הקדמה
לפני שנים רבות חי אדם בשם סומדהא. מוטרד מהעובדה שבני האדם סובלים מחולי וממוות, הוא פרש להרים לתרגל מדיטציה. עד מהרה הוא פיתח כוחות יוגיים, אשר כללו גם את היכולת לעוף באוויר. באחד הימים, בעודו מעופף בשמיים, הוא הביט מטה וראה קהל גדול מתגודד סביב מורה. סומדהא נחת בסביבה ושאל מישהו מן הקהל לגבי זהותו של המורה. נאמר לו שהיה זה בודהה ששמו דיפמקרה. כששמע סומדהא את המילה "בודהה," הוא נמלא אושר. דיפמקרה התקרב, וסומדהא שם לב ששלולית של בוץ נקרתה בדרכו. הוא פרע מייד את הראסטות הארוכות והסבוכות שלו, ונשכב אפיים ארצה בתוך הבוץ על מנת ששיערו יכסה את השלולית ויגן על כפות רגליו של המורה. בעודו שוכב וממתין שהבודהה יצעד על שיערו, הרהר סומדהא בכך שיש ביכולתו לתרגל את תורתו של דיפמקרה ולהשתחרר ממעגל הלידות בגלגולו הנוכחי. אולם אז הוא שב וחשב לעצמו כך:
אך מדוע כך, כאחד האדם,
מפרי התורה בעצמי אטעם?
אשיג חוכמת-כול תחילה,
ואהיה לבודהה בזה העולם!
הרי אדם אמיץ אנוכי,
אז מדוע אחצה את האוקיינוס לבדי?
אשיג חוכמת-כול תחילה,
ואוביל את בני האדם ואת האלים, אל חוף מבטחים.1
הבודהה דיפמקרה עצר לפני סומדהא השוכב, והכריז בקול שבעוד אינספור עידנים יוגי סגפן זה בעל הראסטות הסבוכות יהיה גם הוא לבודהה. וכך בסופו של דבר אכן קרה: לאחר גלגולים רבים הפך לבסוף סומדהא לבודהה שאנו מכירים, אותו הבודהה שהתגורר בהודו לפני כאלפיים וחמש-מאות שנה. אולם סומדהא נדרש לחכות מיליונים של גלגולי חיים וביליונים של שנים לפני שהפך לבודהה. מהרגע שנדר להפוך לבודהה ועד שמשאלתו התגשמה חלפו "ארבעה עידנים שלא ניתן לאמוד אותם ועוד מאה-אלף עידנים." על פי חישובים מסוימים, כל "עידן שלא ניתן לאמוד אותו" נמשך כ-10140 שנים, והיו ארבעה כאלו. עידן רגיל נמשך כ-4,320 מיליון שנים, והיו עוד מאה-אלף כאלו.
ההיסטוריה של הבודהה, כך נראה, אינה מספרת על שנים בודדות או על מאות של שנים, אלא על עידנים. הביוגרפיות המסורתיות של הבודהה פותחות בסיפורו של סומדהא, ואז מגוללות את עלילות הבודהה במשך אינספור לידות נוספות— לעיתים כבעל-חיים, לעיתים כאל, ולעיתים כאדם. אולם ספר זה צנוע יותר; הוא מתאר את המפגש של המערב עם הבודהה, החל מימי קדם, בסך-הכול לפני כאלפיים שנה, ועד למאה התשע-עשרה. זוהי ביוגרפיה של הבודהה שמתחילה הרבה לאחר מותו. זוהי היסטוריה קצרה של הבודהה.
לפני המאה התשע-עשרה, היה בודהה אחד שנערץ במזרח ובודהה אחד שהושמץ במערב. כיום יש רק בודהה אחד, הנאהב בשני צידי העולם. אולם הסיפור שלנו סבוך ומעניין הרבה יותר. לכל אחת מן המורשות הבודהיסטיות באסיה – בסין, בקוריאה, ביפן, בסרי לנקה, בבורמה, בתאילנד, ובטיבט – היו מסורות משלה בנוגע הבודהה: צורות היגוי משלה לשמו, דרכים משלה לתאר אותו בציור ובפיסול, וגרסאות משלה לסיפורו, כאלו אשר כללו לעיתים גם ביקור של הבודהה על אדמתה.
חשוב לזכור שבמשך חלק גדול מההיסטוריה הבודהיסטית, מעטים היו מסוגלים לקרוא את הטקסטים של המסורת, ובודהיסטים רבים למדו על חיי הבודהה מסיפורי הנזירים ומן התמונות והפסלים שהם ראו במקדשים. למעט יוצאים מן הכלל בודדים, גם אנשי המסע האירופאים שנתקלו בבודהה באסיה לא היו מסוגלים לקרוא את הטקסטים של המסורת, ולא הבינו את השפות הרבות שהם שמעו בדרכם. עבורם היה הבודהה בסך-הכול עוד אחד מיני האלילים המרובים שעבדו הפגאנים בארצות הזרות, אליל הידוע במגוון שמות מקומיים, אשר סיפורו מגולל במספר גרסאות מקומיות, הכוללות לעיתים אף אלמנטים מגונים.
כשנתקלו אירופאים בפסלים של הבודהה במהלך מסעותיהם באסיה, לא הייתה להם כל סיבה להניח שהפסל שהם ראו ביפן ייצג את אותו האל, השד, או האדם כדיוקן שהם ראו בסרי לנקה. עמוק בתוך המאה השמונה-עשרה, לא היו בטוחים עדיין האירופאים לגבי הגזע של הבודהה, מקום לידתו, ומגדרו. הבוטנאי הגרמני, פיטר סימון פאלס (1741-1814), למשל, כתב כך על פסלי הבודהה שראה באזור קלמיק שברוסיה: "ראוי לציין שכמעט כל האלילים, למעט הדלאי למה ופסלי כמרים נוספים, מוצגים כנשים, עם תנוכי-אוזניים מאורכים ומחוררים, תכשיטים הודים, ורגליהם מקופלות תחתם בתנוחת ישיבה; אם כי ראיתי גם פסלים עומדים עם ידיים ופנים רבות."2
וכך, במשך מאות שנים הייתה אי-התאמה בין הבודהה של אסיה והבודהה של אירופה. נראה שבמובנים רבים לא היו הם אותה הדמות. בספר זה, אבקש להסביר כיצד ומדוע הם היו כה שונים, ואעשה זאת באמצעות סקירה של מגוון רחב של מקורות אירופאים מפורטוגל, מבריטניה, מאיטליה, מהולנד, ומצרפת, וכן על ידי בחינה של מקורות בודהיסטים מארצות כגון הודו, סרי לנקה, תאילנד, סין, וטיבט.
אולם לאחר מאות שנים של תפיסת הבודהה כאחד האלילים, דבר מה ראוי-לציון קרה במאה התשע-עשרה. מלומדים אירופאים החלו ללמוד לקרוא את הכתבים הבודהיסטים בשפותיהם המקוריות, ובמידת דיוק מסוימת. תהליך זה הוביל ללידתו של בודהה חדש, הבודהה אותו אנו מכירים כיום. האליל הישן היה תרכובת שנוצרה מרסיסי מידע ומידע-מוטעה שנאספו במשך השנים. אולם הבודהה החדש נוצר בשלמותו ממוחו של מלומד בודד, אשר רגליו לא דרכו מעולם על אדמת אסיה. ולא רק שהבודהה החדש הזה החליף את האליל הישן באירופה; במובנים רבים הוא החליף גם את הבודהה של אסיה. הבודהה שאנו מכירים לא נולד בהודו כחמש-מאות שנה לפני הספירה. הוא נולד בפריז ב-1844. וזו ההיסטוריה הקצרה שאספר בהמשך.
סקירות היסטוריות של המפגש האירופאי עם הבודהיזם פותחות בדרך-כלל עם אזכור קצר של הקדושים הירונימוס וקלמנס מאלכסנדריה, מזכירות בחטף את מרקו פולו, וקופצות במהירות למאה התשע-עשרה. בספרו של דה ג'ונג משנת 1974, היסטוריה קצרה של לימודי הבודהיזם באירופה ובאמריקה, לדוגמה, הפרק הראשון עוסק בכל התקופה שבין "300 לפנה"ס – 1877." נכתב בו ש-"לא ניתן להבין דת כמו הבודהיזם, המבוססת על עקרונות שונים מאוד מהעקרונות המובילים את הנצרות, ללא מחקר מעמיק בכתביה."3
ההיסטוריה הקצרה של הבודהה בספר זה, לעומת זאת, עוסקת בתקופה הארוכה שנמשכה לפני שמחקר מעמיק בכתבי הבודהיזם היה אפשרי. היא מוקדשת לאלו אשר הבינו את הבודהיזם על בסיס מה שהם ראו, אלו אשר לא ידעו לקרוא את השפות הבודהיסטיות הקלאסיות: סנסקריט, פאלי, סינית, וטיבטית. במשך מאות שנים, הידע על הבודהיזם התפתח בהתפרצויות פתאומיות. מפגשים מקריים, תאונות היסטוריות, וטעויות בזהות – אשר עוצבו לעיתים על ידי מניפולציות אידאולוגיות ולעיתים על ידי שגיאות מטופשות – יצרו דמויות של הבודהה אותן לא נזהה כיום.
הספר מסתיים היכן שסקירות היסטוריות אחרות של המפגש האירופאי עם הבודהיזם בדרך-כלל מתחילות— עם מה שכינה המלומד הישועי, הקרדינל הנרי דה לובאק, "התגלית המדעית של הבודהיזם." בסופה של היסטוריה קצרה זו יקום בודהה חדש, כזה שלא היה קיים קודם לכן, כזה שנולד באירופה, השונה מן הבודהה של אסיה. אולם בסופו של דבר, עתיד היה הוא להפוך לבודהה של העולם כולו. הבודהה הזה נברא על ידי מי שהיה ככל הנראה חוקר הבודהיזם החשוב ביותר במאה התשע-עשרה, אג'ן בירנוף.
ספר זה עוסק במפגש האירופאי עם הבודהה, לא עם הבודהיזם, מה שעשוי להיות פרויקט שונה ורחב יותר. אולם הוא מקדיש מקום גם לתפיסות הבודהיסטיות בנוגע לבודהה. הוא מחולק לארבעה חלקים העוקבים האחד אחרי השני בסדר כרונולוגי, פחות או יותר. הפרק הראשון, "האליל," בוחן את כתביהם של המבקרים האירופאים המוקדמים באסיה, וביניהם את כתבי מרקו פולו, אשר למד ככל הנראה על הבודהה בארמון התענוגות של קובלאי חאן בזאנאדו. עבורם, הבודהה היה בסך-הכול אחד מיני האלילים הרבים בהם הם נתקלו באסיה. הם שאלו את השאלה "מה זה?" האם זה אנושי או אלוהי, שטני או מסביר-פנים?
הפרק השני, "האגדה," מתמקד במיסיונרים הקתולים הנועזים שעבדו באסיה, וביניהם דמויות ידועות כמטאו ריצ'י. מגעם של המיסיונרים עם קהילות בודהיסטיות היה ממושך יותר משל מבקרים אחרים, והעניין שלהם בבודהיזם היה שונה. הבודהה אמנם נשאר בסך-הכול "אליל" עבורם, אך על מנת להמיר את הכופרים אל "האמונה האמיתית" היה עליהם ללמוד כמה מן האגדות שסופרו על אלילים אלו, אשר נודעו בשמות שונים. השאלה המרכזית עבורם הייתה "מי זה?"
הפרק השלישי נקרא "האדם." בסוף המאה השבע-עשרה הסיקו לבסוף האירופאים שהאלילים בהם הם נתקלו ברחבי אסיה ייצגו דמות אחת ויחידה, אשר הייתה במקור דמות היסטורית. אף כי המיסיונרים המשיכו לשחק תפקיד חשוב, הגיבורים הראשיים של הנרטיב כעת היו חיילים ופקידי ממשל – רבים מהם בריטים – של הקולוניות האירופאיות החדשות באסיה. השאלה המרכזית עבורם הייתה "מאין הוא הגיע?" ועבור רבים מהם, התשובה הייתה שהוא הגיע ממצרים.
הפרק הרביעי נקרא "הטקסט." בתחילת המאה התשע-עשרה, מלומדים אירופאים, אשר הוכשרו זה מכבר בשפות הקלאסיות של יוון ושל רומא, החלו ללמוד גם את השפות הקלאסיות של אסיה, בעיקר סנסקריט וסינית. בתקופה זו החלו לראשונה האירופאים לקרוא טקסטים בודהיסטים בשפותיהם המקוריות, והם לא נאלצו עוד להסתמך על הבודהיסטים עצמם, או על מומרים חדשים מן הבודהיזם, שיסבירו להם על הבודהה. עבור מלומדים אלו היה הבודהה דמות היסטורית שמקורה בהודו. ולאחר שהתבררו שמו ומקום לידתו, המשימה הייתה ללמוד משהו מהותי יותר על זהותו. השחקנים המרכזיים בתקופה זו היו מלומדים ופילולוגים, ושאלתם הייתה "מי הוא היה?"
על מנת לספק קונטקסט וניגוד לדיווחים של האירופאים, אני מציג לאורך הספר גם תיאורים מפורטים של תפיסות לגבי הבודהה מן התרבויות האסייתיות עצמן, כלומר את התפיסות המסורתיות לגבי המורה המואר. תיאורים אלו יעזרו לנו לראות לא רק מה הבינו האירופאים נכון ובמה הם טעו, אלא גם כיצד ולמה הם הבינו את הדברים בצורה זו.
הספר מסתיים בשנת 1844, עם הוצאתו לאור בפריז של מבוא להיסטוריה של הבודהיזם בהודו, ספרו של אג'ן בירנוף. בירנוף הוא אחד הגיבורים המרכזיים בעלילה שלנו, ואשאיר את זה לקורא להחליט האם יש להעריצו או לגנותו על תפקידו בסיפור. בסיכום הקצר של הספר, אני מתאר את דיוקן הבודהה שנותר לאחר בירנוף. אולם באופן כללי, הספר עוצר ב-1844 מפני שדמות הבודהה שנותרה מאז בדמיון המערבי – הן האקדמי והן הפופולרי – מוכרת לנו היטב. למרות ההתקדמות הרבה שהושגה בלימודי הבודהיזם בעידן המודרני, ההשקפה לגבי הבודהה שנולדה באירופה לפני כמאה-וחמישים שנה לא השתנתה באופן מהותי. היא נשארה טרייה בדמיוננו, בעוד השקפות קדומות יותר לגבי הבודהה אבדו ונשכחו.
רבות מהדמויות המצוטטות בעמודים הבאים נשכחו גם הן לפני זמן רב. ואולי, לפחות בחלק מן המקרים, טוב שכך. מקריאת דבריהם מאות שנים מאוחר יותר, אין אנו מסוגלים רק לזהות במה הם צדקו ובמה הם טעו, אלא גם להבין טוב יותר מה הם ראו, ולאתר רמזים לגבי הדרך בה הם תפסו את הבודהה. מקריאת כתביהם נוכל להבין כיצד דמותו האחידה של הבודהה – הדמות אותה אנו מכירים כיום כמעט כבדרך-אגב – הייתה עבורם מספר דמויות שונות. הספר מציג תיאורים של הבודהות המגוונים הללו, ועוקב אחר האבולוציה שלהם אל עבר הבודהה האחד והיחיד שאנו מכירים כיום.
קטעים רבים בספר זה מגוללים את סיפורו של המפגש האירופאי עם הבודהה באמצעות מילותיהם של אחרים. לעיתים קרובות מובאים ציטוטים ארוכים מתוך כתבים עתיקים, ציטוטים אשר נבחרו בקפידה על מנת לתמוך בנרטיב ולעצבו. הספר מהווה, אם כך, מעין תיאטרון בובות— ניסיון לשמוע את הקולות בעלי המבטא הכבד מן העבר הרחוק, כאילו היו הם קולותינו אנו.
