1
איינסלי
הווה
אם תיתנו לי דקה, אולי אלחץ על ההדק.
הבזק מהיר. קול נפץ רם. מוח ניתז לכל עבר, מוכתם בזיכרונות איומים.
האקדח כבד בידי. מתכת קרה ודממה מאובנת. לא יריתי בו בחמש השנים שהוא אצלי. לא הייתה לי סיבה.
עדיין.
תהיתי מתי התחביב יהפוך לאובססיה. תהיתי מתי המחשבה החולפת לשים קץ לחיי תהפוך לחלום, תציף אותי בססגוניות של כל גווני הקשת, שיגעשו כמפלי מים בראשי.
כל יום באותה שעה, צלצול השעון... תיק תק גלינג... עיניי נפקחו כעיני בובה, נפתחו אוטומטית לקראת עוד יום. בפנים הייתי רק מילוי. מבחוץ, חיוך מפלסטיק ובגדים מצויצים.
שבע על הדקה. דקה אחרי וכל סדר היום שלי ישתבש. יצאתי מתחת לשמיכות, הורדתי את רגליי משפת המיטה והנחתי את בהונותיי על הרצפה הקרה, שעדיין לא הרגשתי מוכנה לחצות.
היו לי עשר דקות להעמיד פנים. עשר דקות לדמיין. עשר דקות לקבל החלטה שעוד לא קיבלתי. עשר דקות לחלום על הקץ.
צלצול נוסף של השעון. עברו עשר דקות. החזרתי את האקדח למגירה שליד המיטה לפעם אחרת. הוא לא הולך לשום מקום. יכולתי לחכות.
זאת הייתה תחילת הסיפור שלי, או סופו, תלוי איך מסתכלים על זה. מעשיות בנות עשרים וארבע שעות שהקצבתי לעצמי במנות שניתנות לבליעה. לא יכולתי להתמודד עם המחשבה על שבועות או חודשים או שנים, לכן פוררתי את הזמן, כרסמתי בשוליו, חתכתי אותו לקוביות קטנות שידעתי שאיתן אוכל להתמודד.
עשר דקות לפנטז. עשרים להתקלח. חמש־עשרה להתלבש ולהסתרק. שלושים להכין ולאכול ארוחת בוקר. עשר לנקות.
הכול מאורגן, מאורגן, מאורגן, כך שידעתי למה לצפות.
חמש לבדוק את היתרה בבנק. שבע לבהות במראה. שלוש־עשרה לסדר את המיטה. שלושים לצעוד הלוך ושוב בחדר. עשר להתעשת שוב.
ואז הגיע הזמן לצאת מהדירה הקטנה שלי, להיכנס למכונית ולהתחיל את הנתח בן השעתיים הבא.
חיים כמו שלי עדיף לחיות במנות קצובות.
וכל הזמן הזה הפסיכולוג שלי חשב שאני פשוט דייקנית ומנומסת. בדיוק בזמן, נהג להכריז תמיד כשנכנסתי, כאילו מילים אחרות ישברו אותי, כאילו האמת תפרק אותי לחתיכות.
בדיוק בזמן.
שני עד שישי.
יום אחרי יום.
חודש אחרי חודש.
שנה אחרי שנה.
הוא התחיל לטפל בי כמה שבועות לפני שזה קרה. גבר צעיר אז, זקן כיום. כמוני. הקמטים שלנו תואמים במובנים רבים, מספרים את אותם סיפורים, קווים שמציגים את מפת אינספור השעות שבילינו יחד באיחוי חיי מחדש. עדיין נותרתי שבורה, גם עכשיו. זה גרם לי לחשוב שהמטפל שלי לא היה ראוי לשכר שהרוויח.
"על מה את חושבת?"
מעיים גולשים לאט החוצה, נפתלים. חזה עם חור פעור. ראש שחצי מפרצופו חסר מוטל על הרצפה.
"שום דבר מיוחד."
הנה חזר החיוך מהפלסטיק, מתוח מעלה בפינות. תיק תק, בדיוק במקום. עיני בובה נוצצות מזכוכית, כאילו היו בהן חיים.
לא תמיד הייתי ככה. לא באמת.
פיטר הביט בי מצידו השני של המשרד. לא דוקטור דניאלס, כמו שהייתי אמורה לקרוא לו. פיטר, כדי שנרגיש יותר כמו חברים. הוא לא האמין בריחוק המקצועי הלא נעים שהרבה פסיכולוגים דורשים. זה קר מדי, אמר לי פעם. יותר מדי נבדל ומעורפל.
האווירה שהשרה בחדר הטיפול שלו התאימה ליחס שלו למטופלים, חמימה ונעימה, עם צבעים רכים ושקטים שהשלו את המוח וגרמו לו לחשוב שהעולם הוא מקום בטוח עם פינות מרופדות וביטחון מוגן לילדים. זה היה שקר.
מהתחלה ועד הסוף.
"את תקועה בתוך הראש שלך היום, איינסלי? דיברנו על זה. את חוזרת לעבר, נכון? מה אמרנו לגבי זה?"
אנחנו. פיטר תמיד אמר אנחנו, כאילו הייתי שותפה לתוכנית הטיפול.
דקלמתי את המילים שאנחנו אמרנו. בובה אוטומטית, כמו תמיד, שסובבו את המפתח שלה מספיק כדי שתתעורר לחיים ותדבר.
"דאגות לגבי העבר מובילות לדיכאון. דאגות לגבי העתיד מובילות לחרדה. תדאגי רק לעכשיו."
הוא הנהן לאישור. פסיכולוג גאה מאחורי משקפיים במסגרת מתכת ועט כדורי לחיץ בידו.
"בדיוק. המשפחה שלך לא בעכשיו. וגם לא נואה." הוא השתתק לרגע, כדי לאפשר לי לתפוס באצבעות רכות את האמת. הייתי צריכה להיזהר לא למחוץ אותה. "איפה נואה עכשיו?"
"בכלא."
החבר הכי טוב שלי. אהבת חיי. האם נתתי לו הזדמנות אי פעם?
הנהון נוסף. "בת כמה את?"
"שלושים ותשע." הלסתות שלי התהדקו כשעניתי. שלושים ותשע היה הגיל של אימא שלי, לא שלי. הייתי אמורה להיות רק בת שבע־עשרה.
"כמה זמן עבר מאז הלילה ההוא?"
"עשרים ושתיים שנה."
ולא חייתי אפילו יום אחד מתוכן. הייתי מתה בעצם.
אף אחד לא ידע את זה. אפילו לא פיטר. זה היה סוד שנקבר בבקבוק זכוכית ריק, עמוק מתחת לאדמה בגן הסודות.
שם נשתלו כל הסודות שלנו.
פיטר שילב רגל על רגל ומכנסיו המכובדים וההולמים את מקצועו התקמטו סביב הברך. הוא נראה כמו רופא, ותהיתי אם אנחנו נולדים מראש עם המראה המתאים למקצוע שבו נעסוק. איך נראה אדם שלא נועד לשום עבודה?
"ניסית לפגוש אנשים? לצאת מהבית? איך הולך עם התרגילים?"
הצצתי בשעון שעל הקיר. עוד שבע־עשרה דקות אוכל לנשום.
"אני מקפידה על אותו סדר יום. כל יום משהו אחר, בדיוק כמו שאמרת."
עוד הנהון. עוד לחיצה על ראש העט. "יופי, יופי," בזמן שרשם הערות.
חמש־עשרה דקות.
עשר.
חמש.
פיטר המשיך לדבר בזמן שאני ספרתי את הדקות לאחור. בסופו של דבר שמעתי את המילים שרציתי, הפסקה מאותה פיסת זמן בת השעתיים.
"זה כל מה שנספיק היום, איינסלי. אבל נתראה מחר."
"באותה שעה," חייכתי וקיבעתי את זוויות פי במקום.
גם אם הבניין היה עולה באש לא הייתי בורחת מהר יותר, בצעדים ארוכים ונחפזים, כמו אישה שיש לה איפה להיות אף על פי שלמעשה לא היה לי.
היום היה יום שני. יום הספרייה. ארבע שעות שבהן העברתי אצבעות מתחת לשורות טקסט שלא קראתי ובהיתי מבעד לחלונות שהשמשות שלהם עטורות בטיפות גשם.
ערמת ספרים שלא נקראו נחה על מושב הנוסע. אחזיר אותם כדי לשאול חדשים. וגם הם לא ייקראו כי לא אקבע זמן שמיועד לקרוא בהם.
אבל יום שני היה יום הספרייה.
יצאתי ממגרש החניה בדרכי לשם.
השבועות שלי היו מלאים בזכות ההצעה של פיטר. הכול התחיל ביום שני בבניין שעמד בו ריח של דפים בלויים ודיו עתיקה.
שני הוביל לשלישי שבו ביליתי ארבע שעות בקניון בצפייה באנשים שעושים דברים שלעולם לא אוכל לעשות. נשים מטופחות ממשמשות שרוולי חולצות, מעירות זו לזו על איכות הבד. גברים שמוטי בלורית בג'ינס צמודים נכנסים ויוצאים מחנות אפל וכל הטכנולוגיה הנוצצת שבה. ילדים שפניהם דביקות צוחקים מרוב סוכר בצאתם מחנות ממתקים. צפיתי בהם, בכולם, חיים את חייהם בלא פחד.
יום רביעי היה יום הסידורים והוא כלל מכבסה וקניית מצרכים. לא משהו מיוחד.
בחמישי הלכתי לחדר הכושר, אבל רק כדי לצפות בשיעור יוגה ובילדים ששוחים בזרועות מתנופפות וברגליים בועטות.
בשישי התנדבתי במקלט לחיות, ופרצופים פרוותיים ליקקו את ידיי ללא הרף. זה היה היום היחיד שבו חייכתי בכנות.
את השבתות ואת ימי ראשון אני לא כל כך זוכרת. הם הפכו לחתיכות זמן שנמוגו.
הספרייה הזכירה לי את עיר הולדתי. בניין אלגנטי, היסטורי ולא מתיימר. שלוש קומות עם כל הספרים שאפשר לקרוא, וסביבו מרפסת גדולה ובה שולחנות. עצים היתמרו לצידו כאילו התגאו בקרבתם לכל הידע הזה, גזעיהם עבים וענפיהם יציבים, שאפילו רוח עזה לא תנענע אותם.
פעמים רבות ישבתי במגרש החניה ובזבזתי לריק את הדקות במחשבות על איך אוכל להיות כמו העצים האלה. ואם ישבתי יותר מדי זמן, הזיכרונות הציפו אותי. פיסת דשא. גדר תיל. חלון ובו אור מתעמעם מאחורי וילונות שתמיד קידם את פניי.
פנים. אלוהים, הפנים האלה. עם העיניים הכחולות הגדולות והשפתיים היפות מדי בשביל בן. הן תמיד חייכו, השפתיים האלה. תמיד היו טובות. עד שכבר לא.
המחשבה העבירה בי צמרמורת. פחדתי עד מוות בכל דקה של כל שעה, של כל יום, של כל שבוע, של כל חודש, של כל שנה. בורחת, בורחת כל הזמן. אבל לא משנה כמה מהר הרמתי רגליים, לא משנה כמה חזק הלם הדופק בעורקיי, ידעתי שלעולם לא אצליח לברוח מהאמת של מה שקרה בלילה שבו איבדתי הכול.
את המשפחה שלי.
את החבר הכי קרוב שלי.
את עצמי.
כולנו שכבנו מתים ודוממים בבית ההוא, עם הגן הקמל לצידו. היו יכולים להיות בו פרחים אם לא הייתי מפסיקה להזיל דמעות. היו יכולים להיות בו סודות מחיים שלמים.
אבל אין בו.
נואה יושב בתא כלא בזמן שאני מניתי לאחור את הדקות. ללא הפסקה. תנועה רציפה של מספרים מתחלפים, קדימה ואחורה כמו מטרונום. תיקתוקתיקתוקתיקתוק...
הכרחתי את עצמי לצאת מהמכונית. הרוח נשבה בשערי, משכה בקווצות ממנו באצבעות אלימות. הקפתי את המכונית, פתחתי את הדלת בצד הנוסע והוצאתי את ערמת הספרים.
מעליי ציפור זימרה שיר של אמצע הבוקר, חייה הם רק פירור בזמן. נעצרתי לזמן רב מדי כדי להביט בה. היא הייתה אדומה עם נוצות חומות פזורות פה ושם. קרדינל, חשבתי, בדיוק כשגופי הוטח על המכונית.
הספרים התפזרו על הקרקע ודפיהם התנופפו ככנפיים מפרפרות. ראיתי גב ספר אחד מתבקע על המדרכה המלוכלכת, מתפצל כמו חתך בעור. שמעתי חבטת סכין בבשר. חריקת עצם. נפץ ירייה. את אימא שלי צורחת. שמעתי את אחותי הקטנה מתחננת על חייה ללא הרף. זעקה נוספת. אחי הקטן מת.
ראיתי את נואה עומד באמצע, חורק שיניים, עיניו פראיות ודם מכתים את ידיו, וכשהסתובבתי לראות מה פגע בי עכשיו, ראיתי שוב את פניו.
הוא רוח רפאים. הוא חייב להיות.
"אתה בכלא," לחשתי, מתחננת כמו שאחותי דווין בוודאי התחננה.
עיניו הכחולות הביטו מטה אליי, זיכרונות חולפים מאחוריהן בזה אחר זה, נפוצים לכל רוח כמו עכבישים מתוך קן. על מאות אם לא על אלפי רגליים דקיקות מתרוצצות.
פציתי פה כדי לצרוח, אבל הוא סתם אותו בכף יד אכזרית.
חמש דקות.
זה לא לקח יותר מזה.
הקרדינל צייץ שוב.
ואני לא הייתי.
