פרולוג
אני ממש משתפרת בהשתנה על מקלונים.
אני מניחה את המקלון הלבן הקטן על הדלפק, עומדת, מורידה את המים, סוגרת את רוכסן מכנסי הג'ינס שלי ורוחצת ידיים ביסודיות. אחרי שאני מייבשת אותן ומשתמשת בכמות אלכוג'ל שיכולה להדביר מגפה, אני מתחילה לפסוע הלוך ושוב בחדר השירותים. סופרת את צעדיי ומנסה להימנע מלהסתכל על המקלון.
זה קצת כמו להרתיח מים בסיר – אם את מסתכלת עליהם, הם לא ירתחו לעולם או יקבלו צבע כחול או יגידו כן. לא משנה.
אחת, שתיים, שלוש, ארבע... סיבוב. אחת, שתיים, שלוש, ארבע... סיבוב. אחת, שתיים, שלוש –
"נו?"
"עוד שתי דקות!" אני קוראת מבעד לדלת הסגורה וכוססת את העור סביב האגודל.
"אני שולחת אלייך מחשבות חיוביות," גֶ'ן אומרת, ואפשר ממש לשמוע את החיוך בקולה.
זה לא סוד שאני מנסה להיכנס להיריון.
בעלי אשר ואני מנסים כבר זמן־מה, אבל לפני חצי שנה עברתי הפלה טבעית, כך שזו הפעם הראשונה שאנחנו מנסים שוב. הידיים שלי מתחילות להזיע כשאני פוסעת בחדר הקטן.
אני כל כך רוצה תינוק – יותר משרציתי משהו אי־פעם בחיי.
ניסיתי את כל הטריקים. מיץ רימונים הוא המשקה החדש שלי, הוא אמור להגביר את אספקת הדם לרחם. ויטמינים לפני היריון הם החברים הכי טובים שלי עכשיו. נגמלתי משתיית קפה – הישג בלתי מבוטל – ואני נמנעת לחלוטין מצריכת אלכוהול. כמובן, אני גם מתאמנת ומקפידה על תזונה בריאה. שלא לדבר על כך שלא תמצאו זוג תחתוני בוקסר צמודים לבנים בשום מקום בבית. אשר מסתובב עם ביצי חופש במשך כל היממה, שבעה ימים בשבוע.
"יש כבר תוצאות?" קולה של ג'ן מקפיץ אותי הפעם. הנחתי שהיא חזרה לאפות. יש יותר משתים־עשרה הזמנות לעוגות מיוחדות, וג'ן היא המלכה... מלכת עוגות הבננה והשַליטה האבסולוטית במאפיית דונר. לעיתים קרובות היא ואני העובדות היחידות בשעת בוקר כה מוקדמת במיקום החדש שלנו, דאון טאון גרין ואלי. זה מיקום קצת נידח, אבל המטבח שלנו מצויד במכשור הטוב ביותר שאפשר להשיג. אני אוהבת את המקום הזה. אהבתי גם את המקום המקורי, אבל כאן קצת פחות עמוס ויש לי אפשרות ליהנות מהשראה ומיצירה.
"עדיין לא," אני קוראת אליה בחזרה, פותחת את הדלת ורואה את ג'ן עומדת שם בחיוך קורן, עיניה הכחולות־סגולות מביטות בי בתקווה.
היא מציצה מעבר לכתפי ומתרחקת לאחור, חיוך שובב מסתמן על פניה היפות. "נראה לי שמישהי תצטרך לצאת לארוחת צהריים מוקדמת..."
"מה?" אני שואלת ומסובבת במהירות את ראשי. הלב שלי בוחר בדיוק בעיתוי הזה כדי לעבור להילוך מהיר עוד יותר ומחסיר פעימה בדרך. זרימת הדם המואצת מסחררת אותי. סימן הסמיילי מהבהב אליי מהמקלון, ואני מייד דומעת.
"אני מבייצת," אני לוחשת. לעצמי, לג'ן, ליקום כולו, כתפילת הודיה שקטה.
"יאפ," ג'ן אומרת בחיוך רחב עוד יותר ובהקפצת גבה.
"אשר עובד מהבית היום," אני מוסיפה בהיסח הדעת, חושבת בקול רם ומנסה לעשות סדר במחשבות. הביוץ שלי קצת בלתי צפוי, כך שעליי לפעול בזריזות. "כבר הכנתי את התערובת למאפין היומי שנקרא 'בחזרה לבייבי שלי'. 'החלומות המתוקים' ו'הוואלס של טנסי' כבר בתנור. מאפינס 'דרומית לגבול' כבר מוכנים ומזומנים," אני מכריזה, לוקחת את ערכת הבדיקה ומשליכה את הקופסה. זה היה שבוע מטורף, מה אומר ומה אגיד? אני מנופפת לעיני ג'ן במקלון עם הסמיילי ונושמת סוף כל סוף. "אני חוזרת בעוד חצי שעה."
אני כבר באמצע הדרך לדלת האחורית כשאני שומעת את ג'ן קוראת, "אל תמהרי! אה, ותקפידי לגמור! שמעתי שזה עוזר!"
אני מצחקקת לעצמי, נכנסת לרכב ומתניעה אותו. גל נוסף של התרגשות מציף אותי.
אנחנו הולכים לעשות תינוק.
אני נוהגת במהירות המרבית האפשרית בלי למשוך אליי את תשומת ליבם של השוטרים המקומיים, וחוצה את העיירה. אני אומנם ממהרת אבל מקפידה לשמור על החוקים. אני רוצה להידפק, לא שידפקו לי דוח. אבא שלי הוא האחראי לשחרורים בערבות באזור שלנו, והוא ביחסים טובים עם השריף ג'יימס, אבל אני לא אחת כזאת שעושה בעיות או מפעילה קשרים.
כשאני מגיעה הביתה, אני מציינת לעצמי שהטנדר של אשר עדיין נמצא בשביל הגישה, בדיוק במקום שבו ראיתי אותו כשעזבתי לפני שעתיים. אם יהיה לי מזל, הוא עדיין במיטה ואוכל להעיר אותו בהפתעה כדי להתחיל להזיז עניינים. זקפת הבוקר שלו תפעל לטובתי היום. הוא תמיד מלא אנרגיה כשהוא מתעורר ומתרגז שהמחשבה הראשונה שלי היא על קפה ולא על סקס.
טוב, אשר וויליאמס, היום יום המזל שלך.
כשאני פותחת במפתח את דלת הכניסה לבית, עולה במוחי מחשבה שובבה, ואני מתחילה לפשוט את הבגדים לפני שאני מתקרבת אפילו למישורת המדרגות שמובילה לחדר השינה שלנו. אני חושבת רק על סקס, על אורגזמות ועל זירעונים המפלסים את דרכם לעבר הביצית, כשאני נעמדת מול דלת חדר השינה כדי לחלוץ את נעליי.
ואני קופאת במקומי.
מכורבל במיטה שלי – בשמיכה הלבנה הצמרירית שקניתי ב'דילארד' במסע הקניות האחרון עם אימא שלי בנאשוויל, ועל הסדינים האהובים עליי, עם צפיפות של אלף חוטים – אני רואה את בעלי זה שמונה שנים, ישן שנת ישרים... ולצידו ראש עם שיער חום, שנראה לי דומה באופן חשוד למינדי מיטשל.
מינדי מיטשל... זו שעשו עליה סיבובים יותר מאשר על אוטו גלידה ביום חם של חודש יולי.
מינדי מיטשל, זו שהזדיינה עם קבוצת פוטבול שלמה בשנת 2009.
מינדי מיטשל, זו ששוכבת עירומה כביום היוולדה, מכורבלת ליד בעלי...
מינדי מיטשל הזאת.
אני עומדת באמצע חדר השינה שלי, לובשת חזייה ומכנסי ג'ינס שהרוכסן שלהם פתוח, נעל אחת על הרגל והשנייה ביד, ומרגישה שמשהו נשבר ברמה המולקולרית.
מאז ומעולם הייתי אדם רגוע יחסית.
אבל ברגע זה אני רואה אדום. ערפילים אדומים מטשטשים את הראייה שלי, ממלאים את מוחי, ואני מאבדת שליטה לחלוטין.
אני מרגישה כאילו אני מרחפת מעל הגוף שלי, צופה במתרחש כמו בסצנה מתוך סרט.
הנעל שבידי מתעופפת לצידו האחר של החדר, יוצרת מגע ישיר עם ראשו של אשר ומעירה אותו בפתאומיות. כשעיניו פוגשות בעיניי, הוא נראה ישנוני ומבולבל. אחר כך הוא פונה ומסתכל על הגוף הישן לצידו. אני עוקבת במבטי, רואה אותו מתחיל להבין מה קורה, כמה גרוע מצבו. עיניו נפקחות לרווחה, ופיו נפתח ונסגר כמו פה של דג בעודו מנסה למצוא מילים – תירוץ, תחינה, התנצלות? אני לא יודעת, אבל אני לא נותנת לו זמן לחשוב.
אני מגששת סביבי כמוכת עיוורון, כל דבר שנופל לידיי הופך להיות כלי הנשק הבא שלי כשאני מטיחה חפצים לכיוון המיטה. כל דבר שאני מסוגלת להרים הופך להיות טיל.
זכוכית נשברת, חפצים מתנפצים למיליון רסיסים – מסגרות של תמונות, האגרטל שאימא שלי קנתה לנו עבור הפרחים מהחתונה שלנו, מנורת הקריאה... והלב שלי, העבר שלי, ההווה שלי, העתיד שלי.
הכול מתפצל לשניים: לפני ואחרי.
הגרון שלי צורב, ופתאום אני קולטת שאני צורחת כל הזמן. תוך כדי שיעול, אני מתכופפת, אוחזת בברכיי ומנסה לנשום, אבל הנשימה נתקעת בגרוני ביבבה.
"טמפסט!" אשר צועק ומנצל את ההפוגה כדי לצאת מהמיטה. בידיים מורמות, הוא מסתכל עליי כאילו אני אדם זר, לא אשתו כבר שמונה שנים, לעזאזל. "תתאפסי על עצמך. מה את עושה? יצאת מדעתך?"
קול נביחה אימתני בוקע עמוק מתוך קרביי. "אני?" אני צועקת עליו. "נראה לי שהשאלה הנכונה, אשר וויליאמס, היא אם אתה יצאת מדעתך המזוינת. מה היא עושה כאן? מה עשית?" אני צורחת. הקול שלי נשמע זר ומוזר, כמו מתוך בורות הזפת של הגיהינום, שבור וחייתי. "איך יכולת לעשות את זה?"
"אני יכול להסביר–"
אני לא נותנת לו להשלים את המשפט, אלא פותחת מגירה באחת השידות ומתחילה להשליך עליו בגדים. "תתלבש ותסתלק מהבית שלי לכל הרוחות!"
"אֵם," הוא אומר בתחינה ומתקרב אליי כאילו הייתי חיה בכלוב. אולי זה באמת מה שאני, כי כרגע בא לי לבתר את זרועו בנשיכה ולתקוע אותה עמוק בתחת שלו. ואחר כך... אחר כך סוף־סוף ארשה לעצמי להסתכל על מינדי שעומדת בצידה האחר של המיטה ומכסה את גופה העירום בסדין.
הסדין המזוין שלי.
הבעל המזוין שלי.
"את," אני אומרת, קולי רועד כשאני מפנה אליה את הזעם שלי. אני מתחילה להתקדם צעד לקראתה, אבל אשר מנסה ליירט אותי, ואני פונה שוב אליו. "צאו. מכאן." זו חצי צעקה, חצי תחינה, אבל זו בעיקר דרישה. אני חייבת ששניהם יעופו מהבית שלי בזה הרגע. אני צריכה מרחב. אני צריכה אוויר. אני צריכה... אני אפילו לא יודעת מה.
חזרתי הביתה כדי לעשות תינוק. כדי לעשות אהבה עם בעלי.
וזה...
"אולי את צריכה..." הוא מתחיל להציע משהו, ומבטי חוזר אליו. הבעת פניו השתנתה, בחלקה זהירות, בחלקה חרטה או השלמה. אני לא יודעת. אבל הוא מבין בעצמו שעדיף לו לשתוק. "אוקיי, אנחנו נזוז," הוא אומר ויוצא מהמיטה בדרכו אליה... אל מינדי. האופן שבו הוא מחליק את זרועו סביב מותניה במחווה מגוננת, כפי שעשה איתי אין־ספור פעמים, גורם לי לאבד את מקצת השפיות שעוד נותרה בי.
כשהשידה צונחת על הרצפה, עיניי נפערות לרווחה.
בכלל לא היה לי מושג שאני מסוגלת לעשות את זה.
בעודי מתפעלת מההישג, דלת חדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה שלנו נסגרת מאחוריי, ואני שומעת את הבריח מחליק למקומו.
אני ממהרת לסובב את ראשי, נועצת מבט בדלת הסגורה.
ממש יופי.
"אתה באמת מסתגר בחדר האמבטיה?" אני קוראת בזעם. "נבהלת, אשר? אתה לא גבר מספיק כדי להתמודד איתי?" צחוק נטול הומור בוקע מפי, ואני מתחילה לפסוע הלוך ושוב בחדר, פעולה שמחזירה אותי אל הסיבה שבגללה הגעתי לכאן מלכתחילה. פוסעת הלוך ושוב... מבייצת... מאושרת.
כשאני כבר לא מסוגלת לשאת יותר את המחנק בגרוני, אני סוף־סוף מאפשרת לדמעות לזלוג מעיניי.
הקרביים שלי מתהפכים, חלק ממני רוצה להישאר כועסת – רותחת וממש לא יודעת את נפשי מרוב זעם – בעוד החלק האחר רק רוצה להתכרבל בסדינים המלוכלכים ולהתפרק לגורמים.
כשאני פותחת את פי כדי לדבר שוב, יוצא לי קול קטן ושבור. "איך יכולת..." בערך בזמן שאני מניחה לדמעותיי לזלוג בחופשיות ומתמוטטת על הרצפה ליד דלת האמבטיה, אני שומעת יללות סירנה במרחק.
הן מתקרבות יותר ויותר, עד שהן ממש מחוץ לחלון הבית.
הדבר הבא שאני שומעת הוא פתיחת דלת הכניסה ואת קולו של אבא מלמטה. "אֵם," הוא קורא בקול, "אֵם, זה אבא. אני צריך שתרדי לכאן, מותק."
אני מנענעת את הראש, כי המחנק בגרוני חוזר, ואני שוב לא מצליחה להוציא מילה מהפה.
"אֵמי," הוא אומר שוב, בקול תקיף יותר, אבל אני לא מסוגלת לדבר. אני לא זזה ממקומי. לא מסוגלת. מסרבת.
זה הבית שלי.
אשר הוא הבעל שלי.
באתי הביתה כדי לעשות תינוק.
איך זה קרה?
"טמפסט?"
הפעם זה קולו של שריף ג'יימס שנישא אליי מלמטה. "מותק, את מוכנה בבקשה לרדת אלינו כדי שנוכל לדבר על זה כמו מבוגרים? אל תאלצי אותי לעצור אותך."
"ברצינות, הזמנת משטרה?" אני שואלת בקול שקט, מטיחה את ראשי בדלת חדר האמבטיה.
האנחה של אשר אומנם עמומה, אבל היא מגיעה לאוזניי, ואני יכולה רק לשער שהוא מחקה את התנוחה שלי מעברה האחר של הדלת. "את התנהגת כמו משוגעת," הוא אומר, "מינדי נבהלה."
אני מזדקפת מייד לשמע השם שלה, הזעם שלי ניצת מחדש. אני מטיחה את אגרופי בדלת.
"אתה פאקינג צוחק עליי, אשר?" עכשיו אני בועטת בדלת, ואחר כך משתמשת בה כאילו הייתה שק אִגרוף. "כמה זמן, אשר? כמה פעמים?" אני צורחת, מוציאה את כל הכאב על הדלת העלובה. כשאני בועטת בה שוב, כף רגלי מתנגשת בידית, ואני שומעת את מינדי צורחת כשהידית מתפרקת ונופלת על הרצפה.
"אֵם!"
כעבור שנייה אבא שלי והשריף ג'יימס כבר עומדים בחדר השינה ובודקים את מידת הנזק. "מה לעזא –" הקריאה של אבא נקטעת באמצע, והוא מתבונן בי במבט מזועזע. "את בסדר?"
אני מתרחקת סוף־סוף מהדלת ומניחה לגב שלי להיחבט בקיר של חדר השינה. אני מנידה בראשי לשלילה ופורצת בבכי.
שריף ג'יימס ניגש אל דלת חדר האמבטיה ודופק עליה דפיקה מהירה. "אשר."
"אממ... כן, אדוני."
"אני צריך שתצא משם, בחור."
"אה." אשר פותח את הדלת, אבל משרבב ממנה רק את הראש שלו. "נראה לך שתוכל להעביר לנו בגדים?"
לפחות הוא הגון מספיק כדי להתבייש בעצמו.
יופי, אני מקווה שהוא מתבייש.
מקווה שהוא פאקינג מושפל.
ובעיקר, אני מקווה שהוא פאקינג מרוצה מעצמו.
"את מוכנה–" שריף ג'יימס מביט בי כמבקש עזרה, אבל מתחרט מייד, כנראה מגיע למסקנה זריזה שזה רעיון גרוע ומתחיל לאסוף בעצמו פריטי לבוש שפזורים ברחבי החדר.
"תעשו את זה במהירות," הוא אומר ומושיט לאשר את הבגדים מבעד לדלת הפתוחה חלקית והשבורה במידה רבה.
"אתה יודע שאצטרך לעצור אותה," שריף ג'יימס אומר לאבי בלחישה רמה. אני רואה את אבא מהנהן בהשלמה. הוא עוצם את עיניו, נושם עמוקות ומתחיל לצעוד לכיווני. אני מעמידה פנים שלא שמעתי את הלחישות שלהם, משלבת את זרועותיי ומביטה החוצה מהחלון. השמש כבר זרחה, ואני מבינה שאין לי מושג מה השעה או כמה זמן נעדרתי מהעבודה.
"אני צריכה להתקשר לג'ן," אני אומרת ונושכת את השפה התחתונה שלי כדי לעצור את הבכי. הכאב הוא גורם הרתעה מוצלח.
אבא שלי נאנח ונעמד מולי. "שריף ג'יימס –"
"צריך לעצור אותי," אני מסיימת את המשפט במקומו ומנתקת את עצמי מהקיר בדיוק כשדלת חדר האמבטיה נפתחת, וממנה יוצאים אשר ומינדי הלבושים, שעדיין מסתכלים עליי כאילו אני האויב הקטלני שלהם. אני נועצת מבט באשר, ואחר כך מגבירה קצת את רמת הכעס כשמבטי מדלג אל מינדי.
הכלבה הזאת אצלי בבית.
אצלי במיטה.
עם בעלי.
המבט שלי נעשה זועם עוד יותר, והיא נרתעת.
טוב מאוד.
אני מקווה שהיא מפחדת.
אין לי מושג מה נכנס בי, אבל כבר אי אפשר להפסיק את זה עכשיו.
"אני צריך ששלושתכם תבואו לתחנה," שריף ג'יימס אומר לכל הנוכחים. "מאחר שזה נרשם כסכסוך משפחתי, נצטרך לגבות תצהירים משלושתכם."
הוא מזכה אותי בחיוך מתנצל בשפתיים סגורות. אחר כך הוא נוהם משהו ונסוג לאחור, כדי שאשר ומינדי יוכלו לצעוד לפניו כשהוא חוצץ בגופו בינם לביני. האבסורד שבמצב הזה גורם לי לפרוץ בצחוק בלתי רצוני.
"אֵם?" שואל אבא, שנמצא איפשהו מאחוריי. "את בסדר?"
"כן, אבא."
חוץ מהעובדה שאני עדיין רוצה לפרק את אשר, איבר אחר איבר.
גם את מינדי.
ואולי לשבור עוד כמה דברים.
ולשרוף כמה דברים.
הוריי קראו לי טמפסט – סערה – לא בגלל שערי האדום, אלא מפני שנולדתי בלילה סוער. לדברי אימא שלי, ייללתי כמו הרוח. האחיות והרופא אפילו התלוצצו על כך שיש לי ריאות מפותחות ושכנראה אהיה זמרת אופרה כשאגדל... אולי כרוז במכירה פומבית או מוכרת בשוק.
בכל אופן, במשך רוב חיי הייתי בדיוק ההפך – רגועה, שלווה, מאופקת. נולדתי בחודש אוקטובר, ואני מזל מאזניים טיפוסית. לעיתים קרובות משכינת שלום, אף פעם לא עושה גלים. כן, בטח, אני קצת יורקת אש, שערי האדום משקף את העיקשות ואת הנחישות שלי, אבל כאן זה נעצר. הקלישאה על הג'ינג'יות בעלות האופי הסוער תמיד פסחה עליי.
אבל היום משהו נשבר פתאום.
משהו השתנה, וקצת מפחיד להודות שמתחת לעורי גועשים ורועשים רגשות סוערים. אני רוצה להרביץ למשהו או למישהו. אני רוצה לשבור דברים. אני חייבת לתת מפלט לכל הזעם האצור הזה ולכעס שרותח בגופי.
עיניי קודחות בעורפו של אשר כשאנחנו צועדים לכיוון שביל הגישה, ואבא מוביל אותי למושב האחורי בניידת המשטרה של השריף ג'יימס. אחרי שהוא מושיב אותי בשלום, הוא מתיישב בחזית, ושריף ג'יימס מורה לאשר ולמינדי להיכנס לניידת הנוספת שחונה מאחורי הטנדר שלי.
כשאנחנו יוצאים לדרך, אני מסתובבת ומסתכלת על הבית הצהוב המושלם עם התריסים הלבנים. כל חלומותיי היו מושקעים בתפאורה הציורית הזאת. התוכנית שלנו הייתה להוליד תינוקות, להקים משפחה. ועכשיו הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות הוא שבמקום כלשהו, עמוק בתוכי, התעוררה חיית פרא רדומה.
פרק 1
טמפסט
כעבור שלושה חודשים
"אימא," אני רוטנת לטלפון, "בבקשה תדברי עם אבא שיוציא אותי מכאן."
"חמודה, את יודעת שזה קשה. תאמיני לי כשאני אומרת שלי זה קשה יותר, ואל תשאלי בכלל מה עובר עליי," היא עונה ונאנחת עמוקות.
אני יכולה לדמיין אותה יושבת בכורסה של אבא, כי הוא נמצא עכשיו איתי בתחנת המשטרה. אני בטוחה שהיא לבושה חלוק וכנראה צופה בסדרות שלה שהקליטה מוקדם יותר, כי היום יום שלישי, היום שבו היא מתנדבת במרכז הקהילתי. כשאני אומרת 'הקליטה' אני מתכוונת ממש הקליטה. היא ואבא שלי הם כנראה היחידים בגרין ואלי, טנסי, שיש ברשותם עדיין מכשיר וידיאו תקין. הם עוד לא הדביקו את הקצב והשקיעו במכשיר די־וי־די, שלא לדבר על כישלון הדי־וי־אר משנת 2015. ניסיתי וניסיתי לגרום להם להתקדם, אבל תמיד קיבלתי אותה תגובה – התגובה הקבועה שלהם לטכנולוגיה המודרנית: הם לא מוכנים להכניס את הבולשת הפדרלית אליהם הביתה.
כן. עם זה אני צריכה לחיות.
לטענתם, כל דבר שנוצר בעשרים השנים האחרונות מחובר להאזנה, למעקב או לציתות.
אני עדיין נבוכה מזה שהם מאמינים בכל הקשקוש של 'אזור 51'. האח הגדול. כרישי ריגול. זיוף הנחיתה על הירח. כל תיאוריית קונספירציה שתעלו על דעתכם – הם מאמינים בה. אימא שלי עטפה את אנטנת הטלוויזיה שלהם בנייר כסף כדי לשפר את הקליטה ולמנוע מלווייני ריגול מלחדור לסלון שלהם.
"אימא," אני מתחננת שוב, מתאמצת להעלות בעיניי כמה דמעות לגיטימיות, אבל לצערי הדמעות שלי כבר אזלו.
"את הצעת את המיטה שלך, מותק. עכשיו פשוט תצטרכי לישון בה." קולה של אימי לובש נימה תכליתית בכל פעם שהיא צריכה להתמודד איתי או עם אבא שלי, בעיקר כשאחד מאיתנו לא עומד בסטנדרטים של שונה קסידי. אימא שלי היא אידיאל האישה הדרומית – צנועה, חסודה, בעלת תסרוקת מנופחת, קרובה לאלוהים.
"אימא?" אני שואלת, מקווה שהיא עדיין שם, אבל אז נשמעת נקישה, הקו מת, ואני חשה מובסת. זו הייתה שיחת הטלפון היחידה שהקצו לי. אני לא מאמינה שבאמת נותנים לך רק שיחת טלפון אחת.
"היא ניתקה לך?" ההבעה של אבא רצינית, אבל אני מבחינה בעווית קטנה מתחת לשפם העבות שלו כשאני מחזירה לו את הטלפון דרך הסורגים. אני מרגישה שהוא נהנה לראות אותי במצב הזה, בידיעה שכבר השתמשתי בכרטיס 'צא מהכלא' שלי פעם אחת יותר מדי. הוא נאנח, טומן את ידיו בכיסים הקדמיים של מכנסי הג'ינס שלו, והביטוי 'אהבה קשוחה' מרחף באוויר. אף אחד לא אומר את זה בקול, אבל זה נמצא שם. אני חשה מועקה בחזה כשאבא שלי מרכין את ראשו, מגרד בעורפו ופולט אנחה עמוקה.
אכזבה.
אבא שלי, שתמיד גאה בי כל כך, מאוכזב ממני.
עד לפני כמה חודשים הייתי אזרחית מכובדת, כזאת שממחזרת, מצביעה ועוצרת בכביש לכבוד כלבים, חתולים וסנאים. בימי ראשון תמיד הלכתי לכנסייה. בעלי היה האהוב שלי מהתיכון. היו לנו חיים שכאילו לקוחים ממגזין 'סגנון דרומי' – בית צהוב עם תריסים לבנים וגדר תואמת.
ועכשיו אני כאן, בתא המעצר. שוב. הדבר היחיד שמארח לי חברה בצד הזה הוא מזרן דקיק ושמיכה דקיקה עוד יותר, מקופלת יפה בקצה המיטה.
"אפשר להביא לך משהו לאכול? אולי כוס מים?" שואל שריף ג'יימס, שניגש אליי משולחן בפינת החדר. אני יודעת שהוא נחמד אליי רק כי אני הבת של בוץ' קסידי.
ולפני שתתחילו לחשוב שאני מפורסמת או משהו – אני לא מדברת על בוץ' קסידי האגדי מהסרט 'קיד וקסידי', ואני לא השותף שלו, פורע החוק סאנדנס קיד.
הבא שיקרא לי בשם הזה עלול לחטוף מכות, בעיקר בהתחשב ברקורד שלי בזמן האחרון.
אבל אבא שלי הוא האחראי לשחרור בערבות, כך שהוא והשריף חברים טובים. שריף ג'יימס עוצר אותם, אבא שלי משחרר אותם. הם משחקים באותה קבוצה.
"לא, תודה," אני נוהמת בצורה הכי מאיימת שאני מצליחה להפיק.
"טמפסט, עכשיו את מבינה שזה–" אבא שלי מתחיל לנאום.
"מכאיב לך יותר משזה מכאיב לי?" אני קוטעת את דבריו. "כן, אני כבר יודעת."
וזה פשוט בולשיט.
מצחיק שרוב הכעס שלי אינו מופנה כלפי הגבר שיוצא עכשיו מתא המעצר ומשאיר אותי מאחור, אלא כלפי אשר.
הוא הביא את כל זה על עצמו.
הייתי אדם רגוע לחלוטין עד שנכנסתי לחדר השינה שלי ומצאתי אותו ואת מינדי מכורבלים בתוך הסדינים האיכותיים שלי.
המיטה שלי. הסדינים שלי. הבעל שלי.
לא שאני בכלל רוצה אותו עכשיו, כי אני לא.
לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי.
אבל גם לא רציתי שהוא יקבל את הטנדר המחורבן ההוא.
"אני לא מבינה מה עושים מזה עניין גדול," אני ממלמלת לעצמי ולשלושת קירות הבטון. "כלומר מי אמר שזה פשע לנהוג בטנדר לתוך אגם?" אני עוצרת לחשוב ומתחילה לפסוע הלוך ושוב לאורך הסורגים. "ככל הידוע לי, זו עדיין מדינה חופשית. נראה לי שאני אמורה להיות מסוגלת להחנות כלי רכב בכל מקום שמתחשק לי."
אחת, שתיים, שלוש, ארבע.
סיבוב.
אחת, שתיים, שלוש–
"את יודעת, תמיד חשבתי שהאגם של מר מילר הוא מקום נחמד לשחייה," קול מוכר נשמע מאחוריי, קוטע את הפסיעות שלי ואת מחשבותיי. אני מרימה את ראשי ורואה את בן דודי, קוֹל, עומד במרחק מטר או שניים ממני, ידו על נרתיק האקדח, מחייך אליי בחיוך המפורסם שלו, עם הגומות והכול. נשגב מבינתי איך הפושעים יכולים להתייחס אליו ברצינות.
אני מתאמצת להדחיק את החיוך שמאיים לעלות על שפתיי ופונה אליו. הייתי צריכה לדעת שהוא בתורנות הערב, וגם אם לא, ברגע שהוא היה שומע את שמי בקשר המשטרתי הוא כבר היה מתייצב כאן. "אני לא צריכה את החוכמות שלך הערב, קול קסידי. כבר חטפתי הרצאה מאבא שלי, שאגב, השאיר אותי להירקב בתא המעצר המחורבן הזה."
"אויש, תנוחי. זה לא עד כדי כך גרוע. שריף ג'יימס בדיוק שדרג את המיטות בחודש שעבר, ואני יכול לבקש מאנה להביא לך עוד חתיכת קציץ בשר כשתגיע לכאן מאוחר יותר עם ארוחת הערב שלי."
אני סבה על עקביי, לופתת את הסורגים ונועצת בו מבט. "הו, לא. שלא תעז להגיד לה שאני כאן," אני מזהירה אותו. זה יהיה גרוע עוד יותר מהעובדה שאבא שלי השאיר אותי כאן, או מאימא שלי שהתקשרה ל'מעגל התפילות' שלה.
קול מסמן בידו תנועה של נעילת השפתיים ומשליך מעבר לכתפו מפתח דמיוני. "סודותייך שמורים עימי." הוא ניגש לשולחן, מתיישב על הקצה ומשלב את זרועותיו החסונות על החזה שלו.
"כמה זמן בכלל מתכוונים להשאיר אותי כאן?"
הוא מחייך חיוך קטן, נד בראשו ומעיף מבט מעבר לכתפו לפני שהוא עונה לי, "אם לא תוגש תלונה, את אמורה להשתחרר בבוקר."
אני נאנחת עמוקות מתוך השלמה, הולכת לדרגש וצונחת עליו.
"אז באמת נהגת בטנדר לתוך האגם של מר מילר?"
אני לוקחת לי שנייה כדי להתרווח במידת האפשר, בהתחשב בעובדה שאני אמורה להישאר כאן הלילה, חולצת את נעליי, מניחה אותן יפה על הרצפה, נשכבת בחזרה ובוהה בתקרה. "כן, נסעתי מהמזח ישירות לתוך האגם."
"שיט," בן דודי מצחקק. "תמיד ידעתי שאת קצת משוגעת. זה פשוט הסתתר מתחת לכל הקרדיגנים ומערכות כלי החרסינה שלך."
"תסתום," גם אני מתחילה לצחוק. "אני לא משוגעת, רק כועסת בטירוף."
"אז מה גרם לך לרצות לעשות את זה?" קול שואל, ואני מתיישבת ומסתכלת עליו.
"אתה שואל את זה בתור קול סגן השריף, או בתור קול בן הדוד שלי?"
"אני תמיד קול בן הדוד שלך."
"אשר התקשר אליי היום ואמר שבגלל שהטנדר רשום על שמו, הוא מתכוון למכור אותו. בהתחלה אמרתי לו בסדר, אמרתי לו לבוא לקחת אותו, כי ממילא אני לא רוצה שום דבר שלו. הגירושים אמורים להיכנס סופית לתוקף בעוד כמה שבועות, ואני כבר מוכנה לשים את זה מאחוריי, כן? אבל אז, אחרי שניתקתי את השיחה, התחלתי לחשוב ברצינות, נזכרתי בזמן שקנינו את הטנדר וכמה מאושרת הייתי... כמה מאושר הוא היה. הוא רצה שאנהג בְּרכב טוב. היינו מאושרים..." קולי דועך, אני לא מסוגלת לרגע להמשיך בגלל הזיכרונות שמעוררים מחדש את הרגשות. אני לא עצובה בגלל אשר, אלא בגלל האפשרויות. בגלל העתיד שלי. "פשוט לא יכולתי להניח לו לקחת ממני עוד דבר אחד."
אנחנו יושבים בשקט במשך כמה דקות, עד שמכשיר הקשר של קול מתחיל לטרטר כל מיני קשקושים שאני לא מצליחה להבין. אני שומעת אותו זע במקומו ומכחכח בגרונו. "אני תמיד שמרתי עלייך. את יודעת את זה, נכון?"
אני מחייכת חיוך קטן ועצוב לכיוון התקרה. "תודה, קול."
"אבל מספיק עם טנדרים שוחים," הוא אומר ודופק על הקיר בדרכו החוצה.
מוזר לחשוב שאני, טמפסט קסידי, נמצאת במעצר.
אני לא פושעת טיפוסית. לא נשרתי מבית הספר. למעשה, לא רק שסיימתי תיכון, סיימתי אפילו את הלימודים בקולג' עם תואר בקולינריה. תואר שאני מנצלת היטב.
מה שמביא אותי לתכונה האחרת שלי: אני אזרחית חרוצה, תורמת לחברה. אני מתייחסת לעבודה שלי ברצינות רבה. אני מתלהבת ממאפינס, בעצם מאפייה באופן כללי, אבל מאז שהתחלתי לעבוד במאפיית דונר והופקדתי על ייצור המאפינס, אני משחקת אותה בגדול. הבאתי את התחום הזה לרמה חדשה. חוללתי מהפכה בהכנת מאפינס ונתתי להם ייחוד משלהם.
אם ג'ן היא מלכת עוגות הבננה, אני דוכסית המאפינס.
ולכן, אגב, אני שמחה שעכשיו יום שבת בלילה, ואני לא צריכה לעבוד מחר. לא הייתי רוצה להגיע לעבודה ישירות מתא המעצר.
בכל אופן, זאת לא ה'אפיזודה' הראשונה שלי, כמו שאימא שלי אוהבת לקרוא להן. הייתי רוצה לומר שהן באמת אפיזודות, כי במקרה כזה אולי הייתי יכולה למצוא דרך לעצור אותן... לבטל את המינוי.
אני לא רוצה להיות בעלת גיליון הרשעות. הצבע הכתום של מדי הכלא לא הולם אותי. כשנהגתי בטנדר לתוך האגם של מר מילר, זו בהחלט לא הייתה שעתי היפה ביותר. תאמינו לי, אני מכירה את החוק, אבל כשהאקס לעתיד שלי נכנס לתמונה, כל ההיגיון שלי בורח מהחלון.
זה בדרך כלל הולך ככה:
אני עוסקת לי בענייניי, מנסה לחיות את חיי.
הוא צץ בפתאומיות, ורק הנוכחות שלו מזכירה לי את כל מה שאיבדתי. אני מתעצבנת, לפעמים רק כי הוא עושה משהו פשוט וטבעי כמו לנשום.
הראייה שלי מתערפלת.
הגוף שלי מעקצץ מרוב אגרסיות מודחקות.
ואז השיגעון תוקף אותי, וכבר אין בי אפילו שמץ של היגיון.
משלב זה ואילך, יש לי מין חוויה חוץ־גופית, ואני פשוט עושה מה שנראה לי נכון באותו רגע – מה שיקל את כאבי או ישחרר את הזעם הכלוא בי – ומקווה בכל מאודי שלא יתפסו אותי.
