פרק 1
שיילה


גמרתי, אבל ברור לי לחלוטין שזה לא נגמר.
לא ציפיתי שבטקס השטני והנורא שנכפה עליי להשתתף בו אחווה אורגזמה. לא רק שלא ציפיתי לזה, התנגדתי לזה בכל תוקף, אבל הליטופים שלו, האצבעות שלו, הלשון שלו... אלוהים ישמור, הוא עשה את זה במיומנות שלא השאירה לי שום סיכוי.
אני לא צריכה שהוא יודיע לי שעכשיו הגיע התור שלו להתענג. אני חכמה מספיק כדי להבין לבד שזה חייב להגיע. אז איך זה יהיה? האם הוא יאלץ אותי לרדת על ברכיי כמו שעשה לשפחה של חמש? האם יאנוס אותי בברוטליות? הוא יהיה חייב לאנוס אותי כי אין לי שום כוונה לשתף פעולה מרצוני החופשי.
אני מקבלת תשובה במהירות כשאני מוצאת את עצמי כבולה שוב, הפעם בעמידה כשאני כפופה לפנים. מפרקי כפות ידיי מוצמדים למיטה ואני נאלצת להישען על מרפקיי, ישבני מונף למעלה. הוא מפשק את רגליי ומניח כל אחת מהן על שתי רגליות נשלפות בצידי השולחן, שאותן כיוון בלחיצת כפתור לגובה המתאים לו.
"עכשיו העניינים מתחילים להתחמם פה!" אני שומעת קריאה מאי שם והלב שלי הולם בפראות.
"תכה אותה!"
"אנחנו רוצים לראות איך מאדים עור בצבע כזה."
קריאות העידוד האלימות שעולות מקהל הנלוז מפחידות אותי.
"תזיין אותה בתחת או שתיתן לי לעשות את זה."
לא. זה לא קורה לי! לא משנה מה הוא מתכנן, זה יהיה רע ואין לי כל שליטה מלבד היכולת לעקוב אחר מה שמתועד במצלמות. אני מרימה מבט אל המסכים והדבר הראשון שאני רואה זה תצלום תקריב של הישבן המונף שלי, שחושף אותי במלוא הדרי. אני לא מאפשרת לזה להבהיל אותי כי אני חייבת להרגיש בשליטה. אני חייבת לדעת מה הוא עושה לי.
על גבי מסך אחר אני יכולה לראות אותו מניח משהו לידי. אני מחפשת ומוצאת את המסך שמראה לי מה. סכין?
זו סכין גדולה, רחבה ומבריקה. בשביל מה, לעזאזל, הוא צריך סכין?
"שמישהו יביא לו שוט!" קורא ליאם הנורא בקולו המצמרר.
"הבאתי אחד משלי," עונה דום בנחת ומוציא מכיסו שוט שחור ומגולגל, אכזרי למראה. רגעי החוויה המפוקפקת שהעניקו לי אר ואם בחדר העונשים חוזרים אליי ומציפים אותי. אֶם הקטנה גרמה לי חבלות נוראיות בעזרת שוט שנראה ידידותי יותר מזה שהוא שלף עכשיו.
אני מודעת לכוח העצום שלו. אין סיכוי שאשרוד את זה!
אני רועדת. אם לא הייתי כבולה הברכיים שלי היו מתקפלות. שיניי נוקשות בקול ואני מנסה לחשוק אותן ללא הצלחה מרובה. הלב שלי דוהר, נחבט נגד דופן חזי. לא חשבתי שיהיה לי קל הערב, אבל גם לא חשבתי שזה יהיה היום האחרון בחיי.
"עיניים קדימה, שפחה," הוא דורש ממני בכעס ואני ממהרת להשפיל את עיניי בפחד ולנעוץ מבט במשטח המוזהב שתחתיי. אני לא יכולה להתרומם וגם לא לשכב קדימה.
אני מרגישה שהוא נעמד לידי ומרימה אליו את עיניי. מה הוא מתכוון לעשות לי? אני משוכנעת שהוא יכול לשמוע את שיניי נוקשות. אני לא יכולה לשלוט בשיניי, אבל לא אבכה. לא אתן לו ולקהל שלו את העונג.
הוא מביט בפניי לרגע ארוך, ברצינות תהומית. על מצחי הוא חובש כיסוי עיניים ומתקרב אליי, רוכן לעברי ומצמיד את לחיו אל לחיי. אני חושבת שהוא נפרד ממני! אני חשה את הבל נשימתו על אוזני כשהוא לוחש, קולו כמעט לא נשמע, "לא אפגע בך."
אולי אני מדמיינת ששמעתי את זה. דמיון פרוע הרוכב על יצר ההישרדות כי השוט והסכין שהוא הניח לצידי מבטיחים עתיד שחור ומייסר. הוא נסוג מעט הצידה, עדיין קרוב מאוד, ומביט בעיניי, מדבר אליי ללא מילים, לא מרפה עד שהוא בטוח שהמסר עבר. רק אז הוא מושך בכיסוי ומכסה את עיניי.
"אני לא רוצה לשמוע אף צליל ממך עכשיו, נדירה," הוא אומר, ואני חשה בחום גופו המתרחק ממני. "לא צעקות. לא יללות. כלום."
"תן לה לספור!" מישהו קורא.
"אני יודע לספור."
אני מכינה את עצמי לנורא מכול, בכלל לא בטוחה שאצליח לא להשמיע אף צליל. אני חושבת שהוא דרש את זה רק כדי שאכשל ותהיה לו סיבה להעניש אותי.
השוט חותך את האוויר ואני מעווה את פניי עוד לפני שהוא נוחת עליי בצליפה רועשת. כל שריר ושריר בגופי מתכווץ כשהשוט מפליק על אחוריי, ו...
זה לא כואב.
אני שומעת רחש מהסובבים, אבל לא מצליחה להבין אותו. אני עסוקה מדי במחשבה על המכה הבאה. השוט נוחת עליי שוב בצליל אכזרי, מפליק על עורי, מחמם אותו. אני יכולה לדמיין שאולי הוא קצת מאדים, אבל הכאב המשסע שציפיתי להרגיש לא מגיע. אם להודות באמת, אחרי ההצלפה הרביעית או החמישית, לאחר שאני מצליחה להירגע מההלם הראשון ומהפחד הלופת, אני מצליחה אפילו ליהנות מזה.
עורי נעשה חידודין־חידודין. אני מרגישה צריבה בכל מקום שבו השוט פגע; בישבן, ברגליים, בגב, בצד גופי, אבל הצריבה לא בלתי נעימה, נמצאת איפשהו באמצע בין דגדוג לכאב. אין לי מושג איך זה יכול להיות כי אני משוכנעת שהוא לא חוסך ממני את עוצמתו בהצלפות. אני מרגישה את השוט מכה בחוזקה בגופי. אם לא הייתי כבולה, אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לעמוד.
"אל תגמור אותה, שמונה, אין עוד כמוה!" אני שומעת מישהו קורא.
הוא מתעלם ומנחית עליי הצלפה נוספת.
"היא חזקה יותר ממה שהיא נראית," הוא מגיב באדישות אופיינית ואני סופגת הצלפה נוספת, מטלטלת בעוצמתה.
אני שואפת בחדות כשאני חשה את כף ידו על ישבני, מלטפת. הליטוף שלו מנוגד לאופי ההצלפות ועורי רגיש, כאילו מישהו הגביר את עוצמת החישה של קצות עצביי.
אני חושבת שאני חשה גם את אצבעות ידו השנייה, מלטפות את איבר מיני, משפשפות אותו.
אוי, לא!
למה הוא לא יכול לבעול אותי ושהסיוט הזה ייגמר כבר? למה הוא צריך לגרות אותי שוב? כבר הושפלתי. הוא כבר הוכיח שהוא יכול לשלוט בנשמתי, בהווייתי, לקבל שיתוף פעולה מהגוף שלי בניגוד לרצוני.
באופן מכעיס ביותר, אני מוצאת שדווקא עכשיו, כשהוא מלטף ולא מצליף, קשה לי להשאיר את פי סגור ולא להשמיע אף צליל. גוף סורר ובוגדני.
אצבעותיו עוברות מהדגדגן עד הפתח הלוך ושוב, מפעילות לחץ הולך וגובר על האיבר הרגיש. ידו השנייה אוחזת בישבני.
"כמה את רטובה בשבילי, נדירה," אני שומעת אותו אומר, קולו צרוד, מגורה. שפתיו מנשקות את ישבני.
לא, הוא לא הולך לעשות לי את זה שוב!
אצבע אחת נדחקת פנימה בעדינות אין קץ ונסוגה. ושוב, קצת יותר עמוק. הוא חוזר על זה שוב ושוב, עמוק יותר בכל פעם. אני חשה מאחור את התנשפותו ומבינה שהוא ממש שם, מביט כיצד האצבע שלו נכנסת לתוכי ויוצאת משם לחה.
ההבנה הזאת מעבירה בי גל ריגוש נוסף. בהדיפה הבאה של אצבעו אני חשה לחץ גדול יותר על דפנות הנרתיק ומניחה שהוא הוסיף עוד אצבע. בתנועות הראשונות הוא עושה את זה לאט ובזהירות ורק אחר כך מגביר את הקצב ואת העומק. אני מתאמצת שלא להשמיע אנחה קולנית. קשה לי לנשום. כשאצבעותיו נשלפות אני נקרעת בין הקלה לאכזבה. שפתיו מנשקות אותי במרכז נשיותי והוא מלקק אותי.
אוח, לעזאזל! אני בטוחה שהוא מסוגל לטעום אותי מבפנים. צליל קטן נפלט מפי ואני מכריחה את עצמי להתאפק ולא לעשות את זה שוב.
שפתיו מתרחקות. אני מודעת לצליל פתיחת הרוכסן, לצליל האוושה שיוצרים מכנסיו כשהם גולשים במורד רגליו אל הרצפה. אני מרגישה שוב את ידו על ישבני ויודעת שהוא עומד מאחוריי כשהוא עירום.
אני קופאת כשאני מרגישה משהו קר נצמד לאיבר מיני, מכסה אותו. צמרמורת עוברת בי. מה זה? משהו שטוח. מתכת קרה. הסכין!
"אל תזוזי," הוא אומר בשקט ואני מפחדת לנשום. המתכת הקרה מלטפת את עורי. הרטיבות שלי נמרחת עליה, אבל היא לא פוצעת אותי. ברגע שהסכין מתרוממת הוא נצמד אליי.
אלוהים. זה הולך לקרות. הוא עומד ל –
הוא נדחק אל הפתח שלי, יוצר לחץ קל ונסוג. אלוהים, אם הוא גדול כמו שאני חושבת שהוא, הוא בחיים לא ייכנס. אני שוב מרגישה לחץ, גדול יותר הפעם, ואז שוב. אני מרגישה כיצד הוא מאלץ את השפתיים שלי להיפתח עבורו, להתגמש. הגוף שלי נכנע לדרישתו. הוא מצליח להרחיב אותי ולחדור פנימה מעט.
אני נסערת. מבולבלת. אני מרגישה מצוקה כי הוא פולש לתוכי ואני מפחדת שהוא יפצע אותי ומצד שני זה לא מספיק לי. שרירי הנרתיק שלי פועלים כדי לשאוב אותו פנימה עוד.
בתנועה אחת, ארוכה ואיטית, הוא חודר פנימה ועוצר רק כשכולו בפנים. "כואב," אני לא מספיקה לעצור את פליטת הפה. הכאב חד. שורף. לוהט. מטלטל את כולי. הוא לא זז. ידיו מעסות את גבי התחתון ומרגיעות כשהוא נותן לי להסתגל אליו. ידו מורחת עליי משהו לח, אבל אני לא מקדישה לזה מחשבה כרגע.
הוא רוכן מעט קדימה ומעביר את אחת מידיו סביב מותניי ואל בין רגליי. אצבעותיו מוצאות את החריץ בתוכו שוכן כפתור האושר הבוגדני שלי ומתחילות לשפשף אותו, תחילה בעדינות מעלה ומטה ואחר כך בתנועות מעגליות ובלחץ קצת יותר גדול. הכאב מפנה את מקומו לטובת משהו אחר שמתחיל להיבנות.
הוא נסוג מעט וחודר.
אלוהים.
קול קטן נפלט ממני שוב.
הוא נסוג יותר הפעם, וחודר אליי.
אני לא רוצה לגמור שוב!
אני כן רוצה.
התנועות שלו נעשות רציפות ועמוקות יותר בעוד אצבעותיו מעסות את הדגדגן שלי ואין לי שום סיכוי להתנגד לאורגזמה המטורפת שהולכת ונבנית בתוכי. אני חושבת שאני שומעת את עצמי נאנחת בקול. "אוי, אלו..." מה אני אומרת?! "שיט!" אני לוחשת. האורגזמה שוטפת את כל כולי ואני מאבדת שליטה וגונחת. לעזאזל! הוא מגביר את הקצב ומשחרר את השליטה כשגם הוא מגיע לשיא ופורק את זרעו בתוכי בכמה תנועות עמוקות.
הוא מתנשף. אני לא חושבת ששמעתי אותו אי פעם מתנשף. ידיו מלטפות אותי. המודעות שלי לסביבתי חוזרת בהדרגה ואני שמה לב שמשהו מכסה אותי. משהו דביק ולח. מהקהל עולים קולות של דיבורים ושל מלמולים, אבל אני לא מצליחה לעקוב אחר הנאמר.
הוא שולף את עצמו באיטיות ואני שומעת אותו מרים את מכנסיו לפני שהוא משחרר אותי.
אני מתרוממת והוא מסובב ומושיב אותי מולו. כיסוי העיניים יורד ומבטינו נפגשים לרגע ארוך. אני לא רואה שם זחיחות או לעג, רק רצינות תהומית.
הוא מתרחק כדי להרים את שמלתי מהרצפה ואני מתפנה להביט בעצמי.
אלוהים ישמור.
אני מכוסה בדם! כל עורי מכוסה בחבורות כחולות־אדומות, אכזריות למראה. איך זה יכול להיות?! אני מרימה את עיניי אליו בתדהמה. הוא מעביר את השמלה מעל לראשי ומלביש אותי.
"אף מילה," הוא מצווה בשקט, עוזר לי כשאני משחילה את הידיים ואז, בקול רם יותר הוא אומר, "קומי."
אני מצייתת, רגליי רועדות.
הוא מושך בשמלה ונותן לה ליפול למקומה לפני שהוא מתכופף ומרים אותי בזרועותיו ללא מילה, נושא אותי לכיוון היציאה.
אני משפילה את עיניי שוב אל גופי. השמלה מוכתמת בדם. איך זה יכול להיות? האם הוא נתן לי משהו לשיכוך הכאב? בשמפניה, אולי? האם פשוט לא הרגשתי את הכאב?
הוא השחית את גופי ואני... גמרתי?
הדמעות שהצלחתי להדחיק במשך כל הזמן הזה עולות וממלאות את עיניי, חונקות את גרוני. הוא השחית את גופי, התעלל בי, זיין אותי לעיני כול, הביא אותי לאורגזמה מטורפת בניגוד גמור לרצוני.
הוא מפלצת.
הוא נושא אותי כאילו הייתי חסרת משקל כל הדרך עד לכניסה, חולף על פני הגברים המפחידים במסכות ומניח אותי ברכב שמחכה לנו. הדלת נסגרת עלינו ואנחנו יוצאים לדרך.
שקט.
אנחנו לבד.
הדמעות ממשיכות לזרום ואני מאפשרת להן. אני לא יכולה להעמיד פנים יותר, אבל אני לא רוצה לתת לו את העונג אז אני מפנה את פניי לכיוון השני וקוברת אותן בידיי, מנסה בכוח שלא להשמיע קול. זה מתיש.
הוא מלטף את כתפי בתנועה מנחמת ואני לא מסוגלת להתאפק יותר.
משהו מתנפץ בי. "אל תיגע בי!" אני מתפרצת על סף ההיסטריה ומעיפה את ידו ממני, שולחת שתי ידיים ודוחפת אותו בכוח. "אל תיגע בי!" אני צורחת ומכה אותו. לא אכפת לי שהוא יחזיר לי. לא אכפת לי עד כמה חזק ומסוכן הוא. שיכה אותי, שיהרוג אותי, הכול טוב יותר ממה שהוא עשה לי.