הקדמה


"ההיסטוריה של העולם היא אך ורק הביוגרפיה של אנשים גדולים" ["The history of the world is but the biograpy of great men"], אמר במאה התשע עשרה הפילוסוף, המתמטיקאי וההיסטוריון האנגלי תומס קרלייל (Carlyle), והוסיף בהדגשה, "Biography is the only proper history" ["במהותה ההיסטוריה הינה אך ורק ביוגרפיה"]. להשקפה דומה על יחסי הגומלין בין ההיסטוריה לביוגרפיה נתן ביטוי גם בן תקופתו האמריקאי של תומס קרלייל, הפילוסוף, המשורר ומבקר התרבות ראלף וולדו אמרסון (Emerson), שאמר: "אם לדייק, אין היסטוריה, יש רק ביוגרפיה" ["There is properly no history; only biography"]. אמנם, כנגד הקביעות החדות והמרשימות האלה, המחקר האקדמי ראה במשך שנים רבות בביוגרפיה, בביוגרפיות משפטיות בפרט, תחום נחות ואפילו תחום לא לגמרי לגיטימי.1


אבל בתפיסה השגרתית הזאת חל שינוי. בארה"ב, מאז המחצית השניה של המאה העשרים התפרסמו ומתפרסמות ביוגרפיות מעמיקות של שופטים, וגם מספר ביוגרפיות של אותו שופט, רבות בהן עבות כרס. בין היתר של השופטים ג'והן מרשל (Marshal), אוליבר וונדל הולמס (Holmes), בנימין קרדוזו (Cardozo), פליקס פרנקפורטר (Frankfurter), ארל וורן (Warren). כיום מככבת רות ביידר גינזבורג (Ginzburg).


בשונה מהתפיסה האמריקאית של ביוגרפיות ושל היחסים בין היסטוריה לביוגרפיה, באנגליה היתה התפתחות אחרת, שהחלה ברבע הראשון של המאה העשרים, במידה רבה בהשפעת הביוגרף המקורי ורב ההשפעה ליטון סטרייצ'י (Strachey) מקבוצת "Bloomsbury". סטרייצ'י כלל בביוגרפיות החדשניות שכתב (על דמויות מרכזיות בבית המלוכה ושל מדינאים, אנשי מנהל וסופרים), שני אספקטים מהפכניים ששינו לחלוטין את עצם התפיסה ועצם התיאוריה של ז'אנר הביוגרפיה: מצד אחד הציג ביוגרפיות שהתבססו על תובנה פסיכולוגית חסרת תקדים ועל אמפתיה; מצד שני היתה בביוגרפיות שלו שנינות ביקורתית, שלא נרתעה גם מניפוץ אלילים ומשבירת המסורת. מאז סוף מלחמת העולם הראשונה ומאז סטרייצ'י הפכה הביוגרפיה באנגליה לז'אנר כתיבה מכובד, אמנם ז'אנר ספרותי ופסיכולוגי במקורו.


ואילו הביוגרפיה המשפטית נותרה "תחום זנוח למדי" [a rather neglected field].2 עוד ב-2010 התפרסם בבטאון משפטי מכובד מאמר "Is legal biography really legal scholarship?" [האם ביוגרפיה משפטית היא באמת בתחום המומחיות המשפטית?].3 אבל במשך הזמן התמונה השתנתה. קם London School of Economics, והקים בו פרויקט של ביוגרפיה משפטית (Legal Biography project). בפרויקט זה מצהיר ומדגיש ה-LSE את חשיבותה של הביוגרפיה המשפטית ללימוד ההיסטוריה של המשפט:


Legal biographies and autobiographies are a rich and important source of information about the legal system... Yet, despite growing interest over the last fifty years in the information such studies contain, they have been much neglected in the study of the law. The legal biography project, convened by the Law Department at the LSE seeks to remedy this omission.


[ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות משפטיות הן מקור עשיר וחשוב למידע על השיטה המשפטית... אבל למרות העניין ההולך וגדל בחמישים השנים האחרונות במידע שכוללים מחקרים אלה, הם הוזנחו מאד בלימוד המשפט. פרויקט הביוגרפיה המשפטית שיזמה המחלקה למשפט ב-LSE מבקש לתקן את החוסר ואת המחדל הזה].


בישראל, סמוך לאחר שיצא ב-1999 ספרה החלוצי המצוין של פנינה להב, "ישראל במשפט/שמעון אגרנט והמאה הציונית",4 החל מספר קטן של חוקרים אקדמאים העוסקים בשני התחומים יחד, לעסוק במשפט והיסטוריה יחדיו באופן שיטתי. מאז חלה התפתחות גדולה. מספר החוקרים והכותבים ומספר הפרסומים האקדמיים גדל בהתמדה. הפקולטות למשפטים מקיימות קורסים במשפט והיסטוריה. ב-2005 הוקם הארגון הישראלי להיסטוריה ומשפט, ובפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב הוקם מכון למשפט והיסטוריה, שמקיים הרצאות וכנסים למיניהם שעוסקים בשפע נושאים ישראלים וזרים.5 למרות כן, עד היום עומד תחום הביוגרפיה השיפוטית מחוץ לגדר הרשמית של ההיסטוריוגרפיה של המשפט הישראלי. כך כתבו על כך שלושה חוקרים נכבדים: "ספרים ומאמרים שכתבו בני הדור [של העשורים הראשונים למדינה] יכולים לשמש ברוב המקרים מקורות ראשוניים לחקר העבר, אך לא ניתן לראותם כספרות היסטורית (ספרי זכרונות, אוטוביוגרפיות ומחקרים לכבוד שופט או משפטן חשוב).6 דברים אלה נכתבו בשנת 2002, אבל זאת היא כנראה המחשבה האקדמית המקובלת עד היום. היבול הביוגרפי הישראלי אינו מרובה.7 כמעט כולו מצוי מחוץ לתחום המחקר האקדמי; ורובו הוא ספרי זכרונות.


אני תקווה שהמחקר הביוגרפי יתרחב ויתעדכן. כדי להוסיף נדבך על הקיים מניח הספר הנוכחי לפני הקוראים, על גבי הרקע ההיסטורי של זמנה, את הביוגרפיה המשפטית (ובמקצתה האישית) של האשה הראשונה שהיתה בזה אחר זה פרקליטה, שופטת ונשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש.


▪▪▪


ראשונה
דורית ביניש היתה השופטת הוותיקה ביותר כשפרש הנשיא אהרן ברק, והיא מונתה לנשיאה על פי שיטת הסניוריטי ולא בזכות מינה או אישיותה. למרות כן קנתה לה עובדת היותה האשה הראשונה שהיתה לנשיאה של בית המשפט העליון משמעות סמלית חשובה, ורבים רואים בה, בדיעבד בצדק, מנפצת של תקרת הזכוכית. בדומה לכך ובאותו הקשר, דורית ביניש היתה גם פרקליטת המדינה הראשונה אחרי שורה ארוכה של פרקליטי מדינה גברים. מעניינת יותר עובדה היסטורית וביוגרפית נוספת שאינה קשורה למגדר: היא היתה הראשונה בין נשיאי העליון שהיתה ילידת הארץ. הנשיאים שקדמו לה באו מגרמניה, מארצות הברית, מאנגליה, מליטא; והיא נולדה בתל אביב, והיתה ראשונה בין הנשיאים שגם חוותה וגם זכרה כילדה את הקמת המדינה. ואף זאת: אין אפשרות להעריך, בלי להסתכן, את חשיבות היותה של ביניש הראשונה בין נשיאי בית המשפט העליון שנולדה וגדלה בלב ההנהגה הישראלית, בלב ליבה של האידיאולוגיה הפוליטית, החברתית והתרבותית, שהובילה את ישראל עוד לפני קום המדינה, וקבעה את צביונה בעשוריה הראשונים.


אחרונה
למרות שביניש היתה כאמור ראשונה בכמה מובנים חשובים, כשעלה במוחי, סמוך לפרישתה מבית המשפט לגמלאות, שראוי לכתוב ביוגרפיה מקצועית שלה, המניע הראשון שלי היה שיש לכתוב עליה דווקא בתור אחרונה: כשופטת שסגרה מעגל. היא היתה האחרונה בטריוּמווירָט של בני הדור השני של נשיאי העליון, הלא הם מאיר שמגר, אהרן ברק ודורית ביניש. שלושתם, כל אחד מהם לפי אישיותו, בסגנונו ובשיטתו, עיצבו את "בית המשפט החדש", שעשה מהפיכה "אקטיביסטית" ואחריה "חוקתית", ושינה באופן רחב ועמוק את פני בית המשפט העליון ופני המשפט הישראלי גם יחד. כבר אז, עוד לפני שפרשה מבית המשפט, ניתן היה לחוש שיש סכנה של עיוות, שיש גורמים ולחצים העתידים לסלף את דמותו של בית המשפט בתקופתם של ברק וביניש.8 במהלך כתיבת הספר נוכחתי בדבר נוסף: דורית ביניש היתה גם גשר בין "בית המשפט החדש" שיצרו שני הנשיאים קודמיה, שמגר וברק, לבין "בית המשפט הישן" של הנשיאים זמורה, אולשן, אגרנט, זוסמן, לנדוי ויצחק כהן.


מנהיגות בתקופת משבר
לא פחות חשוב משני אלה, דורית ביניש היתה הנשיאה שהנהיגה את בית המשפט העליון בתקופת משבר, בתקופה שבה נוצר לראשונה בתולדותיו איום ברור גם עליו עצמו, גם על חוסנו וגם על מעמדו. בפרט, נוצר איום על מעמד נשיא בית המשפט. עם כל אלה נאלצה הנשיאה דורית ביניש להתמודד ללא הרף במשך חלק גדול של תקופת נשיאותהּ: היא מונתה לבית המשפט העליון ב-1995, בתחילת תקופת הנשיאות של אהרן ברק. מעמדו של בית המשפט היה אז איתן ורם, והוא נהנה מסמכות משפטית וציבורית גדולה, יותר מכל מוסד ממלכתי וציבורי אחר בישראל (למעט צה"ל). כבר בתקופתו של ברק התחילו חוגים מסוימים, אמנם בתחילה מצומצמים, לתקוף את בית המשפט. אבל רק בתקופת הנשיאות של ביניש, מאז שנת 2006 עד שנת 2012, היו מאמצים רצופים ועקביים לערער על סמכות בית המשפט ועל מעמדו. ניסו להחליש אותו; לחתור תחת עצמאותו, באמצעות התקפות בלתי פוסקות וחסרות לאות: מצד פוליטיקאים; מצד אנשים וקבוצות בעלי אינטרסים נוספים שבית המשפט עמד להם למכשול, או חששו שכך יהיה; מצד חוגים הולכים ומתרחבים בציבור, שההסתה השפיעה עליהם; ומצד כאלה שהחזיקו מלכתחילה בהשקפות מנוגדות לערכים שבשמם דיבר בית המשפט. וכן היו התקפות ממושכות מצד יריבים שלה אישית.


ההתקפות לא הסתיימו עם פרישתה של ביניש. הן נמשכות עד היום. אבל דורית ביניש היתה הראשונה שניצבה מולן. איש לא חווה את ההתנכלות לבית המשפט יותר ממנה. איש אינו מיצג יותר ממנה את המשבר של בית המשפט העליון. איש לפניה לא נלחם כמוה - לבדה - כדי להגן על מערכת המשפט ועל עצמאות בית המשפט. חלק מהספר הזה יתמקד במאבקה הזה. חלק נוסף שלו יעסוק במהמורות שהונחו על דרכה המקצועית; בקשיים ובמלכודות שטמנו לה יריבים שקנתה בהגנתה חסרת הפשרות על מעמד מערכת המשפט ועל עקרונות שלטון החוק.


▪▪▪


לפני הכל פרקליטה ושופטת
אבל מעבר למאבק על בית המשפט העליון ועל מעמד נשיאו; מעבר למשבר; עיקר זהותה המקצועית של דורית ביניש ועיקר פועלה היה בהיותה - מעבר לכל ובראש וראשונה - פרקליטה ושופטת.


היא היתה פרקליטת המדינה שסירבה להגן על גירוש לא חוקי של 400 אנשי חמאס והג'יהאד האיסלמי; היתה הפרקליטה והשופטת שנאבקה בכל כוחה נגד התורה הגזענית של מאיר כהנא והתנגדה לעמדות שופטים שנתנו פתחון פה לגזענות אלימה בשם חופש הפרט; היתה הפרקליטה שכאבה כשבית המשפט המחוזי גזר עונשים קלים על אנשי המחתרת היהודית שביצעו פיגועים ורצחו, וביתר שאת כשבית המשפט העליון דחה את ערעור הפרקליטות על קלות העונשים; היתה פרקליטת המדינה שנאלצו לחפש בלשכתה אמצעי מעקב, חיפוש שנעשה בניסיון לגלות את מקור ההדלפות לידי החשוד, שר הפנים אריה דרעי, מתוך ישיבות בלשכתה; היתה המשנה לפרקליט המדינה שהתנגשה ללא חת עם ראש ממשלה בהווה שמעון פרס, עם ראש ממשלה בעבר יצחק רבין, ועם ראש ממשלה נוסף בעבר יצחק שמיר, אשר ביקשו, כל שלושתם, לעבור לסדר היום על רצח שבויים ועדויות שקר בפרשת קו 300. היא היתה השופטת שהעלתה עליה את חמתם של חוגים וגם אנשי משפט דתיים, כשפסקה שאסור בהחלט להכות ילדים, והיפרה בזה את הציווי הכתוב והמקודש "חושך שבטו שונא בנו"; העלתה עליה את חמת הממשלה, ואת חמת המתנגדים לביקורת שיפוטית על הממשלה, כשהורתה למגן מיגון אמיתי את בתי הספר ביישובי עוטף עזה, בניגוד לניסיון של משרד האוצר להסתפק במיגון מדומה שהיה חושף תלמידים לסכנת הקסאמים, כדי לחסוך כספים לממשלה. היא זכתה לתהילה ציבורית וגם פוליטית, כשפסקה שיש לפסול הקמת בתי סוהר פרטיים, וכך סיכלה את כוונת משרד האוצר לאפשר ליזם פרטי להפיק רווחים ממצוקתם של אסירים; היא זכתה לברכות משוחרי הזכויות החברתיות כשפסקי דין שלה בלמו במידה מסוימת את הקיצוצים החוזרים ונשנים בתמיכות המדינה באנשים העניים ביותר; וקיבלה מחמאות וברכות על פסק דינה שהחמיר עם הפליה בשכר של נשים לעומת שכרם של גברים. היא קיבלה מחמאות וברכות גם כשהביאה לבלימה של שיטת משרד האוצר לחוקק "חוקי הסדרים" ששינו בכל שנה חוקים רבים בהיקף קולמוס ובהליכים פרלמנטריים פגומים של הפעלת לחץ על חברי הכנסת להסכים לשינויים ללא הדיון הפרלמנטרי המתבקש, ולו דיון מינימלי. היא היתה גם השופטת שנשארה בדעת מיעוט, שלפיה היה נכון לפסול את עסקת הטיעון של היועץ המשפטי מני מזוז עם הנשיא לשעבר משה קצב, בגלל הפער הבלתי נסבל בין חומר הראיות החמור מאד נגד קצב, לבין העסקה המקילה; והיא היתה גם השופטת שנשארה בדעת מיעוט, לפיה שגתה ועדת השחרורים כשהחליטה להפחית מעונשו של מתנחל שרצח פלסטיני. בפסקי דין חשובים שנתנה היא הגנה על החלשים. אבל כמו כלל השופטים בכל תולדות בית המשפט, בנושאים הרגישים ביותר, הבעייתיים ביותר, המפצלים ביותר את הציבור בישראל - הדת, השטחים ותושביהם הפלסטינים - היא לא סטתה מהקו הפאסיבי והשמרני שהדריך את כלל שופטי בית המשפט העליון לאורך שנים. כמו כלל השופטים, הגנתה על חופש הדת היתה חלקית; וכמו כלל השופטים, הגנתה על החלשים ביותר - הפלסטינים בשטחים - היתה קלושה. היא היתה ונשארה משוכנעת (היא אומרת) שאין ביכולתו של בית המשפט העליון לרפא את הכיבוש.


▪▪▪


עמדה סובייקטיבית ומחקר אובייקטיבי
אני עצמי מכירה את דורית ביניש מזה שנים רבות. כמוה גם אני ילידת תל אביב. כמוה באתי לירושלים ולמדתי משפטים באוניברסיטה העברית. כמוה נשארתי בירושלים שנים ארוכות, עד שחזרתי כמוה אחר שנים רבות לעיר הולדתי תל אביב.


הכרתי את דורית לראשונה כשבאתי לעבוד תחתיה כפרקליטה במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה בירושלים, שהיא החלה אז לנהל. היתה זו אחת משלוש או ארבע מחלקות שהיו אז בפרקליטות והקטנה בהן. היינו כולנו, פרקליטי מחלקת הבג"צים, כולל המנהלת שלנו דורית, קבוצה מצומצמת של משפטנים, בערך בשנות השלושים שלהם, שהגיעו ממקומות שונים בארץ. למיטב זכרוני כולם היו חילוניים, מקצועיים וללא זיהוי פוליטי מובהק.


דורית ניהלה את המחלקה ביד ברורה, ויותר משראיתי בה מנהלת ראיתי בה מעין אחות גדולה. נדמה לי שכך ראו אותה גם פרקליטים נוספים במחלקה. בפרקליטות היו לי שלושה מורים מהם למדתי רבות: היועץ המשפטי לממשלה דאז אהרן ברק, עד שמונה לבית המשפט העליון; פרקליט המדינה דאז, גבריאל בך, עד שמונה לבית המשפט העליון; והמנהלת שלי - דורית ביניש - יותר משניהם. דורית, כפי שכולנו נוכחנו עד מהרה, היתה גם עורכת דין וגם פרקליטה - וזה לא בדיוק היינו הך - יוצאת מן הכלל. ממנה בעיקר למדתי להיות עורכת דין, ובהשפעתה התגבשו השקפותיי, שהיו בתחילה תמימות למדי, על איך שאמורים להיות עורכי הדין בשירות הציבורי. התקופה הזאת זכורה לי כתקופה נהדרת.


מאז שדורית מונתה למשנה לפרקליט המדינה, ואחר כך לפרקליטת המדינה, ואני עצמי פרשתי מהפרקליטות, נשמר בינינו קשר לא הדוק. אותו קשר רופף למדי נמשך גם כשהיתה לשופטת, ואז גם יצא לי להופיע מספר פעמים בפני הרכבי בית המשפט העליון שכללו אותה. עורכי דין ותיקים רגילים להופיע בפני שופטים שהם מכירים תוך כדי ריחוק מקצועי, וכך היה. מחוץ לאולם בית המשפט, במרוצת השנים היו לנו דיונים חוזרים ונשנים בנושאים משפטיים, וגם לא מעט מחלוקות. בנושאים משפטיים מסוימים גישתה היתה יותר אקטיביסטית מגישתי. אני חוששת שהיא מצאה את גישתי באותם נושאים כשמרנית מדי.


▪▪▪


איש העט והאשכולות האנגלי בן המאה השמונה עשרה, המבקר הספרותי, המשורר, הביוגרף ומחבר המילון האנגלי הראשון, סמואל ג'והנסון (Samuel Johnson), וידידו הצעיר ממנו, שהפך במרוצת השנים לביוגרף הנודע של ג'והנסון, ג'יימס בוזוול (Boswell),9 האמינו שניהם, שאי אפשר לכתוב ביוגרפיה בעלת ערך, אלא אם כן הכותב השכיל להכיר מקרוב את נושא הביוגרפיה, כי רק כך ניתן לביוגרף גם להעיד על חייו ועל אישיותו של גיבורו. "אין אדם יכול לכתוב את חייו של אדם אחר" אמר ג'והנסון לבוזוול, "מלבד אלה שאכלו ושתו איתו ואלה שהיו איתו בקשר חברתי קבוע" ["Nobody can write the life of a man but those who have eat and drunk and lived in social intercourse with him"]. אכן זאת היתה התפיסה המקובלת, וכך כתבו ביוגרפיות, בין המאה השש עשרה למאה השמונה עשרה.


כיום, לעומת זאת, היכרות עם גיבור הביוגרפיה אינה נחשבת דרישה וגם לא יתרון. להיפך, מצפים מביוגרף להיות אובייקטיבי. וכשהכותב מכיר את גיבורו אפשר לחשוד שהכתיבה הביוגרפית מוטית, אם לטובה ואם לרעה. מצד שני מוסכם, ומוכרחים להודות, שאי אפשר לכתוב ביוגרפיה לגמרי מרוחקת, או אובייקטיבית לחלוטין. תמיד כותבים מתוך עמדה לגבי העולם, לגבי התקופה, לגבי הגיבור. הפתרון המוצע על ידי ביוגרפים ואלה שכותבים על כתיבת ביוגרפיה הוא לשלב מעורבות עם ריחוק. בניסוח שבוודאי היה זוכה לתמיכה גם של אהרן ברק וגם של דורית ביניש, הפתרון הוא למצוא איזון בין שני הקצוות.


אינני עונה על תנאי הקרבה שמציגים ג'והנסון ובוזוול לביוגרף. לא אכלתי עם דורית ביניש, ולא שתיתי איתה, פרט לעוגות וקפה ב"קונדיטוריה של קדוש", קרוב לבניין ג'נרלי בירושלים, לשם נהגו הפרקליטים ללכת בצוותא אחרי הופעות בבית המשפט, כשהיה עדיין במגרש הרוסים. גם לא היו לי קשרים חברתיים עם דורית או עם משפחתה: לא עם בעלה יחזקאל, לא עם אחותה פנינה וגיסה מייק, ולא עם ידידיה. את בנותיה דניאלה ומיכל הכרתי כשהיו ממש קטנות, כשבאתי לעתים לביתה כדי לעבוד על תיקי בג"צ. הקשר שהיה לי איתה היה בעיקרו מקצועי.


▪▪▪


את פסקי הדין של בית המשפט העליון, ביניהם של השופטת והנשיאה ביניש, קראתי מיד כשהתפרסמו, באופן שוטף. עם רבים מפסקי דינה הסכמתי, מחלקם התפעלתי. עם אחרים לא הסכמתי וביקרתי אותם. עד שפרשה מן השיפוט לא החלפנו אף פעם דברים על פסקי הדין שלה, למעט, למיטב זכרוני, פעם אחת, כשפסקה שגם הורים אינם רשאים להכות את ילדיהם, ושבאופן מחלט אין להכות ילדים, התקשרתי אליה והודיתי לה בשם כל הילדים שמקבלים מכות ובשם אלה שהוכו בילדותם.


כדי לכתוב את הספר הזה שוחחנו רבות. חלק מהדברים ששמעתי מפיה מופיעים בו במדויק, כמו שאמרה אותם. הניתוחים, במיוחד הניתוחים של פסקי דין, הם שלי ובאחריותי בלבד. אני מקווה שהצלחתי למצוא איזון בין האהדה שרחשתי ואני רוחשת גם היום לדורית ביניש בשלל תפקידיה, לבין הדרישה לניטרליות ואובייקטיביות.


▪▪▪


הספר הזה מבקש לעשות שילוב בין היסטוריה לביוגרפיה משפטית. הוא נכתב כדי לספר על דמות, על מוסדות, על תקופה היסטורית שחשוב לתעד ולזכור אותה, תוך כדי פרישת הסיפור של התהפוכות שהתרחשו בעולם המשפט הישראלי באותה תקופה. ולא פחות מזה הסיפור מגולל את דמותה של פרקליטה ושופטת אחת, שדבקה בנאמנות בלתי מתפשרת לערכי המשפט ולשירות הציבור, והצטיינה בשילוב של כישרונות, של תכונות ושל מעשים, שהשפעתם ההיסטורית והשלכותיהם המשפטיות והערכיות עשו ועושים אותה לדמות משפטית וציבורית בלתי נשכחת.