנדט לפי תהליכים ארוכי טווח כמו צמיחה כלכלית או קליטת עלייה, ולא בתקופות קצרות טווח כמו של גלי העליות. גרוס טען כי ההבחנה בין 'העלייה השלישית' ל'עלייה הרביעית' מוטלת בספק משום שהגיוון בהרכב החברתי־הכלכלי של המהגרים לארץ ישראל החל עוד בתקופת 'העלייה השלישית', שכן חלק גדול מהמהגרים הגיעו מרקע בורגני־פולני מובהק.7


הספר ארץ מקלט מאמץ את קביעתו העקרונית של גרוס על הצורך לטשטש את גבולותיהן המוכרים והידועים של 'העלייה השלישית' ו'העלייה הרביעית', ואולם להבדיל מגרוס, ממחקרי עולה כי לא הכלכלה הארץ־ישראלית מגדירה את גבולות המחקר, אלא המציאות הגאו־פוליטית באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה ומדיניות ההגירה הציונית והבריטית שעוצבה והתגבשה בשנות העשרים. הגיבורים המרכזיים של הספר הם המהגרים מן השורה, אלה שסחבו על גבם את נ̇אד הדמעות של העם היהודי והחליטו להגר עם משפחותיהם מאירופה, מצפון אפריקה ומאסיה ולהעתיק את מגוריהם לארץ ישראל. לעתים הם התקבלו בברכה על ידי המוסדות הציוניים ולעתים הגיעו על אפם ועל חמתם ואף בניגוד להמלצתם. במוקד הספר ניצבים לא פועלם ועשייתם בארץ ישראל, לאחר שהתיישבו בה, אלא דרך החתחתים שעברו במסעם לארץ ישראל, משלב ההתלבטות וההתחבטות עד ההגעה לחופי הארץ. קשיי הקליטה וההתאקלמות בארץ החדשה לא יידונו אפוא בחיבור זה.


שנות העשרים היו שנים הרות גורל עבור המהגרים היהודים. המצב הגאו־פוליטי לאחר מלחמת העולם הראשונה השתנה לבלי הכר והצר את צעדיהם: האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו־הונגרית התפרקו, ועל חורבותיהן קמו מדינות חדשות יש מאין, ואלה פגעו בזכויות היהודים ובתנאי חייהם; מלחמת אזרחים אכזרית פרצה באוקראינה, ובה נרצחו ונפצעו כ־100,000 יהודים, ורבבות היו לפליטים ונפוצו בכל רחבי אירופה; בארץ ישראל החלה תקופת המנדט הבריטי והתגבשו תקנות הגירה חדשות שהגבילו את כניסת היהודים; וארצות הברית חוקקה בשנים 1921 ו־1924 את חוקי המכסות ולבסוף סגרה את שעריה בפני המהגרים. חוקי המכסות האמריקניים שינו את כיוונה של ההגירה היהודית ועשרות אלפי יהודים נאלצו להגר לארץ ישראל במקום לאמריקה. בהגעתם לארץ ישראל הם המריצו במפתיע את המפעל הציוני וביססו את אחיזתו הדמוגרפית, הכלכלית והחברתית בארץ.


הפוגרומים ביהודי רוסיה בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 היו חלק בלתי נפרד מהסיפֵּר ומהאתוס הציוני. הפוגרומים נתפסו כהוכחה לצדקת הרעיון הציוני ולעתים גם גורם מזרז להגירה לארץ ישראל. בעקבות ה'סופות בנגב' — הפוגרומים שפרצו בדרום תחום המושב בשנת 1881 — כתב פינסקר את אוטואמנציפציה ונוסדה תנועת חיבת ציון. ראשוני הביל"ויים הגיעו לארץ ישראל, ובעקבותיהם הגיעו איכרי 'העלייה הראשונה'. בערב פסח 1903 פרץ פוגרום קישינב, והוא חולל זעזוע קשה בעולם היהודי ובתנועה הציונית. 49 יהודים נרצחו בפוגרום, ובעקבותיו יצאה משלחת מטעם 'הוועדה ההיסטורית' באודסה לחקור את הפרעות. בראש המשלחת עמד חיים נחמן ביאליק; הוא התבקש לגבות את עדויות הנפגעים ולאסוף את חומרי החקירה הדרושים כדי למצות את הדין עם הנאשמים. בשנים 1905-1904 נרצחו יותר מ־3,000 יהודים במאות התפרצויות אלימות שהתרחשו בדרום תחום המושב של האימפריה הרוסית. ראשוני החלוצים של 'העלייה השנייה' החלו להגיע אז לארץ ישראל, והם הביאו אתם, בין היתר, את רעיון ההגנה העצמית והשמירה העברית.


באופן תמוה ה'עלייה השלישית' ו'העלייה הרביעית' אינן מזוהות עם הפוגרומים באוקראינה. למרות תוצאותיה ההרסניות של מלחמת האזרחים באוקראינה, לא ייחסה להן ההיסטוריוגרפיה הציונית חשיבות יתרה. נראה כי לאחר הצהרת בלפור והבטחתם של הבריטים להקים את הבית לאומי של עם היהודי בארץ ישראל לא היה עוד צורך אידאולוגי בפוגורמים וברצח יהודים כדי להצדיק את הרעיון הציוני. בשנת 1964 ראה אור בהוצאת עם עובד ספר העליה השלישית.8 עורכו יהודה ארז פרס על פני 1,000 עמודים את קורות 'העלייה השלישית' מימי ההכשרה במזרח אירופה עד ייסוד גדוד העבודה והקמת הקיבוצים הראשונים ומושבי העובדים בעמק יזרעאל. חלוצים חרושי קמטים באחרית ימיהם העלו את זיכרונותיהם על הכתב ותיארו בנוסטלגייה את ראשית דרכם בארץ. כך התפוגג הטבח שחוותה יהדות אוקראינה מהזיכרון הקיבוצי הלאומי ולא נחרת בו כאירוע היסטורי מכריע דוגמת 'סופות בנגב' ופוגרום קישינב.


המחקר ההיסטורי מיעט גם לקשור בין ההגירה לארץ ישראל בשנות העשרים של המאה ה־20 לאירועי הדמים בימי מלחמת האזרחים באוקראינה. ברוך בן אברם והנרי ניר עסקו בביקורתיות בספרם עיונים בעלייה השלישית: דימוי ומציאות בתקופת 'העלייה השלישית' והצביעו על פער בין הדימוי למציאות, אך התעלמו מרצח יהדות אוקראינה ולא ראו בה גורם מרכזי להגירה לארץ ישראל.9 במחקריהם של דוד שפירא ומשה ליסק על ראשית ההגירה לארץ ישראל אין התייחסות להשפעת הפוגרומים על ההגירה לארץ.10 אביבה חלמיש, בספרה במירוץ כפול נגד הזמן על מדיניות ההגירה בשנות השלושים, ציינה כי מספר המועמדים לעלייה בראשית שנות העשרים היה רב מכיוון 'שיהודי מזרח אירופה סבלו מרדיפות ומפרעות וקשה במיוחד היה מצבם של יהודי אוקראינה שנקלעו בחורף 1919/1918 לשדה הקרב בין הלבנים לאדומים. משלהי 1917 עד שנת 1920 נהרגו שם כ־75,000 יהודים, רבבות נפצעו, נשים נאנסו ורכוש רב של יהודים נשדד והושחת'.11 חלמיש מתייחסת בספרה מבית לאומי למדינה בדרך לגורמים שדחפו את יהודי מזרח אירופה להגר מארצותיהם, ובהם היא מציינת גם את הפוגרומים באוקראינה.12 חלמיש היא היוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל, ואולם גם במחקריה לא נתפסים הפוגרומים כאירוע רב־חשיבות ומכונן שעל פיו יש לבחון את ההגירה לארץ ישראל בשנות העשרים, אף כי היא כן שמה את הדגש על האפליה לרעה של יהודים ועל רדיפתם במחקרה על ההגירה לארץ ישראל בשנות השלושים.13


בספר זה אני בוחן את ההגירה לארץ ישראל בהקשר היסטורי רחב יותר ומציג את הטענה כי אי־אפשר לעמוד על מהות אותה הגירה בלי לעסוק בטבח שנעשה ביהדות אוקראינה ובהשלכותיו על יהדות מזרח אירופה. זה היה אסון לאומי בהיקף שלא היה מוכר לפני כן לעם היהודי בן זמננו, והוא קהה בצל הטרגדיה הגדולה של השמדת יהדות אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הפוגרומים באוקראינה עוברים כחוט השני לאורך הספר כולו מהפרק הראשון ועד הפרק האחרון, והם נוגעים בהיבטים שונים של ההגירה לארץ ישראל.


סיפור ההגירה לארץ ישראל בשנים 1927-1919 לא היה סיפור מזרח־אירופי בלבד. כעשרה אחוזים מהמהגרים שהגיעו לארץ באותן שנים הגיעו מאיראן, מעיראק, מתימן ומהמגרב. באורמיה טבחו הארמנים ביהודים, ובתימן הם הושפלו, נרדפו והופלו. בהיעדר תקווה ואופק כלכלי נעשתה עבורם ארץ ישראל קרש הצלה ומקום מקלט. הם הגיעו אליה דרך היבשה והיו חלק בלתי נפרד מאוכלוסיית המהגרים בשנות העשרים. על כן, נקודת מבט שאין ניתנת בה הדעת לכלל המהגרים שהגיעו לארץ ישראל בתקופת המנדט בכלל ובשנות העשרים בפרט לוקה בחסר ועלולה להטות את תפיסת המציאות ההיסטורית.


אחד המאפיינים הבולטים של ההגירה בין שתי מלחמות העולם הוא אסדרתה באמצעות חוקים, תקנות וצווים. לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה מדיניות ההגירה בארצות המוצא ובארצות היעד פתוחה וחופשית. מהגר יכול לצאת ממקום מושבו ולהגיע לכל ארץ ללא דרכון או אשרת כניסה. נדרש ממנו רק לצלוח בשלום את הבדיקות הרפואיות ולהוכיח לפקיד ההגירה כי ברשותו סכום כסף שיאפשר לו להתקיים בימיו הראשונים בארץ החדשה. לאחר מלחמת העולם הראשונה עוצבה והתגבשה מדיניות הגירה שמרנית; זו הצרה את צעדי המהגרים וצמצמה את מבחר ארצות היעד שהם יכלו להגר אליהן. בארצות הברית חוקקו חוקים שקבעו מכסות הגירה לכל ארץ מוצא, ובארץ ישראל חילקה ממשלת המנדט במשורה ועל פי קטגוריות שונות את רשיונות העלייה (סרטיפיקטים) למועמדים שביקשו להגר לארץ ישראל.


התגבשות מדיניות ההגירה המנדטורית והציונית, ההשפעות הפוליטיות על חלוקת הסרטיפיקטים וההליך הבירוקרטי הכרוך בהגעה לארץ ישראל השפיעו השפעה ישירה על ההגירה לארץ ישראל בשנות העשרים של המאה הקודמת. המהגרים נאלצו לחצות שדה קוצים אדמיניסטרטיבי עד קבלת אשרת הכניסה ורישיון העלייה לארץ ישראל. מקצתם התקשו להבין את חוקי ההגירה שהשתנו חדשים לבקרים, ורבים מהם נאלצו להסתמך על הסיוע של המשרדים הארץ־ישראליים באירופה ושל ארגוני הגירה יהודיים אחרים שקמו באירופה.


פועל יוצא ממדיניות ההגירה החדשה, הגלובלית והמנדטורית היה הקמתו של מערך בירוקרטי הייררכי שטיפל בכל ההיבטים הנוגעים להגירה לארץ ישראל. ההתמקדות במדיניות ההגירה מאפשרת להתחקות אחר דיוני התנועה הציונית על אופי ההגירה היהודית לארץ ישראל ואחר הדילמה שלה בשאלת המהגר הרצוי והלא רצוי בעיצומן של פרעות, רדיפות השלטון ומצוקה כלכלית בשנים 1927-1919. על כן קמה לשכת עלייה שבראשה עמד פרופסור הרמן פיק והוחלט גם על הקמת משרדים ארץ־ישראליים שיפעלו בארצות המוצא המרכזיות של ההגירה היהודית, ומשרדי עלייה ביפו, בחיפה ובירושלים. בישיבות הוועד הפועל ובקונגרס הציוני שהתכנס לאחר מלחמת העולם הראשונה הוחלט על הקמת משרד ארץ־ישראלי בכל מדינה שתורגש בה השאיפה להגר לארץ ישראל, אשר יהיה כפוף להסתדרות הציונית ויקבל הנחיות והוראות ממחלקת העלייה.


משרדים ארץ־ישראליים קמו ברוב ארצות המוצא של ההגירה היהודית, ואלה סייעו למהגרים וטיפלו בהם משלב ההתלבטות עד הגעתם לארץ ישראל. המשרדים היו כפופים למחלקת העלייה שמקום מושבה היה בלונדון ולאחר מכן הועברה לירושלים. ממנה יצאו הנחיות והוראות לפי מדיניות ההגירה הציונית והבריטית. נוסף עליה נוסדו גם לשכות העלייה החופיות בחיפה וביפו ולשכה בירושלים שטיפלו בסידורי הכניסה של המהגרים לארץ ישראל ובהגשת סיוע בימיהם הראשונים בארץ.


לצד הפליטים ניצולי הפוגרומים והמהגרים מן השורה ניצבים הגיבורים הנוספים של הספר — אנשי הדרג המקצועי והמבצעי של לשכות העלייה. הם שקיבלו את פני המהגרים ודאגו להסיר מכשולים בירוקרטיים שעמדו בדרכם לארץ. הבולטים מהם היו מנהלי לשכות העלייה ביפו (יהושע גורדון), בחיפה (לוי שבואלי) ובירושלים (זאב לייבוביץ); ומנהלי המשרדים הארץ־ישראליים באירופה, בייחוד בוורשה (חיים ברלס) ובטרייסט (יוסף פאנו) ובמשרדים אחרים ברחבי עולם. הם היו פקידים בקיאים ומנוסים שהכירו מקרוב ובאופן בלתי אמצעי את מורכבות הליך ההגירה לארץ ישראל, התמודדו עם בעיות קטנות וגדולות שנגעו לכניסה לארץ והציעו פתרונות ודרכי פעולה. לא אחת הם מצאו את עצמם בין הפטיש — מדיניות ההגירה הבריטית והציונית לסדן — הפליטים והמהגרים שביקשו להגיע בצוק העתים לארץ ישראל. באמצע שנות העשרים פרסם יהושע גורדון מחקר מרשים בהיקפו על היבטים שונים הנוגעים להגירה לארץ ישראל בעשור הראשון של תקופת המנדט. גורדון עסק במחקרו במכלול הקשיים והבעיות שעִמם התמודדה מחלקת העלייה של ההנהלה הציונית לאחר פתיחת שערי הארץ להגירה בשנות ההתבססות של השלטון המנדטורי.14


אחד הקשיים המתודולוגיים שמאתגרים חוקרי הגירה, ובפרט של זו לארץ ישראל, טמון בניסיון להתחקות אחר מגוון הסיבות והמניעים להגירה. ההחלטה לעקור מהמולדת ולעבור לארץ חדשה היא החלטה מורכבת וקשה, מובן מאליו שאין מדובר בשיקול אחד או במניע יחיד, אלא במערכת שיקולים ומניעים שמשתלבים זה בזה. לא תמיד אפשר לבודד מרכיב אחד ולבטל את האחרים כדי להסביר את הסיבות העיקריות להגעה לארץ. דווקא בשל כך יש לטרמינולוגיה משנה כוח ומשמעות אם ברצוננו להבין את מגוון הסיבות של המהגרים־העולים־הפליטים שהגיעו לארץ ישראל. כינויים אלה מגלמים שורה ארוכה של סיבות ומניעים להגירה, ומסייעים בהבנת המוטיבציה ומשקלם הרֵאָלִי של גורמי הדחיפה והמשיכה בארצות המוצא והיעד של ההגירה היהודית.


מעטות הן המילים בשפה העברית שיש להן השפעה כה גדולה על עיצוב הזיכרון הקיבוצי ועל האופן שהחברה הישראלית מפרשת את המציאות ההיסטורית, מגבשת את הנרטיב הלאומי שלה ומגדירה את גבולותיו. המילה 'עלייה' היא ללא ספק אחת מאותן מילים שמגלמות עולם ערכים רחב היקף הכולל את סך כל המחשבות והרגשות בעצם ההגעה לארץ ישראל. במובן המילולי 'עלייה' היא תנועה ממקום נמוך למקום גבוה, אך בשפה העברית יש ל'עלייה' עוד משמעות — הגעה של יהודים מהגולה להתיישב בארץ ישראל. פרשני המקרא העניקו ל'עלייה' את המשמעות הערכית, והתנועה הציונית עשתה ממנה מרכיב מרכזי בעשייה הלאומית. העלייה איננה הגירה, ובשיח הציוני יש הבחנה ברורה וחדה בין מי שעלה לארץ ישראל למי שהיגר לארצות יעד אחרות.


ההבחנה בין 'עלייה', 'הגירה' ו'פליטות' ובין 'עולה', 'מהגר' ו'פליט' היא אחת מאבני היסוד במחשבה הציונית אשר ראתה ביהודים שהגיעו לארץ ישראל משלהי המאה ה־19 עד ימינו עולים לכל דבר ועניין. המטען האידאולוגי הגלום במונח 'עלייה' כה מושרש בשפה העברית עד שהיה קשה להפריד ולהבדיל בין יהודים שהיגרו לארץ ישראל ליהודים שעלו אליה. ההיסטוריוגרפיה הציונית קיבלה ללא עוררין את הנחות היסוד כי שלושת גלי העליות הראשונות לארץ ישראל היו עליות חלוציות וכי היהודים שהגיעו לארץ באותן שנים היו עולים ולא ומהגרים. כך נבדל הנרטיב הציוני מתולדות ההגירה היהודית הכללית והפך את ה'עלייה' לתופעה ייחודית ויוצאת דופן שאין דומה לה בתולדות ישראל והעמים.


ההיסטוריונים הראשונים של תולדות 'העליות' לארץ ישראל הכירו בכך שבין הבאים לארץ היו קבוצות רחבות למדי שלא היו חלק מן ההתיישבות החקלאית ולא דגלו ברעיון השיתוף ובעבודת האדמה. יהודה סלוצקי, למשל, קבע בספרו מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית כי למונחים 'עלייה שנייה' ו'עלייה שלישית' שני מובנים: מובן אחד כרונולוגי, כלומר כלל 'העולים' שהגיעו לארץ ישראל בשנים 1914-1904 ובשנים 1923-1919; ומובן אחר סוציולוגי־אידאולוגי שכלל שכבה מסוימת של עולים שהביאו עִמם השקפות לאומיות וחברתיות מיוחדות.15 כך פתרה את עצמה ההיסטוריוגרפיה הישראלית מלדון, כהגדרת סלוצקי, ב'כלל העולים' (מהגרים) והתמקדה במקימי המושבות מ'העלייה הראשונה' ובחלוצים בוני הארץ מתקופת 'העלייה השנייה' ו'העלייה השלישית'.


ואולם גם במחקרים מאוחרים יותר ניתנה עדיפות למילה 'עלייה' ממילים אחרות שמתארות מעבר של אנשים ממקום אחד למשנהו. ההיסטוריונית אביבה חלמיש, למשל, טענה 'שאין בשימוש במילה "עלייה" בחיבור שלשונו עברית משום נקיטת עמדה ערכית, אלא דווקא המרתה במונחים אחרים יש בה כדי להעיד על גישה מוטה מבחינה אידיאולוגית'. 16 אבי פיקאר, בספרו על העלייה לישראל בשנות החמישים, נקט עמדה דומה וטען שהמונח 'עלייה' להגדרת הגירתם של יהודים לארץ ישראל 'הוא בעל משמעות ערכית. עם זאת גם השימוש במונח "הגירה" מעיד על עמדה ערכית השוללת את משמעותה הייחודית של הגעת יהודים לארץ ישראל, ועל כן הוא איננו ניטרלי. ההתייחסות אל העלייה כאל הגירה מקשה את הבנת מניעיהם של העולים ושל הממסד שעסק בהעלאתם'.17


הטענה שבחיבור בשפה העברית צריך להשתמש במילה 'עלייה' ולא 'הגירה' היא טענה מאתגרת. בתרגום חיבור שכזה לאנגלית הופכות המילים 'עלייה' ו'ירידה' ל־immigration ול־emigration בהתאמה, ומאבדות את משמעותן האידאולוגית. בשפה העברית קיימות שלוש מילים (ולא אחת) שמעידות על המוטיבציה בהגעה לארץ ישראל: 'עלייה', 'הגירה' ו'פליטות'. לא כל יהודי שמגיע לארץ ישראל הוא בהכרח עולה, ובין מניעי ההגעה לארץ יש קשת רחבה של מניעים, סיבות ואילוצים. העדפת המילה 'עלייה' על פני 'הגירה' — גם כאשר ברור לחלוטין שהיהודים שנכנסו לארץ ישראל לא הגיעו אליה מסיבות אידאולוגיות — היא בחירה ערכית שעלולה להטות את המחקר ואת מסקנותיו. ולכן על החוקר לבחור — בחירה מושכלת — את המילים 'עלייה', 'הגירה' ו'פליטות' כדי לתאר את מניעי ההגעה לארץ ישראל ולמדינת ישראל.


המחקר ההיסטורי של 'העליות' לארץ ישראל התמקד לרוב בקליטת ה'עולים' בארץ ובתרומתם ליישוב היהודי. השאלות שנשאלו עסקו ביישובים שהקימו ובערים שהם התיישבו בהן, במסגרות הפוליטיות שהם השתייכו אליהן, במוסדות שסייעו להם ובמוסדות שהם עצמם ייסדו ובקשיים הכלכליים, החברתיים והנפשיים שחוו בשנים הראשונות להגעתם לארץ. ההגירה לארץ ישראל, כאירוע היסטורי העומד בפני עצמו ואינו נוגע לעשייה ההתיישבותית או הפוליטית בארץ, כמעט לא נחקרה. חמישה מחקרים, והם אינם מעידים על הכלל, עסקו בהגירה עצמה ולא בהיבטים של קליטה והתיישבות: מחקרו של משה מוסק הרברט סמואל ומדיניות העלייה: הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית; 18 מחקרה של אביבה חלמיש במירוץ כפול נגד הזמן: מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים;19 מחקרה של מגדלנה רובל בלום 'בין פולין לארץ ישראל, 1928-1924';20 מחקרו של מאיר מרגלית השבים בדמעה: הירידה בתקופת המנדט הבריטי;21 ומחקרה של חגית לבסקי על ראשיתה של התפוצה היהודית־גרמנית בין שתי מלחמות עולם.22 ספריהם של מוסק וחלמיש עוסקים במדיניות ההגירה; ספרה של לבסקי בוחן מנקודת מבט השוואתית את הגירת יהודי גרמניה בשנות העשרים והשלושים אל שלוש ארצות היעד: ארץ ישראל, ארצות הברית ואנגליה; ספרה של רובל עוסק בפרקטיקה של ההגירה; וספרו של מרגלית דן ביהודים שהגיעו לארץ ישראל אך מסיבות שונות ומגוונות בחרו שלא להכות בה שורש. משה יקיר כתב מחקר מעמיק על תולדות המחלקה לעלייה של ההסתדרות הציונית: השנים הראשונות 1927-1919, אשר יצא לאור כפרסום פנימי של הסוכנות היהודית בשנת 2006.23 יקיר תיאר את פעילות לשכת העלייה והמשרדים הארץ־ישראליים באירופה בעשור הראשון למנדט ומחקרו תרם רבות להתגבשות ספר זה.


ארץ מקלט מבקש לייחד את הדיון בשלבים הראשונים של תהליך ההגירה, משלב ההתלבטות וההתחבטות אם בכלל להגר ולאן, דרך קליטת המהגרים במערכת המנהלתית, עד ראשית המסע שלהם, ההפלגה וההגעה לחופי הארץ. הדיון מסתיים עם הגעתם של המהגרים אל חופי יפו או חיפה או אל כל מעבר גבול יבשתי אחר. הספר פותח בשנת 1919, עם התחדשות ההגירה לארץ ישראל לאחר הכיבוש הבריטי, ומסתיים בשנת 1927, שמספר העוזבים בה היה גדול ממספר הנכנסים אליה, ולמעשה ההגירה פסקה כמעט לחלוטין. נוסף על כך, עד שנת 1927 הסתיימה הקמת המערך הבירוקרטי של לשכות העלייה, מדיניות ההגירה הבריטית והציונית התגבשה, ולא התקבלו החלטות דרמטיות נוספות שהשפיעו על היקף ההגירה ועל הרכבה החברתי.


המקורות הראשוניים בספר זה הם התכתובות של המשרדים הארץ־ישראליים ולשכות העלייה החופיות עם לשכת העלייה המרכזית בירושלים. הארכיונים שלהם נמצאים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, והם מגוונים ועשירים מאוד בתוכן ובמידע: פרוטוקלים, פירוט שמי של המועמדים להגירה ושל הנכנסים לארץ, מכתבים של יהודים שהתעניינו באפשרות להגר לארץ ומכתבי ההמלצות של קרוביהם, חוזים והסכמים עם חברות הספנות, ספרות הדרכה למהגר ומקורות רבים אחרים שנוגעים להגירה לארץ. ארכיון חשוב אחר הוא הארכיון הלאומי האנגלי, שמקום מושבו בקְיוּ שבפרוורי לונדון, ובו מסמכים של ממשלת המנדט הארץ־ישראלית שמספקים את נקודת המבט הבריטית בהקשר של ההגירה לארץ ישראל.


בספר שישה פרקים: הפרק הראשון בוחן את ההגירה לארץ ישראל בהקשר הרחב של ההגירה היהודית הכללית: מנְיין המהגרים היהודים ויעדי הגירתם, הסיבות לחקיקת חוקי המכסות בשנים 1921 ו־1924, חברות ההגירה שקמו לטובת המהגר היהודי בשנות העשרים ושיתוף הפעולה שלהן עם ההסתדרות הציונית; הפרק השני מתמקד בגורמי הדחיפה בארצות המוצא: הפוגרומים באוקראינה, המצוקה הכלכלית ברוסיה הבולשביקית ובפולין ותנועות הנוער הציוניות שדחפו לעלייה לארץ ישראל ולמימוש הרעיון הציוני; הפרק השלישי עוסק במדיניות ההגירה הבריטית והציונית לארץ ישראל בעקבות אירועי הדמים בתרפ״א והגירת פליטי מלחמת האזרחים באוקראינה שהחלו להגיע לארץ ישראל במספרים הולכים וגדלים; הפרק הרביעי מתחקה אחר הבירוקרטיה של ההגירה: תעודות המסע שהיו דרושות למהגר כדי להגיע לארץ ישראל, עלות ההגירה והקשיים שעִמם התמודדו מרגע הפנייה למשרד הארץ־ישראלי המקומי עד ההגעה לחופי הארץ; הפרק החמישי עוסק בשלב האחרון של המסע לארץ ישראל, מהמפגש של המהגרים היהודים עם הסבלים הערבים, עבור בבדיקות הרפואיות על סיפון האנייה ובמחנה ההסגר עד בתי העולים בחיפה, ביפו ובירושלים; הפרק השישי והאחרון מתמקד בהגירה לארץ ישראל מאסיה ומהמגרב וביחס המשרדים הארץ־ישראליים למהגרים מארצות האִסלאם, לעומת יחסם למהגרים ממזרח אירופה.


פרעות ביהודי חודורקוב, אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית, TMA 5490. את האלבום תרם לספרייה הלאומית בשנת 1936 אהרן בז'ז'ינסקי בשמו של שלום שווארצבארד. שווארצבארד התנקש בשנת 1927 בחייו של הלאומן האוקראיני סמיון פטליורה, שהיה אחד האחראים לטבח ביהדות אוקראינה.
אליעזר דוד רוזנטל, מגלת הטבח: חמר לדברי ימי הפרעות והטבח ביהודים באוקראינה, ברוסיה הגדולה וברוסיה הלבנה, כרך שלישי (ח-ט), חבורה, ירושלים תרצ"א, עמ' 16-15. על הספר מגלת הטבח ועל מחברו ראו: Gur Alroey, ‘Documenting the Pogroms in Ukraine, 1918-1920: Eliezer David Rozenthal’s Megilat Hatevah’, Galed, 24 (2014), pp. 63-102.
יעקב אורלנד, קִיֶב — פואמה: ושתי טיוטות־שיר לזכרון טטיב, כרמל, ירושלים 1991, עמ' 31.
על העיירה טטייב ראו: רוזנטל, מגלת הטבח, עמ' 90-65. בהערת מחבר על הפוגרום כתב רוזנטל: 'מהסך מאה ועשרים וארבע ערים ועירות בפלך קיוב, שגרו בהן היהודים לפני המלחמה, נחרבו ונכחדו משמונים וחמש עד תשעים עיר [...] יותר מכל העירות שבפלך קיוב, שתתה את כוס התרעלה העירה טעטיוב. הטבח בה היה נורא גם בכמות וגם באיכותו; מהסך שבעת אלפים נפש נכחדו שלשה רבעים. כל הקרבנות מתו בענוים [בעינויים] נוראים: במים ובאש, בהרג וחנק ובכל מיני מיתות משונות. מטעטיוב התפשט הנגף בשאר ערי הסביבה'. עוד על הפוגרום בטטייב ראו: אליעזר דוד רוזנטל, טעטיעווער חורבן, אמעריקאנער פארשטייערשאפט פון אלרוסלענדערשן אידישן געזעלשאפטליכן קאמיטעט, ניו יורק 1922.
על המסע של משפחת אורלנד לארץ ישראל ראו: תמר וולף־מונזון, בהיר וגבוה כזמר: יעקב אורלנד — פואטיקה, היסטוריה, תרבות, מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, קריית שדה בוקר 2016, עמ' 9-1.
ראו: אורלנד, 'דברים שלפני ואחרי', בתוך: קִיֶב — פואמה, עמ' 5.
נחום גרוס, 'הערה לעניין חלוקתן לתקופות של תולדות היישוב בתקופת המנדט', קתדרה, 18 (1981), עמ' 177-174.
יהודה ארז (עורך), ספר העליה השלישית, עם עובד, תל אביב תשכ"ד.
ראו: ברוך בן אברם והנרי ניר, עיונים בעלייה השלישית: דימוי ומציאות, יד יצחק בן־צבי, ירושלים 1995.
ראו: דוד שפירא, 'ראשיתה של העפלה: שנות הממשל הצבאי 1920-1918', בתוך: אניטה שפירא (עורכת), העפלה: מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה, העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור — אוניברסיטת תל אביב, תל אביב 1990, עמ' 43-15; ראו גם: משה ליסק, 'עלייה קליטה ובניין חברה יהודית בארץ ישראל בשנות העשרים (1930-1918)', בתוך: הנ"ל, גבריאל כהן וישראל קולת (עורכים), תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל מאז העלייה הראשונה: תקופת המנדט הבריטי, ב, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים — מוסד ביאליק, ירושלים תש"ן-תשס“ט.
אביבה חלמיש, במירוץ כפול נגד הזמן: מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים, יד יצחק בן־צבי, ירושלים 2006, עמ' 15.
הנ"ל, מבית לאומי למדינה בדרך: היישוב היהודי בארץ־ישראל בין מלחמות העולם, א, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה 2004, עמ' 281.
למשל, הנ"ל, 'יחסו של ויצמן לעלייה בין מלחמות העולם', בתוך: אורי כהן ומאיר חזן (עורכים), ויצמן מנהיג הציונות, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2016, עמ' 298-261. פעילותו של וייצמן בשנות העשרים נבחנה במאמר לעיל במנותק מהאירועים האלימים במזרח אירופה מתוך התייחסות לקונית לכך ש'במזרח אירופה יהודים סבלו ממצוקה חריפה בשל פגעי המלחמה והפוגרומים שנעשו בהם בפולין, באוקראינה ובמקומות אחרים'.
Joshua Gordon, Immigration Problems in Palestine, 1923. החיבור של גורדון לא פורסם; אפשר לעיין בו בספרייה הלאומית.
יהודה סלוצקי, מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית, עם עובד, תל אביב 1973.
חלמיש, במירוץ כפול נגד הזמן, עמ' 2.
אבי פיקאר, עולים במשורה: מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951, מכון בן־גוריון לחקר ישראל הציונות, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, קריית שדה בוקר 2013.
משה מוסק, הרברט סמואל ומדיניות העלייה: הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית, סטימצקי, פתח תקוה 2019. הספר יצא לאור באנגלית בשנת 1978 ותורגם לעברית בשנת 2019.
חלמיש, במירוץ כפול נגד הזמן.
Magdalena M. Wrobel Bloom, Social Networks and the Jewish Migration between Poland and Palestine, 1924-1928, PL Academic Research, Frankfurt am Main, Germany 2016
מאיר מרגלית, השבים בדמעה: הירידה בתקופת המנדט הבריטי, כרמל, ירושלים 2018.
Hagit Lavsky, The Creation of the German-Jewish Diaspora: Interwar German-Jewish Immigration to Palestine, the USA, and England, Walter de Gruyter GmbH, Berlin 2017
משה יקיר, תולדות המחלקה לעלייה של ההסתדרות הציונית: השנים הראשונות: 1927-1919, המחלקה לעלייה וקליטה, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ירושלים 2006.


פרק ראשון
זמנים חדשים, זמירות חדשות


בשנים 1914-1875 היגרו ממזרח אירופה לארצות היעד שמעבר לים כשני מיליון וחצי יהודים. הייתה זו הגירה ששינתה לבלי הכר את פני העולם היהודי. מרכזים יהודיים חדשים נוצרו יש מאין בשעה שאחרים הלכו ואיבדו מכוחם. ארצות הברית הייתה ארץ היעד העיקרית, אך יהודים מעטים הגיעו גם לארגנטינה, לקנדה, לאוסטרליה, לדרום אפריקה ולארץ ישראל. מלחמת העולם הראשונה שפרצה בקיץ 1914 קטעה את זרם ההגירה ממזרח אירופה מערבה ולארץ ישראל. הנתיבים הימיים נחסמו, הרכבות הובילו חיילים לשדות הקרב במקום מהגרים לנמלי המוצא, האניות הולאמו והגבולות היבשתיים נסגרו.


עם זאת, למרות מרחץ הדמים ביבשת אירופה והקושי לחצות ימים וארצות בתקופת המלחמה, נעשו ניסיונות להגר לארצות הברית בדרכים לא דרכים. מלחמת העולם גרמה נתק בין יהודים שהיגרו ערב מלחמת העולם הראשונה למשפחותיהם שנשארו מאחור. החשש של המהגרים היהודים בארצות הברית לגורל בני משפחתם יצר לחץ על ארגוני הסיוע היהודיים למצוא פתרונות להבאת קרוביהם וליצירת קשר עִמם. ואכן, בזמן המלחמה נמצא נתיב הגירה חדש שעבר דרך סיביר, סין ויפן אל עבר נמלי החוף המערבי בארצות הברית, ומהם ברכבת אל ערי החוף המזרחי. בארץ ישראל, לעומת זאת, לא זו בלבד שנסגרו שערי הארץ ושההגירה פסקה לחלוטין אלא שרבים מתו מרעב וממחלות, גורשו מהארץ או עזבו אותה מחשש שיגייסו אותם לצבא העות'מאני. ערב מלחמת העולם הראשונה היו ביישוב היהודי בארץ ישראל כ־85,000 בני אדם, ובתום המלחמה היו בו כ־50,000 בלבד.


זמן קצר לאחר סיום המלחמה התחדשה ההגירה והגיעה בתוך פרק זמן קצר לממדים שאפיינו אותה קודם לכן. במובנים מסוימים אפשר לראות בהגירה היהודית של שנות העשרים את המשכה של ההגירה לפני מלחמת העולם הראשונה. ואולם למרות קווי הדמיון ואף שהיהודים יצאו מאותן ארצות מוצא ופניהם היו מועדות אל אותן ארצות יעד, יש לראות בהגירה בתקופה הזאת פרק נפרד, ייחודי ויוצא דופן בתולדות ההגירה היהודית בכלל וההגירה היהודית לארץ ישראל בפרט: המציאות הגאופוליטית השתנתה לבלי הכר והשפיעה על היקף ההגירה ועל הרכבה הדמוגרפי; האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו־הונגרית התפרקו; בשנים 1921 ו־1924 נחקקו חוקי המכסות בארצות הברית והביאו לסיומה של מדיניות ההגירה הליברלית של ארצות הברית; נוסדו חברות הגירה שסייעו למהגרים היהודים; כ־100,000 יהודים נרצחו ונפצעו במאות פוגרומים במלחמת האזרחים באוקראינה בשנים 1920-1917; וארץ ישראל הייתה בהדרגה לארץ היעד המועדפת של ההגירה היהודית.


בהגירה לארץ ישראל בשנות העשרים יש לראות חלק בלתי נפרד מההגירה היהודית הכללית ואי־אפשר להבין אותה במנותק מהקשרה ההיסטורי הרחב. מרבית המהגרים היהודים — אם היגרו לארצות הברית, למדינות דרום אמריקה או לארץ ישראל — יצאו מאותו מרחב גאוגרפי והתמודדו עם אותם קשיים: מדיניות הגירה שמרנית בארצות היעד השונות, קבלת ניירות מסע ואשרות כניסה, תכנון נתיבי ההגירה, קניית כרטיסי ההפלגה וקבלת מידע עדכני לפני היציאה לדרך. לתוך הכאוס ששרר בתום מלחמת העולם הראשונה נכנסו חברות ההגירה היהודיות והתנועה הציונית כדי להסדיר את ההגירה ולסייע למהגר היהודי להגיע ליעדו.


בעמודים הבאים תיבחן ההגירה היהודית לארצות היעד השונות — בדגש מיוחד על ארצות הברית — משנות מלחמת העולם הראשונה עד סגירת שערי ארצות הברית; ייסקרו חוקי המכסות שנחקקו בארצות הברית ואת השפעתם על ההגירה לארץ ישראל; יידונו הסיבות להקמת חברות ההגירה היהודיות בשנות העשרים ובשיתוף הפעולה שלהן עם ההסתדרות הציונית; לבסוף, תיבחן ההשפעה של התמורות הגאופוליטיות בשנות העשרים על ההגירה לארץ ישראל.


ההגירה היהודית במלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם הראשונה קטעה באחת את ההגירה היהודית ממזרח אירופה לארצות הברית וגרמה נתק בין משפחות שהיגרו לקרוביהם שנשארו בארץ המוצא. המהגרים היהודים שהתמקמו בארצות הברית קיבלו בדאגה את הידיעות שהגיעו מאירופה המדממת ולחצו על ארגוני הסיוע היהודיים למצוא דרכים לחידוש הקשר ולהציע כיצד אפשר להביא את קרוביהם לאמריקה. הורים, ילדים וקרובים מודאגים ביקשו סיוע באיתור בני משפחה שנמלטו מאזורי הקרבות ועקבותיהם נעלמו.


ארגון היא"ס (החברה למקלט ולסיוע למהגרים יהודים, HIAS) נוסד בניו יורק בשנת 1892 בידי מהגרים יהודים מזרח־אירופים שביקשו לעזור ולסייע למהגר היהודי בראשית דרכו בארצות הברית. החברה קמה על יסודותיה של חברה בעלת שם דומה שנוסדה בשנת 1881 והתפרקה שנתיים לאחר הקמתה. באותה שנה שפתח הממשל האמריקני את תחנת ההגירה באליס איילנד נוסד גם ארגון היא"ס. לא היה זה מקרי. היא"ס ביקש להקל ככל האפשר את הזעזוע מההגעה לארצות הברית ולעזור למהגר לצלוח בשלום וללא קשיים מיותרים את הליך הכניסה למדינה. אחת הפעולות הראשונות של היא"ס הייתה להציב נציג מטעמו באליס איילנד כדי לתווך בין פקידי ההגירה למהגרים היהודים בתחנת ההגירה. נציגי הארגון חבשו כובעים כחולים שראשי התיבות היא"ס רקומים עליהם, והם קיבלו את פני המהגרים באליס איילנד. זו הייתה קבלת פנים חמה ומרגיעה שביטאה סולידריות ודאגה של אח לאחיו. הנציגים הסבירו למהגרים את חוקי הכניסה לארצות הברית, תרגמו עבורם מאנגלית ליידיש את שאלות פקידי ההגירה, עזר להם להמיר את הרובל או את הקרונות לדולרים ואף העניקו ייעוץ משפטי למהגרים שכניסתם למדינה נאסרה. לנציגי היא"ס באליס איילנד הייתה גם השפעה מרסנת על השלטונות שנטו לדחות את המהגרים ולמנוע את כניסתם לניו יורק. המהגר פגש את נציגי הארגון גם בשגרת חייו בארצות הברית; היא"ס סייע לו לחפש עבודה, ללמוד אנגלית בערבים ולהעביר כסף לקרוביו באירופה. פעילותו של היא"ס התרחבה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובייחוד אחריה, בשנות העשרים והשלושים, ואף חרגה מגבולות ארצות הברית כאשר החל ארגון היא"ס לסייע למהגרים עוד בארצות מוצאם.1


אם כן, היא"ס היה הכתובת הטבעית עבור מי שחיפשו קרובי משפחה שהקשר עִמם ניתק בשנות המלחמה.2 שתי הדוגמאות להלן מייצגות מאות מכתבים שנשלחו לראשי היא"ס בימי מלחמת העולם הראשונה: ב־13 בספטמבר 1915 פנתה סֵלִיס לֵוִיט להיא"ס בבקשת עזרה בחיפוש אחר אביה לשם חידוש הקשר אִתו. 'יתכן שתוכלו לסייע לי ליצור קשר עם אבי, ממנו לא שמעתי כמעט שנה', שמו של האב היה לייב רובנשטיין, והוא חי בפלך סובלקי בפולין. סליס ציינה: 'בתחילת השנה שלחתי לו כסף, אבל הכסף מעולם לא הגיע אליו, כך על פי מעקב של הבנק מכאן שהעביר את הכסף לרוסיה. שמעתי ממנו בפעם האחרונה בנובמבר 1914, הוא היה במצוקה קשה מאוד וחסרו לו צורכי החיים ממש'.3 הבת הוסיפה ותיארה במכתבה שנותק גם הקשר עם גיסתה רוזה סֶרייסקו ושמונת ילדיה שחיו באזורי הלחימה על גבול פולין-גרמניה וכי אות החיים האחרון שהגיע ממנה היה מביאליסטוק; במכתב אחר ששלח הרב של קהילת פוֹל רִיבר אברהם הלוי ליפשיץ הוא ביקש את עזרת היא"ס באיתור בניו 'האומללים שנשארו ברוסיא וזה ירחים אחדים שאין לי כל ידיעה מהם'. הרב ציין:


המה דרו בעיר מִזער 'סלאבאדא' הנקראת 'מיראסלאוו' אשר בפלך סוולאק ואח"כ נסעו מערעץ פלך ווילנא אצל גיסי ר' אברהם יצחק פיינקעלשטיין ושלחתי להם כסף וקבלתי תשובה, אך זה ירחים שאין קול ואין קשב. יוכל היות שנגלו [שגלו] משמה או נשארו תחת חסות הדייטשען עכ"פ לפי דברים רבים יש לכבודם התקשרות עם הרבה ארגאניזאציעס ומוסדי החסד אשר ב'יוראפ' לכן אקוה כי ייטיבונו לתמכני בעצתם הטובה והנכונה באיזה אופנים רצוים שאוכל לבוא למטרתי לדעת איפוא הם רועים.4


מלחמת העולם הראשונה גרמה כאוס, בלבול, חוסר ודאות ומצוקה כלכלית בקרב האוכלוסייה היהודית (והלא יהודית) במזרח אירופה. בעקבות פלישת רוסיה לגליציה ברחו וגורשו מאות אלפי יהודים אל האזורים המערביים של אוסטריה, בעיקר אל וינה. אלה שנשארו בכיבוש הצארי הוגלו אל תוככי רוסיה. הייתה זאת טראומה אישית וקהילתית וקטסטרופה כלכלית עבור מאות אלפי יהודים שהפכו בן־לילה לפליטים חסרי כול, הנתונים לחסדיהם של ארגוני סיוע יהודיים באירופה ובארצות הברית. אין הערכות מדויקות של מספר הפליטים היהודים במלחמת העולם הראשונה. מרדכי אלטשולר העריך שמדובר בכחצי מיליון בני אדם, ואילו יונתן פרנקל סבור שהמספר הכולל הגיע בסוף שנת 1915 למיליון פליטים יהודים.5 קרוביהם של סֵלִיס לֵוִיט ושל הרב ליפשיץ היו ודאי חלק מאותו גל פליטים אשר שטף את אירופה ואשר הקשר עִמם נותק.


לאון סנדרס, נשיא היא"ס בשנים 1917-1909, היטיב לבטא בהרצאתו השנתית כיצד השפיעה המלחמה על יהודי אירופה. בסקירתו את פעילות הארגון בשנת 1915 הוא הביע דאגה עמוקה לגורל יהודי מזרח אירופה ותיאר בצבעים קודרים את מצבם הקשה.


הגורל, שתמיד התאכזר כלפי היהודים, ייעד בידו המיומנת ליהודי רוסיה, פולין וגליציה תפקיד מיוחד ואומלל בטרגדיה עולמית זאת. בתיהם הפכו לשדה קרב של מזרח אירופה [...] שש מאות אלף יהודים גורשו בפתאומיות, ללא אזהרה וללא רחם, מבתיהם שבאזורי הלחימה, ונאלצו לעזוב, לעתים קרובות באישון הלילה, בלי פתרונות השינוע, או בצפיפות לא אנושית בקרונות משא — צעירים, זקנים, נכים, חולים, האם הכורעת ללדת ואף החיילים שנפצעו בשירות ארצם — ולנדוד אל תוככי רוסיה.6


ועם זאת, למרות הפליטות וסגירת הנתיבים הימיים, המשיכו היהודים להגר לארצות הברית גם בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אם כי במספרים קטנים ובשיעור נמוך בהשוואה לאוכלוסיית המהגרים הלא יהודית.


*המשך הפרק בספר המלא*