פרק 1
בריק


יש את הריקנות... ואת חוסר המשמעות.


אני שוכב במיטה ומנסה לפענח מה זה מה, מנסה להתעלם מהעובדה שהבחורה שהייתה פה אתמול בלילה כבר הלכה.


היא לא הסיבה למשבר הקיומי שלי. גם לא רושל. המחשבות שלי נודדות הבוקר דווקא אל סמית ואל קווין.


הטלפון שלי, שמונח על השידה ליד המיטה, מזמזם. אני רוצה מאוד להתעלם מהזמזום הזה, אבל יש דברים שחייבים להיעשות היום. אני מרים את המכשיר, לוחץ לקבלת השיחה ומקרב אותו לאוזן שלי. "כן."


"בריק," אומרת מרגרט, שמנהלת עבורי את קומת המועדון. "יש כאן סוכן נדל"ן שבא לפגוש אותך."


"תמצאי לו שולחן ושיבחר מהתפריט מה שהוא רוצה. תגידי לו שאני כבר יורד."


"אין בעיה," אומרת מרגרט ומנתקת את השיחה בלי לומר שלום, אבל אני לא נעלב. מרגרט היא האדם הראשון שהעסקתי במועדון. חוץ ממני, היא מכירה את המקום טוב יותר מכולם. ויכול להיות שחוץ ממני, גם אותי היא מכירה טוב יותר מכולם.


אני נאנח וגורר את עצמי מהמיטה, אוסף את הבגדים המפוזרים ברחבי החדר ולובש את המכנסיים.


אני יוצא מהדירה ויורד קומה אחת במעלית, אל הדירה שלי, מתקלח שתי דקות בדיוק, לא מתגלח, ורק מעביר את ידיי בשערי ולובש חליפה נקייה.


באיחור קל של חמש־עשרה דקות לכל היותר, אני מגיע אל המועדון. בינתיים, לאוטון נהנה מארוחת הבוקר על חשבון הבית. אני מתיישב בתא ומסמן למלצרית שתביא לי קפה.


"בריקמן," אומר לאוטון. "התחלתי לחשוב שאתה מבריז לי."


"לאוטון, אני צריך אותך. תחשוב בהיגיון. אני מעיף אנשים רק אחרי שאני מסיים לנצל אותם."


לאוטון צוחק כאילו סיפרתי בדיחה וממשיך לאכול. הוא בשיא הצלחתו. בן עשרים ושמונה. יש לו גוף של מתאבק, גבוה מספיק כדי להיראות מאיים, בריא מספיק כדי שיהיה בטוח בעצמו, והוא נראה טוב. הוא גם חכם מספיק כדי שזה לא יעלה לו לראש. הוא מציג את עצמו כאחרון המשרתים, שתמיד מוכן לעמוד לרשותך.


אני מכיר אותו מאז היה בן שש־עשרה, אז זה ממש לא עושה עליי רושם. הוא לא חבר במועדון, ואנחנו אף פעם לא עורכים כאן פגישות עסקים, אבל המשרד שלו עובר שיפוץ בתקופת החגים והמועדון טוב כמו כל מקום אחר.


"אז מה עכשיו?" הוא שואל ולוגם מהקפה.


"אני צריך למכור את הלופט."


הוא כמעט נחנק. נדרשת לו שנייה כדי להתאושש לפני שהוא אומר, "למה? השוק עכשיו בירידה ואתה עדיין יכול להרוויח בגדול מהשכרה לטווח קצר."


"אני לא צריך אותו יותר," אני עונה בדיוק כשהמלצרית מגיעה עם הקפה שלי.


"אה," אומר לאו. "אז בסדר." הוא חושב לרגע ומוסיף, "אעבור שם, אעיף מבט על השיפוץ האחרון ואכין את ההסכם. אעמיד אותו למכירה לקראת סוף השבוע."


אני נאנח ארוכות, וזו לא אנחת רווחה.


"אתה מוכן לפחות לספר לי למה?" שואל לאו. "כלומר... בפעם האחרונה שדיברנו, התכוונת לעבור לגור שם באופן קבוע."


"עם רושל ועם קווין."


לאו רק זוקף מעט את ראשו, לא מבין.


"נפרדנו."


"אה, אוקיי, אני מבין. אין צורך להכביר מילים." הוא חוזר להתרכז בחביתה.


זו אחת הסיבות שבגללה אני אוהב את לאו. הוא קצת מזכיר את סמית. אכפת לו רק מעצמו. לא מתעניין בפרטים המלוכלכים. רק בעובדות, כבוד השופטת.


הוא... מזכיר את סמית של פעם. לפני צ'לה. ואף על פי שאני אוהב את צ'לה מאוד, מאז קבלת תוצאות בדיקת האבהות אני לא מפסיק לחשוב מה היה קורה אילו. מה היה קורה אילו רושל לא הייתה עוזבת מעולם? מה היה קורה אם בכלל לא היינו מכירים את צ'לה? סמית לא היה מתאהב. קווין לא היה מקבל את מבוקשו לעולם.


אני הייתי מאושר יותר.


"נהנית בחג המולד?" שואל לאו וזורק את המפית שלו על הצלחת. "אה, רגע," הוא צוחק. "לא משנה, שכחתי. אתה לא חוגג את חג המולד. נהנית מסוף השבוע?"


"כמובן," אני אומר, בעוד הוא מרחיק את עצמו מהשולחן ונעמד על רגליו.


"יופי. גם אני נהניתי. בסדר, בריק, אני חייב לזוז. נהיה בקשר בימים הקרובים ואעדכן אותך."


הוא הולך לפני שאני בכלל מספיק להגיב, ואני תוהה אם החיים שלו באמת מושלמים כפי שהם נראים. לאוטון איירס היה ילד עם ראש על הכתפיים, אבל לא הרבה מעבר לזה כשלקחתי אותו תחת חסותי לפני שתים־עשרה שנים. יש לי קרן מלגות בתיכון הפרטי שבו למדתי, כאן בדנוור. לאו היה רק אחד מבין מאות ילדים שרצו במלגה כשהיה בשנה הראשונה בתיכון.


בזמנו, הוא התגלגל בין משפחות אומנה במשך שנתיים. בלי אבא ועם אימא מכורה לסמים, נזרק מכל בית ספר ציבורי שבו למד.


למרות זאת, ציוני מבחני הקבלה שלו היו מצוינים. הוא היה מבריק באופן שהיה שמור רק לגאונים מלידה. כך נכנס לרשימה הקצרה של המועמדים ובסוף נפגשנו לריאיון פנים מול פנים.


שחצן היא מילה עדינה בשביל לתאר איך הוא היה באותם הימים, אבל ידעתי שיש לו פוטנציאל. הוא קיבל את המלגה וכשסיים את הלימודים, קיבל משהו טוב יותר ממלגה — הפכתי להיות הספונסר שלו.


ותראו אותו עכשיו. לפני שנתיים הוא הרוויח את המיליון הראשון ועכשיו הוא סולל את דרכו לקראת השתלטות על עולם הנדל"ן.


אתה רואה? זה מה שאני אומר לעצמי בימים כאלה. אתה עשית את זה. אתה גידלת אותו.


אבל הדבר שבאמת קצת מעצבן אותי אצל לאוטון איירס, זה שהוא חושב את עצמו. מתחשק לי להעיף את החיוך מדושן העונג שלו מהפרצוף, לכרוך את הידיים שלי סביב צווארו ולנער ממנו את האמת.


לא יכול להיות שמישהו בן עשרים ושמונה שהגיע ממקום כזה, יהיה שלם כל כך. לא מתגברים על דברים כאלה בכזאת קלות.


"היי."


אני קוטע את המחשבות המשתאות על השדים של לאוטון, ורואה שג'ורדן התיישב בכיסא שלאוטון פינה רק לפני רגע.


"מה קורה?" אני לוגם מהקפה שלי.


"אתה נראה שקוע עמוק במחשבות," אומר ג'ורדן. "עדיין חושב עליה, מה?"


"על מי?" אני שואל בהתגוננות. לא חשבתי על רושל. שילך לעזאזל על שהוא בכלל...


"נדיה." ג'ורדן מכווץ את גבותיו.


"מי זאת נדיה, לעזאזל?" אני חש הקלה על שלא אמר כלום על רושל. אפילו שלא חשבתי עליה.


"המתנה שלי מאתמול בלילה," צוחק ג'ורדן.


"אה, היא."


"מה זאת אומרת, אה, היא? היא מדהימה, נכון?"


"כנראה," אני שוב לוגם מהקפה.


"לא אהבת אותה? מה היא עשתה? התחצפה? לעזאזל, אמרתי לה במפורש לא לדבר איתך."


אני מנופף מולו בידי. "לא, היא לא דיברה," אני צוחק. "היא לא השמיעה ציוץ."


"תסביר." מכווץ ג'ורדן את מצחו, כאילו זו חידה מופרכת שדורשת פתרון.


"איזה חלק במשפט, היא לא השמיעה ציוץ, לא הבנת? היא לא דיברה. היא לא הייתה שום דבר, פרט לכנועה."


ג'ורדן צוחק. "ו...? זה הקטע שלך, נכון? תהיי שקטה וכנועה."


"כן, אבל אני אוהב גם קצת צרחות והרבה גניחות. היא אפילו לא בכתה."


ג'ורדן בוהה בי לרגע. "אה."


"מה, אה?"


"זה משונה. איתי היא מושלמת. הגניחות שלה חזקות כל כך, עד שאני בדרך כלל צריך לשים לה מחסום פה. כנראה היא לא אהבה את זה."


"את מה?" אני שואל.


"טוב," ג'ורדן מגחך, "אותך."


"שיהיה. ממילא לא חיפשתי זיון אתמול בלילה. עשיתי את זה רק מפני שהיא הייתה שם."


"היא אמרה משהו לפני שהלכה?" שואל ג'ורדן.


"לא יודע. ישנתי. אני אפילו לא יודע מתי היא הלכה. התעוררתי הבוקר והיא כבר לא הייתה."


"אה," הוא חוזר ואומר.


"אתה מוכן להפסיק עם הביקורת המרומזת שלך? למי אכפת? אני לא רוצה אותה. היא בכלל שלך."


"טוב, תקשיב, חשבתי על זה. אנחנו יכולים לצרף אותה למשחק שלנו."


"עזוב, היא משעממת."


"משעממת?" צחוקו של ג'ורדן עכשיו שובב וקולני. "טוב, ניתן לתאר את נדיה בהרבה מילים, אבל משעממת היא ממש לא אחת מהן. היא פשוט מהממת. נאבקת כאילו אין מחר." הוא רוכן לפנים, מביט סביב כדי לוודא שאין אף אחד בשולחן לידנו ואז לוחש, "והדמעות שזולגות לה כשאני מזיין לה את הגרון הן הכי יפות. האיפור המחורבן שלה זולג על הלחיים. עיניים נשואות אליי, כל הזמן. היא כולה, 'כן אדוני, חזק יותר, כן אדוני, אני רוצה עוד'. אלוהים, עומד לי רק מהמחשבה על זה."


אני מודה... אני מתקשה לדמיין את זה. "חשבתי שאמרת שהיא שולטת."


"הייתה," מגחך ג'ורדן. "בזמן שאתה היית עסוק עם קווין ועם רושל, אני אימנתי אותה. כבר סיפרתי לך."


"זה נמשך רק כמה שבועות," אני מטיל ספק בדבריו.


"בריק, היא אוהבת את זה. טוב," הוא עוצר לחשוב לרגע, "היא אוהבת את זה כשהיא איתי. אולי היא פשוט לא מחבבת אותך."


טוב, זה מספיק לי. "אני צריך לזוז." אני נעמד. "יש לי עוד מה לעשות היום." אני מוציא את הארנק, זורק שטר של חמישים דולרים ואומר, "תזמין מה שבא לך. ארוחת בוקר על חשבוני," ומתרחק.


"אנחנו עדיין נפגשים הערב?" קורא ג'ורדן לעברי.


אני אפילו לא יודע על מה הוא מדבר ולא טורח לענות. אין לי שום תוכניות היום, בטח שלא הלילה. ואני לא רוצה לנהל שיחה על איך בחורה, שאפילו לא אכפת לי ממנה, מעדיפה את ג'ורדן על פניי.


אני עולה במעלית לקומה השנייה וחוזר לדירה שלי, מתפשט ונכנס שוב למיטה.


יש את הריקנות... ואת חוסר המשמעות.


אני עדיין מנסה להבין מה ההבדל ביניהם.