פרק I –
על צדק, מדיניות והתנהלות הממשל


טוּב ליבו של האל עולה על כל דמיון; במה תתרום לו לשון ההלל?


הו אלוהים, שמור על המלך אבו באכר, היושב זמן רב על כס מלכותו ובצילו חוסים בני האדם. מלא את ליבו צייתנות לך. תן פרי בעץ תקוותו; הארך את נעוריו, קשט ברחמים את פניו.


הו מלך, אל תתקשט בבגדי מלכות בבואך לעבוד את האל – אמור תפילתך כדרוויש: "הו אלוהים! חזק ורב-עוצמה אתה. איני שליט, אלא קבצן בחצר מלכותך. אלמלא תמיכתך המקיימת אותי, מה כבר אוכל להפיק מידיי? סעד אותי, הענק לי מידות נעלות, שאם לא כן, כיצד אוכל להועיל לבני עמי?"


אם אתה מולֵך ביום, התפלל בלהט בלילה. כמו שהנעלים שבין משרתיך ממתינים לך על מפתן דלתך; כך עליך לשרת אותו – כשראשך נתון כולו לעבודת האלוהים, ואתה ממתין לו על מפתן דלתו.


על עצותיו של נוּשִירְווָאן 7 לבנו


וכך, על ערש דווי, קרא נושירוואן לבנו והשיא לו עצות:


"הוקר את העניים, ואל תבקש רק את תועלתך. אל לו, לרועה, לישון בעת שבה הזאב מאיים על הכבשים. הגֵן על הנזקקים, כי מלך מתהדר בכתרו לטובת נתיניו. העם הוא כשורש והמלך הוא כעץ; והעץ, הו בני, שואב את כוחו מהשורש. אל למלך לדכא את בני עמו הדואגים לשלום מממלכתו. אל תצפה לשגשוג בארץ שבה המלך מייסר את עמו. היזהר מן היהירים ומאלה שאינם יראים את אלוהים."


על ההולכים בדרכים


מלך הנוהג ביד קשה בסוחרים הבאים מרחוק – מגיף את דלת הרווחה בפני כל נתיניו. היַחזרו חכמים אל ארץ שעליה שמעו שמועות בדבר מנהגים רעים?


אם אתה דואג לשמך הטוב, הֱיה אדיב אל הסוחרים ואל ההולכים בדרכים כי הם הנושאים את שמך ברחבי העולם. הֱיה גם זהיר, שמא אויבים במסווה של ידידים יבקשו את רעתך.


הוקר את כבודם של ידידים ותיקים, כי בגידה לא תבוא מאלה שאותם מוקירים.


אם מְשָרֶתְךָ יהפוך נכה ברבות הימים, אל תשכח את מחויבותך כלפיו. גם אם גילו המופלג מונע מידו לשרתך, בחירתך היא להושיט לו יד נדיבה.


סיפור המסביר את הצורך במתינות


פעם הגיע לנמל הים של עֲרָב איש מלומד אשר נהג להפליג למרחקים והיה בקי במדעים רבים. הוא הציג את עצמו בפני המלך, וזה הוקסם מחוכמתו הרבה ומן הידע הרב שלו ומינה אותו לווזיר.


הווזיר ביצע את תפקידו במיומנות כה רבה, עד כי למעשה שלט בממלכה. הוא סתם את פיותיהם של כל המבקשים להוציא דיבתו, משום שלא יצא כל רע תחת ידיו; והקנאים אשר לא מצאו בו כל פגם, קוננו על היעדר ההזדמנות לפגוע בו.


לעומתם, היו בחצר המלך שני עבדים צעירים, יפי תואר, אשר כלפיהם הביע הווזיר לא מעט חיבה (אם מעמדכם חשוב לכם, אל ייטה ליבכם אחר יפי התואר; גם אם תמימה חיבתכם, היזהרו פן יאבד מעמדכם).


הווזיר הקודם, שסולק כדי לפנות מקום לזה שמקרוב בא, בכוונת זדון שח למלך את הדברים האלה:


"איני יודע," כך אמר, "מה טיבו של הווזיר החדש, אך הוא אינו חי בצניעות בארץ הזאת. שמעתי שהוא מגלה עניין בשניים מבין עבדיך – הוא איש בוגדני ושטוף זימה. לא ראוי שאדם כזה ימיט שם רע על חצר המלך. אני מוקיר את הטובות שקיבלתי מידיך, לא אוכל לראות כדברים האלה ולסכור את פי."


זעם המלך על הדברים ששמע והחל לעקוב בסתר אחר הווזיר החדש; לאחר זמן מה הבחין במבט שהעיף הווזיר אל עבר אחד העבדים, וזה השיב לו חיוך סמוי.


חשדותיו של המלך אושרו מייד. הוא קרא לווזיר ואמר לו: "לא הכרתיך כחסר בושה ואיש זימה, אך זוהי אשמתי שהוקרתי אדם שטבעו רע. מעמדך הרם אינו המקום הראוי לך, ודאי שלא אתיר חוסר נאמנות בביתי."


"התנהלותי חפה מאשמה," השיב הווזיר, "לכן איני חושש מהרשעוּת של חורשי רעה. איני יודע מי האשים אותי במה שלא עשיתי."


"סיפר לי זאת הווזיר הקודם," הסביר המלך.


הווזיר חייך ואמר: "אין מה להתפלא, ולא משנה מה אמר. מה יאמר המקנא הרואה אותי בתפקיד שהיה שלו? ידעתי שהוא אויבי ביום שבו הוא הורד לדרגה פחותה משלי. לעולם, עד יום הדין, לא אהיה ידידו, משום שבקידומי הוא רואה את נפילתו. הטה אוזן לעבדך, ואספר לך סיפור.


"איש אחד ראה בחלומו את נסיך הרשע,8 קומתו זקופה כעץ אשוח ופניו נאות כמו השמש. כשראה אותו אמר האיש הישן: 'הו, יצור נהדר! האנושות לא זכתה להכיר את יופייך. הם מדמיינים את ארשת פניך כחמורה ומפחידה ומציירים אותך כתועבה על קירות המרחצאות הציבוריים.' נסיך הרשע חייך: 'זאת אינה דמותי האמיתית,' השיב, 'כי העיפרון הוא ביד אויביי. אני הרי השלכתי את אבותיהם אל מחוץ לגן עדן; עכשיו בזדון הם מציירים אותי כמכוער.'


"באותו האופן," המשיך הווזיר, "למרות שמי הטוב, מעליל עליי הקנאי דברי רוע. אלו אשר לא דבק בם רבב, אמיץ דיבורם; רק המרמים בשקילה חוששים מהמפקח."


"ייתכן," קרא המלך, כעסו גובר, "אך לא שמעתי זאת רק מאויבך. האם לא ראיתי במו עיניי כי מבין כל הנאספים בחצר המלך הסתכלת על שני העבדים הללו, ורק עליהם?"


"אמת," אמר הווזיר, "אך אבאר לך את העניין, אם תיאות להקשיב. הלוא תדע כי הקבצן מביט בקנאה בעשיר? פעם זכיתי, כמו שני העבדים האלה, בחסד וגם ביופי. שתי שורות שיניים ניצבו מאחורי שפתיי, זקופות כמו חומת לבנים משנהב. אולם בזו אחר זו, כמו גשרים עתיקים, נפלו הן. הבט בי כעת, בעומדי כאן, הכיצד לא אביט בקנאה בעבדים אלו, המזכירים לי את עברי?"


כשניקב האיש החכם פנינת אמת מבריקה זו, הצהיר המלך: "טוב מזאת אי אפשר לדבר. מותר להסתכל אל יופיו של אדם שעה שהוא מצדיק התבוננות כזו. אלמלא פעלתי בחוכמה ובמתינות, כי אז הייתי מטיל דופי במי שאויבו הוציא דיבתו רעה."


בעת כעס, להושיט את היד בחיפזון אל החרב, משמע להושיט את כף גב היד אל השיניים בחרטה. אל תשית ליבך לדברי אויב; אם תפעל על פיהם, אכוּל חרטה תהיה.


הוכיח המלך את המכפיש על דברי הבלע שלו, הגדיל עוד את כבודו של הווזיר שניהל את ענייני הממלכה בנדיבות ובצדק עוד שנים רבות, וזכור היה עוד זמן רב בשל מידותיו הטובות.


סיפור על המלך שמעילו היה גס


מעשה במלך צדיק, שרגיל היה ללבוש מעיל עשוי חומר גס. יום אחד פנה אליו מאן-דהוא ואמר לו: "הו מלך מאושר, עשה לך מעיל מרקמה סינית."


"המעיל שאני לובש," השיב המלך, "מעניק לי כסות ונוחות; כל דבר נוסף הוא מותרות. המס שאני גובה לא נועד לי אישית וגם לא לכס המלוכה. אם אתהדר בלבושי כאישה, איך אהדוף את האויב כגבר? אוצרות הממלכה לא לי נועדו – כי אם לשימוש הצבא, ואל לי לקנות בהם קישוטים ותכשיטים."


סיפור על דָרְיוּס9 ועל הרועה


דריוס, מלך פרס, נפרד מפמלייתו בעת הצייד, ולפתע אחד הרועים קרב אליו בריצה. המלך הניח כי האיש הוא אויב וכיוון אליו את קשתו. מייד צעק הרועה: "איני אויב; אל תבקש להרוג אותי. אני המטפל בסוסי המלך, לכן אני שוהה בשטחי המרעה האלה."


חייך המלך ואמר: "השמיים היטיבו עימך; אחרת הייתי דורך את מיתר הקשת עד לאוזני."


"אין הדבר מעיד על התנהלות נכונה או על שיקול דעת נבון," השיב הרועה, "כאשר המלך אינו מבדיל בין אויב לידיד. על המנהיגים, לכל הפחות, להבחין בין אלו. פעמים רבות ראית אותי כאן ושאלת אותי בנוגע לסוסים ולשדות המרעה. כעת, כשאני בא לפניך, אתה מתייחס אליי כאל אויב. אני מיומן ממך, הו מלך, כי אני יכול להבחין בסוס אחד מתוך מאה אלף סוסים. התייחס לאנשיך כמוני, במידה ובשיפוט כפי שאני נוהג בסוסים."


חורבן יגרום צער בממלכה אשר בה חוכמת רועה עולה על חוכמת המלך.


סיפור על עבדול עזיז והפנינה


מסופר על המלך עבדול עזיז שהייתה לו פנינה מרהיבה ביופייה ובעלת ערך רב, והוא שיבץ אותה בטבעת. זמן קצר לאחר מכן פקדה בצורת קשה את ארצו וגרמה מצוקה רבה לבני עמו. חמל המלך על האנשים וציווה שימכרו את הפנינה ואת הכסף שיתקבל תמורתה יחלקו לעניים. אחד היועצים הוכיח אותו על מעשה זה ואמר: "לעולם לא תיפול לידך שוב אבן חן שכזאת."


השיב לו המלך בקול בכי: "מכוער לבושו של מלך כשלבבות בני עמו שרויים במצוקה ובמחסור. מוטב לי טבעת ללא אבן חן מעם סובל."


אשרי האיש השם את רווחת האחרים לפני רווחתו שלו. שאיפתו המוסרית אינה טובתו האישית הבאה על חשבון אחרים. כשהמלך נח על סַפָּתו המוזנחת, לא יראה בה הקבצן מנוחה שיש לקנא בה.


סיפור על החסיד שנזף בטוּקְלָה


טוקלה, מלך פרס, הלך לבקר פעם חסיד ואמר לו: "שנותיי לא נשאו פרי. רק הקבצן נושא עימו עושר כשהדרת הכבוד הארצית חולפת מן העולם. לכן אשב כעת בפינה זו, אתמסר לבורא ואעסיק עצמי במשהו בעל תועלת בימים הספורים שעוד נותרו לי."


זעם החסיד על הדברים האלה. "די לך!" קרא. "האמונה מבוססת רק על שירות לטובת בני אדם אחרים; אין לה מקום במחרוזת התפילה, על שטיח התפילה או בלבוש מרופט. הֱיֶה מלך ריבון בממלכתך וחסיד בטוהר המידות. מעשים, לא מילים – נדרשים באמונה, כי מילים ללא מעשים חלולות הן."


שיח על עושר ועל דלות


אל תאמר כי אין כבוד גדול יותר מזה של הריבון, כי אין ממלכה משוחררת מדאגות יותר מממלכתו של הדרוויש.


אלו שמשאם קל מגיעים מהר יותר למחוז חפצם.


הדל סובל ממחסור בלחם; המלך מתייסר מדאגה לממלכתו.


גם אם האחד שולט והאחר משרת, גם אם יהללו האחד עד לב השמיים והאחר ידעך בכלא, כשהמוות יבוא לדרוש אותם, לא יתאפשר להבחין בין השניים.


סיפור על קָזָל אַרְסָלָאן 10 והמצודה


קזל ארסלאן החזיק במצודה שנישאה לגובה רב כגובהו של הר. בטוח ומוגן היה כל הנמצא בין חומותיה, שכן סבוכות היו הדרכים אליה כמבוך, כתלתלים של כלה.


יום אחד שאל קזל את אחד ההולכים בדרך: "האם אי-פעם ראית במסעותיך מצודה איתנה יותר מן המצודה הזאת?"


"נפלאה ככל שתהיה," השיב לו ההלך, "אך איני סבור כי היא מעניקה כוח רב. האם לא קדמו לך מלכים אחרים שהחזיקו בה לזמן מה ואז הלכו לעולמם? ואחריך, האם לא יהיו מלכים שישתלטו עליה ויאכלו את פירות תקוותך?"


בראייתם של החכמים, העולם הוא אבן חן שקרית העוברת בכל רגע מיד אחת ליד אחרת.


סיפור על דמשק


רעב כבד שרר בדמשק, וכל האוהבים שכחו את אהבותיהם. השמיים אמללו כל כך את האדמה, עד כי לא הרטיבו את שפתי השדות הזרועים ואת עצי התמר. המעיינות יבשו, ומים נותרו רק בדמעות עיני היתומים. אם עלה עשן בארובה, הייתה זאת אנחת האלמנות. כמו קבצנים עמדו העצים נטולי עלוותם, וההרים איבדו את צבעם הירוק. נחילי ארבה זללו את הבוסתנים, והאנשים טרפו את הארבה.


באותה העת בא אליי ידיד שגופו עור ועצמות בלבד. נדהמתי, כי עשיר היה הידיד ובעל בעמיו. "הו ידידי!" אמרתי, "איזה ביש מזל פקד אותך?"


"איה תבונתך?" השיב לי, "אינך רואה כי חומרת הרעב הגיעה לקצה גבולה? אין גשם ממעל, וקינות הנאנקים בסבל אינן נענות מן השמיים."


"אבל לך, לפחות," עודדתיו, "אין ממה לחשוש; שכן הרעל הורג רק במָקום שאין בו תרופת נגד."


הוא הביט בי בתרעומת, כפי שמביט המלומד בשוטה, והשיב: "גם אם בטוח האדם על החוף, הוא לא יוכל לעמוד מנגד בעת שידידיו טובעים בים. פניי חיוורות, אך לא בשל המחסור; צערם של הדלים פצע את ליבי. אני לא נפגעתי, השבח לאל, אך אני רועד בהביטי בפגעי האחרים."


מָרים הם תענוגותיו של הבריא כשלצידו אדם חולה. כשאין אוכל לקבצן, רעיל והרסני הוא מזונו של הבריא.


סיפור על בריון


מעשה בבריון שנפל לבאר עמוקה, ושהה בה כל הלילה בנהי ובקינה. איש אחד עבר שם, זרק אבן לבאר, פגע בראשו של הבריון ושאלו: "האם אי-פעם עזרת למישהו, ובשל כך אתה קורא היום לעזרה? האם אי-פעם זרעת זרעים של מידות טובות? מי ימרח משחה על פצעיך כשלבבות הכול סובלים ממעשי הבריונות שלך? בדרכך כרית לך בור, ואליו נפלת עכשיו."


אם תעשה רע, אל תצפה לטוב; גפן קמלה מעולם לא הניבה פרי.


הו אתה, הזורע אדמתו בסתיו! איני סבור כי תקצור תירס במועד הקציר.


גם אם תזין את קוץ המדבר, לא תאכל אף פעם את פריו.


ירוקת-החמור הרעילה לא תניב תמרים ירוקים; כשאתה זורע זרעים, תוכל לקוות רק לפרי הצומח מהם.


7 נושירוואן הצדיק, המלך העשרים בשושלת הרביעית של פרס, בן זמנו של קיסר רומא יוסטינאנוס. הנביא מוחמד נולד בתקופת מלכותו.


8 השטן.


9 דָריוּס קוֹדוֹמָנוּס היה המלך האחרון של פרס; נלחם רבות באלכסנדר הגדול ולבסוף הובס. נרצח בשנת 331 לפנה"ס.


10 אחד ממלכי פרס. הוא כּוּנה קָזָל בשל שערו האדום. ארסלאן פירושו אריה.