פרק ראשון והוא פרק הפגישה
חידוש בחייו של המחבר — הרים סמליים — קורא רציני — טיפוס הרים בדרך האבות — האב סוגול — גן פנימי ומוח חיצוני — אומנות ההכרות — האדם ההופך מחשבות על פיהן — וידויים — מנזר שטני — כיצד פיתה השטן בתפקיד נזיר בעל המצאות — פיזיקה בעלת היוזמה — מחלתו של האב סוגול — סיפור הזבובים — הפחד מן המוות — בלב נסער ובהגיון ברזל — תוכנית מטורפת המצטמצמת לבעיה פשוטה של חישוב משולשים — חוק פסיכולוגי.
תחילתו של המעשה שאני עומד לספר נעוצה בכתב יד לא מוכר על גבי מעטפה. במשיכות הקולמוס שהתוו את שמי ואת כתובתו של 'ירחון המאובנים' — ירחון שנטלתי בו חלק ושהמכתב הגיע אלי באמצעותו — חברו יחדיו אלימות ורכות. מאחורי השאלות שהתנסחו במוחי בדבר שולחו האפשרי של המכתב ותוכנו, העלתה בי תחושה מוקדמת, מעורפלת אך רבת כוח, את התמונה של "אבן המוטלת לתוך שלולית צפרדעים" וכמו בועה צפה ועלתה עמוק מתוכי ההכרה שלאחרונה הפכו חיי לשקטים מדי, על כן בפותחי את המכתב שוב לא הייתי בטוח אם השפיע עלי כמשב רוח מרענן או כרוח פרצים בלתי נעימה.
באותו כתב עצמו, מהיר ושוטף, נרשם במשיכת קולמוס אחת:
אדוני,
קראתי את מאמרך על הר אנלוג. עד כה האמנתי כי אני האדם היחידי המשוכנע בקיומו. היום אנו שניים, מחר יהיו עשרה, אולי אף יותר, ונוכל לארגן משלחת. עלינו להיפגש במהירות האפשרית. התקשר אלי ברגע שתוכל אל אחד ממספרי הטלפון הרשומים מטה. אני מחכה לקריאתך.
פייר סוגול
דרך האבות 37
פריז
(בהמשך נרשמו חמישה או ששה מספרי טלפון שיכולתי להתקשר אליהם בשעות שונות של היום).
המאמר שהכותב רמז אליו ושהופיע שלושה חודשים קודם לכן בחוברת מאי של ירחון המאובנים, כמעט ונשכח מלבי.
סימן זה של התעניינות מצידו של קורא בלתי מוכר, החניף לי ועם זאת הייתי מוטרד במידת מה בראותי מישהו מתייחס ברצינות כמעט טרגית לדמיון ספרותי שבזמנו הלהיב אותי למדי אך עתה היה כבר לזיכרון מרוחק וצונן.
חזרתי וקראתי את המאמר. היה זה עיון חפוז למדי במשמעות הסמלית של ההר במיתולוגיות העתיקות. הענפים השונים של תורת הסמלים היו מזה זמן רב תחום העיון החביב עלי מכל — האמנתי בתמימותי שמבין אני משהו בנושא — ונוסף על כך פיעמה בי תשוקת אהבתו של אלפיניסט להרים. המפגש בין שני תחומי התעניינות כה מנוגדים באותו נושא, ההר, העניקה לפסקאות מסוימות במאמרי נימה לירית (צירופים כאלה, עד כמה שעלולים הם להיראות בלתי מתאימים, משחקים תפקיד נכבד בתהליך היצירה של מה שקרוי כרגיל בשם שירה; אני רושם הערה זו בתורת הצעה למבקרים ולאסתטיקנים המבקשים לשפוך אור על מעמקיה של לשון מסתורין זו).
תמצית דברי הייתה שבמסורת האגדתית ההר הוא החוליה המקשרת בין הארץ לשמים. פסגתו הבודדת נושקת לעולם הנצח ובסיסו מתפצל לשלוחות מרובות בעולמם של בני תמותה. ההר הוא הדרך שהאדם יכול להתרומם בה אל האלוהי ושהאלוהי מתגלה בה לאדם. האבות והנביאים דיברו עם אלוהים פנים אל פנים במקומות גבוהים. בהר סיני ובהר נבו במקרה של משה, ובהר הזיתים וגולגולתא בברית החדשה. הרחקתי לכת עד כדי זיהוי הסמל העתיק של ההר במבנים הפירמידליים המחוכמים של מצרים ובבל. בפנותי אל העמים האריים הזכרתי את האגדות המעורפלות של הוודות שעל פי המסופר בהן, הסומה, ה"נקטר" המהווה את "זרע האלמוות", טמון "בתוככי ההר" בצורתו הבהירה והזכה. בהודו, הרי ההימלאיה הם מקום משכנם של שיוה, רעייתו "בת ההרים" ו"אמהות" העולמות, כשם שביוון קבע מלך האלים את חצר מלכותו על גבי האולימפוס. במיתולוגיה היוונית מצאתי בדיוק את חלקו המשלים של הסמל בסיפור המרד של בני האדמה המנסים עם טבעם הארצי ואמצעיהם הארציים להעפיל על האולימפוס ולחדור לשמים עם רגלי החומר אשר להם. יתר על כן, כלום לא הייתה זו אותה משימה עצמה שעמדה לנגד עיניהם של מקימי מגדל בבל שמבלי לוותר על שאיפותיהם האישיות המרובות התיימרו להשיג את גבולה של ממלכת הייחודיות העל־אישית? בסין נדונה שאלת "הרי האושר" והחכמים הקדומים הדריכו את תלמידיהם על פי תהומות...
לאחר שסקרתי בדרך זו את המיתולוגיות הידועות ביותר, המשכתי בדיון כולל על טבעם של סמלים שחילקתי אותם לשתי קטגוריות: אלו הכפופים לחוקי ה"פרופורציה" בלבד ואלו הכפופים בנוסף על כך גם לחוקי "סדר הגודל". הבחנה זו נעשית לעתים קרובות, אך אני חוזר ומזכירה כאן בכל זאת: ה"פרופורציה" עוסקת בהתייחסותם של ממדי המבנה זה לזה, "סדר הגודל" — בהתייחסותם של ממדים אלה לממדי הגוף האנושי. משולש שווה־צלעות, סמל השילוש, יש לו תמיד אותו ערך עצמו, יהיו ממדיו אשר יהיו. אין לו "סדר גודל". קח לעומת זאת קתדראלה והכן תבנית מוקטנת ומדויקת שלה בגובה של דצימטרים אחדים. תבנית זו תמסור עדיין בצורתה ובפרופורציות שלה את המשמעות האינטלקטואלית של המבנה גם אם יהיה צורך לבחון פרטים מסוימים דרך זכוכית מגדלת, אך לא תיצור כלל אותו רושם, לא תעורר יותר אותו רגש ואותן התייחסויות. היא לא תהיה ב"קנה־המידה" המתאים. מה שמאפיין את קנה המידה של ההר הסמלי במלוא מובן המלה — מה שהצעתי לכנות בשם הר אנלוג — הוא היותו בלתי ניתן להשגה באמצעים האנושיים הרגילים. הנה כי כן, הר סיני, הר נבו ואפילו האולימפוס הפכו מזה זמן רב למה שמטפסי הרים מכנים "הרים לפרות" ואף הפסגות הגבוהות ביותר של ההימלאיה אינן נראות כיום כבלתי ניתנות להשגה. כל הפסגות הללו איבדו על כן את כוחן האנלוגי. הסמל נאלץ למצוא מפלט בהרים אגדתיים לחלוטין דוגמת המרו של ההודים. אבל המרו — אם להתייחס לדוגמא מסוימת זו — ברגע שאינו ממוקדם בנקודה גיאוגרפית ממשית, אין הוא משמר עוד את משמעותו המרגשת כנתיב מקשר בין הארץ לשמים. הוא יכול עדיין לסמל את המרכז, את הציר של המערכת הארצית שלנו, אך לא את האמצעי עבור האדם להגיע לשם.
"על מנת שיוכל הר למלא את התפקיד של הר אנלוג" סיימתי את מאמרי, "צריכה פסגתו להיות בלתי ניתנת להשגה, אך בסיסו בר גישה ליצורי אנוש כפי שהטבע עיצב אותם. הוא צריך להיות יחיד במינו והוא צריך להיות בעל קיום גיאוגרפי ממשי. השער לבלתי נראה חייב להיות נראה!"
הנה זה מה שכתבתי. למעשה השתמע ממאמרי, אם להתייחס אליו ככתבו וכלשונו, שמאמין אני כי אי שם על פני כדור הארץ קיים הר גבוה יותר מן האוורסט, דבר שהיה מנקודת מבטו של אדם שפוי בגדר אבסורד, והנה כאן מישהו התופס אותי במילתי ומדבר אתי על "ארגון משלחת". משוגע? בדחן?... 'אבל אני!' אמרתי לעצמי פתאום, אני שכתבתי מאמר זה — האם אין לקוראי הזכות להציג לי אותה שאלה? ובכן, האם אני משוגע או בדחן? או פשוט סופר? — נו טוב, יכול אני להודות בכך עתה. בהציגי שאלות בלתי נעימות אלה לעצמי הרגשתי כי בעומק לבי, למרות הכל, משהו האמין בתוקף במציאותו של הר אנלוג.
למחרת בבוקר חייגתי את מספר הטלפון שצוין במכתב לאותה שעה. קול נשיי ומכני השיב לי מיד בתקיפות ובהכריזו כי "כאן מעבדות אאורין" שאל אותי עם מי ברצוני לשוחח. לאחר נקישות אחדות נענה לי קול גבר:
"אה! זה אתה? יש לך מזל שהטלפון אינו מעביר את הריחות! תוכל להתפנות ביום ראשון?... אם כך בוא אלי לקראת אחת עשרה. נערוך טיול קטן בגן שלי לפני שנסעד צהרים... מה? כן כמובן, דרך האבות, אז מה? אה! הגן? זאת המעבדה שלי; חשבתי שאתה מטפס הרים... כן? זהו זה! ברור, לא?... ביום ראשון!"
ובכן אין הוא חולה רוח. חולה רוח לא היה מחזיק בעמדה חשובה בבית חרושת לבשמים. בדחן אם כך? קול חמים ונמרץ זה לא נשמע כקולו של בדחן.
היה זה יום חמישי. שלושה ימים של צפייה, שהסובבים אותי מצאוני בהם פזור נפש עד מאוד.
בוקר יום ראשון. מבעט בעגבניות, מחליק על קליפות בננה, מרפרף בין עקרות בית מיוזעות, פילסתי דרכי אל דרך האבות. עברתי בשער, בחנתי חללם של מסדרונות ופניתי לעבר הדלת שבירכתי החצר. לפני שנכנסתי הבחנתי על פני הקיר המקומר הבלה מזוקן, בחבל כפול שהשתלשל מתוך חלון קטן בקומה השישית. זוג מכנסי קורדרוי — עד כמה שיכולתי להבחין בפרטים ממרחק כזה — בצבץ מבעד לחלון. המכנסים נבלעו בתוך גרביים שהיו תחובים במנעלים גמישים. הברנש שפלג גופו התחתון הסתיים בצורה כזו, העביר את שני אניצי החבל בין רגליו בעודו אוחז בידו האחת באדן החלון, כרך אותם סביב ירכו הימנית, אחר כך העבירם באלכסון עד לכתפו השמאלית אל מאחורי הצווארון המופשל של מעילו הקצר ולבסוף מלפנים מעל לכתפו הימנית, וכל זאת במחי יד אחת. הוא אחז בחבלים המשתלשלים בידו הימנית ובחבלים העליונים בידו השמאלית, הרחיק את עצמו מן הקיר בכפות רגליו ובחזה זקוף ורגליים פשוקות החליק בקצב של מטר וחצי לשנייה בסגנון היאה לתמונות פרסומת. רגליו אך זה נגעו בקרקע וכבר צללה בעקבותיו דמות נוספת באותה דרך עצמה. אך משהגיע הברנש החדש לנקודת הקימור של הקיר הישן, הושלך על ראשו משהו שנראה כתפוח אדמה ישן ושנדפק ונחבט במרצפת הרחוב, בעוד מלמעלה מכריז קול: 'כדי להרגיל אותך לאבנים מדרדרות!'. הוא הגיע על אף זאת למטה מבלי להתבלבל יתר על המידה, אך לא סיים את 'החזר החבל' שלו באותו מחווה המצדיק כינוי זה ושעיקרו משיכה באחד הגדילים על מנת להשיב את הכבל למקומו. שני הברנשים התרחקו וחצו את שער הכניסה לחצר מתחת לאפה של סוכנת הבית שהביטה בהם בהבעה של שאט נפש. המשכתי בדרכי. עליתי ארבע קומות במדרגות השירות ומצאתי על גבי פתקה שהודבקה ליד אחד החלונות, את ההנחיות האלה:
'פייר סוגול, מורה לטיפוס הרים. נותן שעורים בימים חמישי וראשון בין שבע לאחת עשרה בבוקר. אמצעי גישה: יש לצאת מבעד לחלון, לפנות שמאלה במיצר, להעפיל בנקיק, לנוח על גב הצוק, לעלות במדרון הצפחה המתפוררת, לפסוע לאורך צלע ההר מצפון לדרום תוך אגיפת שוטרים אחדים ולהיכנס מבעד לאשנב שבשיפוע המזרחי.
קיבלתי בחפץ לב את מרותם של דמיונות אלה אף שהמדרגות נמשכו עד לקומה החמישית. ה'מיצר' היה שפתו הצרה של הקיר, ה'נקיק' — שקע אפל שלא נזקק אלא להשלמתו על ידי קיר של מבנה סמוך כדי שיהיה ראוי לשם חצר. 'מדרון הצפחה' — גג רעפים ישן וה'שוטרים' — ארובות בעלות כיסויים מחודדים. נכנסתי מבעד לאשנב ומצאתי את עצמי ניצב לפני האיש. בעל גוף, רזה ונמרץ, שפם מידות שחור, שערות מקורזלות במקצת, הייתה בו שלוות הנפש של פנתר בכלוב הממתין לשעתו. הוא הביט בי בעיניים שקטות אפלות ולחץ את ידי.
"אתה רואה במה עלי לעסוק בכדי להרוויח את לחמי." אמר לי. "הייתי רוצה לקבל את פניך באופן נאות יותר..."
"חשבתי שאתה עובד בתעשיית הבשמים." שיסעתי את דבריו.
"לא רק שם. יש לי יד גם בתעשיית כלי בית, בבית מלאכה לאביזרי מחנאות, במעבדה לייצור קוטלי חרקים ובבית דפוס. אני מקבל על עצמי בכל מקום להוציא לפועל המצאות הנחשבות כבלתי אפשריות. עד עתה עלה הדבר בידי, אך מאחר שיודעים כי אין אני מוכשר לדברים אחרים בחיים חוץ מלהמצאות אבסורדיות, אין משלמים לי הרבה, לכן אני נותן שעורים בטיפוס הרים לבני טובים שנלאו מברידג' ומשייט. הרגש עצמך אפוא בנוח ואציג בפניך את עליית הגג שלי.
לאמיתו של דבר היו אלה עליות גג אחדות שהמחיצות ביניהן הוסרו ושיצרו יחד סטודיו נמוך תקרה, אך מואר ומאוורר בקצהו האחד על ידי גג זכוכית רחב. החלל שמתחת לגג הזכוכית היה גדוש במרכיבים הרגילים המאפיינים מעבדה למדעי הטבע וסביב סביב הקיפה אותו דרך חצץ, חיקוי לשביל פרדות גרוע ששוליו גבלו בשיחים ובני שיח נתונים בעציצים או בתיבות, צמחים עשבוניים, עצי מחט קטנים, דקלים ננסיים ושושני האלפים. לאורך השביל, צמודים לשמשות, מחוברים לשיחים, או משתלשלים מן התקרה, באופן שהחלל הפנוי נוצל עד תום, נגלו לעין מאות שלטים קטנים. על כל אחד מהם היה שרטוט, תצלום, או כתובת, ומכלול השלטים היווה אנציקלופדיה ממשית של מה שקרוי בפינו 'ידע אנושי'. תרשים של תא צמחי — טבלת היסודות של מנדלייב — מפתחות הכתב הסיני — חתך של לב אדם — משוואות הטרנספורמציה של לורנץ — תיאור של כל אחד מכוכבי הלכת ומאפייניו — הירוגליפים של בני מאיה — סטטיסטיקה כלכלית ודמוגרפית — נושאים מוסיקליים — הנציגים של המשפחות הגדולות של עולם החי והצומח — הגבישים למיניהם — תוכנית הפירמידה הגדולה — תרשימים של גלי המוח — נוסחאות לוגיסטיות — טבלאות של כל הצלילים הרווחים בכל השפות — מפות גיאוגרפיות — שושלות יוחסין: בקיצור כל מה שאמור לאכלס מוחו של מירנדולה בן המאה העשרים.
פה ושם צנצנות, אקווריומים, כלובים, שהכילו בעלי חיים יוצאי דופן. אך מארחי לא הניח לי להתעכב ולהביט במלפפוני הים שלו, בדיונונים שלו, בעכבישי הים שלו, בטרמיטים שלו, בארינמלים שלו, באוקסולטלים שלו...
הוא הוליך אותי על השביל בעקבותיו למקום שיכולנו לעמוד בו יחדיו זה לצד זה והזמין אותי לערוך עמו סיור מסביב למעבדה. הודות למשב הרוח הקל ולניחוח האורנים הננסיים, ניתן היה לקבל רושם של העפלה בפיתוליה של דרך הררית אין סופית.
"אתה מבין" אמר לי פייר סוגול "עלינו להכריע בדברים כה רציניים שלתוצאותיהם עשויות להיות השלכות רבות על כל שטחי החיים — חיי שלי וחייך שלך. משום כך איננו יכולים לירות סתם כך חיצים באפלה מבלי שנכיר מעט איש את רעהו. לטייל יחדיו, לשוחח, לאכול, לשתוק יחדיו — הנה מה שביכולתנו לעשות היום.
במשך הזמן, מאמין אני שתהיינה לנו ההזדמנויות לפעול יחדיו, לסבול יחדיו — וכל זאת הכרחי על מנת, כמו שאומרים, 'לערוך הכרות'."
מטבע הדברים הוא ששוחחנו על אודות ההר. הוא שוטט בגושי ההרים הגבוהים ביותר המוכרים בעולם ולמשמע דבריו חשתי כי יכולים היינו עוד באותו יום עצמו, קשורים יחדיו בשני קצותיו של חבל טוב, להטיל עצמנו להרפתקאות המטורפות ביותר בטיפוס הרים. השיחה המשיכה להתגלגל, גלשה מעניין לעניין, ביצעה תפניות חדות, דילגה מנושא לנושא, והוברר לי השימוש שעשה בן שיחי בכל אותן פיסות קרטון שפרשו לפנינו את הידע של המאה שלנו. צורות ורישומים אלה, יש לנו מהם אוסף ניכר למדי בתוך ראשינו ואנו חיים באשליה שאנו 'חושבים' מחשבות מדעיות ופילוסופיות נעלות ביותר כאשר מתקבצים אחדים מאותם כרטיסים באופן שהוא לא מוכר מדי ולא חדש מדי, ובצורה מקרית — כלומר בהשפעת זרמי אויר או פשוט כפועל יוצא של התנועה המתמדת המערבלת אותם כשם שהתנועה הבראונית מערבלת את החלקיקים בתרחיף נוזלי. כאן היה כל החומר הזה גלוי לעין מחוצה לנו. לא יכולנו לבלבל בינינו לבינו. כמו חבל שזור התלוי על גב יתדות, נתלינו בשיחתנו על אותן תמונות קטנות וכל אחד מאתנו ראה את מנגנוני החשיבה של רעהו ושלו עצמו באותה מדת בהירות.
הייתה בדרך חשיבתו של אדם זה כמו גם בהופעתו כולה, תערובת מיוחדת במינה של בגרות תקיפה עם נערות רעננה, אך יותר מכל, כשם שחשתי לצידי את רגליו הנמרצות חסרות הלאות, הרגשתי את כוחה של מחשבתו ששפיעתה הייתה מוחשית לא פחות מזו של חום, אור או רוח. כוח זה התבטא ביכולת יוצאת מגדר הרגיל לראות רעיונות כעובדות חיצוניות ולכונן קשרים חדשים בין רעיונות שלמראית עין לא תאמו כלל זה את זה. שמעתי — הייתי מעז ואומר אפילו ראיתי — כיצד הוא מתייחס להיסטוריה האנושית כאל בעיה בהנדסה תיאורית ורגע לאחר מכן מדבר על תכונותיהם של מספרים כאילו מדובר במינים של בעלי חיים. התלכדותם וחלוקתם של תאים חיים הפכו למקרה פרטי של הקש הגיוני והלשון שאבה את חוקיה מן המכאניקה השמימית.
אך בקושי עלה בידי להשיב על דבריו ועד מהרה נתקפתי בסחרחורת. הוא הבחין בכך והחל לספר לי על עברו.
"עוד בצעירותי" סיפר לי, "הכרתי לדעת את כל ההנאות ואת כל הפגעים, את כל האושר ואת כל הסבל שיכולים ליפול בחלקו של אדם כחיה חברתית. למותר הוא לפרט: מכלול המאורעות האפשריים בגורלות אנוש הוא מוגבל למדי והסיפורים הם כמעט תמיד אותם סיפורים עצמם. אגיד לך רק זאת שבאחד הימים מצאתי את עצמי לבד, לגמרי לבד, עם הוודאות שסיימתי מחזור חיים. הרביתי לנסוע, למדתי מדעים יוצאי דופן ביותר, רכשתי תריסר משלוחי יד. החיים התייחסו אלי במידת מה כמו שמתייחס האורגניזם לגוף זר: הם ביקשו באופן ברור ביותר, או לבודדני או לדחותני, ואני עצמי צמא הייתי ל"משהו אחר". דימיתי למצוא "משהו אחר" זה בדת. נכנסתי למנזר. מנזר מוזר. איזה, איפה — לכך אין חשיבות רבה. דע לך עם זאת שהוא השתייך למסדר אפיקורסי מובהק. במיוחד יש לציין מנהג מאוד מוזר בתקנון המנזר. הממונה עלינו מסר כל בוקר לידיו של כל אחד מאתנו — מספרנו הגיע לשלושים — פתק מקופל. אחד מהפתקים הללו נשא את הכתובת TU HODIE והממונה לבדו ידע בחלקו של מי נפל אותו פתק. מלבד זאת בימים מסוימים, כך אני מאמין, היו כל הפתקים לבנים, אך מאחר שאיש לא ידע זאת, הייתה התוצאה — כפי שעוד תראה — זהה. 'תורך היום' — פירושו של דבר שעל האח שמונה בדרך זו ללא ידיעתם של כל היתר, הוטל לשחק את התפקיד של 'מפתה'. בקרב שבטים מסוימים באפריקה ובמקומות אחרים, הייתי עד לפולחנים מזוויעים של קורבנות אדם ולטקסים קניבאליים, אך מעולם לא נתקלתי אצל שום כת דתית או אגודת כשפים במנהג כה אכזרי כמו מוסד זה של מפתה יומי. התוכל לדמות לעצמך שלושים איש החיים בכפיפה אחת, והמטורפים כבר למחצה מפחד החטא, מביטים איש ברעהו עם המחשבה המעיקה שעל אחד מהם, בלא שידעו מי, הוטל התפקיד להעמיד למבחן את אמונתם, צניעותם וצדקתם? הייתה זו קריקטורה שטנית של רעיון גדול — הרעיון שבקרב זולתי כמו גם בקרבי אני, יש דמות הראויה לשנאה ויש דמות הראויה לאהבה.
יש דבר אחד המוכיח את אופיו השטני של מנהג זה: איש מבין הנזירים מעולם לא סרב לקבל על עצמו את תפקיד ה'מפתה'. לאף אחד מאלה שהפתק עם TU HODIE הופקד בידם, לא היה ספק קל שבקלים בדבר היותו מסוגל וראוי לשחק תפקיד זה. המפתה עצמו היה קורבן של פיתוי מפלצתי. אשר לי — קבלתי על עצמי פעמים אחדות את התפקיד של מסית ומדיח בצייתי לתקנון, וזה הזיכרון המביש ביותר בחיי. קיבלתי זאת על עצמי עד שהבנתי לאיזו מלכודת נקלעתי. עד אז חשפתי תמיד את השטן בתפקיד. אומללים אלה היו כה תמימים! תמיד אותן תחבולות שהם חשבון למאוד שנונות, השדים המסכנים! כל זריזותם הסתכמה בכך שפרטו על הנימים של כמה שקרים בסיסיים ומשותפים לכל כמו "למלא אחר החוקים ככתבם וכלשונם — דבר זה הוא טוב לשוטים שאינם יכולים לתפוס את רוח החוקים" או "אני, במצב הבריאות שלי אינני יכול להרשות לעצמי להחמיר כל כך".
פעם אחת על אף הכל עלה בידי השטן התורן ללכוד אותי ברשתו. בפעם הזאת מילא את התפקיד בחור מוצק וחסון, קצוץ שיער ובעל עיני ילד כחולות. באחד מרגעי המנוחה ניגש אלי ואמר: "אני רואה שזיהית אותי. אתך אין מה לעשות. אתה באמת חריף מדי וחוץ מזה אינך זקוק לתחבולה הזאת כדי לדעת שהפיתוי נמצא תמיד ובכל מקום מסביבנו, או מוטב לומר, בתוכנו. אך ראה מה גדולה ועמוקה אוזלת ידו של האדם: כל האמצעים הניתנים בידיו על מנת לשמור את ערנותו סופם שהוא מייפה בהם את שנתו. נושאים את גלימת הנזירים כמו שנשאו פעם מונוקל, שרים את תפילת השחרית כמו אנשים היוצאים למשחק גולף. אה! אילו היו המלומדים של ימינו, במקום להמציא ללא הרף אמצעים חדשים להפוך את החיים לקלים יותר, מקדישים את כושר ההמצאה שלהם לייצור מכשירים העשויים לחלץ בני אדם מן התרדמה שהם שרויים בה! קיימות כמובן מכונות ירייה, אך דבר זה כבר מחטיא את המטרה במקצת..."
הוא דיבר בצורה כה משכנעת עד כי כבר באותו ערב, כשמוחי קודח, השגתי מן הממונה את הרשות למלא את שעות הפנאי שלי בהמצאתם וביצורם של מתקנים מסוג זה. עד מהרה המצאתי מכשירים מדהימים: עט שדלף והתיז דיו מידי חמש או עשר דקות לשימושם של סופרים שהכתיבה יותר מדי קלה עליהם. רשם־קול מטלטל זעיר מצויד באוזניה דומה לזאת של מכשירי שמיעה לחרשים שברגעים הכי פחות צפויים קורא באוזנך לדוגמא: 'למי אתה חושב את עצמך?': כרית מנופחת באוויר שכיניתי אותה בשם 'הכרית הענוגה של הספק' ושהייתה נשמטת באורח בלתי צפוי מתחת לראשו של הישן: ראי ששטח פניו קומר בצורה כזאת — מבצע שעלה לי בקשיים מרובים — שכל פרצוף אנושי נשקף מתוכו בצורת ראש חזיר. ידי היו אפוא מלאות עבודה. הגעתי למצב שלא זיהיתי אפילו את המפתים היומיים שנוח היה להם לשדלני, בעת שקבלתי את ה-TU HODIE. האח הראשון שנקרה על דרכי היה הבחור החסון כחול העיניים. הוא קידם את פני בחיוך מריר שירד עלי כמקלחת של צוננין.
בבת אחת ראיתי הן את הילדותיות שבמאמצי והן את הנבזות שבתפקיד שהוצע לי למלא. בניגוד לכל הכללים ניגשתי אל הממונה ואמרתי לו כי אין ביכולתי לקבל על עצמי יותר "להעמיד פני שטן". הוא שוחח עמי במתינות מחמירה, יתכן כנה, יתכן מקצועית. "בני" סיים את דבריו "רואה אני כי יש בך צורך חסר מרפא להבין שהופך את המשך שהייתך בבית זה לבלתי אפשרית. אנו נושאים תפילה לאל כי יקרב אותך אליו בדרכים אחרות..."
עוד באותו ערב עליתי על הרכבת הנוסעת לפריז. נכנסתי למנזר תחת השם האח פטרוס, עזבתי אותו עם הכינוי האב סוגול. שמרתי על שם בדוי זה. חברי הנזירים כינו אותי כך בגלל הלך הרוח שהבחינו אצלי ושגרם לי, לפחות בתור ניסיון, לחלוק על כל הטענות שהובאו בפני ולהחליף בכל דבר, סיבה בתוצאה, עקרון במסקנה, עיקר בטפל. "סוגול", חילוף האותיות היה ילדותי במקצת וגם מעט יומרני, אך נזקקתי לשם בעל צלצול יפה והוא הזכיר לי כלל מחשבתי ששרת אותי רבות. הודות לידיעותי המדעיות והטכניות מצאתי עד מהרה משרות אחדות במעבדות ובמכונים תעשייתיים שונים. קמעא קמעא חזרתי והסתגלתי לחיי 'המאה', אמת, באופן חיצוני לגמרי, כיון שבתוך תוכי אינני מצליח להתקשר למהומה זו של כלוב קופים הקרויה בפיהם באופן כה דרמטי, חיים.
פעמון צלצל.
"יופי פיזיקה חביבתי, יופי!" קרא האב סוגול והסביר לי: "הארוחה מוכנה, נלך אפוא."
הוא הוליכני אל קצה השביל ובהחוותו בתנועת יד לעבר כל המדע האנושי בן ימינו הרשום על גבי המלבנים הקטנים והפרוש לנגד עינינו, אמר בקול עגום:
"חיקוי, הכל חיקוי. אין ולו גם אחד בכל הפתקים הללו שאוכל לומר עליו: הנה אמת, אמת קטנה בטוחה וּוָדאית. אין כאן אלא תעלומות וטעויות. במקום שמסתיימות הראשונות מתחילות האחרונות."
נכנסנו לתוך חדר קטן שקירותיו צבועים לבן ובו שולחן ערוך לסעודה.
"הנה לפחות משהו שהוא יחסית ממשי, אם ניתן לצרף שתי מלים אלה יחדיו בלי לגרום להתפוצצות." המשיך הוא בעת שהתיישבנו משני עבריה של אחת מאותן מנות כפריות שניחוחותיהם המהבילים של כל ירקות העונה נשזרים בה זה בזה סביב פרוסת צלי מבושל.
"שוב נאלצה פיזיקה בת החיל להשקיע במלאכה את כל מיומנותה הברטונית הוותיקה בכדי לקבץ על שולחני את המרכיבים הנחוצים לארוחה שאינה מכילה לא גופרת בריום ולא ג'לטין, לא חומצה בורית ואף לא חומצה גופרתית או סמי רעל אחרים של תעשיית המזון בת ימינו. קדרת בשר מבושל כהלכה עדיפה בסופו של דבר על פני פילוסופיה כוזבת."
אכלנו בשתיקה. מארחי לא ראה חובה לעצמו לפטפט בזמן הסעודה, ואני הערכתי מאוד את נוהגו זה. הוא לא חשש לשתוק כאשר לא היה בפיו דבר לאומרו, ואף לא לשקול את דבריו לפני שהוציאם מפיו. עתה כאשר אני מתאר את שיחתנו עולה בי חשש שמא נתתי את הרושם כי הוא לא פסק מלדבר. לאמיתו של דבר נקטעו סיפוריו ווידוייו בשתיקות ארוכות, ואף אני תרמתי את חלקי לשיחה. סיפרתי לו בקווים כלליים את תולדות חיי, אך אין טעם שאחזור על כך כאן. ואשר לשתיקות — כיצד ניתן לספר על שתיקות באמצעות מלים. רק בכוחה של שירה לעשות זאת.
לאחר הארוחה שבנו ל"גן" שמתחת לגג הזכוכית והשתרענו על השטיחים וכריות העור — אמצעי פשוט להרחבת חללו של חדר שתקרתו נמוכה. פיזיקה הגישה את הקפה בשקט וסוגול החל לדבר:
"כל זה ממלא את הבטן אך לא יותר מכך. עם מעט ממון ניתן לשאוב מן התרבות האופפת אותנו את כל הצרכים הגופניים הבסיסיים. כל השאר אינו אלא חיקוי. חיקוי, העמדת פנים ואחיזת עיניים. הרי לך חיינו כולם, בין הסרעפת לקדקוד. הממונה עלי צדק בדבריו: אני סובל מצורך חסר מרפא להבין, אינני רוצה למות מבלי שאבין תחילה על שום מה באתי לעולם. ואתה, האם פחדת אי פעם מן המוות?"
חפרתי בשקט בנבכי זכרוני ודליתי זיכרונות והמלים התמלטו בקושי מפי.
"כן, בהיותו כבן שש שמעתי על זבובים העוקצים אנשים בשנתם; מישהו השמיע את הבדיחה הישנה: 'כאשר אתה מתעורר אתה מוצא את עצמך מת'. ומשפט זה הדריך את מנוחתי. בשוכבי בערב על מיטתי בחשכה, ניסיתי לדמות לעצמי את המוות, 'הכי שום דבר שאפשרי'. השמדתי בדמיוני את כל מה שהיווה את התפאורה של חיי ונלחצתי לתוך מעגלים צרים והולכים של חרדה: לא יהיה יותר 'אני"... אני — מה זה אני? — לא עלה בידי לתפוס זאת. ה'אני' חמק ממחשבתי כמו דג החומק מבין ידיו של עיוור. לא יכולתי לישון יותר. במשך שלוש שנים חזרו ופקדו אותי לעתים תכופות פחות או יותר, לילות אלה של תהייה בחשכה. ואז, לילה אחד, עלה בי רעיון נפלא: במקום לסבול מחרדה זו, השתדלתי לצפות בה, לראות היכן היא ומהי. ראיתי אפוא כי היא קשורה בהתכווצות של דבר מה בתוך בטני וקצת מתחת לצלעות וכן גם בגרון. נזכרתי כי הייתה לי נטייה להיתקף באנגינות, הכרחתי את עצמי להשתחרר מן הכיווץ, לרפות את בטני. החרדה נעלמה. ניסיתי להרהר שוב במצבי זה על המוות והפעם במקום להיתפס בציפורני החרדה הוצפתי ברגש חדש לגמרי שלא היה לי שם עבורו ושהיה בו מן התעלומה ומן התקווה..."
"ואחר כך גדלת, למדת והתחלת להתפלסף. לא כן? כולנו עוברים שלב זה. נראה שלקראת גיל ההתבגרות נמצאים החיים הפנימיים של יצור אנוש צעיר במצב התרופפות ומאבדים את תעוזתם הטבעית. מחשבתו אינה מעיזה יותר להתמודד עם המציאות או התעלומה ישירות, פנים אל פנים. הוא מתחיל להתבונן בהם מבעד לדעות של "הגדולים", מבעד לספרים ולשעורים שהוא מקבל ממוריו. למרות זאת יש בתוכו קול שלא נאלם לגמרי, שצועק לפעמים — בכל פעם שיש ביכולתו, בכל פעם שטלטלת הקיום מרופפת את המחסום — צועק ללא הפסק, אך אנו חונקים אותו מיד. אנו כבר מבינים אם כך את עצמנו מעט. ביכולתי לומר לך על כן שאני פוחד מן המוות. לא ממה שמדמים כמוות, כיון שפחד זה הוא בעצמו דמיוני, לא מאותו מוות שמועדו ירשם בפנקסי הרישום האזרחיים, אלא מאותו מוות העובר עלי בכל רגע, ממותו של אותו קול שממעמקי ילדותי תוהה גם בי: "מי אני?" ושהכל בתוכנו ומסביבנו נראה כערוך לדכאו ולהחניקו אחת ולתמיד. כאשר קול זה אינו מדבר בתוכי — ואין הוא מדבר תכופות — אני רק שלד ריק, גוויה מתנועעת. אני מפחד שביום מן הימים הוא ישתתק לתמיד או שיתעורר מאוחר מדי — כמו בסיפור שלך על הזבובים: כאשר אתה מתעורר אתה מוצא את עצמך מת."
"ובכן," סיים כמעט באלימות, "סיפרתי לך את העיקר. כל היתר אינו אלא פרטים. מזה שנים שאני מחכה לרגע שאוכל לומר זאת למישהו."
הוא התיישב ואני נוכחתי לדעת כי אדם זה נזקק לרצון ברזל כדי לעמוד בפני לחץ השיגעון הגואה בקרבו. הוא היה עתה רגוע קצת יותר וכמו רווח לו.
"הרגעים הטובים היחידים שלי" המשיך לאחר ששינה תנוחה, "היו בקיץ בעת ששבתי ונטלתי את הנעלים המסומרות, התרמיל והכילף כדי לשוטט בהרים. חופשותי לא היו אף פעם ארוכות דיין, אך אני ניצלתי אותן עד תום. לאחר עשרה או אחד עשר חודשים שעברו עלי בשכלול שואבי אבק או בשמים סינתטיים, לאחר נסיעה לילית ברכבת ויום תמים באוטובוס, עם בואי אל שדות השלג הראשונים ושרירי מזוהמים עדיין ברעלי העיר, הייתי פורץ בבכי כשוטה בראש ריקן, אברים שתויים וראש פתוח. ימים אחדים לאחר מכן, שעון בתוך נקיק או יושב ברגלים פשוקות בפינה כלשהי, הייתי חוזר לעצמי. הייתי מזהה בתוכי ישויות שלא ראיתי אותן מאז הקיץ הקודם. אך ככלות הכל היו אלה תמיד אותן ישויות...
הנה כי כן במהלך נסיעותי ובספרים שקראתי נתקלתי כמוך ברמזים לקיומם של בני אדם מסוג נעלה שיש בידיהם מפתחות לכל מה שעבורנו הוא בגדר תעלומה. רעיון זה של אנושות בלתי נראית פנימה לאנושות הנראית, לא יכולתי לקבלו כאלגוריה פשוטה. הוכח בדרך הניסיון, אמרתי לעצמי, שאין אדם יכול להשיג לבדו באופן ישיר את האמת. יש הכרח בקיומו של מתווך — מתווך שהוא עדיין אנושי בצדדים מסוימים ושהוא מעבר לאנושות בצדדים אחרים. אותה אנושות נעלה חייבת להיות אי שם על פני האדמה והכרח הוא שהגישה אליה אינה חסומה באופן מוחלט. ובכן כלום אין כל מאמצי צריכים להתרכז בגילויה? אפילו אם על אף כל בטחוני, אני רק קורבן לאשליה מפלצתית, לא אפסיד דבר בעשותי מאמצים כאלה, כיון שמכל מקום, מחוץ לתקווה זו החיים משוללים משמעות.
אך היכן לחפש, מאיפה להתחיל? כבר הרביתי לשוטט בעולם, תחבתי את אפי לכל מקום, לכל מיני כתות דתיות ובתי ספר מיסטיים, אך בפתחו של כל אחד מהם ניצב תמיד סימן שאלה: אולי כן, אולי לא. מדוע להמר בחיי דווקא על זה ולא על ההוא. מבין אתה, לא הייתה בידי אבן בוחן. אך העובדה שעתה אנו שניים משנה הכל. המשימה לא נעשתה קלה פי שתים, לא: מבלתי אפשרית הפכה היא לאפשרית. דומה הדבר כאילו לצורך מדידת מרחקו של כוכב מכדור הארץ אתה נותן לי נקודה ידועה אחת על פני האדמה. החישוב הוא בלתי אפשרי. תן לי נקודה נוספת והוא הופך לאפשרי כיון שאז יש ביכולתי לבנות את המשולש."
קפיצה פתאומית זו לתחום הגיאומטריה הייתה בהחלט במקומה. אינני יודע אם הבנתי אותה היטב, אך היה שם כוח ששכנע אותי.
"מאמרך על הר אנלוג נתן לי השראה." המשיך. "הוא קיים. אנו השניים יודעים זאת ועל כן נגלה אותו. היכן? זהו עניין לחישוב. אני מבטיחך שתוך ימים אחדים אקבע בדיוק של כמה מעלות את מיקומו הגיאוגרפי ואנו נצא לדרך מיד, לא כן?"
"כן, אבל איך? באיזו דרך? באיזה אמצעי תחבורה? עם איזה מימון? לכמה זמן?"
"כל אלה הם פרטים. נוסף על כך אני סמוך ובטוח שלא נהיה יחידים. שני אנשים משכנעים אדם שלישי והדבר יוצר כדור שלג — אף כי יש להביא בחשבון את מה שהבריות מכנים "שכל ישר". המסכנים, עבורם זהו שכל ישר כשם שהזרימה היא שכל ישר עבור מים... כל זמן שאין מניחים להם לרתוח על האש או לקפוא בתוך מקרר. ואפילו... כן, נכה על הברזל עד שיתלהט אם אין די אש. הבה נקבע את הפגישה הראשונה כאן ביום ראשון. יש לי חמישה או ששה ידידים טובים שיבואו ללא ספק. אחד מהם מתגורר באנגליה שניים אחרים בשוויץ, אך הם יהיו בפגישה. מכבר הוסכם בינינו שאיש מאתנו לא יעשה מסע גדול מבלי לשתף בו את היתר, ואם מדובר על מסע גדול הרי שזה יהיה מסע גדול."
"אף אני מצדי, עולים בדעתי כמה אנשים שעשויים להצטרף אלינו."
"הזמן אותם אפוא לשעה ארבע, אך אתה עצמך בוא עוד קודם לכן לקראת שעה שתים. ללא ספק יסתיימו חישובי עד אז... ובכן אתה צריך כבר ללכת לדרכך? טוב, הנה היציאה." אמר בהצביעו על החלון הקטן שחבל הטיפוס השתלשל ממנו. "איש מלבד פיזיקה אינו משתמש במדרגות. להתראות!"
כרכתי סביבי את החבל שריח עשב ואורווה נדף ממנו וכעבור רגעים ספורים כבר הייתי למטה.
חזרתי ומצאתי את עצמי ברחוב עם תחושת זרות וריחוק. מחליק על קליפות בננות, רומס עגבניות ונדחק בין עקרות בית מיוזעות.
אם בעת שעשיתי את דרכי מסמטת האבות אל דירת מגורי ברובע סן־ג'רמן־דה־פרה היה עולה בדעתי להתבונן בעצמי כבאדם זר ושקוף, עשוי הייתי לגלות אחד מן החוקים השולטים בהתנהגותם של "דו־רגליים חסרי נוצות, בלתי מוכשרים לקלוט בשכלם את הגורם פָּיי" על פי ההגדרה שהעניק האב סוגול למין שהוא, אתה ואני נמנים עליו. חוק זה ניתן לנסחו כך: "תהודה לחיזוקים הקרובים ביותר", אך המדריכים של הר אנלוג שהציגו אותו בפני בבוא העת, קראו לו פשוט חוק הזיקית. האב סוגול שכנע אותי באמת ובתמים ובעודו מדבר אתי מוכן הייתי להתלוות אליו במסעו המטורף, אך ככל שהתקרבתי לביתי, למקום שהייתי עתיד לחזור ולפגוש בו את כל הרגלי הישנים, עלו לנגד עיני תמונות חברי במשרד, עמיתי הסופרים, ידידי הטובים ביותר, מקשיבים לסיפור הפגישה שהייתה לי זה עתה. תיארתי לעצמי את לגלוגם, ספקנותם, רגשי חמלתם. התחלתי לנוד לעצמי על תמימותי ופתיותי עד כדי כך שכאשר התחלתי לספר לאשתי על פגישתי עם סוגול, הופתעתי להיווכח כי משתמש אני בביטויים כגון: "ברנש מצחיק", "נזיר מודח", "ממציא מטורלל", "תוכנית הבל"... על כן נדהמתי בשומעי אותה אומרת עם סיום סיפורי:
"ובכן הוא צודק. עוד הערב אתחיל בהכנת המזוודות מכיוון שאינכם רק שניים. אנו כבר שלושה!"
"אז מה, את באמת לוקחת את זה ברצינות?"
"זה הרעיון הרציני הראשון שנתקלתי בו בחיי!"
וכה גדולה היא עוצמתו של חוק הזיקית עד ששבתי לראות ביוזמתו של סוגול יוזמה שהיא בעצם סבירה לחלוטין.
