1
אני נולד
אם אני עצמי אתגלה כַּגיבור של חיי, או מישהו אחר ימלא את התפקיד הזה - הדפים האלה יעידו. אתחיל את סיפור חיי בתחילתם של חיי וארשום שנולדתי (כפי שסופר לי, ואני מאמין) ביום שישי, בשתים־עשרה בלילה. צוין שהשעון החל להכות, ואני התחלתי לבכות, בעת ובעונה אחת.
בגלל היום והשעה של הולדתי, הכריזו האחות ועוד נשים יודעות ח"ן מאזורנו שגילו בי עניין רב חודשים לפני שהייתה אפשרות להכיר אותי באופן אישי, ראשית שנגזר גורלי לסבול ממזל רע כל חיי, ושנית ששמורה לי הזכות לראות שדים ורוחות; שתי מתנות המורעפות, כך האמינו, על כל תינוק ותינוקת הנולדים לקראת השעות הקטנות בלילה שבין יום שישי לשבת.
בנוגע לטענה הראשונה אין צורך שאכתוב כאן דבר, כי תולדות חיי הן הראיה המובהקת ביותר להתגשמותה או להפרכתה של התחזית. אשר לסעיף השני של הסוגיה, אעיר רק שאם לא בזבזתי את החלק ההוא של ירושתי עוד בינקותי, הרי שעדיין לא קיבלתי אותו. אבל אינני מתלונן כלל וכלל על גזֵלת הרכוש הזה ממני, ואם מישהו אחר נהנה ממנו כרגע, הוא מוזמן בכל לב להחזיק בו.
נולדתי וראשי עדיין עטוף בכיפת הלידה,1 ולכן פרסמו מודעה בעיתון ובה הציעו את כיפת הלידה למכירה במחיר נמוך, חמישה־עשר גיני. אולי באותם ימים יורדי הים סבלו מחסרון כיס, ואולי העדיפו חליפות הצלה, אינני יודע, לי ידוע רק שהתקבלה הצעה אחת ויחידה, מעורך דין שהתמחה בשטרות חוב, והוא הציע לשלם שני פאונד במזומן ואת היתרה בשֶׁרי, אבל מיאן להינצל מטביעה במחיר גבוה יותר. לכן הפסיקו בסופו של דבר את פרסום המודעה בהפסד מוחלט - שכן אימא היקרה והמסכנה מכרה גם היא שֶׁרי - ועשר שנים לאחר מכן הייתה כיפת הלידה אחד הפרסים בהגרלה שנערכה באזורנו, לחמישים חברים שכל אחד מהם שילם חצי קראון, והזוכה קיבל את הזכות לשלם חמישה שילינג. אני עצמי הייתי נוכח, ואני זוכר שחשתי אי נוחות ובלבול בראותי חלק מגופי נמסר כך לידיים זרות. על פי זיכרוני, בכיפת הלידה זכתה גברת קשישה שהחזיקה סל בידה, ובאי רצון רב הוציאה מתוכו את חמשת השילינגים הנדרשים במטבעות של חצי פֶּני. בסופו של דבר חסרו לה שני פני ומחצה - ובניסיונות השווא להסביר לה זאת הושקע זמן אדיר ובוזבזו חישובים רבים. באותו חבל ארץ תיזכר עוד שנים ארוכות העובדה הראויה לציון שגברת זו אמנם לא טבעה, אלא מתה מוות מפואר במיטתה בגיל תשעים ושתיים. שמעתי שנהגה להתרברב ולספר בגאווה שכל חייה לא התקרבה למים, פרט לזמנים שחצתה גשרים, ושבשעת תה המנחה (טקס שהיה חביב עליה עד מאוד) הקפידה להביע תמיד את מורת רוחה מהתנהגותם חסרת הכבוד של יורדי ים ואחרים, שמחציפים פנים ויוצאים "לשוטט" בעולם. לשווא ניסו לטעון באוזניה שהמנהג השנוי במחלוקת מניב גם יתרונות מסוימים, ובכללם התה שלה. שוב ושוב אמרה, בהדגשה הולכת וגדלה, כיודעת בחוש עד כמה התנגדותה משכנעת, "צריך לשים קץ לשוטטות!"
אך היות שאני עצמי משוטט ומתרחק מן העניין, אחזור אל הולדתי.
נולדתי בבְּלַנְדֶרְסְטוֹן, במחוז סַאפוֹק, או "שָׁמָה לְיַד" כמו שאומרים בסקוטלנד. הייתי צאצא שלאחר המוות. עיניו של אבי נעצמו וחדלו לראות את אור העולם שישה חודשים לפני שנפקחו אליו עיניי שלי. עד היום מתמיהה אותי המחשבה שהוא מעולם לא ראה אותי, ומתמיהות עוד יותר תחושותיי הראשונות כילד, הזכורות לי במעורפל, כלפי מצבתו הלבנה בחצר הכנסייה והחמלה המעורפלת שרחשתי לה משום שעליה לשכב שם לבדה בחשכת הלילה בעוד הטרקלין הקטן שלנו חמים ומואר באש האח ובנרות, ודלתות ביתנו - כמעט באכזריות, כך נדמה היה לי לפעמים - נעולות ומוברחות כנגדה.
דודה אחת של אבי, שהייתה אפוא דודה־רבתא שלי, ועליה אספר עוד בהמשך, הייתה בעלת המאה והדעה במשפחתנו. העלמה טְרוֹטְווּד, או העלמה בֶּטְסִי, כפי שאימי המסכנה קראה לה בכל פעם שהצליחה להתגבר על אימתה מפני הדמות נוראת ההוד די הצורך לנקוב בשמה (והפעמים הללו היו מעטות), נישאה לאיש צעיר ממנה בשנים, שהיה יפה בכל מובן פרט למובנו של הפתגם העממי "יפה הוא מי שמעשיו יפים" - שכן היה חשד חמור שהוא היכה את העלמה בטסי, ואפילו, במקרה אחד של מחלוקת בעניין מצרכים, ערך הֲכָנות - נחפזות אך נחושות - להשליך אותה מחלון הקומה השנייה. עדויות אלה לאי ההתאמה במזגם של בני הזוג הניעו את העלמה בטסי לשחד אותו להיפרד מתוך הסכמה הדדית. הוא נסע להודו עם הונו, ועל פי אגדה פרועה שנפוצה במשפחתנו נראה פעם רכוב על פיל, בחברתו של בַּבּוּן, אבל אני סבור שמדובר ב"בַּאבּוּ" - או ב"בֶּגוּם".2 מכל מקום, כעבור עשר שנים הגיעה מהודו ידיעה על מותו. כיצד השפיעה הידיעה על דודתי, איש לא ידע, שכן מייד אחרי הפרידה חזרה לשם נעוריה, קנתה בית קטן בכפר קטנטן על חוף הים המרוחק, התיישבה שם כרווקה עם משרתת אחת ונודע כי חיה בבידוד מאז ועד בכלל, במעין פרישה קשוחה מן העולם.
אבי היה חביב עליה פעם, כך נדמה לי, אבל נישואיו פגעו בה עמוקות, משום שאימי הייתה, לדבריה, "בובת שעווה". היא מעולם לא ראתה את אימי, אבל ידעה שעדיין לא מלאו לה עשרים. אבי והעלמה בטסי לא נפגשו עוד. גילו היה כפול מגילה של אימי כשנישאו, ובריאותו לא הייתה איתנה. שנה לאחר מכן מת, וכפי שסיפרתי, כעבור שישה חודשים נולדתי אני.
זה היה מצב העניינים באותו יום שישי, שוודאי יימחל לי אם אכנה אותו "חשוב ורב־אירועים", בשעות אחר הצהריים. לא אוכל לטעון אפוא שידעתי אז מהו מצב הדברים, ולא אוכל לטעון שהמאורעות שאגולל זכורים לי ולוּ באופן קלוש מתפיסת חושיי שלי.
אימי ישבה ליד האח, אבל גופה היה חלש ורוחה הייתה נמוכה מאוד, והיא הביטה באש מבעד לדמעותיה וריחמה על עצמה ועל הזָר הקטן חסר האב, שבמגירה בקומה העליונה כבר המתינו מאות סיכות נבואיות3 לקבל את פניו לְעולם שכלל לא התלהב לקראת בואו; אימי, כפי שסיפרתי, ישבה ליד האח באותו אחר צהריים שטוף אור ורוח של חודש מרס, והייתה שפופה מאוד ועצובה, וספקנית מאוד בדבר סיכוייה להישאר בחיים אחרי הניסיון הקשה העומד לפניה. כאשר נשאה את עיניה, כדי לייבשן, אל החלון שממול, ראתה גברת מוזרה מתקרבת אל הגינה.
במבט שני התעוררה באימי תחושה, ודאות ממש, שזוהי העלמה בטסי. עוד לפני שעברה הגברת המוזרה את גדר הגינה, האירה אותה השמש השוקעת באור בוהק, ואחר כך היא ניגשה אל הדלת בנוקשות איומה ובארשת פנים שלווה שלא יכלו להיות נחלתו של שום אדם אחר.
כשהגיעה אל הבית, סיפקה האישה עוד הוכחה לזהותה. אבא רמז לעיתים קרובות שכמעט לעולם לא התנהגה כמו כל נוצרי רגיל, וכעת, במקום לצלצל בפעמון היא ניגשה והציצה פנימה מבעד לאותו חלון עצמו, והצמידה את קצה אפה לזגוגית בחוזקה, עד שאימא היקרה והמסכנה נהגה לומר שהוא נעשה שטוח ולבן לגמרי בתוך רגע.
היא הבהילה את אימי כל כך, עד שתמיד סברתי שהעלמה בטסי היא האחראית לכך שנולדתי ביום שישי.
מרוב מתח וחוסר אונים קמה אימי מכיסאה ונעמדה מאחוריו בפינת החדר. העלמה בטסי, שסקרה את החדר באיטיות חקרנית, פתחה בצד הנגדי של החדר והסיעה את עיניה הלאה, כמו ראש של מוסלמי הקבוע בשעון גרמני, עד שהגיעו אל אימי. אז הקדירה את פניה והחוותה לעבר אימי, כאדם הרגיל שמצייתים לו, שתבוא ותפתח את הדלת. אימי ניגשה לפתוח.
"גברת דייוויד קופרפילד, נדמה לי," אמרה העלמה בטסי. ההדגשה נגעה, כנראה, לבגדי האבלות של אימי ולמצבה.
"כן," אמרה אימי בחולשה.
"העלמה טרוטווד," אמרה האורחת. "שמעת עליה, אני מניחה?"
אימי השיבה שהיה לה העונג. למגינת ליבה הבינה שאולי משתמע מכך שהעונג היה מעבר לכוחותיה.
"הנה היא לפנייך," אמרה העלמה בטסי. אימי הרכינה את ראשה והפצירה בה שתיכנס.
הן נכנסו לטרקלין שממנו באה אימי, שכן האח בחדר הטוב שבקצה האחר של המסדרון לא הובערה - ולאמיתו של דבר, היא לא הובערה מאז ההלוויה של אבי. אבל אחרי שהתיישבו שתיהן והעלמה בטסי לא אמרה דבר, ניסיונותיה של אימי לרסן את עצמה נחלו כישלון והיא פרצה בבכי. "נו, די, די, די!" אמרה העלמה בטסי בחיפזון. "אל תעשי את זה! מספיק, מספיק."
אבל אימי לא הצליחה להתאפק ובכתה עד שהוציאה את כל הבכי האצור בה.
"תורידי את המצנפת, ילדה," אמרה העלמה בטסי. "תני לי לראות אותך."
גם לו נטה ליבה של אימי לסרב לבקשה המוזרה הזאת, היא פחדה מהעלמה בטסי יותר מדי. לכן עשתה כפי שהצטוותה, ועשתה זאת בידיים חששניות כל כך עד ששערה (שהיה יפה ושופע) נפל וכיסה את פניה.
"מה זה, שככה יהיה לי טוב!" קראה העלמה בטסי. "את ממש תינוקת!"
אימי אכן הייתה, בלי כל ספק, צעירה למראה, אפילו יותר מכפי שנותיה. היא הרכינה את ראשה כאילו היה הדבר באשמתה, מסכנה שכמותה, התייפחה ואמרה שהיא חוששת שהיא באמת אלמנה ילדותית ושאם תישאר בחיים היא תהיה אימא ילדותית. בשתיקה הקצרה שהשתררה לאחר מכן דמיינה אימי לעצמה שהיא מרגישה כי העלמה בטסי נוגעת בשערה וידה אינה נטולת עדינות. אבל כשאימי הביטה בה בתקווה ביישנית, מצאה את אותה גבירה יושבת כשחצאיתה משוכה מעלה, ידיה שלובות על ברכה ורגליה על סבכת האח, מקדירה פניה לנוכח האש.
"בשם שמיים," אמרה העלמה בטסי לפתע, "למה 'קן העורבים'?"
"את מתכוונת לשם של הבית, גבירתי?" שאלה אימי.
"למה 'קן העורבים'?" אמרה העלמה בטסי. "עדיף היה 'קן הערֵבים', אילו היה בכם שמץ של מעשיוּת, בשניכם."
"מר קופרפילד בחר את השם," השיבה אימי. "כשהוא קנה את הבית, מצאה חן בעיניו המחשבה שיש כאן עורבים."
רוח הערב חוללה באותו רגע מהומה גדולה בין כמה עצי בוקיצה גדולים בתחתית הגן, ואימי והעלמה בטסי לא יכלו להתאפק מלשלוח לשם מבט. הבוקיצות התכופפו זו אל זו כמו ענקים מתלחשים, וכעבור כמה רגעי מנוחה כזאת החלו להשתולל, והשליכו את זרועותיהן כה וכה בפראות כאילו סודותיהן הליליים מושחתים עד כדי כך שהם גוזלים את שלוותן, וכמה קיני עורבים ישנים ומרופטים שהכבידו על ענפיהן הגבוהים היטלטלו כמו ספינות טרופות בים סוער.
"איפה הציפורים?" שאלה העלמה בטסי.
"ה...?" אימי חשבה על משהו אחר.
"העורבים - מה קרה להם?" שאלה העלמה בטסי.
"לא היו כאן עורבים בכל התקופה שגרנו כאן," אמרה אימי. "חשבנו שיש - מר קופרפילד חשב - היו כאן קיני עורבים רבים. אבל הם היו ישנים מאוד, והציפורים נטשו אותם כבר מזמן."
"כל כך טיפוסי לדייוויד קופרפילד!" קראה העלמה בטסי. "דייוויד קופרפילד מכף רגל ועד ראש! לקרוא לבית 'קן העורבים' כשאין אפילו עורב אחד בסביבה, לסמוך על הציפורים שיופיעו רק משום שהוא רואה את הקינים!"
"מר קופרפילד," השיבה אימי, "מת, ואם תעזי להשמיץ אותו בנוכחותי-"
אני מניח שלאימא היקרה והמסכנה הייתה לרגע כוונה להתנפל על הדודה ולתקוף אותה, והעלמה בטסי הייתה יכולה להכות אותה אפיים ארצה ביד אחת גם אילו הייתה אימי במצב גופני מתאים יותר לעימות כזה. אבל ברגע שקמה מכיסאה, נמוגה הכוונה והיא התיישבה שוב בשפלות רוח רבה, והתעלפה.
כששבה אליה רוחה, או לאחר שהעלמה בטסי אוששה אותה, אם כך קרה ואם כך, מצאה אימי את זו האחרונה עומדת ליד החלון. באותו זמן כבר התחלפו הדמדומים בחשכה, ובאור העמום שהשתרר לא יכלו לראות זו את זו ללא עזרתה של האש באח.
"ובכן?" אמרה העלמה בטסי ושבה לכיסאה, כאילו סתם הסתכלה בנוף, "מתי את מצפה-"
"כולי רועדת," גמגמה אימי. "אני לא יודעת מה קרה לי. אני אמות, אין לי ספק!"
"לא, לא, לא," אמרה העלמה בטסי. "שתי מעט תה."
"אבוי לי, אבוי לי, את חושבת שהתה יועיל לי?" קראה אימי בחוסר אונים.
"מובן שיועיל," אמרה העלמה בטסי. "כל הדאגות שלך דמיוניות. איך את קוראת לנערה שלך?"
"עדיין לא ידוע לי שזאת אמנם תהיה בת, גבירתי," אמרה אימי בתמימות.
"תבורך התינוקת!" קראה העלמה בטסי, ובבלי דעת ציטטה את האיחול השני שהביעה כרית הסיכות במגירה בקומה העליונה, אבל כיוונה את דבריה לאימי ולא אליי. "לא התכוונתי לזה. התכוונתי למשרתת שלך."
"פֶּגוֹטי," אמרה אימי.
"פגוטי!" חזרה אחריה העלמה בטסי בהסתייגות לא מועטה. "את מתכוונת לומר, ילדתי, שברייה אנושית כלשהי נכנסה לכנסייה נוצרית וקיבלה את השם פגוטי?"
"זה שם המשפחה שלה," אמרה אימי בקול רפה. "מר קופרפילד קרא לה כך, כי השם הפרטי שלה זהה לשמי."
"קדימה! פגוטי!" קראה העלמה בטסי ופתחה את דלת הסלון. "תה. הגברת שלך לא מרגישה כל כך טוב. אל תתבטלי."
אחרי שהשמיעה את הצו הזה באדנות רבה, כאילו הייתה סמכותה מוכרת בבית מאז ומתמיד, ולאחר שהביטה אל מחוץ לחדר כדי להתעמת ישירות עם פגוטי הנדהמת שהתקדמה במסדרון ונר בידה בתגובה לקריאת הקול הזר, העלמה בטסי סגרה שוב את הדלת והתיישבה כמו קודם, כשרגליה על הסבכה וחצאיתה משוכה מעלה וידיה שלובות על ברך אחת.
"דיברת על התינוקת, שתהיה בת," אמרה העלמה בטסי. "אין לי ספק שהיא תהיה בת. יש לי תחושה שזו מוכרחה להיות בת. עכשיו, ילדתי, מרגע שהתינוקת הזאת תיוולד -"
"אולי זה יהיה תינוק," העזה אימי להתערב.
"אני אומרת לך שיש לי תחושה שזאת בת," השיבה העלמה בטסי. "אל תתווכחי. מרגע הולדתה של התינוקת, ילדתי, יש בכוונתי להיות לה ידידה. אני מתכוונת להיות הסנדקית שלה, ומבקשת שתקראי לה בטסי טרוטווד קופרפילד. בחיים של בטסי טרוטווד הזאת לא יהיו טעויות. ברגשות שלה איש לא ישחק, יקירה מסכנה. יש לחנך אותה היטב, לשמור עליה ולדאוג שלא תנהג בטיפשות ולא תיתן אמון במי שאינו ראוי לאמון. אני מוכרחה לדאוג לכך בעצמי."
אחרי כל אחד מהמשפטים האלה נדה העלמה בטסי בראשה כמתוך עווית, כאילו העוולות שנעשו לה עצמה בחייה מכרסמים בה, אבל היא דיכאה כל התייחסות גלויה יותר אליהם באמצעות האיפוק הרב שלה. מכל מקום, כך חשדה אימי כשבחנה אותה באור הקלוש של האש. היא פחדה מהעלמה בטסי, לא בטחה בעצמה די הצורך, והייתה שפופה והמומה מכדי שהדברים שהבחינה בהם יצטיירו לפניה בבירור, או מכדי שתדע מה לומר.
"דייוויד היה טוב אלייך, ילדה?" שאלה העלמה בטסי אחרי ששתקה זמן־מה ותנועות ראשה שככו לאט לאט. "היה לכם נעים יחד?"
"היינו מאושרים מאוד," אמרה אימי. "מר קופרפילד היה יותר מדי טוב אליי."
"מה, הוא פינק אותך, אני מניחה?" אמרה העלמה בטסי.
"עכשיו, כשאני שוב לבדי ואין לי על מי להישען מלבד על עצמי בעולם הקשוח הזה, כן, אני חוששת שהוא פינק אותי," התייפחה אימי.
"נו נו! אל תבכי!" אמרה העלמה בטסי. "לא היה ביניכם שוויון, ילדתי - אם יכול בכלל להיות שוויון בין בני זוג - ולכן שאלתי את השאלה. את היית יתומה, נכון?"
"כן."
"ועבדת כאומנת?"
"הייתי אומנת במשפחה שמר קופרפילד הגיע לבקר אצלה. מר קופרפילד היה מאוד נחמד אליי, והקדיש לי הרבה זמן ותשומת לב, ובסופו של דבר הוא הציע לי נישואים, ואני הסכמתי. וככה קרה שהתחתנו," אמרה אימי בפשטות.
"הא! תינוקת מסכנה!" אמרה העלמה בטסי בנימה מהורהרת ופניה הזועפים עדיין הופנו אל האש שבאח. "את יודעת משהו?"
"סליחה, גבירתי...?" גמגמה אימי.
"על אחזקת בית, למשל," אמרה העלמה בטסי.
"לא הרבה, לצערי," השיבה אימי. "לא הרבה כמו שהייתי רוצה. אבל מר קופרפילד התחיל ללמד אותי-"
("כאילו שהוא בעצמו ידע!") אמרה העלמה בטסי בסוגריים.
"ואני מקווה שהייתי משתפרת, כי מאוד רציתי ללמוד, והוא לימד אותי בסבלנות רבה, אלמלא קרה האסון והוא מת-" כאן פרצה אימי שוב בבכי, ולא הצליחה להמשיך.
"נו, נו!" אמרה העלמה בטסי.
"ניהלתי את ספר החשבונות של הבית בקפדנות, ועברתי עליו עם מר קופרפילד בכל ערב," קראה אימי בפרץ נוסף של מצוקה וחזרה להתמסר לדמעות.
"נו, נו!" אמרה העלמה בטסי. "אל תבכי עוד."
"ותאמיני לי שמעולם לא התווכחנו על שום דבר בתחום זה, חוץ מזה שמר קופרפילד התנגד לַשלוש ולחמש שלי שהן דומות מדי זו לזו, ולזנבות המסולסלים שעשיתי לַשבע ולַתשע," הוסיפה אימי בפרץ נוסף, ושוב השתתקה.
"את תגרמי לעצמך נזק," אמרה העלמה בטסי, "את יודעת שזה לא יהיה טוב בשבילך ולא בשביל בת הסנדקות שלי. נו! את מוכרחה להפסיק!"
לטיעון הזה היה חלק כלשהו בהשתקתה של אימי, אבל לייסוריה הגופניים ההולכים וגוברים היה חלק גדול עוד יותר. פרק זמן מסוים עבר בשתיקה, שהופרה רק כשהעלמה בטסי פלטה מדי פעם "הא!" בעודה יושבת כשרגליה על הסבכה.
"דייוויד השקיע את כספו כך שתהיה לו הכנסה שנתית, זה ידוע לי," אמרה כעבור זמן־מה. "מה הוא עשה למענך?"
"מר קופרפילד," אמרה אימי, שהתקשתה לא מעט להשיב, "היה טוב כל כך ומתחשב ודאג שחלק מן ההכנסה הזאת יעבור אליי."
"כמה?" שאלה העלמה בטסי.
"מאה וחמישה פאונד לשנה," אמרה אימי.
"יכול להיות רע יותר," אמרה הדודה.
והיא בחרה במילה המתאימה. אימי חשה ברע עד כדי כך שפגוטי, שנכנסה והביאה מגש תה ונרות, ראתה במבט אחד עד כמה היא חולה - כפי שגם העלמה בטסי הייתה עשויה לראות אילו היה החדר מואר דיו - וחיש מהר הובילה אותה לחדרה שלה ושלחה מייד את הֶאם פגוטי, אחיינה, שאותו הסתירה בבית זה כמה ימים בלי ידיעתה של אימי כשליח מיוחד למקרה חירום, שילך להביא את האחות ואת הרופא.
הכוחות המשולבים הללו נדהמו לא מעט כשהגיעו, במרווח זמן של דקות ספורות זה מזה, ומצאו גברת לא מוכרת ונכבדה למראה ישובה מול האח, כשמגבעתה קשורה לה מעל זרועה השמאלית והיא דוחסת צמר גפן לתוך אוזניה. פגוטי לא ידעה עליה דבר ואימי לא אמרה עליה דבר, ולכן נשארה הגברת בגדר תעלומה בטרקלין. העובדה שיש לה חבילת צמר גפן בכיסה, ושהיא תוחבת אותו כך לאוזניה, לא גרעה מהחגיגיות שבעצם נוכחותה.
הרופא כבר עלה למעלה ושב וירד, ומשהבין, אני מניח, שישנה אפשרות שהוא והגברת הלא מוכרת הזאת ייאלצו לשבת פנים מול פנים במשך שעות, קיבל עליו למלא את חובת הנימוס והחברותיות. הוא היה הביישן שבבני מינו, איש קטן ועדין. הוא נהג להיכנס לחדרים ולצאת מהם בהליכה צידית כדי לתפוס פחות מקום. הילוכו היה חרישי כשל רוח הרפאים ב'המלט' והוא היה איטי ממנה. ראשו נטה הצידה, מעט מתוך ביטול עצמי צנוע ומעט מתוך כבוד כלפי כל אדם אחר. אין בזאת כדי לומר שלא היה אפשר לחלץ ממנו מילה, אבל צריך היה לעשות זאת בזהירות, אות אחר אות, שכן דיבורו היה איטי כמו הילוכו; ומילה גסה או בלתי אדיבה לא ניתן לחלץ ממנו בעד שום הון שבעולם.
מר צִ'ילִיפּ הביט בדודתי בחביבות כשראשו נוטה הצידה, קד לה קידה קטנה ואמר, בהתייחסות לצמר הגפן, תוך נגיעה עדינה באוזנו השמאלית, "גירוי מקומי כלשהו, גבירתי?"
"מה!" השיבה הדודה, והוציאה את צמר הגפן מאוזן אחת כחולצת פקק.
מר צ'יליפ נבהל כל כך מהבוטות שלה - כך סיפר לאימי אחר כך - שמזל גדול הוא שלא איבד את שלוות נפשו. אבל הוא חזר על דבריו באדיבות, "גירוי מקומי כלשהו, גבירתי?"
"שטויות!" השיבה הדודה ופקקה את עצמה בשנית במכה אחת.
אחרי זה לא היה לאל ידו של מר צ'יליפ לעשות דבר מלבד לשבת ולהביט בה ברפיון בעודה יושבת ומביטה באש, עד שנקרא לעלות שוב למעלה. אחרי היעדרות של כרבע שעה, הוא חזר.
"ובכן?" שאלה הדודה והוציאה את צמר הגפן מהאוזן הקרובה אליו.
"ובכן, גבירתי," השיב מר צ'יליפ, "אנחנו - אנחנו מתקדמים באיטיות, גבירתי."
"פפפף!" אמרה הדודה בבוז ופקקה את עצמה כפי שעשתה קודם לכן.
באמת - באמת - כפי שסיפר מר צ'יליפ אחר כך לאימי, הוא היה כמעט מזועזע. מנקודת מבט מקצועית בלבד, הוא היה כמעט מזועזע. בכל זאת, הוא ישב והביט בה כמעט שעתיים, בזמן שהיא ישבה והביטה באש, עד שקראו לו שנית. אחרי היעדרות נוספת, חזר שוב.
"ובכן?" שאלה הדודה ושוב הוציאה את צמר הגפן מאותו צד.
"ובכן, גבירתי," השיב מר צ'יליפ. "אנחנו - אנחנו מתקדמים באיטיות, גבירתי."
"הא!" אמרה דודתי וחשפה לעומתו את שיניה באופן שמר צ'יליפ פשוט לא יכול לשאתו. הדבר כמעט שבר את רוחו, סיפר לאחר מכן. הוא העדיף ללכת לשבת על המדרגות בחשכה וברוח העזה עד שיקראו לו שוב.
הֶאם פֶּגוֹטי, שלמד בבית ספר ציבורי והיה אלוף בשינון פסוקים, ולכן יש לראות בו עֵד אמין, דיווח למחרת שכאשר הציץ במקרה בדלת הטרקלין שעה אחרי הדברים הללו, העלמה בטסי, שהתהלכה כארי בסוגר, הבחינה בו מייד וזינקה עליו לפני שהספיק להימלט. כעת בקעו מלמעלה מדי פעם בפעם קולות וצליל צעדים שצמר הגפן כנראה לא השתיק לחלוטין, והגברת אחזה בו ועשתה אותו קורבן לגילויי חרדתה ההולכת וגוברת כשהיו הקולות רמים ביותר. היא תפסה בצווארונו והוליכה אותו בחדר מצד לצד (כאילו בלע מנה גדולה מדי של סם הרגעה), וכשנעשו הקולות רמים טלטלה אותו, פרעה את שערו, מרטה את בגדיו וסתמה את אוזניו כאילו התבלבלה ביניהן לבין אוזניה שלה, והציקה לו והתעללה בו בדרכים שונות ומשונות. חלק מדבריו אלה אישרה דודתו, שראתה אותו בחצות וחצי, כששוחרר סוף־סוף, והעידה שהיה אדום לא פחות ממני.
מר צ'יליפ רך הלבב לא היה מסוגל בשום אופן לשמור טינה במצב כזה, וגם לא בכל מצב אחר. ברגע שהיה חופשי לעשות כן, נכנס לטרקלין בהליכתו הצידית ואמר לדודתי בנימה כנועה ביותר, "ובכן, גבירתי, אני שמח לברך אותך."
"על מה?" שאלה דודתי בחדות.
שוב בא מר צ'יליפ במבוכה בגלל התנהגותה הקשוחה כל כך של דודתי, לכן קד לה קידה קטנה וחייך אליה חיוך קטן, כדי לרכך אותה.
"רחמנות על האיש, מה הוא עושה!" קראה דודתי בחוסר סבלנות. "הוא לא יודע לדבר?"
"הירגעי נא, גבירתי היקרה," אמר מר צ'יליפ בנימתו הרכה ביותר. "כעת כבר אין סיבה לדאוג, גבירתי. הירגעי."
העובדה שדודתי לא ניערה אותו כדי להוציא ממנו את הבשורה נחשבה מאז לנס. היא רק נדה בראשה לעומתו עד ששקשק מפחד.
"ובכן, גבירתי," אמר מר צ'יליפ כשהצליח לאזור עוז, "אני שמח לברך אותך, גבירתי. הכול הסתיים, והסתיים בטוב."
במשך חמש הדקות פחות או יותר שהקדיש מר צ'יליפ למסירת הנאום הזה, בחנה אותו דודתי בעיניים מצומצמות. "מה שלומה?" שאלה ושילבה את זרועותיה, שמגבעתה עדיין הייתה קשורה לאחת מהן.
"ובכן, גבירתי, בקרוב יהיה לה נוח למדי, אני מקווה," השיב מר צ'יליפ. "נוח ככל שניתן לצפות מאם צעירה, בנסיבות ביתיות עצובות כל כך. אין כל מניעה לכך שתראי אותה עכשיו, גבירתי. אולי זה יועיל לה."
"אבל מה איתה? מה שלומה?" שאלה דודתי בחדות.
מר צ'יליפ היטה את ראשו הצידה עוד יותר והביט אל דודתי כמו ציפור חביבה.
"התינוקת," אמרה דודתי. "מה שלומה?"
"גבירתי," השיב מר צ'יליפ. "סברתי שאת יודעת. זה בן."
דודתי לא אמרה מילה, רק משכה בחוטי המגבעת שלה כאילו זוהי אבן קלע שהיא מנסה להשליך על ראשו של מר צ'יליפ, חבשה אותה עקומה, יצאה ומעולם לא שבה. היא נעלמה כמו פֵיה נעלבת, או כמו אחת מאותן ישויות על־טבעיות שעל פי האמונה הרווחת הייתי זכאי לראותן, ולא שבה עוד.
לא. שכבתי בסל שלי ואימי שכבה במיטתה. אבל בטסי טרוטווד קופרפילד עברה לנצח אל עולם החלומות והצללים, המחוז עצום הממדים שלא מזמן תרתי אותו גם אני, והאור בחלון חדרנו זרח על העולם שהוא גבולם הארצי של כל הנוודים האלה, ועל התל הקטן שמעל העפר והאפר שהיו פעם הוא, האיש שבלעדיו לא הייתי בא אל העולם.
